Resources for Taanis daf 5
Rabbi Yitzchok Gutterman
- The גמרא brings a story from נ"ך where the Jews were told to plant their last pieces of wheat and then found kernels of wheat which had been hidden in the walls and ant holes. רש"י says that mice hid these in the walls. רש"י also says that the Jews planted their regular wheat in the ground and therefore ate the wheat which had been put in the walls by mice. See the ר"ח here who says the opposite: they planted the mice wheat and ate the regular wheat. There may be a halachic נפקא מינה as to the order. See the שו"ת לבושי מרדכי או"ח סימן קנ"ד who wants to prove from our גמרא that if mice eat from a kernel of wheat they do not cause the kernel to become חמץ since in our story, the wheat they ate was the wheat they had on Pesach, and if it was stored by mice, they probably drooled over some of it. It must be that a mouse’s saliva does not cause חימוץ and this would only be a proof according to רש"י. On the other hand, see the גמרא on חולין דף ס"ד that says that eating food a mouse ate is קשה לשכחה, which means that according to רש"י they were forced to eat something that was not ideal by following the נביא whereas this did not occur according to the ר"ח.
- The גמרא says that one is not allowed to talk during a meal. This הלכה is brought in שו"ע in סימן ק"ע סעיף א. See the פּרישה who points out that the מנהג is not to be too careful about this. He suggests, therefore, that perhaps the גמרא only meant that one cannot talk during the meal if one eats בהסיבה as they did in former times. Nowadays, where we do not eat בהסיבה, there is no prohibition. See the אליה רבה who points out that according to this, it should result in this הלכה applying at the Seder. See the פּרי מגדים א"א ס"ק א and משנה ברורה ס"ק א who disagree and say that the הלכה applies today as well. See the ערוך השלחן סעיף ב who asks on the פּרישה why ר' יצחק didn’t just sit up and answer רב נחמן if the issue is only that you can’t talk while reclining and eating? Therefore, the ערוך השלחן suggests today we rely solely on what the שערי תשובה brings here that כיון שדשו בה רבים, שומר פּתאים ה'. See also the דעת תורה here who says that it should result in תלמידי חכמים needing to still be נזהר in this as we may not be able to apply the principle of שומר פּתאים ה to תלמידי חכמים.
- The גמרא says that שמואל lived 52 years. רש"י explains this by saying that 50 of those years can be learned from the words in the פּסוק of וישב שם עד עולם, and the עולם of a לוי is 50 years. Many אחרונים (מצפּה איתן, אבני נזר חו"מ סימן ע"ו) discuss this רש"י since the הלכה that a לוי is פּסול due to his age was only a temporary הלכה which was said at the time when the לויים were carrying the כלים of the משכן. However, שמואל lived at the time of משכן שילה when this הלכה did not apply. The מצפּה איתן answers that רש"י is following the שיטה of the רמב"ן who holds that it was a permanent הלכה and לויים could never carry כלים past age 50, and that occasionally there could arise a need to carry כלים even in later years. It should be pointed out that רש"י in תמורה דף ט"ו in ד"ה עשר שנים explains the words in the פּסוק of וישב שם עד עולם to be referring to עולמו של יובל.
- The גמרא says that if someone says רחב רחב, they would become a בעל קרי. See the בן יהוידע who says that the גמרא is trying to teach us that you should not say a woman’s name twice as it is considered דרך חיבה.
*******************************
Click here to download Shaklya v'Tarya Summary by Rabbi Yaakov Blumenfeld (in PDF)
*******************************
Rabbi Asher Millman
א) בע' ובחזירתו אוכל חזיז
מהרש"א ח"א שם- נראה הא דקאמר לעיל וזרעו ב' וג' וד' כו' בו ביום ע"כ נמי דחרשו ואחר כך זרעו בכל יום מג' הימים וקאמר דמאי הלך ילך וגו' לשון כפול דשור כשהוא חורש הולך כו' בכל ג' ימים לחרישה ולכך נקט לשון הלך ילך דהיינו בהליכתו כל יום מג' ימים היה בוכה שעדיין לא היה גדל וצמח כלום שעדיין לא היה רביעה שניה וז"ש נושא משך הזרע שהיה השור בוכה כל משך שנמשך הזרע דהיינו בב' ובג' ובד' אבל בחזירתו מן החרישה ביום ה' מן השדה לבית וירד רביעה שניה התחיל מיד לגדל ולצמוח היה אוכל חזיז מן התלם וז"ש בא יבא וגו' לשון כפל אחר שבא לבית בכל ג' הימים ונמצא דשפיר קאמר דגדילה בי"א ימים והתוס' לא הבינו השמועה כן והקשו מה שהקשו ודו"ק.
שפת אמת שם- שם בגמ' ובחזירתו אוכל חזיז פרש"י ותוס' עיקר דהגמ' מדייק מדכתי' הלך ילך ובא יבא דבחזירתו הוא ולא כמ"ש המהרש"א [דאחר ה' ימים הוא אוכל חזיז], מיהו מה שהקשו התוס' [דהו"ל למימר דגדילה בי"ג ובי"ד יומי] י"ל דלעולם אחר החרישה הארץ מעלה עשבים וחזיז אינו גידול גוף התבואה שנחרשה בג' ימים רק דממהרת להוציא עשב בשעה קלה בהליכת השור וחזירתו וממילא ג"כ גידול התבואה ממהרת להיות נגמר בי"א יום כנ"ל.
ב) בע' צאו וזרעו
ברכ"א תענית שם- לכאורה צ"ע, כיצד סמכו על הנביא שאמר להם לזרוע במקום פקוח נפש, והרי מצווין בו"חי בהם," ואין לנביא כח לומר נגד מצות התורה...ומיהו לפי המבואר [מהרמב"ם] שאם אומר רק לעבור לפי שעה, שפיר כלול במצוה לשמוע לדברי הנביא...[או י"ל] דכאן הנביא לא אמר כלל להביא עצמו לסכנת נפשות, אלא אמר שיש לו נבואה על זה שלא יהיה סכנה, שזה הפירוש בנבואתו, ולא ח"ו שימות, דלזה לא היה צורך בגשם, ועל זה שפיר נאמן, שיקרה דבר, גם בדרך נס, מאחר שמוחזק בנביא.
בן יהוידע- נ"ל בס"ד שא"ל כן, ולא גילה להם מה שיעשה להם הקדוש ברוך הוא בגילוי החיטים שבכותלים וסדקים וחורי הנמלים, כדי שהם יצאו לזרוע מה שבידם לקיים דבר ה' שצוה בהן בכך, ולא ימנעו מטעם זה...ואז עי"כ יעשה להם הקב"ה נס לגלות להם מה שבכותלים וכו', וכן היה כאשר הסכימו לזרוע מה שבידם אז נגלה להם הדגן הנזכר.
ג) בע' ירושלים של מעלה
עיון יעקב שם- זה הוא בטחון לישראל בגלות עמו אנכי בצרה שגם למעלה בירושלים לא יבוא עד שיבנה ירושלים למטה וישרה שכינתו אצלם.
ד) בע' אחת היא שמבערת רשעים
פתח עינים (החיד"א) שם- אחת היא שמבערת רשעים בגהנם מאי היא ע"ז וכו' אפשר במ"ש רז"ל רשעים אפילו על פתחה של גהינם אינם חוזרים וז"ש יבערו שמבערת רשעים בגהנם. ועכ"ז ויכסלו שאינם חוזרים. ובכתוב אפשר לפרש במ"ש הרמב"ם בתחילת הלכות ע"ז דבתחילה טעו לעבוד לככב או מזל שיהיה אמצעי בינו לבין קונו. ואח"ך עע"ז ממש וז"ש ובאחת יבערו לחשוב שיהיה להם אמצעי ואח"ך ויכסלו שעע"ז ממש.
מלבי"ם ירמיהו פרק י- (ח) ובאחת יבערו ויכסלו. מה שהם עובדים פסל העץ, אינו מצד שמכחישים חכמתך ויכלתך, שכולם יודעים זאת, כמ"ש (מלאכי א, יא - יד) כי בכל מקום מוקטר מוגש לשמי [וגו'] ושמי נורא בגוים, רק עושים זה מצד סכלות אחת מה שהם אומרים, כי מוסר הבלים עץ הוא. ר"ל שהגם שהנהגה המוסריית הכללית יוצאת מאת המנהיג העליון וחכמתו הבלתי בעל תכלית, בכ"ז ההנהגה המוסריית של העולם השפל הזה שהוא עולם ההבלים, עולם השינוי והתמורה והבליה וההפסד, והנהגה המוסריית שבה א"א שתהיה שלמה אחר שהעולם הזה בלתי מוכן לקבל שלימות, א"א לומר שהמוסר שלה ר"ל הנהגה המוסריית יוצאת מאת השלם בתכלית, ולכן יחסו אותה למנהיגים גרועים ופחותים, כמו שההנהגה שבה מתנהגים צאצאי עולם השפל הם הבלים ואין בם ממש, ולכן אמרו שמוסר של דברים ההבלים הוא פסל העץ ואליו יתיחס, כי אין העה"ז ראוי למוסר יותר שלם.
ה:
ה) בע' זמן כרת
רש"י ד"ה והאמר מר- במועד קטן זו מיתתו של שמואל הרמתי ולא כרת היא במסכת שמחות מפרש מת בכך שנים זו היא מיתת כרת בכך שנים זו היא מיתת אסכרה.
שם גירסת הב"ח- זו מיתתי של שמואל הרמתי כרת היא במס' שמחות וכו.
מסכת שמחות פרק ג הלכה ח- מת פחות מחמשים מת בהכרת, מת לחמשים ושתים שנה זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, מת לששים שנה זו היא מיתה האמורה בתורה וכו'.
מועד קטן דף כח.- אמר רבה: מחמשים ועד ששים שנה - זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו - משום כבודו של שמואל הרמתי. רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן.
ו) בע' יעקב אבינו לא מת
פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י (מט' לג')- יגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה בו אמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת קשה אם לא מת היאך קברוה ושאוהו וחנטוהו י"ל שהכל נראה להם כאלו עשו כן וכן מקשה ומתרץ בגמ' דתענית בעניין זה.
רבינו בחיי שם- והנה הפרשה הזאת מעידה שמת, וכי חנטו אותו מצריים ובכו אותו שבעים יום, ואחר כך קברוהו בניו במערת המכפלה מקום קבורת אבותיו. אבל פירוש "לא מת", לא טעם טעם מיתה, או יהיה ענין "לא מת" כי נפשו של יעקב היה מרחפת על גופו תמיד לתוקף קדושתו, כי שאר נפשות הצדיקים שאינם במדרגת הקדושה כמוהו חוזרות לשרשן ולעקרן וכיון שעלו לא ירדו, אבל יעקב לקדושת גופו ומעלתו, היתה נפשו עולה ויורדת, והכח הגדול הזה אינו נמצא רק לקדושים אשר בארץ.
אברבנאל שם- אבל תוכן זה הענין הוא שכאשר שמע השומע מאמר רבי יוחנן יעקב אבינו לא מת חשב שהיה דעתו שלא נתפרדה החבילה מגופו וע"כ הקשה אם כן מאי הוא אשר ספדו ספדיא וחנטו חנטיא. והמקשה ההוא לא הבין כונת רבי יוחנן כי הנה השלם ר' יוחנן ראה שבאברהם ויצחק וכן במשה ובאהרן ובשאר הנביאים והקדושים אמר הכתוב וימת אלא ביעקב שכאשר ספר הכתוב פטירתו אמר בו ויגוע ויאסף ולא אמר וימת וחשב השלם שהיתה הסבה בזה לפי שהאומה בכללה עם היות שנקראה זרע אברהם ויצחק לא נקראה האומה עצמה בשם אברהם ולא בשם יצחק ולא בשם משה אבל נקראה האומה בשם יעקב וישראל ומזה הצד והבחינה צדק השלם באמרו יעקב לא מת כי עדין לא מת והיא האומה בכללה וכאשר המקשה הקשה עליו מבלי הבנת כוונתו השיב רבי יוחנן לענין הדרוש לא לדברי המקשה כי בידוע היה שחנטו גופו וספדו על הפרד נפשו ממנו אבל אמר מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת.
תורת משה שם- דידוע במדרש משנאבק עם המלאך הוא שרו של עשו הוא היצה"ר הוא המלאך המות וירא כי לא יכול לו, פסק היצה"ר ממנו ומבניו ולא שלט בו מלאך המות, לכן יעקב אבינו לא מת, ולולי חטאו בניו במכירת יוסף כבר פסקה הזוהמא אז, דוגמא שאמרו חז"ל (שמ"ר מ"א ט') בשעת קבלת התורה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות חירות מיצה"ר אלא שחטאו בעגל אח"כ, וע"כ נקרא ישראל כי שרית עם אלקי' ונעשה אל ואדון למלאך ע"ד דכתיב בישראל בשעת מתן תורה אני אמרתי אלקי' אתם ובני עליון כלכם, אכן חבלתם מעשיכם בעגל כאדם תמותון כמבואר בע"ז (ה' ע"א).
תורת משה דברים פרק לא- והנה איכא נפקותא בין ב' הטעמים [של אבילות], דאי הטעם מפני צער הנשמה אם כן אותו הצער מתמעט והולך שהנשמה יוצאת מהרגילה א' א', וא"ש דפטור מלהתפלל ביום הראשון טפי מבשאר הימים, אבל אי הטעם השני אמת כי הצער מצידנו א"כ הצער מתגבר והולך כל שמתרחקת מהעולם הזה מתמעטת שפעה א"כ נהפוך הוא, ונהי דאין לפטור מלהתפלל לעולם, מ"מ מ"ט לבחור ביום הראשון דוקא. וצריך לומר מ"מ ביום הראשון שעדיין מתו מוטל לפניו הצער גדול וחדש הוא עדיין, משא"כ אח"כ כבר דש ביה וגזירה על המת שישתכח מהלב (רש"י בראשית ל"ז ל"ה מב"ר פ"ד כ"א), וזה הטעם השני מוכרח, דהרי עיקר אבילות ילפינן מיוסף שעשה אבל לאביו ז' ימים (ב"ר ק' ז', ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה), וקיי"ל (תענית ה' ע"ב) יעקב אבינו לא מת, ולא היה שם אבילות רק ההעדר מצדינו, וע"כ כטעם השני הנ"ל.
מהרש"א חידושי אגדות שם- והענין דחוק ועיקר שינויא חסר מן הספר ושמעתי לפרש בסוגיא זו משום דאיכא לפרש הא דיעקב אבינו לא מת בשני פנים אם שלא מת כלל גם בגוף אם שלא מת בנפש כשאר צדיקים אבל בגוף היה מת ואהא שלא מת בנפש לא חש להקשות דמפורסמת היא דאמאי נקט יעקב טפי מאברהם ויצחק דודאי גם הם לא מתו בנפש ואי שלא מת אף בגוף קאמר וכי בכדי ספדו ספדיא כו' ומשני ליה דודאי בנפש קאמרי דלא מת ודתקשי אמאי נקטי יעקב טפי דמקרא אני דורש כו' מקיש הוא לזרעו ומש"ה נקטי יעקב כמו שהוזכר בקרא בהקישא דלא שייך אלא ביעקב להקישו לזרעו.
שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן רכא- והקושיא מפורסמת מה לי ולדרשה זו והלא המציאות ראו כולם בעיניהם שחנטו אותו וישם בארון וספדוהו וקברוהו במערת המכפלה ומה יועיל דרשת המקרא נגד המציאות שראו אצל יעקב. אבל נראה פשוט דלמדו לנו חז"ל שהמציאות המדומה לא נחשב לכלום כל שהמקרא מעיד ומראה ההיפוך ולכן כיון שהקרא מעיד שיעקב אבינו לא מת שוב ההספד והחניטה והקבורה אינה ראי' ולא מעלה ולא מוריד שודאי יעקב אבינו חי וקים כי אין אתנו רק מה שכתוב בתורה
ז) בע' כל האומר רחב רחב
שו"ת יביע אומר חלק א או"ח ו'- והנה כשמכיר את האשה ששומע קולה, נראה דבודאי יש לאסור משום קול באשה ערוה. וכדמשמע בתוס' סנהדרין (מה) שכ', דהא דאמרינן במגילה (טו) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, האמר התם ביודעה ומכירה. ע"כ. ומשמע שאף שאינו רואה אותה כיון שמזכיר את שמה בא לידי הרהור, וה"נ כששומע את קולה. והן אמת כי בתוס' תענית (ה:) כ' בההיא דרחב, ביודעה ומכירה, פי' ביודעה שבא עליה ומכירה שראה אותה. ע"כ. נראה שאין כוונתם אלא ליישב כפל הלשון, אבל המכירה אף על פי שלא בא עליה ג"כ בא לידי הרהור, ומילי מילי קתני ביודעה או מכירה. (וכן מתבאר בשו"ת נודע ביהודה קמא חאו"ח סי' כד). ואמנם המהרש"א בח"א מגילה (טו) כ', ביודעה ומכירה פרש"י בפ"ק דתענית יודעה היינו מכירה, ועוי"ל ביודעה ממש כמו ואיש לא ידעה, דהיינו ע"י שידעה מכירה, ואז נקרי. ע"כ. ומשמע דתרוייהו בעינן שיודעה ממש וגם מכירה עי"ז, אבל במכירה לבד לא חיישינן.
ביתר עיון
ח) בע' אם יכול לקיים מצוה ע"י דברי נסי
שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן יב- ואכתוב לו בזה כלל דמה שאמרו אין סומכין על הנס ואין מקיימין מצוה משמן נסי או חטים שירדו בעבים (מנחות ס"ט) בדרך נס או בהמה שנבראה מספר יצירה או אדם שנברא בספר יצירה אי מצטרף למנין שנסתפקו בזה האחרונים אינו אלא כשהדבר הזה נעשה בדרך נס גלוי בלי שום דרך הטבע בו אבל כשהנס נעשה בדרך הטבע אין זה מקרי נס גלוי וקיים בזה כל המצות...בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב ביה יתר הגזם אכל הארבה וגו' אותה שנה יצא אדר ולא ירדו גשמים ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן אמר להם נביא צאו וזרעו אמרו לו מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו נעשה להם נס...והנה הגם שהיה זה נס גדול שאין כמוהו אפילו הכי הביאו העומר ולא שאלו אי מותר להביא עומר מחטים שבאו בנס ופשוט דהאי נס נס טבעי הוא וזה לא מקרי חטים שבאו ע"י נס והכ"נ באילונית שילדה הגם שנעשה לה נס וילדה הרי זה נס טבעי שהשם ית' שמו נתן הריון וולד במטרון שלה ואילו היה במציאות שתלד בלי זרע מבעל או תינוק ע"י ספר יצירה שלא היה במעי אשה אז היה נולד בנס ולא יוצא בזה פ"ו אבל כל שנולד ע"י ביאת אדם על אשה ונעשה לה נס מן השמים אדרבה זה מעליותא הוא שרצה הקדוש ברוך הוא את אוהביו וע"ז אמרו למה התפלה נמשלה לעתר מה עתר מהפך התבואה כך התפלה מהפכת ומיהו אין זה דומה כלל לגר שנתגייר דהתם הכל נולד בדרך הטבע אלא שנתגייר והוא גברא אחרינא והם שני נושאים וזה לפענ"ד פשוט מאד. ועיין מד"ר פ' וירא פ' נ"ג האמהות והאבות אילונית היו ועקרים והיפה תואר הביא מרמב"ם במורה ח"ב פ"ו דלפי דבריו נראה כי פקידת שרה היה בנס גמור מבלי ענין טבעי כלל ונפקדה שלא מדרך הטבע וביצחק יקרא לו זרע וק"ל.
ט) בע' שיעור הקליטה קודם הקרבת העומר
שולחן ערוך יו"ד רצג'- תבואה שלא השרישה קודם לט"ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא.
ש"ך שם- כתוב בת"ה סי' קנ"א דנשרש קודם העומר היינו ג' ימים כדמוכח בהדיא פרק מקום שנהגו גבי הא דתניא המנכש בי"ג כו'.
נקודות הכסף סשם- ואיפסקא הלכתא בש"ס פרק הערל כרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי שתי שבתות, וכן פסקו כל הפוסקים והרמב"ם פרק ג' מהלכות שמיטה ויובל [הלכה יא], ואם כן דברי התרומת הדשן צ"ע.
מצפה איתן תענית שם- ואפשר דה"ט דתה"ד שפסק ג' ימים לקלוטה דסמך אהא דהכא ולא חש להפוסקים שלא פסקו כר' יהודה.
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן ק- אינו קולטת דלר"י בשתי שבתות שוב אינה קולטת אבל לא יחלוק אדם שגם בג' ימים קולטת אלא שאין אנו בטוחים שלא קלטה אחר ג' ימים שעדיין קולטת ד' שבתות וע"כ בערלה דאוריי' בעי ב' שבתות אבל חדש למ"ד בזה"ז דרבנן נוכל להתיר מכח ספיקא.
עניני הלכה
י) בע' לעשות סעודה ביום ששים או שבעים
מועד קטן דף כח.- רב יוסף, כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן. אמר: נפקי לי מכרת. אמר ליה אביי: נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, מכרת דיומי מי נפיק מר? אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך.
הערות הגרי"ש אלישיב שם- [ואין ראיה מזה שבא בהגיעו לס' יש לו לעשות סעודה, דר"י טעמא הוי לו לחשוש יותר, ומשא"כ בסתם כל אדם]. אבל סתם יום הולדת הוא מעשה שמצינו אצל פרעה)
בתשובת חות יאיר סימן ע' (נלקח מדף על דף שם) - ביום שנעשה בן שבעים שנה צריך לברך שהחיינו ויש לעשות סעודה דיש לומר דהוי סעודת מצוה, (ועיין בהגהות חתם סופר בסימן זה שכתב דיברך בלא ברכה שם ומלכות), וכה"ג מצינו גם בגמ' במועד קטן (דף כ"ח) דרב יוסף כי הוי בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן אמר נפקא לי מכרת, וכתב בכף החיים (בסימן רכ"ג אות כ"ט) דיש לברך ביום זה שהחיינו על פרי חדש ויכוין לפטור שניצול מכרת, ובלקט יושר ביו"ד בעניני ת"ת מביא, שהתרה"ד ביום שסיים מסכת עשה סיום וזימן אליו ב' זקנים כדי לפוטרו מסעודת ששים, ובשו"ת בית ישראל (סימן ל"ב) כתב, דה"ה ראוי לעשות סעודה ביום שנעשה שמונים שנה משום דבר שיתין לא נפק אלא מכרת דשני אבל מכרת דיומי לא נפק אלא משהגיע לשמונים, וע"כ ראוי לעשות ביום שנעשה בן שמונים, ומסיים שם דהטעם שלא נהגו לא בסעודת ששים ולא בסעודת שבעים ולא בסעודת שמונים, י"ל שחוששין מחשש עין הרע שלא ישלוט ח"ו בהם, ע"כ מסתירין שנותיהם.
בערוגת הבשם סימן רט"ו (נלקח מדף על דף שם) - האריך שאינו נכון לחוג חגיגת יובל של שבעים שנה, דאין זה כי אם מנהג בורים ההולכים בחוקות העמים, ולא נשמע כמוהו בין זקני שערים רבותינו מוסדי דור דורים, והטעם דהרי אמרו חז"ל הסתכל בג' דברים דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וא"כ מי שעולה על לבו חרדת רבי יוחנן בן זכאי (ברכות כ"ח ע"ב) שאמרו עליו שלא הניח מקרא משנה וכו' מ"מ כמה חרדה אחזתו כשנזכר שצריך ליתן דין וחשבון, א"כ כיון דימי שנותינו בהם שבעים שנה הרי קרוב זמן ועידן הנ"ל, ולשמחה מה זה עושה עי"ש.
יא) בע' אם מותר לדבר בשעת אכילה
שולחן ערוך או"י קע' א' - אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט.
אליה רבה סימן קע- אפילו בדברי תורה [מג"א סק"א]...ומיהו נוכל לומר דהיינו דוקא לדידהו שהיו אוכלין כשהן מסובין על צד שמאל ואז הוושט למעלה והקנה למטה, וכשמדבר נפתח הקנה והמאכל שלמעלה ממנה הראוי ליכנוס לתוך הוושט יפול ויכנוס לתוך הקנה ויסתכן, משא"כ בזמן הזה שאנו אוכלין ויושבין בשוה שאין לחשוש כולי האי, משום הכי לא ראיתי נזהרין בזה, ומיהו חילוק זה לא מצאתי בשום מקום ע"כ.
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן קע- עיין מ"א. תענית ה' ב' לימא מר מילתא כו' בתר דסעיד כו', יע"ש. הא לאפרושי מאיסורא יראה משיחין, אף על גב דחמירא סכנתא מאיסורא. ואפילו בזמן הזה שאין סומכין על שמאל, אין משיחין, עיין פרישה [אות א]. וכן משמע סתימת הפוסקים.
ברכי יוסף אורח חיים סימן קע- כל ימי נצטערתי על זה דחזינן לרבנן קשישאי לא זהירי בזה, ואהי מתהלך בינ'ן של קדושים חסידי דורנו ואדם לא זכר להזהר בזה, ושנות דור ודור הם המדברים, ואינהו אכלי ולא ניזוק אדם, והזקנים עדים לא שמיע להו מזקניהם ההיתה כזאת, והיה בליבי כאש בוערת. אך זה היום מצאתי בספר אליה רבה (אות א) משם הפרישה בחלקו'ת ישית, שבזמנם היו מסובים ושכיח הזקא, והאידנא יתובי יתבינן כלן שוים וימין ושמאל שקולא'י נינהו, וכגון דא ליכא למיחש, זת"ד. וגברא רבא אמר מילתא דמיתבא דעתא ומסתברא כוותיהא. ולפ"ז בליל התקדש חג הפסח כשהוא מיסב יש ליזהר ביותר לקיים דברי חכמים.
עיון יוסף שם- לפי שהיה סבור דאפילו שיחתן של ת"ח צריכין לימוד ולא הוי כשיחה בטילה ומותר לומר תוך הסעודה וא"ל רבי יצחק...דודאי ד"ת מותר לומר לו תןך הסעודה אבל שיחה שאינה של ד"ת כיון שיש בתוכן דברים בטלים במקצת חיישינין לסכנה משא"כ ד"ת לבד אין חוששין לסכנה כי תורה אגוני מגנא אצולי מצלא להכי אמר לו דין זה שהוא מהלכות דרך ארץ תוך הסעודה ולא רצה לומר לו הא דיעקב אבינו לא מת שאין נפקותא כלל לדינא ולא להלכה רק בתר דסעיד.
ערוך השולחן אורח חיים סימן קע- אין לדבר באמצע האכילה וכך אמרו חז"ל בתענית [ה':] אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה דכשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י] ונראה דבין מאכל למאכל מותר אבל י"א דגם בין מאכל למאכל אסור כל זמן שדעתו עוד לאכול דכיון שהוא דבר סכנה חששו בכל עניין [פרישה] ואפילו בדברי תורה אין לדבר [מג"א סק"א] וכן משמע בתענית שם ואין לשאול דהא תנן באבות [ג, ג] כל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים והסכימו רבים דבברהמ"ז בלבד אין יוצאין וא"כ היכא משכחת לה די"ל דמשכחת לה לאחר אכילה אי נמי קודם נט"י כשמכין את עצמו לסעודה אי נמי לאחר ברכת המוציא דעדיין לא התחיל לאכול רק ההמוציא בלבד ואצלינו יוצאים במה שאומרים על נהרות בבל קודם ברהמ"ז ובשבת ויו"ט ור"ח אומרים שיר המעלות בשוב וגו' אמנם מי שיכול לקיים ללמוד ד"ת ממש מה טוב.
יב) בע' נישואין לבעל שני שיש שם של בעל הראשון
שו"ת להורות נתן חלק ב סימן פח- גלילי ידיו הטהורים הגיעני, ובו שאלת חכם אודות אשה שנתגרשה וכעת משדכין לה איש אשר שמו כשם הבעל הראשון, אם אין בזה בית מיחוש. וכהד"ג שליט"א הביא מס' חכמת הנפש המיוחס להרוקח ז"ל שכתב, שאם מת בעל לאשה לא תקח בעל ששמו כשם בעל הראשון כי תחשוב אחר הראשון...ואנא עובדא ידענא, כי בתו של זקיני רבינו עקיבא איגר ז"ל ה"ה מרת שרל ע"ה, אשת זקיני רבינו משה בעל החתם סופר ז"ל, היתה נישאת בזווג ראשון להג"ר אברהם משה ז"ל אב"ד פילא הרי שבעלה הראשון והשני היו שמם משה. האמנם אין מזה ראיה להיכי דאין לו אלא שם אחד בלבד, דכבר כתבו הפוסקים לענין צוואת רבינו יהודא החסיד דאם יש לו שם נוסף לא הוי כשני שמות שווין...והנה כהד"ג כתב בטעם ס' חכמת הנפש עפ"י המבואר בש"ס תענית (ה ב) כל האומר רחב רחב מיד נקרי, כי קאמינא ביודעה ובמכירה ובמזכיר את שמה, הרי דקריאת השם מעורר הזכרון. ובאמת בשו"ת הב"ח (סי' י"ז) כתב דביודעה אז גם לאחר מיתה מיד נקרי, דאי בחייה דוקא פשיטא דאיכא הרהור בכל אשה כשנותן דעתו עליה ואפילו אינו מזכיר את שמה, ומדקאמר ומזכיר את שמה מוכח דלאחר מיתה מיירי עיין שם. ובאמת יש להוכיח כן מגופא דגמרא שם, דאמר ליה רב נחמן אנא אמינא ולא איכפת לי, והשיב כי קאמינא ביודעה ובמכירה ובמזכיר שמה, וקשה אמאי לא השיב לו בפשיטות דרק בחייה של רחב קאמר ורב נחמן אחר רחב הוי, אלא ודאי כהב"ח דאף אחר מיתתה קאמר. ובדרוש אמרתי בעזה"י, דמימרא זו קאי על המימרא הקודמת שבגמרא שם, דיעקב אבינו לא מת מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, וע"ז מביא ראיה שהרי אף באומר רחב רחב מיד נקרי ואף לאחר מיתתה והיינו ביודעה ובמכירה ומזכיר שמה, הרי דאף לאחר מיתה מועלת הידיעה וההכרה והזכרת השם לעורר את הזכרון, וא"כ מכש"כ במדה טובה מרובה כשמזכירין שמו של יעקב אבינו והוא בבחינת יודעה ומכירה שמתדבק בדרכיו, ודאי שמתעורר זכרונו לטובה והו"ל כאילו הוא בחיים ממש.