Resources for Megillah 31

Daf A Week

Rabbi Yitzchok Gutterman

  1. The משנה says that one must read from the Torah on the מועדים something that is מענין המועד as it says “וידבר משה את מועדי וכו”. Since the  משנה quotes a פּסוק, it sounds like it is a חיוב דאורייתא. We are all used to the idea that only פּרשת זכור is דאורייתא. However, see the ט"ז in או"ח סימן תרפּ"ה ס"ק ב who brings from the ב"ח that proves from our משנה the קריאת התורה that we do every single Shabbos is a חיוב דאורייתא! See the רי"ף on דף י"ג בדפּי הרי"ף who brings the ירושלמי that משה was מתקן קריאת התורה on Shabbos. That means it is not דאורייתא. To this the ב"ח says that משה was just מתקן the amount of עליות, but the general חיוב to lein is דאורייתא. See the טורי אבן here who disagrees and says theפּסוק is just an אסמכתא and brings ראיות to prove it. That is also the סתימת הפּוסקים.
  2. The גמראsays that on שמחת תורה we read וזאת הברכה and for the הפטרה we read ויעמוד שלמה. Our מנהג is to read the beginning of יהושע. תוספות explains that our custom is based on רב האי גאון.  See the משך חכמה at the end of וזאת הברכה who gives a fascinating explanation as to why the מנהג changed: He says that our גמרא was referring to the times described by the ירושלמי where they finished reading the Torah every three years and not every year as we do. As such, reading וזאת הברכה on שמחת תורה was due to the קדושת היוםof שמיני עצרת. The reason they chose וזאת הברכה for שמיני עצרת was because it mentions Hashem having a special relationship with כלל ישראל which is referenced by “הופיע מהר פּארן…” The פּסוק says that Hashem went to all the nations to offer the Torah and only כלל ישראל took it and we became his one special nation which is the theme of שמיני עצרת. As such, the הפטרה of ויעמוד שלמה makes sense since it says “כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ”.  However, now that we read וזאת הברכה as the סיום התורה, we read the הפטרהof “ויהי אחרי מות משה” to show that you can’t add anything to the Torah of משה.
  3. The משנהsays אין מפסיקין בקללות. The explanation given by ריש לקיש is that we don’t want to make a ברכה on פּורענות. See the שו"ת חתם סופר in סימן ס"ו who asks that in the time of the משנה it was only the first person who got an עליה and the last one who made a ברכה on the Torah. If so, at the time the משנה was written, even if you were מפסיק in the middle of the קללות you wouldn’t make a ברכה?! He answers that even in the time of the משנה, everyone said ברכו את ה' המבורך before each עליה; they just didn’t say the ברכהbefore and after. Consequently, if a new עליה was added in the middle of the קללות, saying ברכו would be a problem of אין מברכין על הפּורענות. While this may sound like a big חידוש, the פּני יהושע says the exact same thing on דף כ"ג. There the משנה says that we have seven עליות on Shabbos. The בית יוסף brings a פּשט as to why we have seven עליות: it is in case someone missed a ברכו during the week, they can make it up by hearing the seven עליות on Shabbos. The פּני יהושע there asks how can this be a correct explanation of the משנה if they only made one ברכה at the beginning and end of קריאת התורה? He comes to the same conclusion—that it must be that each עולה always said ברכו by each עליה, they just didn’t say a ברכה תחילה וסוף. See the ט"ז in סימן קל"ט ס"ק ג who gives an alternative פּשט: he says that even though there were no ברכות said by the middle עולים, they were still being יוצא with the ברכה of the first and last עולה. Therefore, if you made a הפסק in the middle of the קללות, the ברכה said at the beginning would go on that עליה as well and would be an issue of  אין מברכין על הפּורענות.

*******************************

Click here to download maarei m’komos by Rabbi Asher Millman (in PDF)