Rabbi Yitzchok Gutterman

1. The גמרא has a הוא אמינא that יורה rain is a סימן קללה. Although the פּסוק should be discussing positive things since it is talking about people who follow what Hashem says as it says “והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי”, רש"י explains that we would read the second פּסוק as saying if you don’t do the מצוות, then you will get יורה rain which is a קללה. רש"י points out that this wasn’t a strong question since the end of that פּסוק says ואספת דגניך which is a ברכה. However, see the מצפּה איתן who explains that the entire פּרשה is in fact talking about when Jews aren’t doing 100% of what they should, as we know from the famous גמרא about ר' שמעון בי יוחאי in ברכות ל"ה, where based on תוספות there, this פּרשה is discussing when Jews are generally doing what they should but aren’t צדיקים גמורים. Therefore, it is conceivable that they would receive rain that isn’t exactly what they wanted.

 

2. The גמרא says anyone may take לקט שכחה ופּאה for themselves after the נמושות have gone through the field. See תוספות רבי עקיבא איגר on this משנה in פּאה who asks an important question: why isn’t the owner automatically קונה the produce with the קנין of חצר? He leaves it as צ"ע. See תוספות אנשי שם who answers that the owner is not קונה because he is is מייאש and, in a sense, has specific and active דעת not to own it.

 

In a related issue, there is an important מחלוקת ראשונים as to why people are allowed to take the לקט שכחה ופּאה for themselves after the נמושות have gone through the field. רש"י in ד"ה משילכו says the reason is because the poor people are מייאש. However, See the רמב"ם in הלכות מתנות עניים פּרק א' הל' י who says people are allowed to take it comes from a דרשה in a פּסוק that says once there are no עניים being תובע the food, there is no חיוב of לקט שכחה ופּאה. See the שו"ת דבר אברהם ח"א סימן י"ג who says that there are really two דינים. Regarding the ממון aspect of מתנות עניים, you just need יאוש in order to be able to take the fruit. However, this is not enough for the owner himself as he still has a “איסור והיתר” type חיוב to leave the produce on the field as it says "תעזוב אותם". For that you need the Rambam’s דרשה from the פּסוק. See the שערי יושר ש"ה פּרק י"ט ד"ה והנה who disagrees with the entire premise. Reb Shimon famously says that איסור והיתר and דיני ממונות go hand in hand, and if יאוש makes it that מידיני ממונות the owner can take it, then there is no separate איסור והיתר obligation to not take it. See the קובץ שיעורם חלק בּ סימן י"ז אות ג who explains that יאוש really can’t help on its own since the עניים never really owned it. יאוש accomplishes that it makes it as if there are no עניים. Once there are no עניים, the דרשה tells us there is no longer a חיוב of לקט שכחה ופּאה and anyone can take it.

 

3. The גמרא discusses what is the correct time to say the ברכה on rain. As we all know, we aren’t נוהג to say that ברכה See the רמ"א in שולחן ערוך או"ח סימן רכ"א who explains that we don’t say it nowadays since most places have enough rain. See the משנה ברורה there who explains that we aren’t as happy when we see rain as they were in former times. See the ביאור הלכה ד"ה אם היו who brings the פּרי מגדים who says that even in Israel where the תקנה existed, one should not make a ברכה if there was no drought, and the ביאור הלכה says to make it without שם ומלכות.

*******************************

Click here to download daf summary by Rabbi Chaim Smulowitz (in PDF)

Click here to download Shaklya v'Tarya Summary by Rabbi Yaakov Blumenfeld (in PDF)

*******************************

Rabbi Asher Millman

דף השבוע לימוד מסכת תענית מוקדש לע''נ נעכא גיטל בת שמואל הירש הלוי ע''ה

 להערות קושיות וטעיות AsherMillman@gmail.com 

א) בע' יורה לקללה

מהרש"א שם- אלא יורה שמשיר כו' פרש"י לשון קללה כו' והכי משמע קרא והיה אם שמוע וגו' ואם לאו ונתתי מטר ארצכם יורה לרעה כו' ע"ש והוא דחוק אלא דיש לפרש דה"ק קרא ונתתי מטר ארצכם בעתו, אותן יורה ומלקוש דבשלא בעתו הוא לקללה ולא לברכה, אני מביא אותו לכם בעתו שלא יהיה לקללה ,ומיהו משום שלא בעתו נקרא יורה ומלקוש, וקאמר דמה מלקוש כו' ומה יורה כו' וע"כ יורה ומלקוש לברכה קאמר דהיינו בעתו.

רש"י דברים יא' יד' – "בעתו", בלילות שלא יטריחו אתכם. דבר אחר בעתו, בלילי שבתותת שהכל מצויין בבתיהם.[1]

המזרחי שם - ואם תאמר, מנא לן לרבותינו ז"ל למדרש [כרש"י], דלמא מאי "בעתם" בעת שהן צריכין לזרעים, ולא בעת שאינן צריכים, שהן מזיקים להם, שזו היא המשמעות של בעתם. יש לומר, דמיתורא דקרא הוא דקא דרשי לה, דלמה לי "בעתם", מ"גשמיכם" נפקא, דמשמע הגשמים הצריכים לכם, וכן הכא "ממטר ארצכם" נפקא, המטר הצריך לארצכם. מה תלמוד לומר עוד "בעתו", שמע מינה לדרשא הוא דאתא, לומר שאפילו בעת שמועילים לזרעים, אין הגשמים יורדים אלא בלילי רביעית או בלילי שבתות, כדי שלא יבטלו העם ממלאכתם.

מרומי שדה שם -או אינו יורה אלא שמשיר את הפירות. הא ודאי דעיקר יורה לברכה בא, דבזה מיירי קרא. אלא היה יכול להיות, דמכ"מ אין השגחה פרטית שלא יבא לאיזה פרט לקללה, היינו שאם נמצא אילן עם פירות הוא משירו, ובאשר שאינו מצוי באותו זמן אילנות עם פירות רק אתרוג וכדומה, משו"ה אף על גב שהוא מזיק את האילנות האלה, מכ"מ הרי הוא לברכה לקיום ישוב הארץ.

ב) בע' מלקוש מפיל הבתים ומשבר האילנות

תד"ה מלקוש- צ"ע אמאי לא קאמר ומשבר הגרנות ומשיר את הפירות כדלעיל.

רש"י ד"ה מה מלקוש- שא"א לדורשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצויים באותו פרק.

חשק שלמה שם- לכאורה [דברי התוס'] תימה דהרי כבר פירש"י דמלקוש א"א לדורשו לשבר גרנות להשיר פירות שאינה מצוייה באותו פרק וכו' ונראה דמזה ראיה דרש"י שעל תענית אינו מפירש"י ממש רק מאיזה מפרש אחר וכמו שהביא בשם הגדולים משמיה דהגאון מו"ה יעב"ץ זצ"ל וא"כ י"ל דהתוס' לא ראו דברי מפרש זה.

ג) בע' המילים יורה ומלקוש

רש"ר הירש  דברים יא' יד'- האטימולוגיה של "יורה" ו"מלקוש" מוטלת בספק. על פי האמור בספרי "יורה" נגזר משורש "ירה", והוא נקרא כן על שם שהוא חודר אל הארץ כחץ; או במשמעות "רוה" - כדוגמת "טוב" ו"יטב" - הוא נקרא "יורה" על שם שהוא "מרוה" את הארץ; והואיל וזמנו קבוע, הוא נקרא "יורה" גם על שם שהוא "מורה" את הזמן, ולפיכך הוא קרוי גם "מורה" (יואל ב, כג). הוא מבשר את תחילת עונת הגשמים ועל ידי כך הוא מסדיר את עיסוקי הבריות. "מלקוש" נגזר מ"לקש". בארמית "לקש" מציין כל דבר שזמנו מאוחר. כך: "והון לקישיא ללבן" (תרגום לבראשית ל, מב), "ארום לקישין הינין" (תרגום יונתן לשמות ט, לב). בעמוס ז, א נראה ש"לקש" הוא הגידול השני של תבואת השדה, אחרי שהגידול הראשון נקצר בטרם הבשיל (תבואה שלא הבשילה נקצרת למאכל בהמה וקצירה זו קרויה "קוצר לשחת").

ד) בע' כי נתן לכם את המורה לצדקה

רד"ק יואל שם- ורז"ל פי' כי יורה ומלקוש שניהם ירדו בניסן באותה שנה שאמרו אותה שנה יצא רוב אדר ולא ירדו להם גשמים...ועל אותו הדור נאמר הזורעים בדמעה ברנה יקצרו. [2]

ה) בע' או אינו אלא בחדש כסלו

מרומי שדה שם- או אינו אלא בחדש כסלו. דאע"ג דכתיב בעתו, זה לא בא ללמד אלא שלא יבאו לפני זמנם, שהוא בלי כל תועלת שהרי עדיין לא נזרע. אבל אם היו בכסלו אין רע כל כך, והוא ג"כ בעתו אלא שמאוחר. ת"ל בעתו יורה ומלקוש, מה מלקוש בעתו, דא"א להיות מאוחר, דאז הוי קללה ממש. אף יורה בעתו, בזמן המכוון בלי איחור.

ו) בע' מונה בהם ראשון שני ושלישי

הגהות הגאב"ד של העדה החרדית שליט"א- אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה ושלישית. פי' או שני' ושלישית [ממ"נ].

ו:

ז) בע' משילכו בה הנמושות

רע"ב פאה ח' א'- או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל כבר נתיאשו העניים מאותה שדה.[3]

תוספות רע"א שם- ועיין בהרמב"ם בפי' המשניות ותמצא דגם לר"י עיקר מילתא דהזקנים הם הם המלקטים שניים והוי לקוטי בתר לקוטי. ור"י ור"ל חדא מילתא קאמרי עיין שם. אבל רש"י מפרש דטעמא דר"י שהזקנים הולכים בנחת ועיניהם למטה ומעיינו טפי. משום הכי נתייאשו העניים ממנה עיין שם.

שו"ת הרשב"א חלק א סימן שסח- דבין למר בין למר בלקוטי בתר לקוטי אי נמי בתר סבי דאזלי אתיגרא מותר דבין בהכי ובין בהכי נתייאשו עניים. אלא בפירושא דנמושות פליגי ולא בדינא. וכן הדין נותן דאטו באתר דליכא סבי כי הני לר' יוחנן לעולם אסור. והרב ז"ל דנקט ההיא דריש לקיש משום דההיא שיכא טפי בכל דוכתא מהליכת סבי דאזלי אתיגרא דלא שכיחי בכל דוכתא.

רש"י תענית- [לקוטי בתר לקוטי הוא] עני מוליך בנו אחריו.

גבו"א שם- ופירש רש"י התם לקוטי בתר לקוטי לשון נמושות כמו לא ימיש שנוטלין ומשין הכל מלפניהם. נראה דמשמע ליה לקוטי שניים בתר לקוטי ראשונים וכאן חזר בו ופירש עני מוליך בנו אחריו. ונראה לי דמשום הכי חזר בו משום דבשמעתין מייתי נמי לבבא דסיפא בפרט ועוללות משילכו העניים ויבאו עוד הפעם ואי בתר לקוטי היינו לוקטין אחר לוקטין היינו שיעורא דסיפא דשילכו ויבואו. דמה לי אם הראשונים עצמן באים פעם שניה או חדשים הא דא ודא חדא היא. והוה ליה לתנא לערב רישא וסיפא בחדא בבא בלקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות משילכו הנמושות או ליתני אכולהו משילכו העניים ויבואו. מאי שנא דפלגינהו בתרי בבא ותרתי לישני שמע מינה תרתי שיעורי נינהו. אפילו לריש לקיש דלקוטי בתר לקוטי היינו בהליכה אחת אלא שהוא עני המוליך בנו אחריו.

ח) בע' ההיתר של משילכו בה הנמושות

רש"י שם- דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים.

רמב"ם מתנ"ע א' י'- נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

קובץ שעורים חלק ב סימן יז- והדין [שמותר אחר שפסקו לבקש] מפורש במשנה מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בה הנמושות ומפרש בגמ' לקוטי בתר לקוטי עיין שם בריש פ' אלו מציאות דתלי לה בגמ' בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת ומשמע שם דטעמא דמותרין לכל אדם הוא משום יאוש דעניים אבל מדברי הרמב"ם נראה מבואר דאין טעם ההיתר משום יאוש אלא מקרא דתעזוב אותם לעניים ולא לעורבים וקשה דא"כ אינו תלוי כלל בפלוגתא דאביי ורבא...ויש לחקור בלקט שכחה ופאה קודם שהגיעו ליד העני אם הן ממון עניים כמו במתנות כהונה קודם שהגיע ליד כהן דהן שייכין לשבט הכהונה או דאינן ממון עניים אלא הפקר לעניים ולא לעשירים...אבל קשה דא"כ למה יועיל יאושן של העניים להתיר לכל אדם כיון דעניים לאו בעלים נינהו ולא מצינו בתורה שיועיל אלא יאוש בעלי' וע"כ פירש הרמב"ם דטעמא דמותרין לכל אדם אינו כלל מטעם יאוש אלא מפני שפסקו העניים לבקש ולחזור אחריהן מקרא דתעזוב לעני ולא לעורבים והא דמייתי מינה בגמ' אפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת היינו משום דאביי ורבא לאו ביאוש לחוד נחלקו אלא בכל התורה כדמוכח שם בסוגיא דמייתי מתרומה והכשר והיינו דבכל מקום דאינו צריך רצון הבעלים בחיוב אלא ניחותא דידיה שלא יהא בע"כ בזה ס"ל לרבא דסגי בניחותא בכח ואביי ס"ל דבעינן שתהא הניחותא בפועל.

ט) בע' מהלכין כל אדם בשבילי רשות 

רש"י שם- כלומר שיש רשות מב"ד לעוברי דרכים לקצר שבילן לילך בשדות.

רש"י בב"ק פא.- סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים[4] שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך.

ר' ברוך הספרדי (בשיטת הקדמונים) שם- ת"ר עשרה תנאין התנה יהושע. פירוש בחילוק א"י. ועל זה התנאי יקנו הנחלות.[5]

טור חו"מ הל' הפקר ונכסי הגר רעד- עוד יש דברים המותרים אף על פי שאינם הפקר משום תקנת יהושע שנוהגת אף בחוצה לארץ...לאחר שנקצרה התבואה הולכים בשביל שעל פני השדות עד שבעה עשר במרחשון שהוא זמן רביעה שנייה ומשם ואילך אינו רשאי ליכנס בשדות שדריסת הרגל קשה להן.

פרישה שם- פירוש יהושע כשהנחיל את הארץ לישראל על תנאים האלו הנחילם להחזיק כל אחד בחלקו שיהיה שלו חוץ מלדברים הללו שיהיה הפקר.[6]

בכורי ראובן בב"ק פא.- ולי נראה להוסיף בזה דחזינן פלוגתא, דברמב"ם הביא תקנות יהושע דפ"ה מהל' נזקי ממון ובטור הביא תקנות יהושע בסימן רעד' והוא בהלכות זכיי' מן ההפקר...ובפרישה כתב שם דהפקר הם ר"ל דמש"כ הטור דהנך דברים אינם הפקר היינו מצד עצמותם אבל רבנן השוום כהפקר.

י) בע' עד מתי נהנין ושורפין וכו' 

גיר' הבבלי תענית ו:- עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית וכו'.

משניות שביעית ט' ז'- מאימתי נהנין ושורפין בתבן וכו'.

ר"ש שם- כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר...ויש בו קדושת שביעית ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד משום דדרשינן לאכלה ולא להפסד אבל משנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית והיינו [דבעי] מאימתי...כן פירושה דמתני' משיטת ירושלמי ולמאי נמי דגריס מתני' מאימתי נהנין אבל בפ"ק דתענית (ד' ו ב) גרסינן בכל הספרים עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית דמשמע עד שתרד רביעה שניה מותר מיכן ואילך אסור...ואי אפשר לקיים גירסא זו דכל דבר שקדושת שביעית נוהגת בו וחזי לאכילה אסור לשורפו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ועוד דלאחר הביעור שרי להאכיל לכל הפחות לעניים ואית דשרי אף לעשירים.

רא"ש שם- ושתי הגרסאות אמת הם דהכא מיירי בשלקטן למאכל בהמה דאסור לשרפם או לגבלם בטיט משום הפסד, דגדולה מזו שנינו כל שאינו אוכל מיוחד לאדם עושים ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה משום הפסד וכ"ש שריפה, ודין איסור זה מותר מן הביעור ואילך, והתם דקאמר מותר ליהנות מהם בלא ביעור למאכל בהמה עד שתרד רביעה שנייה וה"ה דמשם ואילך מותרים אף לשריפה רק שיבערם.[7]

תורת זרעים שביעית פ"ט מ"ב- אך נראה [ליישב קושית הר"ש] דלפי שיטת  הרמב"ם  דביעור היינו איבוד, א"כ נמצא דאיסורא דלאכלה ולא להפסד אינו אלא עד זמן הביעור, אבל משחל עליו חובת ביעור אז אדרבה הוי ההפסד מצוה, לפ"ז מבואר היטב מתני' דמשתרד רביעה שני' שכלה לחי' מן השדה, דאז הוי זמן ביעורו, מותר לשורפו וליהנות הנאה של איבוד[8],  דאף דלפי שיטת הרמב"ם אסור לאחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, היינו דוקא באכילה, אבל בהנאה של מותר, וזה כוונת הירושלי: אר"ח מכיון שנסרח מה שבשדה, פי' וכלה לחי' מן השדה, דהוי זמן ביעורו, מותר מה שבבית  לאבדו. ובתענית שם צריך להגיה הספרים כדהכא: מאימתי נהנין וכו', ואפ"ה שפיר מפרש שם הגמ' דהוא משום דינא דביעור, דהכוונה הוא דלאחר זמן הביעור שוב הותר הנאה של איבוד. ונמצא דהירושלמי והבבלי עולים לדבר א'. ובאמת שהרא"ש כאן פי' כן, דהאיסור דלאכלה ולא להפסד מותר מן הביעור ואילך. אך לפי שיטתו לקמן במ"ח דביעור אינו איבוד אלא הפקר, הוי הלכתא בלא טעמא. משא"כ לפי שיטת הרמב"ם מבואר הוא היטב, וממשנה זו הוי ראיה חזקה לשיטת הרמב"ם וסיעתו.

יא) בע' כלה לבהמתך וכו' 

מנחת שלמה פסחים נב:- צ"ע מאי טעמא נקטו הלשון גבי בהמתו, הרי בכלה לחיה אסור גם לדידיה, ואי נימא דאסור גם בהנאה אתי שפיר דקמ"ל דאף לבהמתו אסור.

עניני הלכה

יב) בע' מתי מתחילין להתענות 

רש"י מסכת תענית דף ו עמוד א- חסידים, והכי אמרינן במתניתין לקמן הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים להתענות, שמכאן ואילך זמן רביעה אפילה לרבי מאיר, דסתם מתניתין רבי מאיר, והכי נמי אמר רבי יוסי דאין מתענין עד ראש חדש כסליו דהיינו רביעה אפילה, והיינו כחכמים דאמרי יורה בכסליו.

הר"ן ב. דפי הרי"ף- מתני' (י.)  הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין. ומפרש בגמרא מאן יחידים רבנן וסתמא דהך מתני' כר"מ דאמר לעיל בגמרא [דף ו א] דזמנה של רביעה בכירה בג' במרחשון בינוניות בז' בו אפילה בי"ז בו שהרי אין היחידים מתענין עד שיעבור זמנה של רביעה שלישית כדאמרינן בגמרא שלישית להתענות אבל ר' יוסי פליג עליו ואמר בי"ז ובכ"ג ובר"ח כסליו ולר' יוסי אין היחידים מתענין עד ר"ח כסליו ואמרי' לעיל בגמרא [שם] אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אמימר מתני לה להא שמעתא דרב חסדא אהא דבשלשה במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו ואמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה צריך עיון אי קי"ל כסתם מתני' [שמתחילין בי"ז במרחשון] מדאמר רב חסדא הלכה כר' יוסי אף על גב דבתר הכי אמרי' דאמימר מתני לה וכו' אפ"ה כיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ובתרא לישנא דאמימר משמע דאלישנא קמא סמכינן שכענין זה כתב הרב אלפסי ז"ל בפ' ערבי פסחים [סי' תשצה] ולפי זה אין היחידים מתחילין להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אלא מיהו איכא נסחי דגרסינן עלה דהא מתני' דתנן בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו אמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה חזר לשונו דאמימר להיות לישנא דגמרא והלכך קי"ל כסתם מתני' אבל כפי נוסחאות שגורסות א"ר אלעזר הלכה כר"ג וזו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל קרוב הדבר דקי"ל כר' יוסי ואין מתחילין היחידים להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אבל הרב אלפסי והר"ם במז"ל סמכו על סתם מתני'.

רמב"ם הלכות תעניות ג' א'- הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחלת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני, וכל התלמידים ראויין לכך.

רמב"ם הלכות נדרים י' יא'- האוסר עצמו בדבר עד הגשם, הרי זה אסור עד זמן הגשמים שהוא בארץ ישראל ראש חדש כסליו, הגיע זמן הגשמים הרי זה מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו, ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשון הרי זה מותר, ואם אמר עד הגשמים הרי זה אסור עד שירדו הגשמים, והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה מכ"ג במרחשון ואילך.

לחם משנה הלכות תעניות ג' י'- קשיא טובא חדא דאיך פסק כר"מ דבלישנא קמא בגמ' שהבאתי אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ובלישנא בתרא ע"כ גרסינן הלכה כר' יהודה וכיון שכן כיון דר' חסדא אמר הלכה כר' יוסי או כר' יהודה לא הוה ליה למפסק כר"מ אף על גב דסתם מתניתין כותיה דאיך יש לו כח לרבינו ז"ל לחלוק על גמרא ערוכה. ותו קשיא טובא דגבי נדרים הנודר מן הגשמים פסק כר' יוסי דברביעה שניה הוי מכ"ג מרחשון ואילך וכו' והיינו כלישנא קמא דאמר הלכה כר' יוסי ודבריו כחומץ לשנים וכעשן לעינים דא"כ לא היו היחידים מתחילין אלא מר"ח כסליו כדקאמר התם בגמרא בהדיא והוא פסק כאן בהפך כי באמת דעתו נראה כר"מ כדכתיבנא והולך. [9]

מעשה רקח נדרים י' יא'- ואם ירדו גשמים מי"ז במרחשון ה"ז מותר. פסק כר' יוסי דס"ל הכי אמנם פ"ב דהלכות תפילה פסק (דבי"ז) [דבז'] במרחשון שואלים והיינו כר' מאיר וכבר עמד בזה הש"ך יו"ד סי'  [ר"כ] גם פ"ב דהלכות תענית יש שם מקום עיון עיין להרב ב"י והרב לח"מ ז"ל שם והדברים צ"ע גדול.

שולחן ערוך או"ח סימן תקעה- סדר תעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים כך הוא. הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים, מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות שלשה תעניות ב' וה' וב', וכל התלמידים ראוים לכך.

ביתר עיון

יג) בע' קנין בעל השדה אחר היאוש

1) שו"ת להורות נתן חלק ח סימן קכ- וראיתי בקונטרסו של הרה"ג ר' ברוך האס נ"י, שהביא דברי תוס' רעק"א ז"ל במס' פאה (פ"ח מ"א), אהא דאמרו שם מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו הנמושות, ופירש הרע"ב דמאחר שילכו בשדה לקוטי בתר לקוטי כבר נתייאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, והקשה הגרע"א ז"ל דהא הלקט שנופל בעת הקצירה שהוא על שדה בעל הבית, כשנתייאשו העניים ונעשה הפקר, מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצירו דקונה שלא מדעתו עכ"ק, ובתוס' אנשי שם הביא לתרץ עפ"י מש"כ התוס' יום טוב בבא מציעא (פ"ב מ"ג) דכשבא לחצירו לפני יאוש הרי קי"ל יאוש שלא מדעת לא קנה עכ"ד. וכ"כ בהגהות הרש"ש פאה שם, עפ"י דברי הרא"ש גבי מצא בגל דלא עדיפא חצרו מידו וכשבא לידו קודם יאוש לא קני. וכ"כ בשו"ת עמודי אור (סי' פ"ד אות ב'), וכן בשו"ת ביכורי שלמה (ח"ב יו"ד סי' ל"ב אות ח'), בתשובת בעל אמרי אמת ז"ל. ותמה עליהם בקונטרס הנ"ל דודאי דלא אשתמיט דברי הרא"ש הנ"ל מהגרע"א ז"ל אלא שאין לו ענין לכאן, דבלקט ליכא אבדה, וכל זמן שהלכו בו העניים לא נתחייבו הבעלים בהשבה, ומיד כשנתייאשו העניים בא לידו בהיתר גמור ולא הוי באיסורא אתי לידיה ושפיר קנאו, ושוב מצא שכן כתב בס' חזון איש (בבא קמא סי' ח"י אות ד') עכתו"ד. והנה דבריו צדקו מאוד.

יד) בע' מהו מצות ביעור 

רש"י פסחים נב: - לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן, שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה.

תוספות שם- פ"ה שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה ולא נראה דהא מותרין אחר ביעור לעניים לכ"ע...ואומר ר"י הא דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמשהה בביתו בחזקת שלו אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה מותר להכניסו ולאכלו אחר הביעור.

רמב"ם שמיטה ויובל ז' ג'- ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.

רמב"ן ויקרא כה' ז'- ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה (סוף תמורה) פירות שביעית לא מן הנשרפים ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לעניים ולכל אדם. [10]

טו) בע' מתי מצות ביעור 

רע"ב שביעית פ" ט- זמן ביעור הפירות לפי מקומן כדתנן לעיל ג' ארצות לביעור ובברייתא [פסחים נג א] שנינו אוכלים בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, וכולן של שנה השמינית. וזמנים הללו בסתם שאין ידוע אם כלה לחיה מן השדה אם לאו אבל בידוע הכל לפי מה שכלו.

רש"י סוכה מ: - התורה אמרה ולא לסחורה, אלא להפקיר ולבער בשביעית, עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן.

ספר הישר לר"ת סימן שנג- ועל כרחין רביעה שנייה של שנה שמינית קאמר דתבן וקש קתני ואם בדביעה שנייה של שנה שביעית קאמר תבן ורש מי איכא וכי יכולה תבואה לגדל מראש שנה שהיא הכנסת שביעית...אע"כ בשמינית. [11]

[1] משמע כדברי המהרש"א שאע"פ שיורה לטוב אכן אם שלא בעתם הוי לקללה. ורק דלפי המהרש"א ה"שלא בעתם" הוא זמן כללי של קללה ולפי רש"י הוא זמן פרטי של קללה. וזה באמת קושיית המזרחי על המדרש של רש"י דתיפ"ל כהמהרש"א ותירץ שמדוייק כהמדרש של רש"י.

[2] דהיינו שפסוק זו באמת המעשה של דף ה. ורק דיש לעורר שמביאים ראייה מפסוק זו דהוי של ברכה אע"פ שבשנה זו היתה יוצאה מן הכלל שלא ירד במרחשון אלא בניסן ורק דמ"מ הוי של ברכה.

[3] דהיינו שמפרש דהני סבי הם הם הלוקטים בתר הלוקטים. וע' ברע"א הבא.

[4] לכ' דברי רש"י שם מחולקים מדברי רש"י בתענית דהכא מבואר מטעם רשות ב"ד ולכ' ר"ל כהפקר ב"ד הפקר אכן משם מבואר שהבעלים עצמם הפקירו ואי"צ טעם של רשות ב"ד.

[5] וזה משמע לכ' עוד מהלך דהוי כקנין על תנאי ואינו מטעם הפקר או מטעם רשות ב"ד ורק ככל מקח וממכר על תנאי. ויוצא דיש להכ"פ ג' מהלכים בזה.

[6] כנראה מדברי הפרישה שבא לפרש דכוונת הטור הוא דהוי מטעם הפקר כרש"י בב"ק אכן משמעות הטור לכ' דאינו מטעם הפקר " יש דברים המותרים אף על פי שאינם הפקר." וכנראה דזה משמעות רש"י כאן דאינו מטעם הפקר. ומשמע מרש"י עירובין יז. ג"כ דאינו מטעם הפקר.  וע' במראה מקום הבא.

[7] נראה כוונתו דאם ליקטן לבהמה אסור לשרוף עד זמן ביעור ואז פקע קדושתה אכן אם לא ליטקן לבהמה מותר לשרוף עד זמן הביעור ואז נאסר ורק דאחר שביער פקע הקדושה ומותר. ונתעוררתי מהדרך אמונה (בביה"ל שם ספ"ה) וע"ש מה שהקשה עליו  וה"ה בתורת זרעים ואיכמ"ל.

[8] דהיינו שלא כהר"ש דמותר לגמרי אחר זמן הביעור אלא דמותר להנות הנאה של איבוד בשעת הביעור. וזה הירושלמי. והגמ' שלנו הוא ג"כ כזה דאחר זמן ביעור מותר הנאה של איבוד.

[9] דהיינו דיש סתירה בין דברי  הרמב"ם  בהל' תענית דפסוק כר"מ ובין דבריו במקום נדרים דפוסק כר"י וזה מעורר הלח"מ והמעשה רוקח.

[10] ע' בספר תורת ראשי הישיבות פסחים נב: לאריכות ענין זה.

[11] וזה הבנת תוס' שלנו (תהלה ליונה).