Rabbi Yitzchok Gutterman

1. The גמרא says that if a person is a תלמיד חכם הגון then Torah is like dew for him. If he is not a תלמיד חכם הגון, then it is like rain and it is עורפיהו. See the מאירי who says that while everyone needs to perfect their מידות, a תלמיד חכם in particular, needs to perfect his מידות. He says this is what our גמרא means: a תלמיד חכם who has good מידות (הגון ) is like dew, everyone is happy to have dew and the same for this ת''ח. However, a תלמיד חכם who has bad מידות (not הגון) is like rain. People are okay with rain only when they need it, and might find it annoying when it doesn’t seem necessary.
2. The גמרא says that if a person learns Torah שלא לשמה, the Torah becomes a poison for him. תוספות in ד"ה וכל asks that this seems to go against the well-known principle of מתוך שלא לשמה בא לשמה. תוספות answers that our גמרא is talking about someone learning לקנטר, whereas the גמרא that allows one to learn שלא לשמה is referring to someone learning for כבוד. See תוספות in סוטה דף כ"ב: ד"ה לעולם who has a different answer. תוספות there says the only שלא לשמה allowed is if a person is learning because they are afraid to be punished. Learning for honor would never be allowed. See the רמב"ם in הלכות תשובה פּרק י' הלכה ה who also seems to pasken like  תוספות  in סוטה. This is also the opinion of the ריטב"א in יומא דף ע"ב. However, see the רמב"ם in פּירוש המשניות ריש פּרק חלק who explains שלא לשמה like our תוספות. See also the ש"ך יורה דעה סימן רמ"ו who paskens like our תוספות that you can even learn for honor as a מתוך שלא לשמה בא לשמה.

On another note, see the אור החיים הקדוש in his sefer ראשון לציון דף ק"ב who says something quite shocking: he says that at the beginning of one’s learning one can even learn לקנטר! However, once a person has learned for a while, we would sayנח לא שלא נברא if at that point he’s still learning לקנטר.

3. Central to the above issue is also understanding what is considered learning לשמה? רש"י here says it is “משום כאשר צוני ה”. See the ספר חסידים סימן תתקמ"ד and the כסף משנה הלכות תלמוד תורה פּרק ג' הל' י who explain learning לשמה to be כל מה שאלמוד אקיים (I will do whatever I learn). See also the חתם סופר in נדרים פּ"א who says that learning לשמה means learning for the sake of the Torah itself. In other words, to know the Torah. This is very similar to the נפש החיים’s See there for his discussion at length.

The גמרא says that rain only stops coming because of…and lists several different things. See the גבורת ארי who tries to explain how all listed שיטות really agree with each other. However, see the שפת אמת who says a יסוד in ש"ס: Whenever the גמרא says …אין...אלא it doesn’t mean that this is the only way it happens. It just means that this reason is enough on its own. So, in our גמרא, it would just mean that any one of these עבירות would be enough to stop the rain.

*******************************

Click here to download Shaklya v'Tarya Summary by Rabbi Yaakov Blumenfeld (in PDF)

*******************************

Rabbi Asher Millman

ו:-ז.

א) בע' מאימתי מברכין

ריטב"א תענית- ושם מוכיח בפירוש שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית, ואין בזה ענין [ל]הלל הגדול [שאומרים] צבור על הגשמים וכו'...אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול, ואח"כ אומרים מודים אנחנו לך וכו' ואילו פינו מלא וכו' עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחותם, ובישיבות נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבח, עד כי לך נאה ד' אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה, וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאות, אבל היחיד אינו מאריך כ"כ אלא אומר ואילו פינו עד הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו, וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאות, וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחים אותה לאומרה עד שעת ההלל, כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך, ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאים לשהותה, אעפ"כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אומרה ושוב אינו אומרה בצבור, וזה דבר מבואר מאד...והרמב"ם ז"ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות, ובהלכות תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה, וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והוא האמת.

מאירי ברכות נט:- מה שאמרו במשנה זו שעל הגשמים הוא אומר הטוב והמטיב דרכים חלוקים יש בה ופסק הדברים כך הוא ירדו גשמים ויש לו לזה קרקע שמקבל תועלת בגשמים אלו ואין לו שותף באותו קרקע אלא שהוא שלו לבדו מברך שהחיינו ואם אין לו קרקע לבדו אלא שיש לו קרקע בשתוף אחרים מברך הטוב והמטיב ואם אין לו קרקע כלל לא ביחוד ולא בשתוף מברך מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה וכו' אין אנו מספיקין וכו'

שפת אמת תענית- פי' רש"י דבברכות איתא דמברכין הטוב והמטיב ומקשינן התם ומשני הא דחזא הא דשמע ואף על גב דאין המסקנא התם הכי כמ"ש הג' רעק"א ז"ל בגליון הש"ס צ"ל דרש"י רמז לסוגיא דהתם ואמסקנא סמך, אכן בעיקר כוונת רש"י משמע לי שהוא מפרש דהא דאמרי' הכא מאימתי מברכין משיצא חתן לקראת כלה זה השיעור קאי נמי אברכת הטוב והמטיב וקודם זה אין מברכין כלל אלא אחר זה השיעור לפעמים מברכין הטוב והמטיב ולפעמים ברכה זו דהכא, ובהא ארווח לן מאי דפירש"י בברכות שם אהא דמתרץ הגמ' הא דנחית טובא הא פורתא דבפורתא מברכין מודים אנחנו דלכאורה איפכא משמע דבמודים אנחנו מפורש השיעור משיצא חתן דהיינו טובא ובפורתא היינו כשיורד טיפה אחת, וכן נראה דעת הפוס' דכשיצא חתן מברכין ב' הברכות ע"ש ברמב"ם (ה' ברכות) ובשו"ע (סי' רכ"א) וס"ל כשינויא אחרינא דגמ' בברכות דהא והא טובא אבל לפרש"י ע"כ טובא היא שיעור אחר ומלבד שיצא חתן כו' אכתי איכא חילוק בין פורתא לטובא וא"כ לא ידענו כמה שיעור טובא, ורש"י הוכרח לפרש כן משום דמאימתי מברכין משמע לי' דקודם זה ליכא שום ברכה ותו דאם היו מברכין הטוב והמטיב תיכף מה הוי ס"ד דגמ' להקשות כלל אהדדי כיון דבהדיא אמרינן הכא מאימתי כו' וגם לא הו"ל לתרץ הא פורתא רק הא מקמי דיצא חתן כו' ולכן הביא רש"י כאן שקלא וטריא דגמ' דהתם להוכיח דהך מאימתי קאי גם אברכת הטוב והמטיב כנ"ל, ובזה גם הפוס' מודין שהשוו שם שיעור ב' הברכות כשיצא חתן רק דהם פי' למסקנת הגמ' התם הא והא טובא היינו כשיצא חתן, ורש"י לא פי' כן כדכתיבנא.

ב) בע' נימרינהו לתרוויהו וכו'

הר"ן על הרי"ף ב.- פי' הרב אלפסי ז"ל לימרינהו לתרוייהו ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות והשיב עליו הר"ז ז"ל שאין טעם לחתום בשתים אלו ואחר שחותמין באל ההודאות מה צורך לומר רוב ההודאות לכך פירשו לימרינהו לתרוייהו להא דרב יהודה ודר' יוחנן שצריך לומר מודים אנחנו לך ואלו פינו והרמב"ן ז"ל קיים לדברי ה"ר אלפסי ז"ל בספר המלחמות וכתב דהאי פירושא בתרא לית ביה מששא דהא ר' יוחנן מוסיף הוא כדאמרי' ור' יוחנן מסיים בה וכיון שכן לא שייך למימר בהא הלכך לימרינהו לתרוייהו דהא כולה כר' יוחנן עבדינן ואי הוה צריך למיפסק ביה מידי הוה ליה למימר דהלכה כר' יוחנן אבל עיקר הפי' כדברי הרב אלפסי ז"ל דר' יוחנן מסיים רוב ההודאות ומשמע ליה לשון רבוי וכו'.

מאירי ברכות שם- בא"י אל ההודאות ואף על פי שהוזכר בגמ' רוב ההודאות והקשו בה רוב ההודאות ולא כל ההודאות ותירץ בה אלא אימא אל ההודאות ואמ' רב פפא הילכך נימרינהו לתרוייהו לא על רוב ההודאות ואל ההודאות אמרה שמאחר שהוא אומר אל ההודאות רוב ההודאות מה טיבו אלא שהוא חוזר על מה שאמר תחלה מודים אנחנו לך וכו' ור' יוחנן מסיים בה ואלו פינו וכו' ועל אלו אמר נימרינהו לתרוייהו. וי"מ רוב ההודאות ואל ההודאות ואף על פי שהסוגיא מוכחת כן שאין לומר נימרינהו לתרוייהו אלא במה שיש בו מחלוקת מ"מ הדברים זרים. ויש גורסים נימרינהו לכלהו ומפרשים כפי' ראשון וי"מ נימרינהו לתרוייהו רוב ההודאות ואל התשבחות וכן י"מ אל ההודאות ברוב ההודאות ופירושו בחשיבות ההודאות כלומר בהודאות נכבדות ומשובחות ויש לפרש רוב כמו תאר על גזרת לחם חום ופי' נימרינהו לתרוייהו כלומר ולא כמו שאתה מבין רוב ההודאות ולא כל ההודאות אלא שהוא תואר כמו רוב ההודאות.

ג) בע' יום גשמים ותחיית המתים

ספר העיקרים מאמר ד פרק ח- ואמרו חכמינו ז"ל גדול יום הגשמים מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחית המתים איננו ענין טבעי כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלהי.

אדרת אליהו דברים פרק לג - אופן שני- ולכן אמרו רז"ל מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים ואמרו מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. והענין כי הגשמים אינן ע"פ הטבע כלל כי כל הדברים בעולם אומרים הפילוסופים שהוא ע"פ הטבע אף זריחת השמש ושקיעתה אבל על הגשמים מודים שאינן ע"פ טבע כלל כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ירד בכל יום ויום ולכן נקרא גבורות גשמים שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברים וז"ש מתוך שהיא שקולה וכו' כי גם בתחיית המתים מודים כולם שהוא אינו ע"פ טבע שע"פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות ולכן קבעוה בתחיית המתים נמצא כל העולם מתנהג ע"פ הטבע כי הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית אבל דורו של משה ע"ה כל הנהגותיו לא היו ע"פ טבע כלל כמו יציאת מצרים וירידת המן והשליו וענני כבוד. וזהו מעין עולם העליון שאינו מתנהג ע"פ הטבע.

עץ יוסף- פי' שהוא ענין דומה לו שהזרעים נקברים תחת הקרקע צומחים ע"י הגשמים ויוצאים והוא ג"כ לראיה על תחיית המתים כדאמר (כתובות קיא:) ק"ו מחטה...וגם שבני אדם כשהגשמים נעצרים ומזונותיהם נמנעים הם נחשבים כמתים והקב"ה מחיה אותם ע"י הגשמים.

ד) בע' תורה כסם החיים

רש"י ד"ה לשמה- משום כאשר צוני ה' אלהי ולא כדי להקרות  רבי.

תוס' שם- ויש לומר דתרי שלא לשמה הוי דמה שאמרינן לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה היינו כלומר כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדוהו ומה שאמרינן הכא כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המות היינו מי שלומד לקנטר.

תוס' פסחים נ:- ואור"י דהתם [שנוח לו שלא ליברא] מיירי כגון שלומד כדי להתיהר ולקנטר ולקפח את חביריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות אבל הכא מיירי דומיא דההיא דלעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ולא במעלי שבתא שאין מתכוון לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד שמים חסדו[1].

תוספות  סוטה כב:- עוסק שלא לשמה [דהוא לעולם יעסוק וכו'] כגון מיראת היסורין כי הכא ומאהבת קיבול פרס שאינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שציוהו על כך אלא להנאתו...אבל ההיא שלא לשמה דתענית ומס' ברכות אינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא להוסיף על חטאתו פשע שעתה שגגות נעשו לו זדונות שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל תאות לבו.

מאירי פסחים שם- למדת מ"מ שאף העוסק בתורה ובמצות שלא לשמה יש לו שכר אלא שאין כל מדרגות שלא לשמה שוות יש שעושה מיראה ואחר שאינו עושה מאהבה קרוי שלא לשמה ומ"מ כל שמיראה מכוין הוא למצוה ועליו אמרו רבא רמי כתיב כי גדול עד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה ר"ל שהעושה מאהבה עליו נאמר גדול מעל שמים חסדך ופרשו בו מקצת גדולי הדור שהוא ראוי לנס והקב"ה משנה תפקידם של מערכות הכוכבים בשבילם והעושה מיראה עד שמים שאף זו מדה מעולה היא ועליה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמן שבודאי יבא מתוכן לשמה ר"ל לעשות מאהבה ויש שלא לשמה שהוא להנאת עצמו כגון ביטול מלאכה של בני מחוזא שהזכרנו וזו אינו במדרגה האחרת אלא שמ"מ יש בה מדה והוא קרוי שפל ונשכר כמו שביארנו שאפשר שעל ידה יתעורר לעשותה לשמה אף על פי שאין זה ודאי הא מ"מ כל שעוסק בה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו הרי זו מדה רעה ועליה אמרו במקום אחר העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא.

חידושי הגרי"ז מסכת ערכין טז:- בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וצ"ע דהנה הרמב"ם בהל' תשובה (פ"י הל"ה) כתב דלשמה היינו כשלומד מאהבה ושלא לשמה היינו כשלומד מיראה, ובהל"ב כתב העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות לא מפני דבר בעולם וכו' אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטבה לבא בגללה מעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו וכו', הרי דלדרגה זו של הלומד לשמה מאהבה לא הגיעו כי אם יחידים וגדולי עולם, וא"כ מהו דקאמר לעולם יעסוק אדם של"ש דמתוך של"ש בא לשמה בתורת הוראה לכלל, והרי לא מגיעים לזה כ"א יחידים. ועוד צ"ע דהא כיון דשלא לשמה הוי נמי מעשה מצוה, א"כ מפני מה קאמר דיעסוק אף שלא לשמה דע"י כך יגיע ללמוד לשמה, הא בלא"ה חייב לעסוק בתורה אף שלא לשמה מאחר שזהו מצוה, ואטו אם לא יוכל להניח תפילין לשמה יפטר מזה וצ"ע.[2]

שו"ת הרמב"ם סימן תנה- הנהו תרי מימריא בעוסק בתורה לשמה ושלא לשמה לא קשיין אהדדי (שבתב) שמתרויהו (שמעת) שמעינן שאין ראוי לעסוק אלא לשמה ולשמה הוא העיקר ולא נצטוינו אלא לעסוק בה לשמה והעוסק שלא לשמה ראוי לו שלא נברא [ואע"פכ] (מוטב) טוב הוא לעסוק בה שלא לשמה מאת שלא עסק בה כל עיקר (למה לפי שמה) שזה שעסק בה שלא כהוגן הואיל ועסק בה מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

פסקי ריא"ז מסכת סוטה פרק א - המדה השלישי' היא מדה גרועה מאד, והיא למי שעוסק בתורה ובמצוות כדי להטעות הבריות, והוא הנקרא פרוש שכמי כדרך שעשה שכם שקיים מצות מילה כדי שישא את דינה, שיעשו הבריות חפצו ולא לקבל שכר מן השמים, וכיוצא בזה רבים והן הנקראים צבועים שמראין עצמן חסידים בעיני הבריו' ועושין בסתר מעשים רעים, ועל כזה אמרו חכמ' העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית סם המות, וגרועין הם אלה מן הרשעים, שהרשעים המפורסמין אדם יכול להזהר מהן ואלה אין אדם יכול להזהר מהן, וכעניין זה היו נביאי השקר מטעין את ישראל. וכן תמצא קצת נשים שמראות עצמן שמרבות בתפלות ומחליקות לשון להטעו' הבריות והן בעלות כשפים ובעלות ניאוצים.

נתיבות עולם נתיב התורה פרק ז- מדמה התורה שהיא סם חיים לאדם שהסם מניח הרופא מבחוץ על האדם ועל ידי הסם הזה הוא החיים, כך התורה היא נבדלת מן האדם והיא דבוקה לאדם, כמו הסם שהוא בחוץ דבק באדם. וכמו שהתורה היא סם חיים לתלמיד חכם שהוא עוסק בה לשמה, כך התורה היא סם המות לתלמיד חכם שאינו עוסק לשמה. ודבר זה בארנו אצל המשתמש בתגא חלף, כי המשתמש בדבר שהוא קודש אל דבר שהוא חול, מגיע אליו המיתה כמו מי שנהנה מקדשי שמים, כי אין מציאות לדברי החמרי עם הנבדל, ולפיכך אם נהנה האדם שהוא חול מקדשי שמים היא התורה בא אליו המיתה, שאין אלו דברים שיש להם מציאות וחבור יחד ונדחה הפחות והחול מן אשר הוא קודש.

ה) בע' שני תלמידי חכמים

של"ה מסכת שבועות פרק נר מצוה- והא דמשמע בדברי רבותינו ז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל...והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה, כדאיתא בפרק קמא דתענית (ז א): מאי דכתיב (משלי כז, יז) 'ברזל בברזל יחד', לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף שני תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם, למה נמשלו דברי תורה כעץ, שנאמר (שם ג, יח) 'עץ חיים היא למחזיקים בה', לומר לך, מה (ה)עץ, קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. ואמר רבי חנינא הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם. וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן (הוריות יד א), חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופירש רש"י, עוקר הרים, הוא חריף ומפולפל

ו) בע' לימוד תורה ממי שאינו הגון

תוספות - והא דאמרינן דלומדים מת"ח אף על פי שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני אחר במסכת חגיגה (דף טו.) היינו דוקא תלמיד חכם (אחר) יכול ללמוד לפניו לפי שלא ילמוד ממעשיו אבל אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפניו.

רמב"ם ת"ת ד' א'- וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

לחם משנה שם- מימרא דר' יוחנן הובאה בפרק אלו מגלחין (דף י"ז) ובהרבה מקומות בגמרא ובחגיגה פ' אין דורשין (דף ט"ו) הקשו ור"מ איך גמר תורה מפומיה דאחר והאמר רבה בר בר חנה אמר ר"י מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' ותירצו אמר ריש לקיש ר"מ קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית וכו' ר' חנינא אמר מהכא שמעי בת וראי והטי אזנך וכו' א"כ קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן משמע דבגדול היודע ליזהר יכול ללמוד ממנו. וא"כ קשה למה לא חלק רבינו בין גדול לקטן כמו שחלקו בגמרא. וכי תימא דבזמן הזה כולם נקראים קטנים לענין זה ולכך סתם רבינו מ"מ קשה שרבינו אינו אומר הדינים הנוהגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע"ה וא"כ היה לו לפרש. ונראה שרבינו מפני שראה מימרא דר' יוחנן שהובאה בהרבה מקומות בסתם ולא חלקו בין גדול לקטן גם הוא לא חלק.

דברי ירמיהו שם- אמנם יקשה מאוד דרבינו במורה נבוכים נראה שלמד מספרי חכמי עכו"ם ובראש ספרו שם הביא מקרא זה שמצא ר"מ לדרוש להתיר ללמוד מאחר עיין שם, ומפי אאמ"ו הגאון ז"ל שמעתי דיש לחלק בין למוד מפיו של רשע ללמוד מתוך ספר ממנו, דמתוך ספר אדם גדול יש לברור הטוב מהרע אבל מפיו שחיבור עם רשע רע וגורם רעה והשחתה לאדם ודייק כן אם הרב וכו' יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו דייקא מפיהו ובגמ' מקשה ור"מ היכא למד מפומא דאחר ודפח"ח ובזה יש ליישב דעת ודרך רבינו ז"ל שידע בנפשו וקים ליה לברור האוכל מתוך פסולת מספריהם. [3]

שו"ת הריב"ש סימן מה- ומה ששאלת מה היא חכמת יונית אשר יתרחק האדם, ואם הם אותם ספרים המפורסמים בעולם כשמע טבעי ומה שאחר הטבע...ואין להביא ראי' מהרמב"ם ז"ל. כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות הלכות ואגדות תוספת' ספרא וספרי וכולי' תלמודא בבלי וירושלמי כמו שנראה מספר משנה תורה שחבר. וכדי להשיב את האפיקורוס עשה ספר המור' לסתור המופתים והראיות שהביא הפילוסוף לקיים קדמות העולם וכן בענין ההשגחה. ולפי שהיו בזמנו הרבה מישראל נבוכים בעקרי התורה מפני מה שלמדו מן החכמה ההיא. ויש לומר כמש"א ז"ל (חגיגה ט"ו:) על רבי מאיר היכי גמיר תורה מפומי' דאחר וכו', והית' התשוב' רבי מאיר קרא אשכח ודרש הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי כלומר שרשעים הם ועכ"ז אמר הט אזנך. ובארו שם הא בגדול הא בקטן, כלומר כשהתלמיד אדם גדול מותר שיבור הסולת וישליך הפסולת, כמו שאמרו שם ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. ולכן הביא הרמב"ם ז"ל בראש ספר המור' פסוק זה של הט אזנך וכו'.

ז) ומתלמידי יותר מכולם

אמת ליעקב מסכת תענית דף ז עמוד א- ולא לבד שצריך [ת"ח] לגדול ממנו, אלא אף לקטן ממנו, כמאמרם ומתלמידי יותר מכולם. והטעם, כי כמו בראיה החושית אם ישוטט אדם במבט עיניו למרחוק יוכשל בקל במה שלפניו, כן הוא בראיה השכלית כשמשוטט במבט שכלו למרחוק נכשל בקל במה שלפניו. לכן צריך לתלמיד ששכלו קטן, ששכלו אינו משוטט למרחוק ומרגיש במה שלפניו. ועוד, כי מחמת צמצום שכלו להסביר להתלמיד יראה גם בעצמו במה שלפניו. וגם, מחמת הצמצום יראה ויבין יותר, כי זה דומה לרואה בשפופרת שרואה יותר מחמת צמצום עין הראות מה שלא יכול להביט כ"כ בלא השפופרת מחמת פיזור עין הראות].

חידושי הגרי"ז הוספות פרשת ואתחנן- [עה"פ ושננתם לבניך] ופירש"י ושננתם לשון חידוד הוא שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד. משמע מדבריו דפסוק זה נאמר עליו עצמו, שמוטלת עליו המצוה דחידוד שמועתו, וא"כ צ"ע דמדוע כתבה התורה "לבניך", אלא כיון דאיתא בתענית דף ז ע"א הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן, ממילא נראה דאין לך חידוד גדול מ"ושננתם לבניך" וכדפירש"י "לבניך אלו התלמידים".

דרך חיים על אבות פרק ו- ומתלמידי יותר מכולם ע"כ. והטעם הוא מבואר מאד כי הדבר דומה לעץ שאין מקבל האור, וכן הת"ח גדול מפני שהשגתו גדולה מאד לכך אין מתחיל לשאול ולפלפל בחכמה לפי גודל השגתו ופשיטות שכלו אין בו פלפול דהיינו השאלה, וצריך אל כל פלפול שאלה לאפוקי הגדולים אין בהם השאלה, ולפיכך אמר שהקטנים מחדדים את הגדולים מפני שהם שואלים ביותר ואז צריך החכם להשיב, ומדמה זה לעץ קטן שהוא מדליק את הגדול שהאש נאחז ביותר בקטן, וכך הוא הקטן הוא התחלת השאלה והפלפול, ולכך אמר בפלפול התלמידים שעיקר הפלפול מן התלמידים. ולפיכך אמר הרבה תורה למדתי מרבותי מפני שהם מסרו לי החכמה, ומחבירי יותר מהם מפני שהם שואלים זה את זה ועומדים על עיקר החכמה, ומתלמידי יותר מכולם כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה ודבר זה מבואר.

ז:

ח) בע' ד"ת משתכחין בהיסח הדעת

נתיבות עולם נתיב התורה פרק ב- וכן מה שלשה משקין נפסלים בהיסח הדעת, ר"ל המשקה הוא דבר דק מאוד ומפני זה קל להיות נפסל וצריכין שמירה, וכך התורה שהיא אצל האדם לדקות השכל אשר אין לו שייכות אל האדם אשר הוא בעל גוף גשמי, בהיסח הדעת הוא נפסל ומסתלק מן האדם לכך צריכים שמירה ביותר.

שו"ת להורות נתן חלק ה - מבעד לצמתך הקדמה- ובל נטעה לחשוב שגדולי ישראל למדו רק בהיותם צעירים ומחמת גודל כשרונותיהם וכח זכרונם זכרו כל מה שלמדו, זה אינו, כי כל חכמי ישראל למדו ולומדים תמיד בלי הרף ואמרו בש"ס תענית (ז ב) למה דב...וחזינן מזה, שכאשר מוסיפין ללמוד תמיד, על ידי זה זוכרים גם את הראשונות, ולהיפוך אם מפסיקין ללמוד, כי אז לא זה בלבד שאין זוכין לתוספת ידיעת התורה, אלא שגם שוכחים מה שלמדו, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שלומד תמיד. והלימוד התמידי הוא האמצעי היחיד להחזיק את התורה בלבו מה שלמד כבר.

ט) בע' מותר לשנאותו ולקרותו רשע

רש"י- מותר לשנאותו. אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך.

חשוקי חמד ברכות לב.- וכן מבואר בשו"ת ב"בית שערים" (או"ח סימן סח), לגבי הגמ' בתענית (דף ז ע"ב): עז פנים, אמר רב נחמן בר יצחק מותר לשנאתו. ופרש"י אף על גב דכתיב ואהבת לרעך כמוך. והקשה הבית שערים מדוע רש"י נקט שעובר על ואהבת לרעך כמוך, ולא כתב שעובר על לא תשנא, כמו שמבואר בגמ' בפסחים שהשונא את חבירו עובר בלא תשנא. והשיב על פי דברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות ה"ג) שכתב: מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו. שנאמר ואהבת, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, ומשמע מזה דמצוות ואהבת אינה בלב אלא במעשה. ואם כן כיון שעוברים על 'לא תשנא' רק אם השנאה היא רק בלב, אך אם עושה מעשה ומראה את השנאה כלפי חוץ, אינו עובר בלא תשנא, ובגמ' בתענית מוכח שמיירי שמותר להראות את השנאה כלפי חוץ, לכן כתב רש"י שעובר על ואהבת לרעך כמוך שזה שייך כשעושה מעשים ולא נקט את הלאו של לא תשנא שלא עוברים עליו אלא בלב.

ברכת אברהם שם- ופרש"י אע"ג דכתיב...יש לעיין אם הביאור שמתגלה בקרא שאינו בכלל רעך, כמו כל שאינו עושה מעשה עמך, או שנאמר בזה היתר על שנאה. ולכאורה אם זה היתר על שנאה, הול"ל אע"ג דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. מיהו י"ל דכיון דשונאו בגלוי אין זה לאו....ונראה דצ"ל דס"ל דלפיגי בזה דרב הונא שאמר מותר לקרותו רשע לא התיר שנאה וכו'.

י) אין גשמים נעצרין

גבורת ארי- אין הגשמים נעצרין אלא בשביל ביטול תרומה ומעשרות וכו'. ומשמע דהני אמוראי דשמעתין פליגי אהדדי דמר סבר דנעצרים בשביל זה ומר סבר בשביל זה. והא דנקט הגמרא כל מימרא ומימרא בפני עצמה כאלו לא פליגי ולא נקט לה בלשון פלוגתא מר אמר בשביל זה ומר אמר בשביל זה. יש לומר דכל חד מהני אמוראי לא שמיע ליה לדחבריה ולא אתי לאפלוגי אדאידך אלא כל אחד אמר למימרי' בפני עצמו. ואף על גב דממילא פליגי אהדדי נקט נמי סתמא דתלמודא לכל מימרא בפני עצמו. אבל אין לפרש דלא פליגי אהדדי ובשביל אחד מהני נעצרים ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהא ליתא דהא כל אחד מהני אמוראי אמרי אלא בשביל דבר זה משמע אבל לא בשביל דבר אחר.

עניני הלכה

יא) ברכות גשמים

שו"ע או"ח רכא' א'-ב'-  א' אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים, מברכים עליהם אף ע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה, משירדו כ"כ שרבו על הארץ שיעלו (עליהם) אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה. הגה: ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך (סמ"ג ואגור וכל בו). ב' ומה מברך, אם אין לו שדה אומר: מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, וחותם: בא"י אל רוב ההודאות; ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר, מברך הטוב והמטיב;ואם אין לו שותף בשדה, מברך שהחיינו. הגה: י"א דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב (רשב"א).

משנה ברורה שם- אפשר דבא"י שמצוי שם יובש גדול וכשבא עת הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו אפילו בסתמא צריך לברך בפעם ראשון כשיורד ונקט לשון זה לאפוקי אם יורד עוד הפעם למחר וליומא אוחרא ומפמ"ג משמע דאפילו בפעם ראשון א"צ לברך כשהשנים מסודרות כתיקונן.

שם- משנה ברורה סימן רכא- [על דברי הרמ"א] ר"ל ואין להם שמחה בירידת הגשמים ואה"נ אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך.

ערוך השולחן שם- במשנה דהרואה שנינו על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ואינו מבואר מתי היא ברכת הגשמים דאם בכל פעם כשגשם יורד מברך אין לדבר סוף ואין לזה טעם ודברי הטור ג"כ אינן מפורשין ולשון רבינו הב"י בסעיף א' כן הוא אם היו בצער מפני עצירת גשמים וירדו גשמים מברכין עליהם וכו' וכ"כ הלבוש ותמיהני הלא בדיני תענית גשמים אינו מבואר כלל ברכה זו ורק אמירת הלל כמבואר בתענית וברמב"ם ולקמן סי' תקע"ה וצ"ל דהתם בעצירת גשמים הרבה ובכאן אפילו עצירה מועטת וצ"ע. אמנם מדברי הרמב"ם בפ"י דין ה' למדתי כוונה אחרת בזה וז"ל הרמב"ם ירדו גשמים רבים אם יש לו שדה וכו' עכ"ל ולפ"ז ה"פ דאם ירידת הגשמים ממוצע כמו בכל השנים א"צ ברכה אבל כשהגשמים מרובים ואצלם בא"י אין ריבוי גשמים מקלקלים התבואה כבמדינות שלנו ובא"י כל מה שיורד יותר יש יותר ברכה ולפיכך צריך ברכה ולפ"ז א"ש מה שאצלינו אין מברכין ברכה זו. ורבינו הרמ"א כתב וז"ל ומה שאין אנו נוהגים בברכת הגשמים בזמה"ז דמדינות אלו תדירים בגשמים ואין נעצרים כל כך עכ"ל וזה דוחק גדול שהרי כמה שנים יש אצלינו עצירת גשמים ולדברינו א"ש דכיון דהברכה היא על ריבוי גשמים ואצלינו ריבוי גשמים קללה גדולה ויותר יש יוקר בריבוי גשמים מעצירת גשמים ומה שייך אצלינו ברכה זו.[4]

יב) בע' לקרות לחבירו רשע

חפץ חיים לשון הרע באר מים חיים כלל ד- ומה שאמרו בתענית (דף ז' ע"ב) כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, דוקא במדה גרועה הזו ולא בשאר מדות כמ"ש התוספות שם וכן מוכח מרש"י שם ע"ש, ואפילו בזו צריך להתיnשב בדבר מתי נקרא בשם זה.

ביתר עיון

יג) ברוב עם בברכת השבח

הריטב"א שם- ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאים לשהותה [כדי לאומרה ברוב עם], אעפ"כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אומרה ושוב אינו אומרה בצבור, וזה דבר מבואר מאד.

תשובות והנהגות כרך א סימן רה- ב"אשל אברהם" כתב להמתין על ציבור [לומר ברכת הלבנה] אפילו כמה ימים אם ברור לו שישיגם, אבל בהגהות מהרש"ם לא"ח מביא גמרא מפורשת בר"ה (לב ב) שזריזין מקדימין עדיף מברוב עם ואין להחמיץ המצוה ע"ש, אך אין המנהג כן, וצ"ב. ונראה שהגמרא בר"ה במצוה, שאז זריזין חשוב יותר מברוב עם, אבל ברכת הלבנה ברכת השבח כקבלת פני השכינה. (וכל בי עשרה שכינתא שריא), ולכן מצותה לכתחילה בעשרה וחמור יותר, לכן בזה בודאי דוחין זריזין, ויש להמתין להשיג עשרה ולהשתדל להשיגם מאד, ורק כשאין עשרה מברך גם ביחיד.[5]

שו"ת בצל החכמה חלק ה סימן כח- הרי דזמן ברכת הגשמים הוא משיצא חתן לקראת כלה, ואפי"ה מותר להשהותה כדי לאומרה אח"כ בו ביום בצבור מדהו"ל ברכת שבח, א"כ ה"ה לברכת החמה דהוי ג"כ ברכת שבח, שגם אם עיקר זמן ברכתה כשיראנה פעם ראשונה ביום התקופה מותר להשהותה לאומרה אח"כ בצבור.

שו"ת יביע אומר חלק ב יו"ד יח'- נשאלתי אודות מה שנהגו פה מצרים לעשות המילה אחר הצהרים עד סמוך לעת ערב, בכדי שיוכלו קרוביהם ומכריהם להשתתף בשמחת הברית מילה. אם מנהג זה יכון לפי ההלכה...מבואר להדיא [מגמ' ר"ה לב:] שלפי המסקנא זריזין מקדימין למצות דחי לטעמא דברוב עם הדרת מלך...ונראה דהכי נקטינן לדינא, ודלא כה' חמדת ימים הנ"ל [שנקט לדחות ברכת הלבנה כדי לקיים ברוב עם][6]...אמנם י"ל שאף לדברי החמדת ימים דאזיל בתר טעמא דברוב עם הדרת מלך, שאני התם בדין ברכת הלבנה ביחיד, דאיכא דמקהו אקהתא דבעינן עשרה לכתחלה מיהא...אולם ראיתי להגאון מהר"ר שלמה הכהן מוילנא, בשו"ת מקור חיים (סי' ג, די"א סע"ד), שכ', זה כשלשים שנה ששמעתי ללמד זכות על המנהג פה שמאחרים מצות ברית מילה עד אחר חצות היום כדי שיבאו הקרואים. שאף שמבטל מצות זריזין מקדימים למצות, מ"מ מרויח בזה מצות ברב עם הדרת מלך. ואפשר ששניהם שקולים הם. דהא ודאי הא דזריזין מקדימין למצות אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא. דאטו מאברהם ניקו וניגמר דהוה זריז טפי. ולפיכך שקולים הם. ואל תשיבני מהסוגיא דר"ה (לב:) שמפורש להדיא דזריזות עדיפא מרוב עם. דשאני התם דמצות רוב עם הויא ספק, שמי יודע אם במוסף ירבו אנשים בבהכ"נ, וביטול הזריזות ודאי, ואין ספק דוחה ודאי. משא"כ גבי מילה שניהם ודאים. וכ' שהרצה דבריו לפני הגאון ר' יחזקאל לנדא ז"ל (המו"צ דוילנא) והודה לו. עכת"ד.

[1] ואפשר דכזה ילמד רש"י שם. ואפשר לומר דהפשט דאפילו אם לומד כדי להקרות רבי סכ"ס לומד העצם תורה לתכלית אחרת משא"כ אם לומד מחמת שאינו רוצה לעבוד או מחמת עצלות דאין עצם הלימוד לשום תכלית אחרת.

[2] אכן לפי תוס' אי"ק דהדין של "לעולם וכו'" נאמר על כדי להקרות רבי דהיינו ענין של גאוה ואינו אפילו המדרגה של תורה מיראה ולכן חידוש דין הוא.

[3] ויוצא חידוש מדברי הרמב"ם דאין כאן ג' מדרגות כמו דאיתא בתוס' אלא דרק ב' מדרגות יש תורה לשמה ויש תורה שלא לשמה ובתורה שלא לשמה נאמר הן הדין של הוי כסם המות או נוח לו שלא נברא והן הדין שלעולם יעסוק וכו' וגם חידש דאין חיוב ללמד בתורה שלא לשמה שלא כדברי הגרי"ז. ולכן מובן הצורך של הדין של לעולם וכו'. ורק דדברי הרמב"ם מרפסין איגרא כמו שהקשה הגרי"ז עצמו שהיתכן שאין חיוב על תורה שלא לשמה והיתכן שכולם יעלו למדרגת אברהם אבינו והנביאים. ועדיין צריכין ביאור רב ורק רציתי לעורר.

[4] דהיינו דלפי השו"ע הטעם שמברכין ברכה זו מחמת עצירת הגשם ולכן הסביר הרמ"א שאין בני חו"ל מברכין שאין נעצרין אכן לפי העורה"ש סיבת הברכה הוא מחמת ריבוי הגשם ולכן לבני חו"ל שהריבוי מזיק אין מברכין. ולכ' כוונו לדברי הריטב"א שהביאו לעיל דאין ברכה זו שייך כלל להלל של תענית שאינו בא מחמת צער אלא מחמת ריבוי הגשם. ועוד נפק"מ בביאור הענין שלפי הערוה"ש השיעור של "עד שיצא וכו'" הוא שיעור במהו הריבוי שמחייב הברכה אכן לפי דברי השו"ע השיעור הוא מה נחשב שאי"כ עצירת גשמים עדיין. וזה דלפי השו"ע השיעור רק סימן שעצר אכן לפי הערוה"ש הוי הסיבה עצמה לברך.

[5] ולכ' זה שלא כדברי הריטב"א דלפי הריטב"א אנו מדוברים בברכת השבח ולא מצוה ואעפ"כ התיר הריטב"א לאומרה ביחיד ורק דברוב עם מעלה הוא ורק דלא מוזכר בהריטב"א הטעם מחמת זריזין.

[6] אכן לפי דברי ר"מ שטרנבוך שם (שו"ת תשובות והנהגות] אין ראיה דחלוק מצוה מברכה.