The Trial

Parashat Vayeira recounts the tenth and last trial of Avraham: “The Binding of Yitzchak.” Avraham is commanded to sacrifice his beloved son, his long-awaited heir. Avraham does not complain, nor does he engage God in dialogue. He does not negotiate, as he had on other occasions. It seems that Avraham senses that this is something he must do. We, on the other hand, are faced with an obvious question: What is the purpose of this test?

Countless scholars, Jewish and non-Jewish alike, over generations, have studied this text and attempted to penetrate its lesson. The Danish philosopher Soren Kierkegaard, in Fear and Trembling,[1] describes Avraham as a “knight of faith,” and concludes that the Binding of Yitchak was a “leap of faith,” a term that has a taken central place in the lexicon of virtually every contemporary religious thinker since. Interestingly, in Jewish sources, Avraham is not described as one who excelled in faith, per se, as much as he is described as one who loved God.

זוהר חלק א דף עז/א

תָּא חֲזֵי, אַבְרָהָם בָּעֵי לְקָרְבָא לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִתְקָרַב. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (תהלים מה) אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע. בְּגִין דְאָהַב צֶדֶק וְשָׂנָא רֶשַׁע אִתְקָרַב לִצְדָקָה, וְעַל דָּא כְּתִיב, (ישעיה מא) אַבְרָהָם אוֹהֲבִי. מַאי טַעְמָא אוֹהֲבִי, בְּגִין דִּכְתִיב אָהַבְתָּ צֶדֶק. רְחִימוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּרָחִים אַבְרָהָם מִכָּל בְּנֵי דָרִיהּ דְּהֲווּ אַבִּירֵי לֵב וְאִנּוּן רְחוֹקִים מִצְּדָקָה כְּמָה דְּאִתְּמָר:

Come and see; Avraham wished to come close to God, and he (succeeded) in coming close, as it is written, “You loved righteousness and hated wickedness” [Tehillim 45:8], and it is further written, “Avraham who loves me” [Yeshayahu 41:8]. What is the meaning of Avraham’s love of God? He loved righteousness; this was Avraham’s love of God in which he excelled over all his contemporaries. (Zohar, Bereishit 76b)

Based on Jewish sources, then, perhaps we should label Avraham’s response to God’s command a “leap of love,” rather than a “leap of faith:” It was love of God that allowed Avraham to behave as he did when called upon to perform this superhuman task.

Let us consider the Akeidah (binding): What is the essence of this challenge? At first glance, the question seems absurd: Avraham was being asked to sacrifice his son, and the very notion of child sacrifice is abhorrent to modern man.[2] However, on a conceptual level, the idea of an individual who is willing to sacrifice his child for his own ideals may not be completely alien to us. Even enlightened, modern society is often prepared to sacrifice children for its ideals; if this were not so, there would be no war. As difficult as sacrificing one’s child is, it seems that it may be justifiable when it is done for the sake of one’s beliefs.

Perhaps, then, the challenge of the Akeidah lay in the paradoxical nature of God’s command. After all, God Himself had previously informed Avraham that Yitzchak would be his spiritual heir. If Yitzchak is to be sacrificed, how will he inherit Avraham’s position, his possessions, his land? A dead Yitzchak cannot lead, nor can he sire any descendants. The challenge of the Akeidah, then, falls within the realm of logical inconsistency - but it is more than a technical problem: Yitzchak’s death would indicate that God is fickle, and His word cannot be trusted.

The theological problem is compounded by the personal pain Avraham must have felt. Philo of Alexandria suggested that the sacrifice of Yitzchak would mean the eradication of all laughter from the world, for the name Yitzchak means “laughter.” While Avraham would not abort his mission, his life’s work would lose its luster, its very meaning, with Yitzchak’s demise. Certainly, for Avraham, the death of his beloved son would mark the death of his relationship with his God.

Midrashic and kabbalistic sources offer a deeper understanding of the dilemma: In these sources, Avraham is described as the individual who excelled in the trait of Hesed (compassion or kindness).[3]  Avraham, in his understanding of monotheism, knew that God is all-powerful, and thus has no needs. Therefore, there is absolutely nothing that human beings can do for God. What is left for man is to try to emulate God. Thus, Avraham tried to impress upon his pagan neighbors that God has no need for their sacrifices; His only desire is that they treat one another with kindness, just as God created the world as an act of incredible kindness and love.[4]

Hesed was Avraham’s credo. Now, God was calling upon Avraham to go against the most basic principle of his life’s work. Viktor Frankl, in his classic work Man’s Search for Meaning,[5] describes the need for meaning as one of the most profound needs in the hierarchy of human existence. What God was asking of Avraham was not merely to sacrifice his son Yitzchak, but to sacrifice his own life’s meaning. We can easily appreciate that had the test been to entertain fifty, a hundred, even two hundred guests for dinner, Avraham would have risen to the challenge heroically, with a smile on his face and gladness in his heart. That would not have been a challenge. That would have fit neatly into Avraham’s worldview as an act of hesed. Instead, God asked Avraham to perform an act which was the very antithesis of hesed. Perhaps this was the most difficult aspect of the Akeidah: With one stroke of the knife, Avraham would concede to his pagan neighbors that their human sacrifices had been correct after all, and that he himself had been wrong about God’s true nature.[6]

And yet, with this understanding comes an even greater insight into the challenge of the Akeidah: The pagan world in which Avraham was raised was one in which gods were created in the image of man. Judaism teaches that man is created in the image of God, and Avraham had spent years attempting to refine that divine image through acts of hesed in emulation of God. Perhaps, after all the years he had spent spreading the idea of a compassionate, all-powerful God, the very basis of Avraham’s faith was being put to the test: Was he, or was he not, different from the pagans who surrounded him? They might easily have claimed that Avraham, too, had created a god in his own image — a “kinder, gentler” god than theirs, but a god of Avraham’s creation nonetheless. If called upon by God to perform an act which was the antithesis of hesed, would Avraham obey? Would Avraham be capable of subservience even when the commandment disrupted his own understanding of the nature of God’s relationship with mankind?

When God calls upon Avraham and demands the sacrifice of Yitzchak, Avraham immediately sets out to obey. Only when we understand that the greatness of Avraham was his hesed are we able to fully appreciate the significance of this test: The first step toward religious development is to utilize one’s capabilities, one’s natural gifts, in the service of God. But God wanted Avraham to go even further. The Akeidah taught Avraham, and all of us, that man can go beyond his innate tendencies and skills. Therefore, He calls upon Avraham to perform an act which is the complete opposite of his natural instinct. Avraham excelled in hesed; this was his natural tendency, the most basic feature of his religious personality - but could he perform an act of din (justice or judgement)?

This understanding is buttressed by an analysis of the Name of God used in this text.

בראשית פרק כב, א-ב

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ:

It came to pass after these things, that God [Elokim] tested Avraham. He said to him, “Avraham.” [Avraham] said, “Here I am.” [God] said, “Take your son, your only son, your beloved Yitzchak, and go to the land of Moriah. Lift him up there as an offering upon one of the mountains which I will tell you.” (Bereishit 22:1–2)

The Name of God that appears in this passage is “Elokim,” which denotes the aspect of God of Judgement. The concluding verse of the account of Akeiah is even more pointed:

בראשית פרק כב, יא-יב

 וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי:

An angel of God called to him from Heaven, and said, “Avraham, Avraham.” [Avraham] said, “Here I am.” [The angel] said, “Do not lay your hand upon the lad, and do not do anything to him; for now I know that you fear Elokim, seeing that you did not withhold your son, your only son, from Me.”  (Bereishit 22:11–12)

The angel, speaking in the name of God, states that it is now known that Avraham has the ability to relate to “Elokim”— the God of Din - as well as the God of Hesed. Avraham’s tenth test, then, was to relate to God in a manner contrary to his personal instincts. Greatness is found in not merely using your skills in the service of God, but in developing new skills for the service of God. When Avraham achieved this, when he was prepared to sacrifice his son, the sacrifice itself became unnecessary. We may say that this test was an act of kindness on God’s part: He was fully aware of Avraham’s capabilities and devotion, and had no “need” to test Avraham’s love. The Akeidah allowed Avraham to relate to God in a new way, to achieve a level of worship he had not previously imagined. In an act of kindness and love, God allowed Avraham to develop another aspect of the divine image within him – an aspect that Avraham did not come to easily, but which he achieved through sheer faith. Our Sages teach us that according to the difficulty is the reward.[7] Avraham most probably received more reward for the Akeidah than for any of his other acts. [8]

However, there is another player in the Akeidah — Yitzchak. According to tradition, Yitzchak was thirty-seven years old at the time of the Akeidah. [9]  What was Yitzchak’s role in the Akeidah?

בראשית פרק כב:ג,ו

וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים: … וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו:

Avraham rose early in the morning; he saddled his donkey, and took two of his young men with him, as well as his son Yitzchak... Avraham took the wood for the kindling and placed it on [the shoulders of his son Yitzchak, and he took in his hand the fire and the knife, and they both went together. (Bereishit 22:3,6)

Avraham and Yitzchak, we are told, traveled together. The text seems to stress that their “togetherness” denotes more than mere traveling companions. They were “in on it together,”[10] partners in this mission.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו

וילכו שניהם יחדו זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.

“And they both went together” — one to bind and the other to be bound, one to slaughter and the other to be slaughtered. (Bereishit Rabbah 56:3)

What follows is a unique dialogue. It is the only recorded conversation between Avraham and Yitzchak in the entire Torah:

בראשית פרק כב, ז-ח

וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה: וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו:

Yitzchak spoke to his father Avraham and said, “My father.” [Avraham] said, “Here I am, my son.” [Yitzchak] said, “Here is the kindling and the wood; but where is the lamb for the offering?” Avraham said, “God will see to a lamb for an offering, my son.” And both of them walked on together. (Bereishit 22:7–8)

Yitzchak was an adult at this point. He was well aware of the pagan practices of the surrounding society, yet he walked together with his father, completely dedicated to his father’s purpose. Yitzchak embodies din; he follows the law as set down by his father. Yitzchak’s relationship with God is through his father’s teachings. They walk together, two people sharing one mission.

On the third day of traveling, Avraham lifts up his eyes and sees the mountain from afar. He tells his young men to wait with the donkey while he and Yitzchak go to make the sacrifice.

בראשית פרק כב, ד-ה

 בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק:  וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁוּ֥בָה אֲלֵיכֶֽם:

On the third day Avraham looked up, and saw the place from afar. Avraham said to his young men, ‘Stay here with the donkey; and I and the boy will go to the place and worship, and return to you. (Bereishit 22:4–5)

God initially told Avraham, “Take your son...and offer him as an offering upon one of the mountains which I will tell you.” He did not tell Avraham upon which mountain he should sacrifice Yitzchak; that information would follow. Later, though, “Avraham looked up and saw the place from afar.” (Bereishit 22:4) The Midrash expounds on this:

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו:א,ב

וירא את המקום מרחוק, מה ראה ראה ענן קשור בהר, אמר דומה שאותו מקום שאמר לי הקדוש ברוך הוא להקריב את בני שם.

אמר ליצחק בני רואה את מה שאני רואה א"ל הין, אמר לשני נעריו רואים אתם מה שאני רואה אמרו לו לאו, אמר הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים שבו לכם פה עם החמור.

“…And saw the place from afar.” What did [Avraham] see? He saw a cloud enveloping the mountain, and said, “It appears that that is the place where the Holy One, blessed be He, told me to sacrifice my son.” He then said to [Yitzchak], “Yitzchak, my son, do you see what I see?” “Yes,” he replied. Then he said to his two servants, “Do you see what I see?” “No,” they answered. [Avraham told them,] “Since you do not see it, stay here with the donkey.” (Bereishit Rabbah 56:1–2)

Only Avraham and Yitzchak see the cloud, the physical manifestation of spirituality, hovering above the mountain; Avraham’s two servants (his “young men”) see nothing. For this reason, Avraham instructs them to stay behind with the donkey – specifically, with the “hamor,” which is related to the word homer, the Hebrew word denoting physical existence – as if to say, “If you cannot see the spiritual cloud hovering over the mountain, if your perception is exclusively of the physical, your place is here, in the physical realm.”[11]

When Avraham and Yitzchak reach the designated spot, Yitzchak is tied down to the altar. It is important that we note that at no point was Avraham commanded to tie Yitzchak, to bind or constrain him in any way. And yet, throughout the ages, this entire episode has been referred to as “Akeidat Yitzchak,” the binding of Yitzchak. Why, in fact, did Avraham bind Yitzchak if God had never asked him to do so?

Again, the Sages fill in the missing information: According to midrashic and kabbalistic sources, Yitzchak represents din.[12] According to the oral tradition, Yitzchak is obedient to the will of God; a willing, enthusiastic participant in the Akeidah. He lies down on the altar, stretches out his neck, and says to his father,

מדרש תנחומא פרשת וירא סימן מו ד"ה מו ולך לך

א"ל יצחק אוסרני בידי ורגלי שהנפש חצופה היא עד שלא נראה המאכלת באה ואזדעזעה ואיפסל מקרבן בבקשה אבי כדי שלא יעשה בי מום.

Yitzchak said, ‘Tie my hands and feet, for the soul is weak (impudent?) and when I see the blade I fear I will shudder and I will become disqualified as an offering. Please, father, in order that I not become unworthy.’ (Midrash Tanchumah Bereishit 46)[13]

According to the Midrash, the actual binding was Yitzchak’s idea. Perhaps this is why, throughout history, this episode has been called Akeidat Yitzchak, and not “Avraham’s tenth test.”

As the knife is about to make its mark on Yitzchak, a voice calls out from Heaven, instructing Avraham to desist. Yitzchak is to be spared; there will be no human sacrifice that day, or any other day. A ram is sacrificed in Yitzchak’s stead.

Avraham is blessed by God’s emissary, and the account of the Akeidah comes to a close:

בראשית פרק כב, יט-כ

וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע:

Avraham returned to his young men, and they rose and went together to Be’er Sheva. (Bereishit 22:19)

The Torah records Avraham’s movements - but what about Yitzchak? Why does the Torah not tell us about his descent from the mountain? Did Yitzchak come down from the mountain?[14] Did he do so willingly, anxiously, joyously? In fact, the next time Yitzchak is mentioned in the text, three years have elapsed. He is standing in a field, eyes gazing heavenward, praying to God.

בראשית פרק כד, סג

וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים:

Yitzchak went out to pray in the field toward evening. He lifted up his eyes and saw, and behold - the camels were coming. (Bereishit 24:63)

Later in his life, Yitzchak became blind.[15] The Sages explain that his blindness was caused by the tears shed by the angels during those moments on the mountain when it appeared that his father’s knife would kill him.[16] Evidently, Yitzchak was affected by that experience on the mountain. His sight, his perception, was forever altered by the events of the Akeidah.

If the test for Avraham was to perform an act which was against his nature, he surely passed with flying colors. But what about Yitzchak? If his personality is identified with the concept of din, perhaps his test was in coming down the mountain, joining the rest of the world, relating to God through the attribute of hesed. Did Yitzchak pass this test?

Our sages answer this question by describing a scene that unfolds in the future:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב, (ישעיה סג) "כִּי אַתָּה אָבִינוּ, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירֶנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ" וְגוֹ'. לְעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי, אוֹמֵר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אָמַר, אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבַעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ, בָּנֶיךָ חָטְאוּ, אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר, לָא בְסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְדַרְדְּקֵי עֵצָה. אָמַר לֵיהּ לְיִצְחָק, בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם - בָּנַי וְלֹא בָנֶיךָ? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע", קָרָאתָ לָהֶם, (שמות דּ) "בְּנִי בְכוֹרִי". עַכְשָׁיו - בָּנַי וְלָא בָנֶיךָ? וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם - שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׂרִים דְּלָא עָנַשְׁתָּ עָלַיְיהוּ, פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִים וַחֲמִישָּׁה דְּלֵילְוָותָא, פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִישָׁה, דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא דְּצַלוּיֵי, וּמֵיכַל, וּדְבֵית הַכִּסֵּא. פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סָרֵי וּפַלְגָּא. אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם, מוּטָב. וְאִם לָאו - פַּלְגָא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלַךְ. וְאִם תֹּאמַר, כּוּלְּהוּ עָלַי, הָא קְרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, "אַתָּה אָבִינוּ". אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק, עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוִי לְהוּן יִצְחָק קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְיהוּ. מִיַד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים, (ישעיה סג) "אַתָּה ה' אָבִינוּ גּוֹאֲלֵינוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ".

Rav Shmuel bar Nachmani said in the name of Rav Yochanan: What is the meaning of the verse [Yeshayahu 63:16], “You are our father, for Avraham did not know us and Yisrael did not recognize us. You, God, are our Father, our Redeemer; forever is Your Name”? In the future, God will say to Avraham, “Your children have sinned against Me.” Avraham will say to Him, “Master of the universe, wipe them out for the sake of the sanctification of Your Name.” God will say, “Perhaps Yaakov, who experienced difficulty raising his children, will ask for mercy for the Jewish People.” God will say to him, “Your children have sinned against Me.” [Yaakov] will say to Him, “Master of the universe, wipe them out for the sake of the sanctification of Your Name.” God...will then say to Yitzchak, “Your children have sinned against Me.” [Yitzchak] will say to Him, “Master of the universe, my children? My children, and not Your children? When the Jews said, ‘We will do and we will listen,’ You called them ‘My firstborn son,’ and now You call them my children, and not Your children? Besides, how much did they sin? How many years are the years of a man’s life — seventy? Subtract twenty, for a person is not punished for the sins of the first twenty years of his life; You are left with fifty. Subtract twenty-five, which are [spent in sleep], and You are left with twenty-five. Subtract twelve and a half which a person uses to pray, eat, and answer nature’s call, and You are left with twelve and a half. If You can tolerate all of this, then good; if not, then let us split it, half for You and half for me. If you want to say that all of the years of their sins are on me, remember that I sacrificed my soul for You.” [Thereupon,] they shall commence and say, “For you [Yitzchak] are our father.” Then Yitzchak shall say to them, “Instead of praising me, praise the Holy One, blessed be He,” and Yitzchak shall show them the Holy One, blessed be He, with their own eyes. Immediately they shall lift up their eyes on high and exclaim, “You, God, are our Father, our Redeemer; forever is Your Name.” (Talmud Bavli Shabbat 89b)

In this amazing passage, we are told that in the future, Avraham and Yaakov will not stand in defense of the Jews who have sinned. Their response to God is one of din, of judgement: Let them suffer the consequences of their actions; “Wipe them out.” Yitzchak, however, engages God in negotiations that are reminiscent of Avraham’s conversation with God regarding the fate of the cities of Sodom and Amorah. Yitzchak will not tolerate the Jews’ being punished. He argues, he negotiates, and finally pulls out his trump card: In the merit of his own willingness to be sacrificed, God must forgive his descendants. Yitzchak is credited with a level of empathy, compassion and hesed that surpasses even that of Avraham, whose nature was the essence and the paragon of hesed. Apparently, the hesed Yitzchak acquired is stronger than the trait of hesed that came naturally to Avraham. Yitzchak becomes a baal teshuvah vis-à-vis chesed, with the elevated stance ascribed to baalei teshuvah by our Sages:[17] A trait acquired through experience and personal effort is stronger than a natural inclination.

In the final analysis, Yitzchak does descend the mountain. He learns to serve God through an attribute that does not come naturally to him, just as Avraham did: The crucible of the Akeidah experience enabled Avraham to acquire and refine the attribute of din, while at the same time it enabled Yitzchak to refine the attribute of hesed. It is this hesed - not in Avraham’s merit, but in the merit of Yitzchak, hesed acquired through the almost unimaginable test of the Akeidah, that saves the entire Jewish People.[18]

[1] Søren Kierkegaard, Fear and Trembling (C. Stephen Evans and Sylvia Walsh, trans.). Cambridge: Cambridge University Press, 2006.

[2] We should keep in mind that in a sense, Avraham himself had been the victim of “child sacrifice:” His own father had a hand in casting Avraham into Nimrod’s furnace in Ur Kasdim. Moreover, this same tradition describes how Avraham was miraculously saved, and may explain Avraham’s confidence that his own son would somehow be saved as well.

[3] The association of Avraham with the attribute of Hesed is based on a verse in Micha 7:20. While it is referenced in Midrashic sources, Avraham’s identification with Hesed is stronger in mystical sources and later Hasidic and non-Hasidic literature. See Zohar Bereishit 213b, Sefer haBahir section 135.

מיכה פרק ז פסוק כ

תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתָּ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ מִ֥ימֵי קֶֽדֶם:

מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק ט

דרש רבא, כל מי שיש בו שלש מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם, רחמן ובישן וגומל חסדים; בשלמא גומל חסדים, שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם; בישן נמי כדדרש רבא, דדרש רבא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ולא עד עכשיו; אלא רחמן, הא אברהם לא רחים על בריה, היינו רבותיה דאברהם, להודיעך חיבתו בהקדוש ברוך הוא.

בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה נח:ט

ט ואחרי כן קבר אברהם, הה"ד (משלי כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, וחסד שגמל חסד לשרה, ימצא חיים, ושני חיי אברהם מאת שנה ושבעים שנה וחמשה שנים, צדקה וכבוד, אמר רבי שמואל בר יצחק אמר לו הקדוש ברוך הוא אני אומנותי גומל חסדים, תפסת אומנותי, בא לבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים.

בראשית רבה (וילנא) פרשת חיי שרה פרשה ס:ב

ויאמר ה' אלהי אדני אברהם וגו', ועשה חסד עם אדוני אברהם, התחלת גמור, רבי חגי בשם ר' יצחק אמר הכל צריכין לחסד אפי' אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור.

מדרש תנחומא (בובר) פרשת חיי שרה

עמד אברהם ודיבק במדת חסד, א"ל הקדוש ברוך הוא שלי היתה המדה הזאת, ואתה אחזתה בה, חייך שאני עושה אותך כיוצא בי, מנין שנאמר חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתב לבושיה כתלג חיור וגו' (דניאל ז ט), מה כתיב למעלה מן הענין, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (בראשית כג יט), עמד ונטפל בה, א"ל הקדוש ברוך הוא ראוי אתה לעטרה, שנאמר ואברהם זקן.

זוהר כרך ג (דברים) פרשת ואתחנן [דף רסב עמוד ב]

 ועל דא אקרי (ישעיה מא) אברהם אוהבי, ובגין דרחים ליה יתיר אסגי חסד בעלמא, ועל דא הכא ואהבת וברחימותא תליא חסד.

זוהר חלק א דף ריג/ב

תָּא חֲזֵי, מִנַּיִן שֶׁקָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵ"ל, אַתְּ בְּעִלָּאָה, וְאֲנָא אֱהֵא בְּתַתָּאָה, (נ"א את תהא בתתאה, ואנא אהא אלהא בעלאה), מַאי קָא מַיְירֵי. (בראשית יז) וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, אֲבָהָתָן אִינוּן רְתִיכָאן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תָּנָא, (מיכה ז) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם, הָא תְּרֵין סְפִירָן, בִּתְרֵין רְתִיכָן, רַבְרְבָן עִלָּאִין: תְּלִיתָאָה יִצְחָק, מַאי (בראשית לא) וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. וּבְגִין פַּחַד יִצְחָק דְּהֲוָה סְפִירָה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּהוּא כָּרְסֵי יְקָרָא רְתִיכָא עִלָּאָה, וּסְפִירָה דְיִצְחָק הִיא מֵעִלָּאָה, מְפָרְשָׁא יַתִּיר מִכָּל סְפִירָן דַּאֲבָהָתָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק:

ספר הבהיר - המיוחס לרבי נחוניא בן הקנה ז"ל

קלה. אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (שמות י"ז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות י"ג יא) וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, מלמד שהעולם מתקיים בשביל נשיאת כפים, מאי טעמא, משום דאותו כח שניתן ליעקב אבינו שמו ישראל, לאברהם ליצחק וליעקב ניתני כוחות, אחד לכל אחד ואחד, ובמדה שהלך כל אחד ואחד דוגמתה ניתן לו, אברהם גמל חסד לעולם שהיה מזמין לכל באי עולם ועוברי דרכים מזון וגומל חסד ויוצא לקראתם דכתיב (בראשית י"ח ב) וירץ לקראתם, ועוד וישתחו ארצה (שם) זאת היתה גמילת חסד שלימה, והקב"ה מדד לו במדתו ונתן לו מדת החסד דכתיב (מיכה ז' כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם, מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת, שבזכות שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד דכתיב (בראשית ל"א נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, אטו יש איש שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עד כאן לא ניתן ליעקב כח, ונשבע בכח שניתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, ומאי ניהו, תהו שממנו יוצא הרע המתהא את בני אדם, ומאי ניהו, הוא דכתיב (מ"א י"ח לח) ותפול אש ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר ואת המים אשר בתעלה לחכה, וכתיב (דברים ד כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא:

[4] See Tehillim 89, which begins with a reference to Eitan ha’ezrachi, which the Talmud (Bava Batra 15a) understands as another name for Avraham.

תהלים פרק פט, א-ג

מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי:  חַֽסְדֵ֣י ה֭' עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי: כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם:

“A maskil of Eitan ha’Ezrahi: I will sing of God’s hesed forever; with my mouth I will make known Your faithfulness to all generations. For I have said, The world is built by love (hesed); your faithfulness shall you establish in the very heavens.”

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א

אמר רב: איתן האזרחי זה הוא אברהם, כתיב הכא: איתן האזרחי, וכתיב התם: מי העיר ממזרח צדק [וגו'].

“Rav said, ‘Eitan ha’Ezrahi is Avraham. Here [in Tehillim, he is called] Eitan ha’Ezrahi, and elsewhere, [he is referred to as ‘He who raised up righteousness from the East.’”

[5] Viktor E. Frankl, Man's Search For Meaning: An Introduction to Logotherapy. New York: Simon & Schuster, 1984.

[6] We may well imagine that when commanded to perform circumcision, Avraham was convinced that this would be the most extreme pain he would ever cause his child, the most extreme situation in which he would take a knife to his offspring. Little did he realize that circumcision paled in comparison to what was yet to come at the Akeidah.

[7] Mishnah Avot 5:23.

משנה מסכת אבות פרק ה

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:

“Ben Hehe said: According to the difficulty is the reward.”

[8] According to Vayikra Rabba 29:9, the Akeidah was assigned as the Torah reading for Rosh HaShanah because it serves as a defense of the Jewish People:

מדרש רבה ויקרא - פרשה כט פסקה ט

ד"א בחדש השביעי ר' ברכיה הוה קרי ליה ירחא דשבועתא שבו נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ע"ה הה"ד [בראשית כב] ויאמר בי נשבעתי נאם ה' מה צורך היה לשבועה ר' ביבי בר אבא בשם ר' יוחנן אמר עמד אברהם אבינו בתפלה ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך בשעה שאמרת לי [שם כב] קח נא את בנך את יחידך היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי והעלהו שם לעולה אלא כשם שהיה לי מה להשיבך וכבשתי את יצרי ולא השבותיך [תהלים לח] כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו כך כשיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות ומעשים רעים תהא מזכיר להם עקידת יצחק אביהם ועמוד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים ותרחם עליהם ותהפוך להם מדת הדין למדת רחמים אימתי בחדש השביעי:

“Another exposition of the phrase ‘In the seventh month [shevi'i]’ [Vayikra 23:20]: R. Berkhiah used to call it the month of the oath  (shevu'ata), for in that month the Holy One, blessed be He, made an oath to our forefather Avraham a”h, as the text [Bereishit 22:16] indicates: “By My self have I sworn, said the Almighty.” What need was there for the oath? R. Bibi b. Abba in the name of R. Yohanan explained: Our forefather Avraham stood before the Holy One, blessed be He, in prayer and supplication, and said to Him: 'Sovereign of the Universe! It was manifest and known to You, when You said to me, ‘Take your son, your only son,’ that there was in my mind an answer I could have given You and that there was in my mind something I could have said: Only yesterday You promised me that “It is through Yitzchak that you shall gain posterity,’ [Bereishit 21:12], and now You tell me, ‘Offer him there for a burnt-offering!’ (ibid. 22:2) However, just as I had an answer to give You but controlled my inclination and did not reply, ‘As a deaf man, I hear not and... as a dumb man that did not open his mouth’ [Tehillim 38:14), so when the children of Yitzchak succumb to transgressions and evil deeds, You must recollect for them the binding of their forefather Yitzchak and rise from the Throne of Judgment and take Your seat upon the Throne of Mercy, and being filled with compassion for them, have mercy upon them and change the Attribute of Justice into the Attribute of Mercy for their sake! When? ‘In the seventh month.’”

[9] There are two variants of Bereishit Rabbah 56:8; one suggests that Yitzchak was thirty seven years old at the time of the Akeidah, and the other suggests that he was twenty six years old.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו:ח

ד"א א"ר יצחק בשעה שבקש אברהם לעקוד יצחק בנו אמר לו אבא בחור אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך ושמא תפסל השחיטה ולא תעלה לך לקרבן אלא כפתני יפה יפה, מיד ויעקד את יצחק, כלום יכול אדם לכפות בן שלשים ושבע [נ"א בן עשרים ושש שנה] אלא לדעתו,

 “Another comment: R. Yitzchak said: When Avraham wished to sacrifice his son Yitzchak, [the latter] said to [the former]: ‘Father, I am a young man and am afraid that my body may tremble for fear of the knife, and I will distract you, whereby the slaughter may be rendered unfit and this will not count as a real sacrifice; therefore bind me very firmly.’ Forthwith, “[Avraham] bound Yitzchak.” Can one bind a thirty-seven year old (another version: twenty-six year old) man without his consent?

[10] See Rabbenu Bahye, Bereishit 18:33.

רבנו בחיי,בראשית יח:לג

 ועל דרך הקבלה … ואין למדת הדין פעולה עד שתמסרם מדת החסד בדין, ואז מדת הדין פועלת בנידונים. וזהו סוד הכתוב (בראשית כב, ו) ויקח בידו את האש ואת המאכלת, כלומר שמדת החסד לוקטת כוחותיו של יצחק ומוסרת בדין, וזהו וילכו שניהם יחדיו, ויצחק הולך אחר אברהם ברשותו ובהסכמתו. והנה מדת הדין עקודה לפני מדת החסד שאלמלא כן תחרב העולם, וזהו סוד ויעקוד את יצחק בנו (שם, ט). וזהו ביאור לשון ורב חסד שהחסד מתרבה על הדין, וזה מבואר:

[11] The Zohar and Maharal treat this topic. We will return to this concept in our discussion of Chayei Sarah.

[12] While the association of Yitzchak with the attribute of Din is considered a “given” in many later sources, an explicit statement of this association is not easily found in Talmudic or Midrashic sources. In my opinion, though, this association is implied in Vayikra Rabba 29:9; see note 8 above. Also see Zohar Bereishit 72a, Zohar Bereishit 213b, (cited in note 3, which refers to Pachad Yitzchak) and Tikunei Zohar 139a.

זוהר כרך א (בראשית) פרשת נח עב

יצחק אתקין צלותא דמנחה ואודע בעלמא דאית דין ואית דיין דיכול לשזבא ולמידן עלמא,

תיקוני זוהר נספח (מעמ' קלט) דף קלט עמוד א

בראשית ברא אלקי"ם בראשית בר"א תי"ש דא אילו דיצחק: בראשית תמן א"ש לעולה דיצחק ורזא דמלה [ועל אלין תלת גלגולין אתמר מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וזאת לפנים דא אימא עלאה עלמא דאתי דא לגביה צריך חליצה והדא הוא דכתיב (שמות ג') של נעליך וגומר ואם לאו לית לון רשו לרווחא רמתאה לסלקא לעלמא דאתי ובגין דאיהי יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל הנה האש והעצים ואיה השה לעולה נפק קלא ואמר משית יומי בראשית אתברי לעקדה דיצחק בגין דלא אית קרבן דבטיל מותנא כעקדה דיצחק דאתמר ביה ויעקוד את יצחק בנו אתקשר מדת הדין ואתעקד לעילא ולא הוה ליה רשו לקרבא לבי דינא רברבא דאיהו גבורה לתבעא דינא ועקדה דנא מועילה לגלותא

[13] See a close parallel in Midrash Rabbah, cited above in note 8.

[14] See the remarkable comments of Ibn Ezra on this verse, particularly regarding the premise he rejects - that Yitzchak may have actually died at the Akeidah.

אבן עזרא בראשית פרק כב:יט

וישב אברהם ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. והאומר ששחטו ועזבו, ואח"כ חיה אמר הפך הכתוב:

[15] Bereishit 27:1.

[16] Rashi, Bereishit 27:1, based on Bereishit Rabbah 65:10; however, in Bereishit Rabbah 56:8, the tears are said to be from the eyes of Avraham. Another suggestion is that because the Sages consider blindness a sort of “living death,” in a sense Yitzchak may be said to have died as a result of the Akeida. See Pirkei d’Rebbi Eliezer, chapter 32.

רש"י, בראשית  כז:א

דבר אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו.

“Another explanation: When Yitzchak was bound on the altar, and his father was about to slaughter him, the heavens opened, and the ministering angels saw and wept, and their tears fell upon Yitzchak’s eyes. As a result, “his eyes became dim.”

בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה:י

מכח אותה ראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת, הה"ד (ישעיה לג) הן אראלם צעקו חוצה וגו', ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו וכיון שהזקין כהו עיניו הה"ד ויהי כי זקן יצחק וגו', ד"א מראות מכח אותה הראיה שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח תלה עיניו במרום והביט בשכינה, מושלים אותו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו ותלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו בעד החלון אמר אם הורגו אני עכשיו מכריע אני את אוהבי אלא גוזרני שיסתמו חלונותיו, כך בשעה שהעקיד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח תלה עיניו והביט בשכינה, אמר הקדוש ברוך הוא אם הורגו אני עכשיו אני מכריע את אברהם אוהבי אלא גוזר אני שיכהו עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו, ויהי כי זקן יצחק וגו'.

“[Yitzchak’s] eyes became dim of sight” [Bereishit 27:1] - as a result of that sight, for when our father Avraham bound his son Yitzchak, the ministering angels wept, as it says [Yeshayahu 33:7], ‘Behold, their valiant ones cry without, the angels of peace weep bitterly’: Tears dropped from their eyes into his, and left their mark upon them, and so when he became old his eyes dimmed, as it is written [Bereishit 27:1], ‘And it came to pass, that when Yitzchak was old, [his eyes became dim of sight.’ Another interpretation [of  the words “dim of sight”] is: through that sight. For when our father Avraham bound Yitzchak on the altar, [Yitzchak] lifted up his eyes heavenward and gazed at the Shechinah. This may be illustrated by the case of a king who was taking a stroll by his palace gates, when looking up he saw his friend's son peering at him through a window. Said he: ' If I execute him now [for his disrespect] I will make my friend suffer; therefore I will rather order that his windows be sealed up.’ Thus, when our father Avraham bound his son on the altar, [Yitzchak] looked up and gazed at the Shechinah. Said the Holy One, blessed be He: If I slay him now, I will make Avraham, My friend, suffer; therefore, I rather decree that his eyes should be dimmed;’ thus it is written, ‘And it came to pass, when Yitzchak was old, etc.’

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה נו

וישלח אברהם את ידו, הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא,

“Avraham stretched forth his hand” -he stretched forth his hand to take the knife while the tears streamed from his eyes, and these tears, prompted by a father's compassion, dropped into Yitzchak's eyes. Yet even so, his heart rejoiced to obey the will of his Creator.

פרקי דרבי אליעזר פרק לב

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁנֶּעֱקַד יִצְחָק נָשָׂא אֶת עֵינָיו לְמַעְלָה וְרָאָה אֶת הַשְּׁכִינָה, וּכְתִיב [שמות לג, כ] כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. אֶלָּא תַּחַת הַמִּיתָה כָּהוּ עֵינָיו לְעֵת זִקְנָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית כז, א] וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַסּוּמָא חָשׁוּב כַּמֵּת.

[17] See Talmud Bavli Berachot 34b and Talmud Bavli Sanhedrin 99a.

[18] The implications of the Akeidah impact not only Yitzchak’s character, but also the relationship between din (judgment) and hesed or rachamim (kindness or compassion). See R. Avraham Sabah, Tzror Hamor, Bereishit 22:1.

צרור המור על בראשית פרק כב פסוק א

והאלהים נסה את אברהם, ובזה השמן של אפרסמון מעורבים ריח שמניך טובים גנוזים בסתר החכמה. שכל זה היה לכלול מדת הדין עם רחמים, בענין שלא תוכל להזיק. כי יצחק סוד הפחד והדין, כאומרו בענין ופחד יצחק היה לי (לק' לא, מב), ולולי שגברו רחמי אברהם על פחד יצחק היה משחית העולם. ולכן אמר והאלהים שהוא מדת הדין, נסה את אברהם ורוממהו והעלהו לכלול את יצחק עם הרחמים. וזהו שאמרו והאלהים נסה את אברהם, לרבות את יצחק. כי ג"כ נתנסה יצחק בהיותו בן שלשים ושבעה שנים, ואם היה רוצה היה בועט באביו הזקן ומשליכו על אחד ההרים. אבל קבל הדבר בשמחה וברצון נפשו נעקד והושם על גבי מזבח להיותו סימן לבניו, שבזכות זה יעקור השם כל מדות הדין ויכפה אותם ויכבשו רחמיו את כעסו. כדכתיב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו (מיכה ז, יט), וזהו ענין נסיון אברהם ועקידת יצחק, שעקדו אברהם וקשרו במדת רחמיו כדי שלא יצא להשחית העולם. ולכן יצחק הוא אמצעי בן אברהם ויעקב, רחמים מכאן ורחמים מכאן, בענין שלא יצא לקטרג. וכאן נתבשר ביעקב, דכתיב ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (לק' פס' ד), הוא יעקב משולש בזכות החוט המשולש. ולכן בר"ה אנו אומרים ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור, כמו שהוא נעקד ונקשר כן תקשור ותכפה כל מיני מדות הדין. וזהו סוד תקיעה תרועה תקיעה, יצחק באמצע. וכן בכאן סוד ויסע ויבא ויט, כנגד אברהם יצחק ויעקב. וזהו סוד ובכן ובכן ובכן. כמו שפירשתי בספר צרור הכסף בהלכות ראש השנה, הנה הוא נמצא בפא"ס היא העיר הגדולה. וכל זה ברחמי השם על בניו, ונתן לנו עצות טובות איך נהיה נצולים מכל מיני זעם ועברה, אחר שמדת הדין ודרך המשפט טובה שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (ע"ז ד.):