משנה ברורה - הלכות שבת - שיעור #84 - סימן רע"א סיעף י"א י"ב

(יא) דינו כחול - ואפילו אינו רוצה לקברו מ"מ חל עליו כל דיני אנינות ודוקא כשיכול לקברו אלא שהוא אינו רוצה אבל אם א"א לקברו מחמת איד עו"ג או אונס אחר לא חל עליו אנינות וכתב בחכמת אדם דאם מת לו מת ביו"ט בשחרית בשעת תפלה במקום שהמנהג להושיב גבאים ולא יכול לקבצם עד אחר התפלה לא חל עליו אז אנינות וחייב להתפלל דהוי כמו אונס וכן בליל יו"ט אפילו של יו"ט שני הסכימו רוב האחרונים דיקדש ויתפלל הכל ואין בו דין אונן מטעם שאין דרך לקבור בלילה ומותר בכל חוץ מלימוד תורה מפני שהוא משמח וכ"ז לענין יו"ט אבל לענין חול בין בלילה בין ביום אפילו אם יש איזה מניעה מן הגבאים שאין מתקבצין אפ"ה חל אנינות מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום או יגמור או יפסיק יש דיעות בזה בין האחרונים (עיין בחכמ"א בכלל קל"ט ס"ה דדעתו כהשבו"י ובשע"ת הביא הרבה אחרונים המצריכין לפסוק):

(יב) פטור - מק"ש ותפלה וכל המצות מפני שהוא עוסק במצוה ששומרו מן העכברים ואפילו בספינה חיישינן לעכברים [גמרא] ואינו רשאי אז להחמיר על עצמו ואפילו הוא יושב חוץ לד"א [מגן גבורים] ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ל"ח:

(יג) פטור - אפילו בשעת נוחו מעט שגם אז נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור:

(יד) והאחרים וכו' - ר"ל ונמצא שקראו כולם ולא נתבטל שום דבר מעסק הקבר כלל אפילו רגע:

(טו) ק"ש - וה"ה לומר קדיש ושאר דברי קדושה והטעם משום לועג לרש:

(טז) או בבה"ק - עיין לעיל בסי' מ"ה סק"א במ"ב מה שכתבתי שם לענין לכנוס בתוכו בתפילין וה"ה לענין זה:

(יז) לא יצא - קנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם אפילו היה שוגג והראב"ד חולק וס"ל דא"צ לחזור ולקרות כיון דהמקום ההוא היה ראוי לקרות בו ורק משום לועג לרש יצא בדיעבד ולדינא לענין ק"ש הסכימו האחרונים לחוש לדברי הרמב"ם לחזור ולקרות אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר. ולענין ברכות ק"ש מסתפק הפמ"ג עי"ש טעמו:

(א) וחילופי חילופיהן - אע"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאים הראשונים אפ"ה פטורין מפני דלפעמים נמלכין ונותנין להם לשאת ולפיכך אין להם להתחיל:

(ב) בהם - כגון בעיר שיש בה חבורה המזומנת לכך וכל בני החבורה מחליפין לשאת לפי שכולם חפצים לזכות בו כולם פטורים מק"ש לפי שהם טרודים טרדת מצוה ואפילו הרחוקים מהמטה ובמקום שאין חבורה המזומנת לכך הסמוכין למטה פטורין לפי שדרך לזכותם בהמצוה כשיכבד על הנושאים אבל הרחוקים מהמטה חייבין:

(ג) חייבים - בק"ש [ואע"פ שהלוית המת הוא בכלל ג"ח וגמ"ח הוא מן התורה מ"מ הם אינם טרודים כלל ויכולין לקרות פסוק ראשון בכונה ובעמידה והשאר כשהם מהלכין] אבל פטורין מתפלה כמש"כ סימן ק"ו:

(ד) אין מוציאין וכו' - ואם כבר הגיע זמן ק"ש יש להם להתאחר זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל. וגם שנושאי המטה כבר קראו והתפללו:

(ה) את המת - אפילו אדם חשוב דלענין זה ליכא בזמננו אדם חשוב להקל עי"ז:

(ו) שיגיע זמן וכו' - מסתימת לשונו משמע דכן הדין בק"ש של ערבית ולדינא הסכימו האחרונים להקל בשל ערבית לפי שאם לא יקברנו היום יעבור על לא תלין ואף שיוכל בלילה לקברו אחר שיקרא ק"ש ויתפלל עכ"פ יעבור על מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא אם לא יקברנו קודם שקיעת החמה. ואם נזדמן שנשתהה הוצאת הקבורה עד שחשיכה ימתינו מלהוציאו עד שיתפללו הקהל מעריב:

(ז) התחילו להוציאו - אפי' אחר שהגיע זמן ק"ש:

(ח) אין מפסיקין - פי' העם הצריכין לשאת המטה אפי' אם יעבור עי"ז זמן ק"ש דקבורת מתים ד"ת אבל אלו שאין למטה צורך בהם חייבים לקרות תיכף אע"פ שיש עדיין עוד שהות:

(ט) נשמטים - שא"א שיקראו כאן אצל המת משום לועג לרש:

(י) ומתפללין - והרבה פוסקים חולקין וס"ל דהקילו לענין תפלה במת מוטל לפניהם כיון שהתפלה הוא דרבנן ונראה דלענין חזן הספדן בודאי יש לסמוך להקל בזה שלא יצטרך להפסיק לתפלה דאפילו לענין ק"ש י"א דהוא פטור בזה עיין בטור וב"י:

(יא) ודומם - ואין עונה אחריהם כלום מטעם שנתבאר בסי' ע"א:

(יב) יתחילו - ויקראו כל מה שיוכלו:

(יג) יש שהות - אבל אם יעבור זמן קריאת שמע יקראו ק"ש תחלה כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין:

(א) נוגעים - נקט נוגעים משום דאז אסור לקרות בלא הפסקת טלית אפילו אם ירצו להחזיר פניהם מזה לזה ואם הם שוכבים פנים להדי פנים אסור לקרות בלא הפסקת טלית אפילו אם אינם נוגעים כל ששוכבים בקירוב אחד לחבירו:

(ב) לא יקרא - שמא יבא לידי הרהור:

(ג) ביניהם - ואז אפילו פניהם זה לזה מותר דשוב לא יבוא לידי הרהור:

(ד) ולמטה - אבל ממתניהם ולמעלה אפי' בשרם נוגע זה בזה לא אתי לידי הרהור. ודע דבכל זה צריך ג"כ שיוציא ראשו לחוץ שלא יהא עיניו יוכל לראות את הערוה וצריך ג"כ לחוץ על לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה וכדלקמן בריש סימן ע"ד ועי"ש בס"ק ב' מה שכתבנו עוד בזה. כתב הפר"ח דנראה לו דאם בדיעבד קרא בלא החזרת פנים ובלא הפסקת טלית דיצא ידי חובתו עי"ש והפמ"ג מפקפק בזה וכן בס' ישועות יעקב עי"ש:

(ה) עם אשתו וכו' - משום דאשתו כגופו ורגיל בה וליכא הרהורא ומ"מ צריך חזרת פנים דפנים להדי פנים א"א דליכא הרהורא. ואם האיש מחזיר פניו לבד והאשה נשארת כמות שהיא אף שפניה נגד אחוריו מ"מ הוא מותר לקרות דשוב ליכא הרהור ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בערותה אבל אם תרווייהו רצונם לקרות אז גם היא צריכה להחזיר פניה ואפילו בשרם נוגעים זה בזה מותרים לקרות:

(ו) שאוסר - ר"ל בלא הפסקת טלית. ולפי דבריהם צריך מאוד ליזהר בזה בק"ש שעל המטה ובברכת המפיל שיהיה ביניהם הפסקת טלית ואז אפילו פנים להדי פנים מותר וכנ"ל:

(ז) עם בניו וכו' - דלדידהו לכו"ע אמרינן כיון דגס בהן חשובין כגופו וליכא הרהורא. ומ"מ פנים להדי פנים אסור ובפר"ח מיקל בזה והביא ראיה ובספר מאמר מרדכי וברכי יוסף דחו ראיתו. ומשמע עוד מדברי המ"מ דאפילו אם נימא דאין צריך להחזיר פנים עכ"פ בנוגע ערותו בבשרם או להיפך אסור:

(ח) בחזרת פנים - היינו שיהא אחוריהם זה לזה ואם פני בניו נגד אחוריו צריך עכ"פ ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בערותן כן נראה לי וראיה מלקמן סימן ע"ד ס"ה דמוכח דאם בשרו נוגע בערות חבירו ג"כ אסור:

(ט) גדולים - וה"ה קטנים אחרים שאינם בניו [כן משמע מהרמב"ם ועיין בביאור הגר"א סימן ע"ה ס"ד בהג"ה ויש ליישב] אך לפי מה שמבואר לקמן בסימן ע"ה ס"ד בהג"ה דקטן כל זמן שאין ראוי לביאה [היינו בזכר עד ט' שנים ויום אחד ובנקיבה עד בת ב' ויום אחד] אין ערותו ערוה לכאורה גם לענינינו יש להקל אם עדיין לא הגיע הזמן:

(י) ובשנת י"ג וכו' - ר"ל משהתחיל יום ראשון בשנה זו וכן מה שכתב ומשנת י"ג ואילך ר"ל ג"כ תיכף משהושלם השנת שלשה עשר וא"צ י"ג שנה ויום אחד רק שלימות ויום הלידה ג"כ בכלל כגון אפילו אם נולד באחד בתשרי בסוף היום כשבא לתחלת ליל שנת י"ד שנולד בו היינו אחד בתשרי נשלם לו הי"ג שנים ונעשה גדול וכן הדין לענין בר מצוה אך דשם בעינן ג"כ שתי שערות ועיין לעיל בסימן נ"ה סעיף ט' ובמ"ב שם:

(יא) אם הביאו ב"ש - עיין במ"א שכתב דלפי מה שפסק הטור באבן העזר סימן כ"א אסור משהגיע הזמן הזה אפילו לא הביאו ב' שערות. וגם אפי' בלא ק"ש אסורים לישן ביחד ערומים בקירוב בשר משהגיע הזמן הזה ועיין בח"מ וב"ש שם:

(א) היה ישן ערום - המחבר תפס לשון הגמרא [ברכות כ"ג ע"ב] דשם שייך האי לישנא אבל בענינינו ה"ה כשהיה ישן בחלוקו בלא מכנסים ג"כ דינא הכי דאסור בד"ת או לברך שום ברכה עד שידביק בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה:

(ב) צריך לחוץ - פי' דידביק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא"ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן:

(ג) על לבו - וה"ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן בסעיף ו':

(ד) משום דלבו וכו' - דערוה בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו' ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר. לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שחצץ בבגד על לבו ה"ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה י' טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שערותו מגולה בכילה ה"ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י"ט שם כיסוי עליה כמו מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע"כ אסור. וכן אם צואה בבית בתוך ד"א והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ"א ור"ל דאסור אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע"ו ס"ד עי"ש ועיין בפמ"ג] ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לכו"ע לקרות דעכ"פ הצואה נגד עיניו ולדעת הרשב"א המובא בסימן ע"ט ס"ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי"ש [פמ"ג]:

(ה) רואה את וכו' - עיין בדה"ח דאפילו בדיעבד אם קרא ק"ש והתפלל חוזר וכן מוכח מפמ"ג בסימן ע"א בא"א אות ה' עוד מוכח שם דהק"ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה דהכי תקנו חכמים אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור וספק ברכות להקל. ובח"א כלל ג' דין ל"ג ובנשמת אדם כלל ד' משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור הוא רק מדרבנן ועיין בבה"ל סימן קפ"ה ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' [ברכות כ"ה ע"ב]:

(ו) רואה ערות חבירו - דהיינו שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו לערוה אעפ"כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמ"מ לבו רואה:

(ז) יכסה בבגד וכו' - פי' דהמים אע"פ שהם צלולים מ"מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה"ה אם חוצץ בבגד על לבו ג"כ מהני וכנ"ל בס"א:

(ח) כשיברך - וה"ה שיכסה ראשו שלא יברך בגילוי הראש:

(ט) אבל בידים וכו' - בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי:

(י) לא מקרי וכו' - ר"ל לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה ועיין לעיל בסימן ב' ולקמן סי' צ"א במ"ב:

(יא) עכורים - ואם הם צלולין עוכרן ברגליו ודוקא בקרקע שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט כ"כ המ"א אבל באור זרוע סימן קכ"ח כתב דאפילו ברוחץ א"ע בגיגית שייך זה:

(יב) ריחן רע - עיין לקמן סימן פ"ו ובמשנה ברורה שם:

(יג) רק למעלה וכו' - דהמים מקרי הפסק בין לבו לערוה. ויזהר ג"כ שעיניו יהיו חוץ למים ולא יסתכל בערוה וכנ"ל דלא עדיף מערוה בעששית המבואר בסימן ע"ה ס"ה דאסור:

(יד) כהפסקה - פי' אם עומד במים צלולים ולבו ג"כ תוך המים וצריך להפסיק בין לבו לערותו די בזה להפסיק אע"ג דכיסוי בעלמא בידיו מבואר בס"ב דלא מהני זה עדיף טפי והטעם כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי:

(טו) יכולות לברך וכו' - הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבו רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:

(טז) מהלב - והב"ח חולק וס"ל דגם באשה בעינן הפסקה בין לב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר האחרונים הסכימו לפסק השו"ע. ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש:

(יז) טוחות - ר"ל דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה:

(יח) רואים את וכו' - ר"ל ולא בעינן שיהא מכסה להערוה בפני עצמו באיזה דבר כדי שלא יראוה האיברים:

(יט) איזה מאיבריו - דגזרינן נגיעת שאר איבריו משום נגיעת ידיו ונגיעת ידיו שלא יבוא לידי הרהור:

(כ) הגיד בהם - אבל בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים [פמ"ג לדעת הפר"ח המובא לעיל בסימן ע"ג במ"ב סק"ד]:

(כא) ממתניו ולמטה - ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:

(כב) אע"פ וכו' - במקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש:

(כג) מותר לקרות - כיון שערותו מכוסה וגם הטלית מפסקת בין לבו לערוה:

(כד) לבו - ה"ה כל גופו ונקט לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך:

(א) במקום שדרכה - מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים דנגד ערוה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו ה"ה בזה ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל. וכשא"א בענין אחר נראה דיש לסמוך ע"ז:

(ב) לכסותו - אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:

(ג) אשתו - ולכן צריך ליזהר בשעה שמינקת ומגולה דדיה שלא לדבר אז שום דברי קדושה:

(ד) אסור לקרות - עיין בפמ"ג שהביא דיעות לענין דיעבד בזה אם צריך לחזור ולקרות כמו לענין ערוה גמורה ובדה"ח משמע דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות ומ"מ נ"ל דכשלא נתכוין להסתכל אין להחמיר בדיעבד לחזור ולקרות אף באשה אחרת:

(ה) אבל וכו' - עיין בנשמת אדם שכתב דלכו"ע זה לא הוי אלא מדרבנן ומהני בזה עצימת עינים וכן בשער אשה המבואר בס"ב:

(ו) באשה אחרת - בין פנויה בין א"א =אשת איש=:

(ז) פחות מטפח - ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. וכ"ז לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם:

(ח) מדברי הרא"ש וכו' - אבל הרשב"א חולק ע"ז וטעמו דס"ל דכי היכי דבעצמה יכולה לקרות כשהיא ערומה אלמא דאין בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר אלא לאנשים ומשום הרהור כן אף אשה אחרת מותרת לקרות ולהתפלל נגדה כשהיא ערומה והאחרונים מסכימים עם הרשב"א ודעתם דגם הרא"ש מודה לזה. ודע עוד דלכו"ע אין מותר לקרות נגדה כשהיא ערומה רק כשהיא יושבת כדי שלא יהא פניה שלמטה נראית אבל כשהיא עומדת דינה כמו נגד ערות איש ואפילו ברשות אחרת אסור:

(ט) של אשה - ושער של איש אפילו של ערוה היוצא דרך נקב שבבגדו מותר לקרות כנגדו אבל אם הכיס נראה הוי ערוה:

(י) שדרכה לכסותו - ואפילו אם אין דרכה לכסותו רק בשוק ולא בבית ובחצר מ"מ בכלל ערוה היא לכו"ע אפילו בבית ואסור שם לקרות נגדה אם נתגלה קצת מהן. ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא וכדלקמיה:

(יא) בתולות - ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכין לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה:

(יב) שדרכן וכו' - עיין במ"א שכתב דלא ילכו בגילוי הראש רק אם שערותיהן קלועות ולא סתורות אבל המחצית השקל והמגן גבורים מקילין בזה. כתב הח"א נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן צ"ע אם דינן בזה כבתולות:

(יג) שרגילין וכו' - ר"ל ומותר לקרות בזה אפילו נגד אשה אחרת דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא אבל לכוין להסתכל באשה אחרת אפילו בשערות שמחוץ לצמתן אסור [א"ר]:

(יד) לצאת וכו' - ר"ל שמלבד כובע שעל ראשה יש לה צמת והוא בגד המצמצם השער שלא יצאו לחוץ ואותו מעט שא"א לצמצם ויוצא מהצמת ע"ז מקיל הרשב"א [חתם סופר סימן ל"ו עי"ש] ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו' בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים:

(טו) שער נכרית - קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וס"ל דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש:

(טז) יש ליזהר וכו' - ובדיעבד אם קרא חוזר וקורא בלא הברכות עיין בביאור הגר"א ופמ"ג:

(יז) זמר אשה - אפילו פנויה אבל שלא בשעת ק"ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה ואסור לשמוע בין כהן ובין ישראל. ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר:

(יח) הרגיל בו - ר"ל כיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות:

(יט) כנגד ערוה - דכתיב כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו כדמוכח בסימן ע"ט ס"ב וכן שלא יהיה אז ערום שעי"ז מתראה ערוה שלו כלול ג"כ במקרא הזה:

(כ) של גוי - אע"פ שנאמר בהם בשר חמורים בשרם אימא כבהמה בעלמא דמי קמ"ל:

(כא) ערות קטן - עיין בב"י דלא חשש לדעת המחמירין רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא אין חוזר וקורא:

(כב) ויש מתירין - וקטן בעצמו יוכל לקרות כשהוא ערום עד בן ט' שנים ונגד ערות איש הוא מותר רק עד שיגיע לחינוך ועיין במ"א ועיין סימן שמ"ג:

(כג) לביאה - היינו בקטן עד בן ט' שנים ובקטנה עד בת ג' שנים:

(כד) וכן עיקר - כתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת הברכה והא"ר ומחצית השקל מקילין והפמ"ג כתב דעכשיו שאין בקיאין כ"כ יש לחוש לסכנה ויש לתפוס בידו וגם הגר"א ביו"ד סימן רס"ה פסק דאסור לעשות כהמג"א:

(כה) בעששית - היא של זכוכית או בגד דק המנהיר עד שנראית הערוה או טפח מבשר האשה במקום שדרכה להיות מכוסה שגם זה הוא נקרא ערוה וכנ"ל בס"א. ועצימת עינים שרי בכל זה לכו"ע כיון שהערוה עכ"פ מכוסה [ח"א וכ"כ הפמ"ג לענין עששית]:

(כו) אסור לקרות - ואפילו היא בבית אחר ורואה אותה דרך עששית שבהחלון לפי שבראיה תלה הכתוב ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות:

(כז) ערוה כנגדו - עיין בפמ"ג ושארי אחרונים דבהוא עצמו ערום אפשר דגם לדעת השו"ע לא מהני כל אלו העצות:

(כח) והחזיר פניו - ר"ל אפילו החזרת פנים לבד בלא גופו דלא גרע מעצימת עינים דשרי לדידיה ועיין בסמוך:

(כט) או שעצם וכו' - והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה ר"ל לא יראה הרואה ואפילו החזרת פנים שהותר הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו ועומד בצד אחר דנעשית הערוה מצידו אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני וא"כ בהוא עצמו ערום לא יצוייר שום עצה שיהא מותר לדבר ד"ת וכתב במשבצות זהב דאם הוא ברשות אחד ואדם ערום הוא ברשות אחר כנגדו והוא עוצם עיניו מלראותו י"ל דשרי בזה לכו"ע וכן משמע קצת בדרך החיים ובסימן ע"ט אות ח' באשל אברהם משמע דחזר מזה וכן בח"א כלל ד' אות ט' לא משמע כן אכן אם חלון של זכוכית מפסיק בינו לערוה ועוצם עיניו מלראותו מהני לכו"ע כיון דיש עכ"פ איזה חציצה המכסה נגד הערוה. מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום וא"צ לומר כנגד ערוה אחרת שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר ומ"מ אין לו לשמוע אז ברכה מחבירו לצאת ידי חובה כי א"א לומר שומע כעונה כיון שא"א לו לענות [אחרונים]:

(ל) דבראיה תלה - ר"ל אע"פ שהוא בסמוך לו תוך ד' אמותיו דבצואה קי"ל בסימן ע"ט דאסור אפילו אם הוא מלאחריו בזה גילה הכתוב דתלוי רק בראיה ונ"מ בכל זה אף לדידן דמחמירין בעצימת עינים וכנ"ל מ"מ אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכו"ע אפילו בסמוך לו:

(א) בעששית - הוא של זכוכית או דבר אחר המנהיר:

(ב) לקרות - דע דבכל ההלכות אלו עד סי' פ"ח וכן לענין איסור ערוה הנ"ל כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש בין לענין היתר בין לענין איסור הוא לאו דוקא ק"ש דה"ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה ובין שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול:

(ג) כנגדה - ואם מגיע לו ריח רע אסור ואפילו למ"ד בסימן ע"ט ס"ב דהפסקה מועלת לר"ר דוקא מחיצה שהוא רשות בפני עצמו אבל כפיית כלי לא ומ"מ א"צ בזה ד"א ממקום שכלה הריח אלא כ"ז שאין מגיע אליו סגי כ"כ הפמ"ג בסימן זה אבל בסימן ע"ט במ"ז נשאר בצ"ע ועיין בסימן ע"ט בבה"ל:

(ד) סנדלו - לאו דוקא סנדל ה"ה באיזה דבר שמכסה מהני ונקט סנדל דלא תימא דבטיל לגבי גופו והוי כמו שמכסה אותה ברגלו יחיפה דבודאי אין גופו חשוב כיסוי קמ"ל:

(ה) שלא יהא וכו' - ר"ל אפילו אם אין הצואה מתפשט על צדדי הסנדל מבחוץ ואינו נראה ואע"ג דבעששית אפילו נוגע ודבוקה בה שרי מפני שאינו נראה מבחוץ סנדלו גרע טפי מפני שעתה הוא מלבוש שלו ע"כ אם חלצו וכיסה בו שרי:

(ו) נוגע - עיין בע"ת ופמ"ג שמצדדים לומר דאם אחר שקרא ק"ש וברכותיה מצא צואה דבוקה בסנדלו מתחתיתו חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותיה עי"ש הטעם ואם נתפשט הצואה גם בצדדי הסנדל מבחוץ עיין לקמן סעיף ח' ס"ק ל' מה שנכתוב שם:

(ז) לפניו - וה"ה אם היתה שטה ע"פ המים:

(ח) כנגדה - עיין בב"י דסובר דאין לחלק בין צואה קבועה לעוברת ע"כ גם בזה בעינן הרחקה מלפניו כמלא עיניו ומלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכן העלה הט"ז והפר"מ אך אם העבירו צואה מלפניו ע"פ רחבו אז די בד' אמות דהיינו קודם שמגיע לד' אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד"א ממקום שכלה הריח [דעד מקום שכלה הריח הוא כמו צואה ממש כיון דריח רע שיש לו עיקר הוא וכדלקמן בסי' ע"ט] והב"ח והא"ר פסקו דכיון דצואה עוברת היא ואינה עומדת במקום אחד סגי בהרחקת ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו מלפניו. ויש להחמיר לכתחילה ולענין דיעבד אם כבר קרא והתפלל והיתה הצואה עוברת לפניו חוץ לד"א עיין בפמ"ג שכתב וזה לשונו וכבר כתבנו כל היכא דאיכא פלוגתא חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותי' ובתפלה אינו חוזר ומתפלל עי"ש עוד:

(ט) דהוי כגרף - ואם החלון פתוח וחזיר עובר אם מותר לקרות עיין בסימן ע"ט ס"ב בבאור הלכה ובמשנה ברורה מה שנכתוב שם:

(י) בבגדיו - ומי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ"ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי' בלי כיסוי ודוקא אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא גופא כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ"פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד' [פמ"ג] ועיין בבה"ל:

(יא) חור - ר"ל מחיצה יש בינו לבין בה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה דאלת"ה הלא י"א בסימן פ"ג דאסור לקרות כנגד מחיצת בה"כ דכצואה דמיא:

(יב) מתירין - דכתיב כל הנשמה תהלל יה דהיינו הפה והחוטם בכלל ההילול אבל לא שאר איברים דאפילו אינם נקיים שרי והיש אוסרין טעמם דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך בעינן שיהיו כולם נקיים ופשוט דלפ"ז ה"ה אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד' אמות של הצואה ג"כ אסור מטעם זה ואם הצואה היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכו"ע שרי ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה:

(יג) כגון אצילי ידיו - ר"ל אז מהני כיסוי בגד [פמ"ג]:

(יד) כדברי המחמיר - ובעת הדחק יש לסמוך אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח"א]:

(טו) דינו כצואה - ר"ל ע"כ יש להחמיר בה כשהיא על בשרו אף שהיא מכוסה כמו בצואה וכנ"ל אבל כשהיא על בגדיו ומכוסה שרי לכו"ע וכנ"ל בצואה וי"א דאינו כצואה מיהו בס"ח סימן תק"ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ"ש כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור:

(טז) בפי טבעת - מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת וא"צ תקנה:

(יז) אסור לקרות - ובדיעבד אם קרא ק"ש חוזר וקורא אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל כ"כ הח"א אבל הרבה אחרונים כתבו שצריך לחזור ולהתפלל:

(יח) לדברי הכל - ר"ל אפילו לדברי המתיר בס"ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]:

(יט) כשהוא יושב - אבל אם אינה נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:

(כ) מעט צואה - אפילו כל שהוא כי אין שיעור לאיסור צואה. כתב בחידושי רע"א בשם הנזירות שמשון דא"צ להרחיק ממה שהאדם מקיא אף שהוא מאוס:

(כא) הרוק עבה - אז חשיב כיסוי ודוקא כשאין מגיע לו ריח רע. ואם נותן מים ע"ג הצואה לא מהני אא"כ המים עכורים שאין הצואה נראית מתוכם ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא משא"כ בזה ולכן יש ליזהר לקרות נגד עביט מלא מים אשר השליכו בתוכו בגדי קטנים שיש בהם צואה:

(כב) מותר לקרות - והיכא דמצא צואה ואינו יודע אם הוא צואת כלבים ושאר בהמה וחיה או צואת אדם דעת המ"א דאזלינן בזה בתר המצוי דאם מצויין תינוקות יותר מכלבים אפילו בבית אסור וה"ה איפכא באשפה אם מצויין כלבים יותר תלינן דהוא מכלבים להקל ודוקא אם בדק האשפה ולא נמצא בו שאר צואה בלתי זה דאל"ה הלא אמרינן דסתם אשפה חזקה שיש בו צואה דרגילין להפנות שם וכן פסקו האחרונים כהמג"א:

(כג) דחזקת בית - ואם מצוי שם קטנים צריך לבדוק:

(כד) דחזקת אשפה - לאו חזקה גמורה דא"כ אפילו במי רגלים היה אסור אלא ר"ל שדרך להמצא שם צואה ע"כ אסור עד שיבדוק אח"כ מצאתי שכ"כ בלבוש:

(כה) ספק מי רגלים - ואם הוא יודע שהיה כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו כתב הח"א דכיון דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אפילו במילתא דרבנן ומ"מ בשעת הדחק שיתבטל עי"ז מק"ש ותפלה יוכל לסמוך על הפוסקים דאפילו בזה אזלינן לקולא במילתא דרבנן. ואם אירע לו כזה בצואה דהיינו שהוא יודע שהיה כאן צואה בבית ונסתפק אם פינוהו נראה דאסור לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו דהלא הוא מילתא דאורייתא:

(כו) אפילו באשפה וכו' - ר"ל לאחר שבדקוה שלא נמצא בה צואה וגם שאין מגיע ממנה ריח רע דאל"ה תיפוק ליה משום אשפה גופא כמש"כ בסימן ע"ט ס"ח:

(כז) כנגד העמוד - כתב המ"א בשם הרא"ש דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר"ח צאנזאר מפקפק בזה עי"ש:

(כח) במקום שראוי - דהיינו במקום שמצוי שם קטנים וכיו"ב:

(כט) ומצאה אח"כ - בתוך ד' אמותיו ואם נמצאת חוץ לד"א בתוך שיעור כמלא עיניו עיין לקמן סימן פ"א ס"ב ובמ"ב שם:

(ל) צריך לחזור - דזבח רשעים תועבה דה"ל לבדוק המקום. ופשוט דה"ה אם לאחר התפלה מצא שהיו בגדיו או מנעליו מטונפין ויודע שנטנפו ע"י שהיה קודם התפלה במקום מטונף כגון בה"כ וכה"ג במקום האשפתות ולא שמר א"ע להיות נקי בצאתו משם דצריך לחזור דפשע ואם ישב בלילה במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבהכ"נ ובשובו לביתו מצא שהטינוף דבוק בבגד א"צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק [שע"ת]:

(לא) ולקרות - עם הברכות וגם ה"ה לענין תפלה ואם בירך בהמ"ז ושאר ברכות עיין לקמן סוף סימן קפ"ה ומש"כ במשנה ברורה שם מסקנת האחרונים בענין זה אם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת דפושע הוה ואין תשלומין אלא בנאנס:

(לב) א"צ לחזור - דאנוס הוי דמאי הו"ל למעבד:

(לג) א"צ לחזור - דאפילו לכתחילה היה מותר לקרות כ"כ שלא ידע וכנ"ל בס"ז אבל אם נודע לו מזה שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא או התפלל צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דעבר על ודאי דרבנן כ"כ הפמ"ג ועיין בח"א כלל ג' דין ל"ג ועיין לקמן בסימן קפ"ה בבה"ל:

(א) כנגד וכו' - וצריך לזה כל דיני הרחקה כמו לקמן בסימן ע"ט ס"א לענין צואה:

(ב) עד שיטיל וכו' - לפי שמן התורה אין אסור לקרות רק כנגד עמוד של קלוח בלבד ואחר שנפל על הארץ אין איסורו רק מדברי סופרים וכנ"ל בסוף סימן ע"ו לכן הקילו חז"ל שיכול לבטלם ע"י רביעית מים ואפילו היו המי רגלים מרובין ולפ"ז אינו מועיל הרביעית מים אלא דוקא כשאין מסריחין אבל אם ידוע שהם מסריחין דאז אסור מד"ת לקרות נגדם אין מועיל רביעית אלא צריך שירבה עליהן מים לבטל הסרחון:

(ג) רביעית מים - י"א דבעינן דוקא בבת אחת דאל"ה קמא קמא בטיל:

(ד) ע"ג קרקע - ויראה שילכו המים על כל מקומות שהמי רגלים נשפכים שם שהם טופח ע"מ להטפיח ועיין בבה"ל:

(ה) המיוחד להם - שאז אפילו אין בו מי רגלים כלל אסור לקרות נגדו ואינו מועיל בנתינת המים להכשיר הכלי עצמו כמו שיתבאר בסימן פ"ז:

(ו) הם בכלי תחלה - וכן אם היו מים כרביעית תחלה ע"ג קרקע והשתין אח"כ על גבי המים מותר לקרות ק"ש ואפילו אם עתה מחמת מי רגלים נתפשט יותר:

(ז) פעם אחת - ואפילו אם השתין הרבה די ברביעית וכנ"ל בסק"ב וכן אם השתין רק מעט י"א דצריך ג"כ רביעית אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ב פסק דאם המי רגלים הם פחותים מרביעית דסגי ברוב מים לבטלן וא"צ רביעית דלא אמרו רביעית אלא להקל שאף אם המי רגלים של פ"א הם מרובים מרביעית סגי ברביעית לבטלן אבל לא להחמיר ואפילו אם המי רגלים הם משתי פעמים סגי ברוב מים לבטלן וכן הסכימו האחרונים ועיין עוד מש"כ לקמן סימן פ"ב במ"ב סק"ד:

(ח) שתי רביעיות - פסק כדעת הרמב"ם ושארי פוסקים ולא כדעת הרשב"א שמיקל בזה כמו שמבואר בב"י ובמגן גבורים מצדד לומר דאין ביניהם מחלוקת ואף הרמב"ם לא קאמר דבעי ב' רביעית לב' פעמים רק בשבאו זה אחר זה כגון שהשתין ונתן לתוכו רביעית מים כשחוזר ומשתין צריך עוד הפעם לתת לתוכו מים וכן לעולם ולא מהני לזה מה שהטיל הרביעית בפעם ראשונה אבל אם השתין כמה פעמים ורוצה לקרות כנגדן די בהטלת רביעית לבד עי"ש ובביאור הגר"א מסכים ג"כ להלכה דדי בהטלת רביעית לבד בזה עי"ש כי קצרתי:

(א) היה קורא - ה"ה לד"ת ולתפלה פוסק עד שיכלו המים לשתות ואפילו אם יצטרך עי"ז לשהות הרבה באמצע תפלה שיהיה כדי לגמור כולה ויצטרך עי"ז אח"כ לחזור לראש אפ"ה ממתין:

(ב) המים - ואף דלמטה ברכיו לחות עדיין ממי רגליו מותר:

(ג) בבגדו - ר"ל שהבגד העליון לא נתלכלך ואם גם הוא נתלכלך בק"ש ושאר דברי קדושה צריך לילך ולהסיר בגדיו או עכ"פ לכסות המקום המלוכלך בבגד אחר אך לענין תפלה שא"א לו להפסיק ולעסוק בזה מתפלל כדרכו אחר השתיתה כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וכבר הוא עומד בתפלה לא גזרו:

(ד) מרחיק - עיין בבה"ל דלענין תפלה ג"כ נכון להחמיר להרחיק בנפלו לו על הארץ כמו לק"ש:

(ה) אמות - או ממתין עד שיבלע בקרקע כשיעור ויתבאר לקמן סימן פ"ב כצ"ל. וכתב המ"א דאף דאפשר דע"י ההמתנה על הבליעה יצטרך לשהות כדי לגמור כולה ויצטרך לחזור לראש אפ"ה אין לחוש לזה בק"ש דהוי כקורא בתורה אבל אם נזדמן לו כן בברכת ק"ש טוב יותר שירחיק מהם ולא ימתין על הבליעה בקרקע ובדיעבד אם שהה בברכת ק"ש כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב:

(ו) וכן עיקר - עיין לעיל בסימן ס"ה במ"ב ובבה"ל דביארנו שם כל פרטי דין זה:

(ז) לעיל סי' ס"ה - ר"ל דתלוי העיקר אם הוא אנוס בעת ההפסק חוזר לראש וה"נ הא אנוס הוא. ולענין תפלה אם נזדמן כן באמצע והמתין על הבאת מים או על הבליעה בקרקע בכדי לגמור כל התפלה נ"ל דאפשר דא"צ לחזור לראש [כי בדיעבד יש לסמוך על דעת הרשב"א והתוספות ברכות כ"ב ע"ב ד"ה ממתין דס"ל דא"צ להרחיק כלל כיון שכבר הוא עומד בתפלה וא"כ לא היה אז אנוס אם לא שבפסיקה עד שיכלו המים לבד היה השיעור כדי לגמור כולה ועיין בבה"ל ולקמן בסימן צ' סכ"ז במ"ב שם]. ומי שיש לו חולי המטפטף ממנו תמיד מ"ר עיין לקמן סימן פ' במ"ב:

(א) צואת אדם - אפילו אין מגיע ממנה ריח רע ועיין לקמן סימן פ"ב:

(ב) ד' אמות וכו' - דכתיב והיה מחניך קדוש וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד"א ואם יגיע ריח רע מהצואה בתוך ד' אמותיו הרי אין כל מקום חנייתו בקדושה:

(ג) מלא עיניו - עיין בפמ"ג שכתב דלהרשב"א דוקא דיבור אסור בתוך כמלא עיניו אבל להרהר בד"ת מותר אם הוא חוץ לד"א ממקום שכלה הריח ולהרא"ש יש לעיין בזה דאפשר דאסור מה"ת או מדרבנן עי"ש:

(ד) אפילו בלילה - ע"כ אסור לאמר אפילו בלילה ק"ש או שאר כל דבר שבקדושה לפני הבתים כי דרך להיות שם צואה וכ"ש בחצר:

(ה) דינו כמלאחריו - ומ"מ לכתחלה יזהר לילך כדי שיהיה הצואה מלאחריה ואז סגי בד"א ואם א"א רק בטירחא יתירא סגי גם לצדדין בד' אמות כמו מלאחריו וה"מ צדדין ממש אבל צדדין שלפניו [כגון רין שטאקין סרוחים הנמשכים לאורך הרחוב וכה"ג] כתב המ"א דדינו כלפניו וא"ר כתב דדינו כמן הצדדין וסגי בד"א וכתב הח"א דמה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין לכו"ע דינו כלפניו עוד כתב דצריך ליזהר מאוד בשעת קידוש לבנה ברחובות שרין שטאקין סרוחין נמשכין לאורך הרחוב מצדדין שאפילו הם ברחוק ד"א הרי נמשכין גם מלפניו ואסור כמלא עיניו וכ"ש שצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח ומוטב שלא לקדש כלל. והנזהר מלהזכיר דברי קדושה במקום שאינו נקי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים:

(ו) עד שיוציאנה - ואם עי"ז שהה הש"ץ כדי לגמור כולה ולא היה בתוך ד' אמותיו לא יחזור לראש:

(ז) ידי חובתן - ר"ל דהוי כאלו מתפלל כל אחד עתה לעצמו ואף דאנן נוהגין שכל יחיד ויחיד מתפלל לעצמו מ"מ הלא צריך כל יחיד ויחיד לענות אמן על ברכת הש"ץ ואסור להיות צואה לפניו. ואם הש"ץ עוסק עתה בפסוקי דזמרה דאינו מוציא ידי חובה ואין שם עניית אמן מותר לו לאמר כדרכו אם הוא חוץ לד' אמותיו ממקום שכלה הריח ואם הוא בתוך ד' אמותיו צריך לשתוק ואפילו אם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר רק למקום שפסק וכן בברכת ק"ש אבל בק"ש ובתפלה בלחש השוהה כדי לגמור כולה [מראש התפלה עד סופה] והיה הצואה בתוך ד' אמותיו חוזר לראש ומשערין לפי הקורא:

(ח) ואי אפשר - ואם אירע ששום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:

(ט) ד' אמות וכו' - ר"ל ממקום שכלה הריח. ואם תינוק השתין מים בבהכ"נ ג"כ ישתוק הש"ץ וימתין עד שיטילו בהן מים או יכסוהו או ירחיקו כל הקהל מהן ד"א [ט"ז ופמ"ג ודה"ח] ועיין מה שכתבנו בבה"ל דאם המי רגלים היו חוץ לד"א של הש"ץ אפשר דיש לסמוך על סברת המקילים שאין צריך להודיעו. ומ"מ יראו הקהל להתרחק או לכסות או להטיל מים דאל"ה לא יוכלו לענות אמן:

(י) היתה וכו' - וה"ה להיפך אם הוא היה עומד על המקום הגבוה והצואה מונח למטה בארץ ועיין לקמן סימן פ"ז במ"ב בדין אם היה שוכב על מטה גבוה עשרה ותחתיה או לפניה עומד גרף של רעי ועוד ענינים השייכים לסעיף זה:

(יא) במקום גבוה וכו' - וגם שהוא רוחב ד' על ד' טפחים דהוי מקום חשוב ובדיעבד אם לא היה רוחב ד' על ד' ג"כ אינו צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה כי יש פלוגתת האחרונים בזה [דה"ח]:

(יב) בבית אחר - פי' בחדר אחר:

(יג) בצדה - פי' אצל מקום הפתח ואין חילוק בין יש שם דלת או לא ואם הכניס ראשו למקום שיש שם הצואה לכו"ע אסור ואפי' בעוצם עיניו [מ"א סי' ע"ד ודה"ח] וכן להיפך אם הצואה והאדם בבית והוציא ראשו חוץ לבית או חוץ לחלון ג"כ אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו [שם]:

(יד) דוקא כשאינו וכו' - טעמו דס"ל דקרא דולא יראה קאי ג"כ אאיסור צואה האמור בתחלת המקרא ואם הוא רואה אותה דרך חלון של זכוכית לכו"ע שרי וכדלעיל בריש סימן ע"ו עי"ש. ואם מעצים עיניו או בלילה י"א דשרי בזה לכו"ע כיון שהוא ברשות אחר ויש אוסרין ובשעת הדחק שאינו יכול להחזיר פניו יש לסמוך ע"ד המקילין אולם בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו לכו"ע שרי בזה:

(טו) רואה אותה - ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפתות (ורין שטאקין) שברחובות או שחזיר עומד לפני חלונו אע"פ שאין מגיע לו ר"ר וצריך לזהר בזה בשעת קידוש לבנ' דרך חלון פתוח (או על גאנקעס) אלא צריך שעכ"פ יעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו מותר ובמקום שמסופק בזה אם הוא אשפה מותר דהוי ס"ס שמא הלכה כהרא"ש ומ"מ לכתחילה נכון יותר שיעצים עיניו מהיות טוב וגו' [ח"א] ועיין בבה"ל:

(טז) ואם יש וכו' - וכדעה זו פסקו האחרונים:

(יז) לא מהני - ר"ל ובעינן ד"א ממקום שכלה הריח ויש מקילין דבזה די עד מקום שיכלה הריח לבד ועיין בבה"ל:

(יח) ולא שינוי רשות - ע"כ מי שמתפלל בבית והריח ר"ר ממקום אחר יפסיק וישהא עד שיעבור הריח. ומי שיש לו חולי שאינו מריח אפשר שיש להקל בזה במקום הדחק:

(יט) שלה - אם העבירו צואה בבית ונשאר עדיין ריח רע בבית יש להחמיר מיהו נ"ל דמי שאינו מריח מותר לקרות בזה [מ"א]:

(כ) כשיעור - היינו ד"א ממקום שכלה הריח כן מוכח בב"י ועיין בבה"ל:

(כא) אם אין וכו' - סתם כדעה קמייתא שבסעיף הקודם:

(כב) ואם יש בהם וכו' - ר"ל אם ידעינן שיש בהם ר"ר אבל מסתמא א"צ לבדוק בזה דמסתמא אין בהם ר"ר:

(כג) ריח רע - היינו כל שדרך בני אדם להצטער מאותו הריח. כתב הח"א דבר שטבעו ריח רע כגון עטרן וכדומה מותר ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש וכ"כ בספר מנחת שמואל:

(כד) כצואת אדם - ר"ל ובעינן הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמ"א חולק על כל זה ופסק דסתם צואת בהמה חיה ועוף לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן אפילו אם יש בהם ר"ר בעת היציאה אין הר"ר חזק כ"כ ודרכו לפסוק ע"כ אין דינם כצואה וא"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח וכן פסק בספר מגן גבורים ובדה"ח סובר דהוא ספיקא דדינא ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד"א חוזר וקורא ובתפלה יחזור ויתפלל ויתנה אם יצא שתהא לנדבה עי"ש ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה דהרבה אחרונים סוברים כהמ"א:

(כה) צואת חמור וכו' - והני מסתמא ריחן רע ולכן אפילו אם יזדמן פ"א שאין מריחין אסור דה"ל כצואת אדם כ"כ המ"א ועיין בבה"ל:

(כו) אדומה - מלשונו משמע שר"ל שלפי שהיא אדומה היא מסרחת מאוד והאחרונים כתבו שהתרנגולים אדומים הוא מה שקורין ענגלי"ש האן [אינדיק] כי צואתן מסרחת מאוד ומהנכון שלא להחזיק אותם בבית שלומדים ומברכים שם ובפרט בבית ת"ח כי אי אפשר לו בלא הרהור תורה [מספר מנחת שמואל בהלכה ברורה]:

(כז) ההולכים בבית - ואפילו אם עיקר חיותן מה' מיני דגן ג"כ יש להקל כ"ז שלא ידעינן שצואתם מסרחת. והעופות היושבים על ביצתם ידוע שאז צואתם מסרחת מאוד ע"כ פשוט דדינם אז כצואת אדם וכנ"ל:

(כח) הלול שלהם - הוא בנין קטן העשוי לאווזין ותרנגולין ומפני שרבה בו צואה יש בו סירחון והוא מאוס ע"כ דינו כצואת אדם וכתב הח"א דה"ה דיר של בהמה ג"כ אסור מטעם זה ועיין בביאור הלכה מה שכתבנו בזה:

(כט) שריחה רע - ודינה לכל דבר כצואת אדם וע"כ צריך להרחיק מלפניה כמלא עיניו ואפילו אם ידוע לו שאין בה צואה ומי רגלים והוא מן התורה. זה הכלל כל ר"ר הבא מדבר המסריח כיוצא באלו שנתפרשו שיש לו עיקר מרחיקין ממנה כדין צואת אדם דבכלל והיה מחניך קדוש הם כלומר שאם מגיע אליו הר"ר אין מחנהו קדוש ואסור לקרות [לבוש]:

(ל) מותר בד"ת - משום דר"ר שאין לו עיקר הוא אסור רק מדרבנן לכך לא גזרו בזה מפני ביטול תורה ועמ"א:

(לא) לקרות ק"ש - או לברך שום ברכה:

(לב) אסור עד וכו' - דאפשר לצאת לחוץ ולקרות וכתב הא"ר דאם הוא רוצה יכול להרחיק למקום שלא נשמע שם הריח ודי וא"צ ד"א:

(א) שברי לו - לאפוקי אם אינו ברי לו והוא משהא עצמו מחששא דשמא יבוא להפיח באמצע שלא כדין הוא עושה:

(ב) שאינו יכול וכו' - ר"ל אפילו אם לא יאמר רק ק"ש ותפלה לבד ג"כ לא יוכל להעציר עצמו מלהפיח באמצע דאל"ה יותר טוב לעשות כך מלבטל לגמרי תפלת י"ח:

(ג) זמן ק"ש - האחרונים הסכימו דאין לו לעבור זמן ק"ש שהוא דאורייתא משום זה וגם בתשובת הרא"ש שממנה מקור הדין לא נזכר שם ק"ש ובמגן גבורים כתב דהוא רק שיגרא דלישנא וראיה דבסימן ל"ח ס"ב איתא ג"כ זה הדין ולא נזכר שם רק תפלה לבדה וגם כאן סיים רק בתפלה לבדה וכונת השו"ע רק לומר דעי"ז ישנה הנהגתו שמתפלל תמיד ק"ש ותפלה בזמנה אלא יקרא ק"ש לבדה עם ברכותיה ולא יתפלל כי בתפלה הוא עומד לפני המלך וגנאי גדול הוא להפיח אז אבל ק"ש אינו כמדבר עם המלך אלא שמקיים בזה רצון הש"י ואף שיקרא ק"ש בלי תפילין שהתפילין צריכין גוף נקי לא ימתין ויעבור זמן ק"ש כדי לקרותה בתפילין אלא מתי שיוכל להניח תפילין ביום יניחם:

(ד) ומברך עליהן - ותיכף אחר ק"ש יחלצן אבל הטלית יכול ללבשו ולברך עליו קודם שיתחיל הברכות וגם יוכל ללבשו כל היום שא"צ גוף נקי לציצית ומיהו אם לא הניח הטלית מקודם ובא לו בין אהבה לק"ש יכול להניח בלא ברכה דלבישה לא הוי הפסק וכ"ז כשאירע לו מקרה זה בשביל שום מאכל שהזיק לו וכיוצא באופן שלערב בודאי יכול להתפלל בגוף נקי אבל מי שרגיל בכך שיש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה ואי לא יתפלל נפטר מן התפלה לעולם מותר לו להתפלל בלא גוף נקי דלא אתי איסור הפחה שהוא ריח רע שאין לו עיקר דהוא רק איסור דרבנן ודחי לק"ש דאורייתא או לתפלה שהוא מצוה דרבים לכן יקרא ק"ש ויתפלל [רמ"א בתשובה סי' צ"ח] והפר"ח כתב ג"כ ככה אלא דהוסיף דכשיגיע לו הפחה יפסיק עד שיכלה הריח כמו בריח רע שאין לו עיקר דפוסק ויחזור ויתפלל. והפמ"ג נסתפק עוד דאפשר דשרי לו בכה"ג להניח תפילין ג"כ דהאיך יעקור לעולם מ"ע דאורייתא דתפילין ע"ש ונ"ל דכונת הפמ"ג רק ההנחה על איזו רגעים ורק כדי לקיים המ"ע דיותר מזה בודאי אסור ואם אין יכול להעציר עצמו מלהפיח עד כדי שיניח השל יד והשל ראש יניחם אחד אחד. ולענין ברכה נ"ל דאל יברך עליהם. כתב רמ"א בתשובה סימן צ"ח מי שיש לו חולי שמטפטף תמיד מי רגלים לאונסו וא"כ לא יוכל להתפלל לעולם יש להתיר לעשות לו בגד סביב אברו והבגדים העליונים יהיו נקיים ויכנס לבהכ"נ ויתפלל ובשעת הטפת מי רגלים יפסיק ואח"כ יתפלל ודוקא שלא הוצרך לטפטף בשעה שמתחיל להתפלל ואע"פ שיודע שבתוך תפלתו יצטרך לטפטף וכו' ע"ש:

(א) קטן שהגיע - דוקא קטן אבל גדול אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מרחיקין מצואתו ומימי רגליו. וגדול מיקרי לענין זה מי שהוא כבר שית כבר שבע [פמ"ג]:

(ב) לכלל שאחר - ר"ל אע"פ שלא ראינו לזה שאכל כיון שאחר כיוצא בו יכול לאכול מסתמא גם הוא יכול לאכול ואפילו אם אין יכול לאכול אלא ע"י בישול מיקרי אכילה אבל אם הקטן הוא חלוש וידוע לנו שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס א"צ להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו הוא בן ג' וד' שנים. והוא שמימיו לא היה יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס אבל אם היה יכול לאכול פעם אחד ואח"כ נחלש ואינו יכול ואפילו לא אכל דגן זה ימים רבים שבודאי צואה זו אינה באה מדגן מ"מ דינו כגדול שצריך תמיד להרחיק מצואתו ומימי רגליו אפילו אינו יכול לאכול כלל דגן מעולם. ויותר מזה אפילו אם בעצם לא אכל הקטן מעולם עדיין מין דגן מ"מ אם בטבעו היה יכול לאכול הכזית דגן בכדי אכילת פרס הבני מעיים מסריחים כל מיני מאכל שיאכל דומיא דגדול ויש מקילין בקטן אם ידוע שלא אכל דגן זה ימים רבים וכ"ש אם לא אכל מעולם. אך לכתחלה בודאי יש להחמיר ולהרחיק אף מצואת קטן כזה דספק איסור תורה הוא ובדיעבד אם התפלל נגדם א"צ לחזור דיש לסמוך ע"ד המקילין אא"כ ראינו הקטן הזה שבעצמו אכל ג"כ שאז לכו"ע דינו כגדול ואף בדיעבד יחזור ויתפלל:

(ג) דגן - כל ה' מינים קרויים דגן וצואתם מסרחת. ובמאכל מבושל שעושין לתינוק משערינן כפי מה שיכול גדול לאכול מאותו מין אכילת פרס. ושיעור פרס י"א ג' ביצים וי"א ד' ביצים. וכ"ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' ימים. כתב המ"א בשם הרש"ל דאין נכון לקרות ק"ש נגד תינוקות דסתמן מטפחין באשפה מקום צואה ובגדיהן ומנעליהן מטונפין:

(ד) גדול - גדול זה ר"ל אדם בינוני כי יש שבטבעו ממהר באכילתו ויש שהוא מקצר. ואם צריך הקטן לשהות באכילתו כזית יותר מזה השיעור הרי הוא כמי שאוכל היום חצי זית ולמחר חצי זית שכן הוא הלמ"מ בעלמא שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה כזו:

(ה) מרחיקין - שכל שהגיע לכלל זה צואתו מסרחת:

(ו) או ממימי רגליו - נראה דכיון שהגיע לשיעור זה גם נגד עמוד שלו הוא אסור מן התורה כמו של שאר אדם גדול:

(ז) היה קורא - וה"ה אם היה מתפלל:

(ח) וראה צואה - ה"ה לענין מי רגלים וכדלקמן בסימן צ' סכ"ז אך לענין לחזור אח"כ לכו"ע במי רגלים אינו חוזר אלא למקום שפסק וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:

(ט) כנגדו - מיירי שהוא יותר מד"א ממקום שכלה הריח דאי היה בתוך ד' לכו"ע היה צריך לחזור לראש דפשע דהיה לו לבדוק מתחלה וכנ"ל בסוף סימן ע"ו:

(י) שיזרקנה - וה"ה שיכול להחזיר פניו לצד מערב כיון שאינו עומד בתפלת י"ח:

(יא) ארבע אמות - ממקום שכלה הריח:

(יב) לפניו נהר - ומיירי שאינו יכול להחזיר פניו למערב מפני איזה סיבה דאל"ה יחזיר פניו ועמ"א:

(יג) למקום שפסק - ס"ל כיון דלא היה בתוך ד' אמות שלו לא אמרינן דהיה לו לבדוק דלא הטריחתו תורה לבדוק בכמלא עיניו וסברא אחרונה ס"ל כיון דהיה מקום שראוי להסתפק פשע דלא הו"ל לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו ועיין בא"ר שכתב דגם הרא"ש והרוקח ס"ל כהרר"י ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד דהדה"ח והשולחן שלמה ועוד שארי אחרוני זמנינו כולם העתיקו רק דעה הראשונה לדינא ואם שהה כדי לגמור כולה עיין לעיל בסימן ס"ה ובמ"ב שם:

(א) תתפרך - ודוקא לפירוכין דקין אבל לשנים ושלשה לא מהני. ובימי הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן וגם אין מגיע אז ממנה שום סרחון נסתפק המ"א אי שרי לקרו' כנגדה אי בתר השתא אזלינן או עדיין שם צוא' עלי' כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום והאחרוני' הסכימו כולם בזה לאיסור. ואף בדיעבד אם קרא צריך לחזור ולקרות ק"ש ולהתפלל בתורת נדבה. ואם הצואה תחת מים קרושים אפשר דהוי כיסוי אע"ג דמים לא מהני [עיין בסימן ע"ו] מ"מ גלד וכפור י"ל דהוי בכלל וכסית וכעששית דמי ובתר השתא אזלינן. וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי כל כמה שלא נמחה השלג. כתב בספר שולחן שלמה דה"ה נגד מי רגלים קרושים ג"כ יש להחמיר שלא לקרות נגדן וצ"ע בזה:

(ב) בקרקע - או בבגד:

(ג) להטפיח - פי' שאם מניח ידו עליהם מעלה לחות בה שאם יניחנה על דבר אחר מקבל ממנה לחות ואם אינן לחים כ"כ מותר:

(ד) ויש לסמוך ע"ז - וכן הסכמת כל האחרונים דדוקא טופח ע"מ להטפיח ואז בעי הרחקה מהן ד"א כמו מצואה. ומ"מ כיון שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד א"צ לשפוך עליהן רביעית לכו"ע אלא די שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהן ג"כ רק טופח ע"מ להטפיח ושרי ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב:

(א) אסור לקרות - ר"ל לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ואם יש שם ריח רע צריך ד"א ממקום שכלה הריח:

(ב) פינו ממנו - ואיסורו מן התורה כיון שזה המקום מכבר דרכו להיות בו צואה אין זה מחניך קדוש ע"כ אם נסתפק לו אם הוא בה"כ ישן או חדש אזלינן לחומרא כדין כל ספק צואה לעיל בסימן ע"ו ס"ז:

(ג) כשאין לו מחיצות - כמו אחורי הגדר או אחורי הבתים. ופשוט דאפילו אם לא הזמינו מתחלה לאותו המקום לבה"כ כיון שהדרך לפנות שם נקרא בה"כ ישן וראיה מלעיל סימן מ"ב שכתבו שם הפוסקים דאם דרכו תמיד לצור תפילין בהסודר אסור להשתמש בו תשמיש אחר כאלו אזמניה עי"ש:

(ד) מחיצות - נראה דאיירי במגיעות לארץ או עכ"פ עד פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאמרינן לבוד דאל"ה אסור לדעת רב האי גאון המובא בב"י סימן פ"ז עי"ש:

(ה) אין מגיע - ואם מגיע ר"ר אסור עד שירחיק ד"א ממקום שכלה הריח ובזה די אפילו לפניו לדעת המחבר. ודע דדעת המחבר להתיר אפילו במחיצות שאין גבוהות יו"ד כדאיתא בב"י ובזה חולקים עליו כל האחרונים ובגבוהות יו"ד יש מן האחרונים שסוברין כוותיה והרבה מן האחרונים שחולקין גם בזה וטעמם דס"ל דכיון דהמחיצות מיוחדות לקבל צואה כמו צואה דיינינן להו וכגרף של רעי לקמן בסימן פ"ז דאסור אפילו אין בו ריח רע וכן מדברי הגר"א בביאורו משמע ג"כ שדעתו להחמיר בזה וכן בפמ"ג ובדה"ח ושאר הרבה אחרוני זמנינו כולם מחמירין בזה וס"ל דצריך להרחיק מהמחיצות ד"א ולפניו כמלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה ואין בו ריח רע ולכן צריך ליזהר שלא לקרות ולהתפלל ולדבר בד"ת בחצר כנגד בית הכסא כמלא עיניו אע"פ שהוא סגור ואי אפשר לראות הצואה שבו ולכן נכון ליזהר כשעושה סוכה בחצר שיעשה בענין שלא יהיה מכוון מחיצות בה"כ נגד פתח הסוכה כשהיא פתוח דאז יהיה צריך ליזהר בזה בעת שהוא מדבר ד"ת ושאר דברי קדושה וכן אם יש נגד חלון ביתו בית הכסא והחלון פתוח והוא עומד בביתו ופניו כלפי בית הכסא נכון ליזהר מלדבר אז דברי תורה ומ"מ לעת הדחק יש לסמוך להקל אם אין מגיע לו ריח רע דאיכא ס"ס [היינו הב"י והב"ח בסימן זה דמתירין במחיצות גבוהות עשרה והרא"ש בסימן ע"ט ס"ב דמתיר אפילו בצואה כשהוא ברשות אחרת אף דרואה אותה] ובעוצם עיניו לכו"ע מהני בכה"ג. עוד כתבו האחרונים דמה דאנו מחמירין במחיצות בה"כ לדונם מבחוץ כצואה דוקא במחיצות שאינם נעשים אלא בשביל בית הכסא כגון שעשה בחצר חדר מיוחד לזה אבל אם בנה במחיצה של בית שהסמיכה לאותה מחיצה אע"פ שאותה מחיצה הוא מחיצה של בה"כ ממש אין על אותה מחיצה דין בה"כ לענין זה ומותר לקרות אפילו בסמוך כיון שאין המחיצה מיוחדת לבה"כ לבד:

(ו) ועדיין לא וכו' - אבל אם נשתמש בו אפילו רק פ"א תו יש עליו שם בה"כ ישן לכל דיניו כיון דהיה שם הזמנה ומעשה ואם לא היה שם הזמנה ורק במקרה נפנה שם ואח"כ פינו ממנו הצואה וגם אין בו ריח רע נ"ל דאין עליו שם בה"כ כלל ומותר אפילו בתוכו וכן מצאתי בספר יבשר טוב ועיין בבה"ל:

(ז) לקרות - ואפילו בתוך ד' אמותיו ויש מחמירין בזה:

(ח) כנגדו - דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כדלעיל בסימן מ"ב ס"ג עי"ש] ומ"מ בתוכו אסור מדרבנן דה"ל בזיון גדול לק"ש או לתפלה ואפילו בדיעבד אם קרא והתפלל בתוכו לא יצא [לבוש]:

(ט) לא בתוכו - דהיינו אם אותו המקום הוא בלא מחיצות אין אסור רק אותו המקום שהזמין ואם מקום המושב שהזמין הוא מוקף במחיצות אסור ע"י ההזמנה כל שטח ההיקף שבתוך המחיצות ועיין בסמוך ס"ק ז' אבל מבחוץ מותר בסמוך לו. כתב הבה"ט דלהרהר בד"ת מותר בתוך בה"כ החדש כשעדיין לא נשתמש בו וכ"כ הא"ר ופשוט דהבונים שבונים בה"כ אסורים לברך שם שום ברכה מבפנים במקום המחיצות ואפילו בעוד שלא בנו המחיצות דכיון שהורשם להם המקום הרי נתייחד זה המקום לבה"כ ואסור:

(י) ספק אם הזמינו - דשמא רצונו היה לסיים דבית זה יהיה לתשמישא בעלמא אלא שפסק או נמלך ולא סיים דבריו:

(יא) כסתום דמי - פי' דה"ל כאלו אין המקום הזה בה"כ כלל ובין שיש לו מחיצות מלמעלה על הגומא או לא:

(יב) אבל אם משתינים - ר"ל ואפילו בשעה שאין שם מי רגלים ואין בהם ריח רע לפי שיש שם בה"כ על מקום זה שמחוץ לגומא שמשתינים שם. וכתב הט"ז דמ"מ למחיצות בה"כ הזה אין להם דין מחיצות בה"כ להרחיק מהן מכנגדן וכנ"ל בסק"ה דהא במי רגלים אין איסור מן התורה אלא כנגד הקילוח לבד ואחר שנפל על הארץ איסורו רק מדרבנן ואין מחיצות אלו נקראים בשביל זה מחיצות בה"כ. ונראה דאותן המקומות שנוהגין לעשות מקום מיוחד להשתנה לכל וידוע שאותן המקומות מסריחין מאוד גם על מחיצותיהן יש שם בה"כ לכל דיניו דומיא דעביט של מי רגלים שמבואר [בסימן פ"ז] בהרבה פוסקים דאיסורו מן התורה ואע"ג דמי רגלים עצמן אינן אלא מדרבנן מ"מ כיון שהוא מיוחד לזה הוא מסריח ביותר וחמיר טפי וה"נ דכוותיה ועיין בסימן ע"ט בפמ"ג דדעתו דמי רגלים המסריח איסורו מן התורה:

(יג) ק"ש כנגדו - ס"ל דאין לו דין בה"כ ישן דקי"ל דאסור לפניו במלא עיניו אפילו פינו ממנו הצואה אלא רק דין בית שהזמינו לבה"כ המבואר בס"ב כיון שאין עליו צואה מעולם והגרף אין עומד תחתיו כ"א בעת הצורך אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דיש לו דין בה"כ ישן כיון שנפנין עליו וע"כ צריך ליזהר כשרוצה לקרות ק"ש ולהתפלל או לדבר איזה דברי קדושה שיוציא הכסא מהבית או שיעמידהו מלאחריו ד"א או שיכסה כל הכסא בבגד או בד"א ואפי' הוא נקי ואין בו ריח רע ואין הגרף עומד תחתיו ומכוסה למעלה הנקב בדף. וכן יש ליזהר באותן בתים שיש בתוכם כסאות קטנים נקובים לצורך הילדים שבבית שיהיו מכוסים בבגד בשעת ק"ש וד"ת אע"פ שאין בהם צואה או שיוציאם מהחדר שמדבר שם דברי קדושה ובפרט כי הקטן רגיל ללכלך הכסא בעת שהוא נפנה ולכו"ע יש עליו שם בה"כ אף בעת שהוא נקי. כתב בדה"ח לענין ספסל נקוב דאם הספסל מיוחד לישיבה כמו כסא שמיחדין לישיבה ומכוסה בכר וכשצריך להדבר מסיר הכר שעליו ונפנין על הכלי הנצבת שם שיש להתיר לקרות ולהתפלל בעת שהוא מכוסה בכר אף אם אין מכוסה בד"א כלל דאין עליו שם בה"כ עי"ש טעמו. ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה:

(יד) חוזר וקורא - עיין בבה"ל:

(א) שלא רחצו - פי' אפילו פעם אחד דאי רחצו תו ה"ל כמרחץ ישן לכל דיניו מאחר דהיה בו הזמנה ומעשה:

(ב) מותר לקרות - ואע"ג דבבה"כ קי"ל לעיל בסימן פ"ג ס"ב דאסור ע"י הזמנה בעלמא שאני בה"כ דמאיס טפי:

(ג) וקצת ערומים - י"א דאפילו אם עכשיו כולם לבושים או שאין שם אדם כלל מ"מ כיון דהבית מיוחד להיות בו ערומים ולבושים קצת דין מרחץ עליו ויש מקילים בזה ולדבריהם בחדר שדר שם הבלן וב"א עומדים שם ג"כ ערומים שרי לומר ד"ת וקידוש ותפלה באין שם אדם. וכ"ז לענין בית אמצעי אבל בית הפנימי שכולם עומדים שם ערומים ורוחצין שם הוא מאוס טפי ולכו"ע דינו כבית הכסא ואסור אפילו אין שם אדם ואפילו היתה דרכו של אותו המרחץ לרחוץ בו רק בימות החמה ובימי החורף הוא סגור מ"מ גם אז כל דיני מרחץ עליו דלא נעקר עדיין שמו ממנו אך אם עשו שינוי מעשה בגופו כגון שעקרו שם תנורו וכיוצא בו ועשוהו בית דירה מותר לו להניח בפתחו מזוזה ולברך עליה ולקרות ולהתפלל שם וכן הדין לענין בה"כ:

(ד) אבל לא וכו' - וכן כל הברכות וד"ת אסור שם. ומשמע מדברי הט"ז דבדיעבד אם בירך שם אינו חוזר ומברך וכן בק"ש אין חוזר וקורא אף אם היה נמצא שם אז אדם ערום בבית האמצעי אך באופן שלא עמד נגדו בעת הקריאה או כגון שהחזיר פניו וגופו ממנו דאל"ה חוזר וקורא מטעם שקרא נגד ערוה [פמ"ג] ולענין בית הטבילה מסיק הט"ז דכל דינו כבית אמצעי של מרחץ ואין לברך שם שום ברכה רק ברכת הטבילה שהיא הכרחית שם כדיעבד היא חשובה וכל זה אם המברך איננו ערום וגם שלא יעמוד נגד ערומים בעת הברכה דאז אסור מטעם ערוה אם לא שהחזיר פניו וגופו מהן וה"ה בכל זה באשה המברכת בבית הטבילה ובפמ"ג כתב דיותר טוב שתברך במים [ועיין לעיל בסימן ע"ד ס"ק ט"ז שכ' דטוב שתעכרן ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהמים] והטעם דשם במקום המים יותר מסתבר דאינו נחשב כבית אמצעי של מרחץ ופשוט דגם שם צריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מנשים הערומות העומדות שם בבית הטבילה כדמוכח לעיל בסימן ע"ט ס"ב עי"ש. והנה לפי דעת הט"ז אף כשאין שם אדם ערום אין לברך שם ברכה אחרת לדעת המחמירין לעיל בבית אמצעי אבל מהמ"א לעיל בסימן מ"ה משמע להקל בזה דאין בה זוהמא וכן כתב בברכי יוסף. והנה במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ. והני מקואות העומדים במרחץ גופייהו במרחץ ודאי אסור לברך שם ברכת הטבילה ואפילו במים צ"ע די"ל הבלא דמרחץ נפיש ובמים נמי אסור [פמ"ג ועיין מה שכתב עוד בזה בסימן מ"ה בא"א]:

(ה) להרהר שם - ואפילו נגד אנשים ערומים דהרהור נגד ערוה אין איסור:

(ו) אפילו ש"ש אסור - כי שלום הוא שמו של הקב"ה שנאמר ויקרא לו ד' שלום וה"ה שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ לקרותו בשמו אלא בלשון לע"ז ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע המ"ם ויאמר רק שלו בלא מ"ם או שלון בנו"ן וגם באגרת הרשות נכון שלא לכתוב שלום עם וא"ו רק שלם שמצוי לזרוק באשפות:

(ז) לענות אמן - על אחד שאמר בחוץ או באיזה בית שום ברכה ונראה דהיינו דוקא בבית הפנימי דהוא כבה"כ אבל בבית אמצעי שרי לענות גם אם שאל לו אדם דבר הלכה בבית הפנימי אסור לומר לו אין משיבין במרחץ וה"ה כשנתן לו אדם אחד שלום במרחץ אסור לומר אין משיבין במרחץ אבל רשאי לומר בכל זה מרחץ הוא דזה לא הוי אפילו הרהור אבל בבית אמצעי מותר לומר לו אין משיבין במרחץ ויש מחמירין גם בבית אמצעי בזה רק אם יש בו משום דרכי שלום מותר לומר בלשון זה. אין לשתות בבית המרחץ כי הלא אסור לברך שם ובלי ברכה אין לשתות ומי שרוצה לשתות מסיק בפמ"ג שיברך בבית החצון או בחדר הבלן בשעה שאין שם בני אדם ערומים [או שיכנס בבית הטבילה במים עד למעלה מערותו] וגם יכסה ראשו ויברך וישתה שם מעט ע"מ לשתות במרחץ והוא שיהיה שם החדרים בבית אחד תוך בית המרחץ הא לברך חוץ למרחץ כלל אסור ופשיטא דלברך ולא לשתות כלל רק במרחץ בודאי אסור להפסיק בין ברכה לשתיה ועיין לעיל בסוף סי' ס"ב במ"ב וביאור הלכה. מזוזה במרחץ בבית הפנימי ובאמצעי פטור וה"ה מרחץ שיש לפניה חצר ובחצר עומדים שם מקצתן ערומים פטור ג"כ ודירת הבלן חייבת במזוזה דהוא חדר גמור אך מפני שמצוי שם בני אדם ערומים צריך לכסות המזוזה. מלץ הויז שעושין ממנו לפעמים מרחץ פ"א או ב' בשנה או לייטער הויז חייב במזוזה ויש אומרים דיש לכסות המזוזה. וכן מותר להתפלל בתוכו. בית שעומדין בו אמבטאות לרחיצה משמע מהאחרונים דדינו כבית הפנימי דנפיש שם הבלא וזוהמא:

(א) ויניח ידו וכו' - כלומר שקורא כ"כ בלחש עד שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ג"כ אסור:

(ב) כשיגיע - ר"ל בתוך ד"א ואם הוא לפניו אסור כמלא עיניו:

(ג) וכן עיקר - עיין בסימן ס"ה במשנה ברורה שביארנו שם כל פרטי הדין:

(ד) אפילו להרהר - ואפילו בזמן שאין שם אדם:

(ה) בד"ת - וכן אסור לעיין בבה"כ במשקלי השמות והפעלים של לשון הקודש שאין דרך להגיע לידיעה רק ע"פ הכתובים ויבוא להרהר במקרא ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה ואין נאה לו הגאוה:

(ו) אסור - ויחשוב שם חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור ובשבת יחשוב בבנינים וציורים נאים:

(ז) בבה"כ - ואפילו בתוך הד"א של הבה"כ ממקום שכלה הריח ג"כ אסור להרהר ועיין לעיל בסימן ע"ט במ"ב סק"ג. כתב בספר תוספות ירושלים בשם הירושלמי דבבורסקי אסור להתפלל וכן להזכיר כל דבר שבקדושה והוא שהותחל העיבוד שיש ריח רע אבל אם עדיין לא התחיל מותר ופשוט דבזמן שאסור הוא אפילו להאומן עצמו שמורגל בהריח רע ואינו מרגיש כל שבני אדם מצטערים מזה הר"ר וכדלעיל בסימן ע"ט ס"א:

(ח) ובבית המרחץ - כי נפיש זוהמא בתוכו ומאוס והו"ל הצואה ובה"כ וטעם איסור ההרהור בכל אלו המקומות משום דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא [שבת קנ"א] כתב ב"י מי שתלמודו שגור בפיו והרהר בבה"כ ובבית המרחץ לאונסו מותר יש אומרים דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפילו לבטא בשפתיו וכן משמע מזבחים ק"ב ע"ב אבל בספר ברכי יוסף מסיק דהדבור אסור בכל גווני והראיה מהגמרא יש לדחות כמש"כ שם הרב ברכת הזבח וצאן קדשים עי"ש ומה שכתב דאם הרהר לאונסו מותר היינו ר"ל דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם לכתחילה חובת גברא לדחות ההרהור וכ"ש דהדבור אסור וכ"כ בספר ישועות יעקב דהדבור אסור:

(ט) בלשון הקדש - ומדת חסידות הוא להחמיר:

(י) נאמן - הראב"ד אוסר ברחום וכתב הב"ח ויש להחמיר וכ"פ הפר"ח מיהו בלע"ז לכו"ע שרי הואיל וזה אינו מיוחד דוקא להקב"ה משא"כ שאר ד"ת וכ"ש השמות שאינם נמחקין אסור לאמור שם אפילו בלשון לע"ז כגון גא"ט בלשון אשכנז או בוגא בלשון פולין ורוסיא וכה"ג שאף ששם זה אין בו קדושה באותיות כתיבתו ומותר למוחקו מ"מ יש בו משום בזיון בהזכרתו במקום טינופת כמו בהזכרת השלום שמותר ג"כ למוחקו ואעפ"כ כיון שהקב"ה נקרא בו אע"פ שאינו מיוחד לו אסור להזכירו כשמתכוין על ענין השלום וכמש"כ סי' פ"ד וכ"ש בזה שלכמה דברים דינם כשמות שבלשה"ק כגון לענין שבועה ולענין הזכרת ש"ש לבטלה ולענין קללת חבירו בשם:

(יא) מותר לאמרם - דגם בני אדם מכונים בהם לפעמים כמו שנאמר חנון ורחום וצדיק ודוקא באומר כך אבל באומר הרחום ירחם עליך י"ל דאסור כמו שאלת שלום [פמ"ג]:

(יב) שאינם נמחקים - ל"ד דהא איכא שלום דאסור להזכיר שם וכנ"ל בסי' פ"ד:

(יג) להפריש מדבר איסור - וה"ה אם נכנס בלבו הרהור עבירה מותר להרהר שם בד"ת מפני שזהו כמו להפרישו מאיסור שהתורה מצלת מהרהורים רעים:

(יד) ובענייני קודש - דהיינו לומר לו אפילו בלשון הוראה שאסור לעשות כן וא"צ לדקדק ולומר אל תעשה כך בלי לשון הוראה ויש מחמירין וסוברין דאסור לומר בלשון הנראה דזה הוא תורה כגון אם רואה בע"פ שמגלחין אחר חצות יאמר אין מגלחין דלשון זה אינו לשון הוראה אע"ג דממילא נשמע דאסור אבל לא יאמר אסור לגלח ונ"ל דאם אין דבריו נשמעין בקיצור יוכל להעריך לפניהם גודל האיסור בכל חלקיו כדי להפרישן. כתב המ"א בשם הר"ן אפילו בלא אפרושי מאיסורא שרי לומר לחבירו עשה לי כך וכך אפילו אם ממילא הוי הוראה שבזה מורה לו שהוא מותר לעשות כן כיון שאינו אומרם בלשון הוראה:

(טו) ובמקום שמותר - כגון בבית אמצעי של מרחץ וכנ"ל או כגון שהוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש אפילו ההרהור אסור [פמ"ג]:

(טז) לפסוק דין - דהוי כמו הרהור שמחשב הטעם בלבו ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ד במ"ב ובה"ל:

(א) מים סרוחים - ע"כ אותן מקואות שמימיהן סרוחין בימות הקיץ לא מיבעי דאסור לברך בתוכן אפילו הרחקה כצואה בעינן [פמ"ג] ודוקא אם מסריח עד שדרך בני אדם להצטער מאותו הר"ר. גינה שממשיכין לה מים סרוחים ורעים והיא סמוכה לבהכ"נ אף אם קדמה בעל הגינה צריך להרחיק דהוי מילתא דאיסורא [ש"ת]:

(ב) או מי משרה - שמסריח וכ"ש משרה של כובסין שמכבסין בהם בגדי קטנים שיש בהם צואה [שנו"א]:

(ג) כמו וכו' - ר"ל לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח וכתב הפמ"ג דאיסורו הוא מה"ת כמו צואה. כתב הא"ר והובא בפמ"ג במרתפות היין שיש ריח רע מעופש וקץ ביה אסור לקרות ק"ש. וה"ה כל כה"ג. וברמב"ם פ"ד מהלכות תפלה הלכה ט' משמע דמותר ורק גדולי החכמים היו נזהרין מזה בעת התפלה עיי"ש ולפלא שלא העירו בזה:

(א) גרף וכו' - ואפילו אם עתה אין בהם כלום ואפילו אם הם רחוצים יפה מבפנים ומבחוץ ונקיים לגמרי שאין בם אפילו ריח רע:

(ב) של מי רגלים - ואם הכלי מיוחד ג"כ לתשמיש אחר כגון לשפוך לתוכו שופכין אם אין בו צואה ולא ריח רע מותר וכן אם בכל פעם שמשתין נותן לתוכו רביעית מים מותר אם אין מגיע ממנו ריח רע ונ"ל דבזה אם מגיע ריח רע מן הכלי דינו כעביט ממש וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח וע' ביאור הלכה:

(ג) כמו מצואה - לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח. ומשמע מדברי הרבה אחרונים דמסכימים לדברי הרבינו יונה דמן התורה אסור גרף ועביט אע"ג דמ"ר עצמן אינו אלא מדרבנן העביט חמיר טפי דכיון דמיוחד לזה ה"ל כבית הכסא ולכן לא מהני בהן ג"כ הטלת מים ואפי' מילאן עד שוליהן. ואם קרא או התפלל במקום עביט שהיה בתוך ד' אמותיו חוזר אם מצאו במקום שהיה ראוי לו להסתפק בו תחילה עליו. ולענין שאר ברכות עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה ובמ"ב שם ותדין לכאן. ואם מצא הגרף והעביט בתוך שיעור כמלא עיניו אינו חוזר בדיעבד כדלעיל בסימן פ"א ס"ב במ"ב עי"ש:

(ד) של זכוכית - הט"ז מפקפק בזה אבל רוב האחרונים וכמעט כולם מסכימים להקל והטעם דבכל אלו ס"ל דאין בולעין ואפילו אם בולעין אין בליעתן מרובה ע"כ אין דין בה"כ עליהם:

(ה) מצופה - י"א דהיינו מה שאנו קורין גלייזירט וי"א דדוקא אם הוא מצופה באבר לא גלייזירט. גם י"א דבעינן שיהא מצופה מבפנים ומבחוץ ויש מקילין דדי בשמצופה רק מבפנים והנה למעשה יש להחמיר דבעינן שיהא מצופה גם מבחוץ אך כשכפאו על פיו יש לסמוך להקל על דעת המתירין כ"כ א"ר. והכלים שאנו קורין פארצליין לענין שארי איסורים דינם ככלי חרס דלא מהני הגעלה ונראה דיש להחמיר גם לענין זה וע' בה"ל:

(ו) יפה - מבפנים ומבחוץ וגם שלא יהיה ממנה ריח רע ואם מגיע ממנה ר"ר דינה כריח רע שאין לו עיקר אחרי דהכלי אין עליה שם גרף ועביט ונקיה היא וא"צ להרחיק רק עד מקום שיכלה הריח ואם הכלי אין רחוצה צריך להרחיק ממנה ד"א אולי יש עליה ממשות של זוהמא:

(ז) יש מתירין - דהוי כמו כיסוי:

(ח) ויש אוסרין - דכיון שהזוהמא בלוע בתוכו הכלי גופא הוא כמו צואה ואסור עד שיכסהו אבל של מתכות אפילו אינו רחוץ מבפנים מהני כפיה דאין איסורו אלא מתוכו וכפיה חשוב כיסוי. ואם כיסה על הגרף והעביט ור"ר נודף מהם בין שהוא של חרס ורחוץ או של מתכת ואינו רחוץ כתב הדה"ח דצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח דזה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר ועיין במ"ש בבה"ל בסי' ע"ט בהקדמה אות ז' ואם הוא של מתכת ורחוץ די שירחיק עד מקום שיכלה הר"ר דזהו ר"ר שאין לו עיקר. כתב של"ה שירגיל האדם שיהא לו עביט של מתכות או זכוכית ויהיה רחוץ ונקי ויטיל לתוכו רביעית מים כשמשתין בו ואז מותר לו לברך אשר יצר וללמוד תורה אצלו ונ"ל אם הוא נקי ואינו יוצא שום ר"ר ממנו אזי די שירחצוהו מע"ש לע"ש עכ"ל והובא בא"ר:

(ט) שהרחיק - ואם היה בבית מטה גבוה יו"ד והמחיצות מגיעות לארץ מכל הצדדים או עכ"פ שרגליה קצרות ואינן גבוהות ג"ט דהוי כלבוד וצואה או גרף ועביט עומד אחורי מטה מקרי המטה מחיצה ושרי לקרות לפני המטה וא"צ להרחיק ובלבד שלא יראה את הגרף וגם שלא יגיע לו ריח רע וכתב המ"א דדוקא כשהמטה חוצצת מכותל לכותל אבל בלא"ה לא חשיבה מחיצה והרבה מפקפקין בדין זה גם בספר נשמת אדם תמה עליו ע"כ מסיק בח"א דבמי רגלים שהיו על הארץ או בכלי שאינו גרף דאינן אלא מדרבנן יש להקל לקרות ולברך נגד המחיצה אפילו אינה חוצצת אבל לא כנגד האויר ועיין בבה"ל שהעתקנו כל לשונו בזה. דפים הקבועים בכותל [שקורין פאליצא או באנק] אע"פ שגבוהים י"ט ואפשר אפילו רוחב ד' טפחים לא הוי רשות לעצמו כיון שאין לו מחיצות המגיעות לארץ. וכן שולחנות שלנו שעומדים על רגלים שאין ברחבן ד' טפחים אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק [ח"א]. עוד כתב שם גרף או אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל נ"ל דאסור לעמוד בצד בתנור ולקרות אע"פ שהתנור מפסיק דכיון דהוא מתשמישי הבית בטל לגבי הבית וכן כל כיוצא בזה אבל שאר כלי הבית שאינו מיוחד לבית נ"ל דמפסיקים וע"פ האופנים המבוארים לעיל גבי מטה. אם הניח להגרף והעביט תחת המטה ומחיצות המטה מגיעין עד פחות מג' סמוך לארץ אפילו אם המטה בעצמה אינה גבוה יו"ד שרי לקרות לפני המטה ועל גבה לבוד והוי כמכוסה וכ"ז כשאין מגיע ר"ר אבל כשמגיע לא מהני כיסוי ולא הפסק מחיצה. ומטות שלנו שרגליהן גבוהות ג"ט צריך הרחקה מהגרף כדין:

(י) כלי - אפילו יש קצת אויר בין הכלי לקרקע כגון שבולט קצת מצד א' כל שהוא פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כמכוסה אבל אם הכלי פתוח למעלה אפילו פחות מג' אסור:

(א) כדי וכו' - וגם כי הקרי בא מקלות ראש וד"ת צריך להיות באימה ויראה ברתת וזיע כמו בעת נתינתה:

(ב) ואח"כ בטלו - ומ"מ מי שירצה לנהוג ולטבול תע"ב ודוקא אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה ואפשר דאפילו אם עי"ז יתבטל מתפלה בצבור ג"כ אין נכון להחמיר בזה:

(ג) אותה תקנה - שהיתה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה משום ביטול תורה ומשום ביטול פריה ורביה:

(ד) המנהג - ומ"מ יש אנשי מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א"ע לקריין ואם קשה עליהם הטבילה רוחצין א"ע בט' קבין. וכתבו האחרונים שארבעים סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו וכן הט' קבין הוא ג"כ במים שאובים ואפילו משלשה כלים. ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי א' עד שיתחיל השני אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע דכל שהוא דרך טבילה בעינן דוקא ארבעים סאה ובקרקע כשאר טבילות ומ"מ אם נכנס חציו למקוה ולא הרכין ראשו לטבול חצי גופו אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט' קבין מועיל לטהר. כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת הט' קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש. ושיעור ט' קבין עיין בבה"ט שהוא שיעור ט"ו קווארט פוליש עיין בספר מטה אפרים הנ"ל שכתב דבקווארט שלנו צריך כ"ד קווארט לשפיכת ט"ק ובשעת הדחק שאין הכלים מחזיקין כ"כ יש להקל בי"ח קווארט. וכן יש ליזהר בכל זה אותם שנוהגים להטהר בער"ה ועיו"כ ע"י ט' קבין. כתב במ"א דאף הנוהג טבילה לקרי דוקא בריא או חולה ששמש מטתו אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום ואין לו רק לרחוץ אותו מקום שלא יהיה מלוכלך מש"ז וכן בריא שראה מים חלוקים פטור מכלום דלא גזר עזרא ע"ז לענין ד"ת ותפלה ורק לענין תרומה טמא משום מים חלוקים:

(ה) נדה - כתב רבינו ירוחם יש טועים לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לבהכ"נ עד שעברו מ' יום לזכר ופ' לנקיבה ומנהג טעות הוא וצריך למחות בידם:

(ו) או להתפלל וכו' - ובבנימין זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבה"כ ולא לראות ס"ת וגם כשמתפללת אינה עומדת בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן הסכימו האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברהמ"ז וקידוש שהוא מן התורה וע' במ"א:

(ז) אבל המנהג וכו' - ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות לעם [ח"א] עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו:

(ח) נוראים - ומיום ראשון של סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג וה"ה אם משיאה בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכין לבה"כ אחר ד' שבועות שרי אע"פ שהיא נדה וכיון שמותרים לילך לבה"כ שרי ג"כ להתפלל בכל זה לכו"ע:

(א) עם הנץ - היא השעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. וראוי ונכון ליזהר בזה לכתחלה אף בימי הסליחות וכן בחורף כשמשכימים ובאים לבהכ"נ בבוקר השכם ימתינו מלהתפלל עד הנץ וכדלעיל בסי' נ"ח ס"א ע"ש אך כשמשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס דמותר להקדים כדלקמן בס"ח עכ"פ ימתינו מלברך על התפילין עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א דמקודם אסור לברך עליהן וכדלעיל בסימן ל' ס"א עי"ש במשנה ברורה. כתב בפמ"ג בסימן תצ"ד דבחג השבועות שניעורין כל הלילה מותר להתפלל קודם הנץ דכשילכו לביתם בהשכמה טורח הוא להתקבץ שנית. ומ"מ יש ליזהר שלא לקרות ק"ש כ"כ בהשכמה דהיינו קודם שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו דזה אסור לכתחלה וכדלעיל בסימן נ"ח עיי"ש:

(ב) עמוד השחר - עה"ש הוא מה שמתחיל השחר להבריק במקצתו מעט מעט ומשמע מדברי המחבר דקודם האיר אף בדיעבד לא יצא וכן הסכימו הרבה אחרונים דלא כמ"א וע' בבה"ל:

(ג) פני המזרח - ובעינן שיאיר פני כל המזרח ולא סגי במה שהבריק השחר כנקודה בלבד. כתב בחידושי רע"א דאף שהכוכבים נראין עדיין ברקיע מ"מ יום הוא:

(ד) יצא - בדיעבד ואפילו שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק כגון במשכים לצאת לדרך וכה"ג שאר דחק ואונס אפילו לכתחילה וכדלקמן בס"ח עי"ש. ודע דדברי הש"ע אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד דיצא בה אחר שהאיר המזרח דבזה כבר הגיע זמנה דניתקנה כנגד התמיד ושחיטת התמיד היה תיכף משהאיר המזרח אבל לענין ק"ש שקודם התפלה לא איירי המחבר בסימן זה ועיין לעיל בסימן נ"ח במ"ב סקי"ט דלא יצא בזה ידי חובת ק"ש אף דיעבד אם רגיל לעשות כן עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א וזה מאוחר מזמן דהאיר המזרח ובפרט כשרוצה אז להניח תפילין ולברך עליהן דבוודאי אין לברך עד שיגיע הזמן דמשיכיר הנ"ל:

(ה) היום - ואם היום אורך י"ח שעות הוי ו' שעות על היום וכשהיום ארוך ט' שעות הוי ג' שעות דלעולם משערין שעות אלו לפי ענין היום והם נקראין שעות זמניות שהיום מתחלק לי"ב חלקים. וענין השליש הוא שתפלת השחר הוא נגד קרבן תמיד ולעולם לא איחרו אותו מלהקריב לאחר שליש היום וצריך לגמור התפלת י"ח בתוך השליש היום:

(ו) או עבר - ר"ל שבמזיד שהה את התפלה עד שעבר זמנה ואח"כ התפלל אעפ"כ יצא ידי חובת תפלה אף שהיתה שלא בזמנה וה"ה שלכתחילה אם לא התפלל מקודם צריך להתפלל אחר ד' שעות עד חצות רק שאין לו שכר כתפלה בזמנה. וטוב שיתפלל אז בתורת נדבה כי יש פוסקים שסוברים דבהזיד עד ד' שעות שוב לא מצי להתפלל כלל ע"כ יתפלל ויתנה שאם מצד הדין הוא פטור הוא בתורת נדבה [פמ"ג]:

(ז) ואחר חצות - משמע מלשון הר"ב דאפילו תיכף אחר חצות אסור להתפלל שחרית ואדלעיל קאי בין עבר במזיד או טעה בשוגג ויש מקילין בהחצי שעה שאחר חצות ולדינא משמע מפמ"ג ודה"ח שאין לזוז מפסק הר"ב וכן משמע מביאור הגר"א דבאמת כבר הגיע זמן מנחה שמתחלת מתחילת שבע אלא מטעם שאין אנו בקיאים ושמא יבוא לטעות וע"כ אסרו חז"ל ע"כ כששגג או נאנס ולא התפלל קודם חצות ימתין אחר חצות חצי שעה (דהיינו כדי שיגיע זמן תפלת מנחה) ויתפלל מנחה ואח"כ שחרית בתורת השלמה ולא להיפך וגם דוקא בשגג או נאנס אבל במזיד אין לו תקנה כמו שיתבאר כ"ז בסימן ק"ח. אמנם בדיעבד אם התפלל שחרית בחצי שעה זו שאחר חצות יצא וא"צ להתפלל שנית [דה"ח עי"ש עוד] ועיין בחידושי רע"א מה שכתב בשם הצל"ח בענין זה:

(ח) זמן תפלה - היינו מעמוד השחר ועיין בבה"ל בס"א:

(ט) להקדים וכו' - וה"ה אם הולך בבהכנ"ס ממקום הקבוע לו למקום חבירו ליתן לו שלום:

(י) לפתח חבירו - וה"ה אם היה אביו או רבו. ואם יש לחוש לאיבת גברא אלמא אם יכול ליתן ידו בלא אמירת שלום שפיר דמי [פמ"ג] וכשפגעו בדרך יש להקל בגברא אלמא גם באמירת שלום דבלא"ה מדינא מותר וכדלקמן כנ"ל:

(יא) דשמו וכו' - ואין ראוי להזכיר שמו על האדם ולכבדו קודם שמכבד להקב"ה. ובלשון לע"ז יש לעיין. ומסתברא דאם אומר הרחום ירחמך או החנון יחננך וכדומה שרי דמברכו בשמו של הקב"ה [פמ"ג עיי"ש עוד]:

(יב) כשהוצרך - ר"ל שהוצרך ללכת דרך חצירו של חבירו בראיית איזה עסק ואגב זה הולך לפתחו לומר לו צפרא דמרי טב אבל ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור וע' בבה"ל. ודע דמה שכתב הש"ע לראות איזה עסק דוקא לראות אבל להתעסק ממש אסור קודם התפלה וכדלקמן בס"ג:

(יג) וי"א וכו' - וכן יש להורות [ב"ח וע"ת]:

(יד) אין לחוש - פי' דאז מותר לכרוע כשאין משכים לפתחו אבל במשכים לפתחו בין לכרוע או נתינת שלום אפילו התחיל בברכות אסור:

(טו) במוצא וכו' - ולא יתן שלום אע"פ דרגיל ליתן לו שלום:

(טז) כדי שיתן - ר"ל דאף דמדינא מותר מ"מ נהגו קדמונינו להחמיר בזה מזה הטעם ואם התחיל הברכות אין לחוש כ"כ ומותר ליתן שלום. וכ"ז לפתוח לומר לחבירו שלום אבל כשחבירו שואל בשלומו מותר להשיב בכל ענין וכ"ש דמי שכבר התפלל מותר להשכים לפתחו של חבירו שלא התפלל ליתן לו שלום אע"פ שיצטרך להשיבו:

(יז) להתעסק וכו' - וקודם אור הבוקר שרי לעשות מלאכה [של"ה וח"ש] וכתב הא"ר דמ"מ אין לעשות שום ענין עד שיברך סדר הברכות. ופשוט דכוונתו בחצי שעה שסמוך לאור הבוקר:

(יח) בצרכיו - ומי שיש לו עבדים עברים או משרתים שצריך שישמשוהו יזהירם מבערב שבקומם ממטתם ירחצו ידיהם ויברכו הברכות ויקראו פרשה אחת של שמע ואח"כ יכול לעשות צרכיו וכ"ז הוא ממדת חסידות אבל מדינא אין קפידא:

(יט) לילך לדרך - ואפילו קודם מנחה ומעריב אם הגיע זמנם דינם כמו קודם שחרית:

(כ) עד שיתפלל - ואפילו אם במקום שיבוא יהיה יכול ג"כ להתפלל עם הצבור בזמנו אעפ"כ אסור דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו אך כ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק שאין השיירא ממתנת לו יכול לילך מקודם לדרך ויתפלל בדרך וכדלקמן בס"ח ומשמע מהרבה פוסקים דאפילו כבר הנץ החמה ג"כ מותר בזה:

(כא) ולא לאכול - והעובר ע"ז אמרו חז"ל שעליו אמר הכתוב ואותי השלכת אחר גוך אמר הקב"ה לאחר שאכל ושתה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים וגם הסמיכו דבריהם על הפסוק לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם ואפילו טעימה בעלמא אסור:

(כב) מים מותר - דלא שייך בהו גאוה ודוקא בלא צוקער אבל עם צוקער אסור וכ"ש משקה שכר (שקורין ביער) ודאי אסור. וטיי"א וקאפ"ע מותר לשתותו קודם תפלה כדי שיוכל לכוין דעתו ולהתפלל ובפרט בהמקומות שרגילין בהם ואין מתיישב הדעת בלתם וכ"ז בלא צוקער ובלא חלב [אחרונים] והעולם נוהגין להקל לשתות עם צוקער ואפשר דכוונת האחרונים וכן הרדב"ז שכתב דעם צוקער אין לך גאוה גדולה מזו קודם התפלה רק אם נותן הצוקער בתוך הטיי"א למתקו דזהו אסור קודם התפלה אבל אם לוקח מעט צוק"ר בפיו בעת השתייה ובלתי זה אין יכול לשתות הטיי"א אין זה בכלל גאוה. היוצא מדברינו דבנתינת הצוקע"ר בתוך הטיי"א או לאכול מעט מיני תרגימא בעת השתייה כדי שלא לשתות הטיי"א וקאפ"ע אליבא ריקנא אין שום צד להקל בזה קודם התפלה אם לא מי שיש לו חלישת הלב והוא צריך זה לרפואה. ומ"מ טוב שיאמר מתחילה עכ"פ פרשת שמע ישראל. כתב בספר פ"ת החדש דיש למנוע מלשתות הטיי"א בבוקר קודם התפלה באסיפת חבירים עי"ש טעמו. ומלבד זה רגיל להסתעף מזה איסור אחר דהלא כתב הרשב"א והובא בב"י דלכך אסור לו לאדם לעסוק בחפציו קודם שיתפלל כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל וכ"כ בש"ע סוף סעיף ב' שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל והרגילין באסיפת חברים בעת שתית הטיי"א רגיל לפעמים ע"י ריבוי השיחה לעבור עי"ז גם זמן ק"ש ותפלה:

(כג) בשבת - כלומר דלא תימא דבשבת אסור בלא"ה משום דאסור לטעום קודם קידוש קמ"ל דאינו אסור רק דוקא בשהגיע זמן קידוש והכא כיון שלא התפלל לא הגיע עדיין זמן קידוש ואחר תפלת מוסף אסור משום קידוש וקודם מוסף עיין סימן רפ"ו ס"ג:

(כד) מותר - אפילו אוכלין ומשקין טובים דשייך בהו גאוה כיון שאינו עושה משום גאוה אלא לרפואה אע"פ שאינו חולה גמור שרי וכ"ש שמותר לשתות קודם התפלה הרקות ושיקויים לרפואה:

(כה) והרעב - הרבה [לבוש]:

(כו) וישתה - משמע שאינו מחוייב מדקאמר אם רוצה והטעם משום דעכשיו בזמן הזה בלא"ה אין מכוונים כ"כ ומ"מ אם רוצה לאכול ולשתות קודם כדי שיכוין מותר ועיין בא"ר:

(כז) התחיל לאכול - אפי' היה בהיתר דהיינו שהיה יותר מחצי שעה עד עה"ש דבתוך הח"ש אסור להתחיל לאכול וכמו שכתב הרמ"א בסי' תרנ"ב לגבי לולב וה"ה לגבי ק"ש דאורייתא ודוקא אם אוכל יותר מכביצה דהוי דרך קבע או לשתות בכשיעור זה אבל בפחות מזה מותר עד עה"ש:

(כח) צריך להפסיק - כשעולה עה"ש ואע"ג דבתפלת המנחה א"צ להפסיק כמ"ש סי' רל"ב הכא שאני כיון דאסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם צריך להפסיק ובשם הזוהר כתבו האחרונים שאפילו קם בחצות הלילה אסור לטעום קודם שמתפלל וכתב הפמ"ג דדוקא כשהיה ישן ואפשר דשתייה שרי ומדינא אפילו ישן מותר לאכול ולשתות ומ"מ נכון לכתחלה ליזהר בזה אם אינו מוכרח ועיין במחצית השקל שכתב דבתשו' שב יעקב סי' ח' כתב בשם סידור האר"י ז"ל שהרח"ו עצמו כשהיה חלש לבו אכל או שתה איזה דבר לחזק גופו ולא אסר כ"א לאכול למלאות תאותו עי"ש ובח"א כלל ט"ז כ' ג"כ דהקם קודם אור היום ולבו חלש ועי"ז מתבטל מלימודו מותר לאכול:

(כט) וי"א שא"צ וכו' - ר"ל לתפלה אפילו התחיל באיסור אלא לק"ש בלבד שהיא מן התורה צריך להפסיק אם התחיל באיסור וקורא ק"ש בלא ברכותיה שברכותיה הם מד"ס ולאחר שיגמור יקרא הק"ש עם ברכותיה ויתפלל וכ' האחרונים שהעיקר כסברא הראשונה ואם בירך בהמ"ז ועוסק בשתייה צריך להפסיק לד"ה:

(ל) ללמוד אסור - ר"ל להתחיל ללמוד אבל אם כבר התחיל אפילו אחר שהגיע הזמן שוב אינו פוסק אם ישאר לו שהות אח"כ להתפלל בזמן תפלה אך ק"ש י"א דצריך להפסיק ולקרותה כיון שהתחיל אחר שכבר הגיע זמנה ויש מקילין גם בזה אם לא שירא שיעבור הזמן ועיין לקמן בסי' ק"ו בבה"ל:

(לא) משיגיע וכו' - היינו משעלה עמוד השחר אבל קודם לזה מותר אפילו להתחיל וכשהתחיל ממילא שוב אינו פוסק אם לא שירא שיעבור הזמן ויש מקילין לכתחילה אפילו אחר שעלה עה"ש כ"ז שלא הגיע זמן סמוך להנץ שראוי להתפלל בו לכתחילה:

(לב) בבית מדרשו - ר"ל ביחידות ואם רגילין צבור להתאסף אליו שם גם בזה מותר דוודאי יזכרוהו כשיבואו ועיין סימן צ' סי"ח בהג"ה:

(לג) מיטריד בגירסיה - עיין בח"א שכתב דאפילו יש לו שיעור קבוע מה שלומד דליכא למיחש כ"כ שמא ימשך בלימוד אפ"ה אסור ולכן מי שהוא בדרך או דר בישוב אפילו בקיץ אע"ג שמצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאסור ללמוד קודם שמתפלל מוטב שיתפלל תיכף כדי שלא יתבטל מלימודו ובזה"ז דעוברי דרכים ע"פ רוב אינם למודים תורה בדרך והיה מהראוי שימתינו על זמן שהצבור מתפללין מ"מ כיון שנמשך מזה שעוברים זמן ק"ש ולפעמים גם זמן תפלה לכן יזהרו שתיכף בקומם קודם שיעסקו בשום דבר יתפללו ומכ"ש דבקהלות גדולות מתפללין תיכף כשהאיר היום וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין עכ"ל. ויראה לצמצם בעת שמברך על התפילין שיהיה יכול להכיר את חבירו ברחוק ד"א וכמו שכתבנו למעלה:

(לד) ויעבור וכו' - ואם אמר לחבירו שאינו לומד שאם יטרד בגירסא יזכרנו שלא יעביר הזמן מותר ללמוד:

(לה) מלמד לאחרים וכו' - ודוקא אם לא יעבור ק"ש עי"ז דאם ירא שיעבור הזמן מחוייב לקרותה מקודם כיון שכבר הגיע הזמן וכמו שהוכחתי לקמן בסימן ק"ו בבה"ל:

(לו) להסתפר וכו' - דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל. ולקנות צרכי סעודה בע"ש קודם תפלה שרי דחפצי שמים המה הא בחול אסור:

(לז) שהוא דבר וכו' - שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי הוא ולא גזרו בו ואותן המלאכות שדרך בני אדם להשכים להם קודם עה"ש יש שמחמירים וסוברים דבחצי שעה שקודם עה"ש אסור כמו סמוך למנחה וכדלעיל בסימן ע' בבה"ל עי"ש ע"כ טוב שיאמר ברכות מקודם:

(לח) שצריך וכו' - ואין השיירא ממתנת לו או שאר דחק ואונס:

(לט) יכול להתפלל - פי' דבסתם דרך אינו יכול לכוין בתפלה בין כשהוא מהלך ברגליו או יושב בעגלה או בספינה ולפיכך אמרו חכמים שטוב יותר שיתפלל משעלה עה"ש אף שאינו עדיין עיקר זמן תפלה וגם לא יוכל לסמוך גאולה לתפלה כי לא יוכל לקרוא אז ק"ש דעדיין לא הגיע זמנה עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א מ"מ זהו טוב יותר משיתפלל בדרך בזמנו עם סמיכת גאולה לתפלה כי בביתו יוכל להתפלל בעמידה:

(מ) משעלה עה"ש - עיין בביאור הלכה בס"א שכתבנו בשם הרבה פוסקים דס"ל דדוקא אחר שהאיר מזרח וקודם לזה לא הגיע עדיין זמן תפלה. ובפרט כשרוצה אז לברך על התפילין דזה אפילו לדעת המקילין אסור אפילו אחר שהאיר מזרח עד זמן שיכיר את חבירו ברחוק ד"א ואם הגיע הזמן הזה לכ"ע יקרא ק"ש ויתפלל בביתו כתקונה אף שעדיין לא הנץ החמה כיון שהוא שעת הדחק. ואם הוא בדרך במלון והשיירא שלו עומדים להתפלל קודם זה הזמן ומשער דעד ברכו יגיע הזמן יוכל הוא להתחיל ברכת ברוך שאמר ג"כ עמהם לע"ע בלא תפילין או שילבש תפילין בלי ברכה ואחר שיגיע בין ישתבח ליוצר יראה אם הגיע הזמן ימשמש בהן ויברך:

(מא) אם אפשר וכו' - ר"ל דאם יודע שגם ק"ש פסוק ראשון לא יוכל לכוין בדרך כגון שהוא במקום גדודי חיה וליסטים מותר לקרוא ק"ש בביתו ג"כ תיכף משעלה עה"ש אע"פ שעדיין לא הגיע עיקר הזמן וכדלעיל בסימן נ"ח ס"ג:

(מב) הכי עדיף - ורוב העולם אין נזהרין בזה ואפשר משום דנוהגים כאידך פוסקים דס"ל דמסמך גאולה לתפלה עדיף ע"כ מתפללין בדרך עם סמיכת גאולה לתפלה [מ"א עי"ש עוד]. עוד כתב אם הוא בדרך ומתיירא שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש בלי ברכות וכשיבוא למלון יקרא עוד הפעם ק"ש עם ברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ואם הוא רואה שיעבור גם זמן תפלה [שהיא רק עד ד' שעות] ודאי יתפלל י"ח ג"כ בדרך מהלך או מיושב [פמ"ג] וכשנוסע בלילה ויכול לבוא במלון להתפלל שם מעריב נכון להתאחר להתפלל עד בואו שם ולא יתפלל בעודו בדרך אם לא שהוא ישן על העגלה ויש לחוש שמא בתוך כך יעלה עמוד השחר ועיין ברל"ה בשע"ת סק"ג או שהוא ירא שמא לא יהיה לו שם מקום מנוחה להתפלל שיבלבלוהו שם בני הבית:

(א) ואפילו וכו' - מפני שכשהוא עומד עליהם הוא טרוד וירא שמא יפול ולא יוכל לכוין בתפלתו ולפ"ז מה שהתירו בסמוך בזקן וחולה אף דאין בו משום גבהות מ"מ יאסר לעמוד מחמת ביעתותא צ"ל הטעם דלא הטריחוהו חכמים והתירוהו להתפלל עליהם במה שייטב לו בישיבה או בעמידה או י"ל דמיירי שם בגווני דליכא ביעתותא:

(ב) אינן גבוהין ג' - והב"ח והט"ז מתירין אבל הא"ר פוסק כהש"ע:

(ג) ולא ע"ג וכו' - לפי שאין גבהות לפני המקום שנא' ממעמקים קראתיך ה':

(ד) זקן או חולה - שקשה לו לירד מעל המטה:

(ה) להשמיע לצבור - דמותר לו לעמוד ע"ג מקום גבוה ואפילו ע"ג כסא או ספסל ואין בזה משום גבהות ויש מן האחרונים שכתבו דהיכא דיש בו משום ביעתותא אפילו להשמיע לצבור אסור. כתב המ"א שעכשיו נהגו שהמקום שהש"ץ עומד עליו הוא עמוק משאר בהכ"נ משום ממעמקים קראתיך ה' ולכן נקרא הש"ץ בכ"מ יורד לפני התיבה:

(ו) מקום גבוה וכו' - פי' אפילו הוא ארעא סמיכתא וגובה ג"ט אסור לעמוד עליו להתפלל אבל פחות מזה אין גבהו ניכר:

(ז) מוקף מחיצות - ובימה חדשה שבבהכ"נ שעדיין לא הוקפה מחיצות פשוט דאסור להתפלל עליה ומיהו לענין שמש שמקומו לעמוד שם בקביעות לצרכי בהכ"נ נראה דמותר כמו לענין אומנין בס"ג [פמ"ג]:

(ח) או חלונות - ואפילו בבהכ"נ כשמתפלל עם הצבור נכון ליזהר בזה וכ"ש כשמתפלל בבית ביחידי דצריך ליזהר בזה לכתחילה וכדאיתא בגמרא דלא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ואע"ג דצריך שיתן עיניו למטה וכמ"ש סימן צ"ה ס"ב ומה נ"מ בהחלונות מ"מ כשנתבטלה כוונתו ישא עיניו לשמים לעורר הכוונה:

(ט) י"ב חלונות - לאיזה צד שירצה ובתנאי שיהיה גם בצד שמתפלל לקבל ירושלים [פמ"ג]:

(י) לא יתפלל - ובגמרא איתא דחצוף הוא מי שעובר ע"ז וכתב הפמ"ג דע"כ אם נזדמן לו בית שאין בו חלונות ובקעה טוב יותר להתפלל בבית שאין בו חלונות:

(יא) במקום פרוץ - והנה לחד תירוצא דתוספות אם הוא עומד בצד הדרך במקום שאין מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים שרי אך בב"י ממאן בדבריהם והנה אף שהמ"א ושארי אחרונים מיישבים לדברי התוס' מ"מ כתבו שבזוהר משמע שיש להתפלל דוקא בבית. ועוברי דרכים לכ"ע מותרים להתפלל בשדה ומ"מ כשיש שם אילנות טוב יותר שיעמוד שם ביניהם ויתפלל אם אין קשה עליו איחור דרכו דמקום צנוע הוא קצת עי"ז וכשהוא בביתו אין לסמוך ע"ז:

(יב) כמו בשדה - ובמקום שהוא מוקף מחיצות אע"פ שאינו מקורה שפיר דמי:

(יג) ולא בחורבה - מוכח בגמרא דמוטב להתפלל בדרך מבחורבה ואפילו היכא דליכא בה כ"א טעם אחד ואם הוא מתיירא שיפסיקוהו עוברי דרכים יתפלל תפלה קצרה עיין סימן ק"י:

(יד) מפני חשד - שיחשדוהו שיש לו זונה מוכנת שם ואם החורבה עומדת בשדה אין לחוש בה לחשד שאין זונה מצויה בשדה וה"ה אם אשתו עמו ג"כ ליכא למיחש לחשד ואם היא חורבה בריאה וחזקה ליכא למיחש בה למפולת ואם שנים נכנסין בה אין לחוש למזיקין שלאחד נראה ומזיק ולשנים נראה ואינו מזיק ולג' אין נראה כלל אם לא במקום שידוע שרגילין שם מזיקין ואבוקה כשנים וירח כשלשה לפיכך אם הם שנים מותר ליכנס בה אם היא בריאה וחזקה ועומדת בשדה [פמ"ג]:

(טו) אחורי בהכ"נ - בתשובת יד אליהו סימן ז' כתב דנ"ל מה שאמרו גבי המתפלל אחורי בהכ"נ לא שייך אלא דוקא כשהצבור מתפללים תפילת י"ח והוא ג"כ מתפלל י"ח עי"ש ובספר מאמר מרדכי חולק עליו:

(טז) הקהל - כלומר דמיירי במתפלל באותו צד שהפתח פתוח שם דהיינו בצד מערב לפיכך אם מחזיר פניו כלפי בהכ"נ נמצא שמתפלל לאותו צד שהצבור מתפללין וע"כ לא נקרא רשע אבל אם מחזיר פניו מבהכ"נ נמצא מתפלל היפך מהצבור שהם מתפללין למזרח והוא למערב וע"כ נקרא רשע שנראה כשתי רשויות ח"ו ולפי פירוש זה אם עומד אחורי בהכ"נ בצד מזרח והופך מבהכ"נ ומתפלל לצד מזרח כמו שהצבור מתפללין ג"כ אינו נקרא רשע:

(יז) בהיפך - הוא דעת ר"י הובא בתוס' שם דמפרש אחורי בהכ"נ היינו אחורי כותל מזרחי שאין שם פתחים וכשעומד אחורי אותו כותל ואחוריו כלפי הכותל אע"פ שפניו כלפי רוח מזרח ונמצא מתפלל לרוח שכל הצבור מתפללין אפ"ה נקרא רשע כי הוא מכלל אותם שנאמר עליהם ואחוריהם אל היכל ד' אבל אם מהדר אפיה לבי כנישתא אע"פ שנמצא שהוא מתפלל כלפי רוח מערב וכל הקהל כנגד רוח מזרח לית לן בה כיון שכל הקהל מתפללין כלפי כותל מזרחי ששם ההיכל והוא פניו ג"כ כלפי אותו הכותל אין לחוש:

(יח) שניהם - שלא יתפלל אלא במערב ויחזיר פניו לבהכ"נ ואף דזה מותר לכ"ע מ"מ לא שרי אלא מדוחק הלא"ה מצוה להתפלל בבהכ"נ כמ"ש בסעיף ט':

(יט) בשאר צדדים - דהיינו בצפון או בדרום ומיירי בשאי אפשר לו להפוך פניו למזרח כגון שיש צואה לפניו כמלא עיניו הא לאו הכי עדיף טפי שיהפוך פניו למזרח ומ"מ גם בכל זה לא שרי אלא מדוחק כמש"כ בס"ק הקודם:

(כ) שיחזיר פניו - כדי שלא יהיה אחוריו נגד בהכ"נ ואף שאכתי אינו מתפלל לרוח שהצבור מתפללין מ"מ כיון שאינו מתפלל בהיפך לית לן בה וכ"ז כשעומד בצפון בהכ"נ או בדרומו אבל כשעומד במזרחו או במערבו אסור אף אם רוצה להטות עצמו לצפונו או לדרומו:

(כא) לבהכ"נ - וה"ה בעזרות הבנויות בכותל מזרחי שרי להתפלל שם דחדר הוא ואין נראה כאחוריו לבית הכנסת וכ"כ השכנה"ג שראה קהלות רבות שעזרותיהם לצד מזרח ומתפללין ופניהם כלפי מזרח ואחוריהם כלפי כותל מזרחי שבבהכ"נ ומ"מ יותר טוב בעת שבונים העזרות לעשותו בצד אחר לא בצד מזרח כי יש מפקפקים בזה עיין בא"ר:

(כב) בצד שהפתח וכו' - עיין בביאור הגר"א:

(כג) שהצבור מתפללים - עיין בפמ"ג שיש להחמיר אפילו בעת ק"ש ופסוקי דזמרה:

(כד) או שלבוש וכו' - דנראה שעול מלכותו עליו ולא יבואו לחשדו:

(כה) או שיש ב"ה וכו' - נ"ל דה"ה אם רגילין בבהכ"נ הזה לעשות כמה מנינים ג"כ שרי דלא יבואו לחשדו:

(כו) או שרוכב - שניכר שמפני שהוא טרוד בשמירת הבהמה אינו נכנס:

(כז) להתפלל בבהכ"נ - ואפילו אם יש לו עשרה בביתו ישתדל בבהכ"נ ועיין בסי"ח במ"ב ס"ק נ"ד:

(כח) עם הצבור - מפני שאין הקב"ה מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ"נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה"ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ"נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ"ה תפלת צבור עדיף [פמ"ג]. ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור [ח"א]. מי שהולך בשבת ויו"ט בהשכמה להתפלל במנין עשרה כי רוב צבור מאחרים תפלתם ובאותו מנין מתפללים גם תפלת מוסף תיכף אחר תפלת שחרית ויש זמן אח"כ לילך לבהכ"נ יותר טוב לילך להתפלל מוסף עם הצבור בבהכ"נ דברוב עם הדרת מלך כ"כ בתשובת יד אליהו סימן מ"ב ודוקא אם מקום מיוחד לתפלתו הוא בבהכ"נ אבל אם אין מקומו מיוחד להתפלל בבהכ"נ טוב יותר שיתפלל כל התפלה במקום אחד. כתב בתשובת רדב"ז תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הצבור במנין איזה יום שירצה יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור או פורים ועיין בח"א כלל ס"ח ובנשמת אדם שהאריך בכמה פרטים שיש בענין זה:

(כט) אנוס - היינו שתש כחו אף שאינו חולה. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ"נ בלא צבור אבל משום מניעת ריוח לא ימנע מלהתפלל עם הצבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו וכ"כ בשם יעקב והעיד על הגאון מוה' זלמן מירל"ש אב"ד דק"ק האמבורג שפעם אחת הלך לבהכ"נ מעוטף בטלית ותפילין כדרכו ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות ורצה שילך עמו לביתו והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבהכנ"ס ובתוך כך מכרן לאחר והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר"ט ושמח הגאון שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב עבור תפלת צבור [מגן גבורים] וכ"כ בספר אליהו רבא בשם תשובת ב"י דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבהכ"נ משום שעוסקין בתורה או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ"מ איכא חשדא וחילול השם כמש"כ סי"ח:

(ל) יכוין להתפלל וכו' - ודוקא אם טריחא ליה מילתא לאסוף עשרה. משמע בע"א דף ד' ע"ב דאם מתפלל מוסף בשעה שהצבור מתפללין שחרית לא מיקרי בשעה שהצבור מתפללין ואם מתפלל עמהם בבהכנ"ס מיקרי תפלת הצבור:

(לא) יתפללו שחרית - ובימות הקיץ שהצבור מאחרים תפלת שחרית והדר בישוב אסור אפילו ללמוד כמש"כ סימן פ"ט ס"ו וסימן רל"ב שמא ימשוך בלימודו ויעבור זמן תפלה וא"כ יתבטלו זמן ארוך לכן מוטב שיתפלל תיכף בהנץ החמה ומכ"ש כהיום דבקהלות גדולות מתפללין תיכף משהאיר הבוקר וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין:

(לב) בזמן שהצבור - פי' בשעת שקהלות ישראל מתפללים. ובאשכנז שנהגו להקדים ערבית כמש"כ סימן רל"ה יחיד הדר בכפר או בדרך צריך להמתין עד צאת הכוכבים:

(לג) אעפ"כ וכו' - מפני שהוא מקום קבוע לקדושה ותפלתו מתקבלת שם יותר. ופשוט דאם הוא ת"ח ויש חשש חילול השם כשיבוא אחר התפלה בבהכ"נ דיתפלל בביתו:

(לד) עם הצבור אסור - אע"ג דבסעיף הקודם כתב דאפילו הוא בביתו יכוין לשעה שהצבור מתפללין היינו כדי שתהא תפלתו נשמעת אבל איסורא ליכא אי מקדים לתפילת צבור אבל כשעומד עם הצבור ומקדים איסורא נמי איכא ועיין באורחות חיים שכתב הטעם מפני שהוא כמבזה את הצבור ומשמע בגמרא דאפילו אם הוא רוצה לעשות זה בשביל לימוד התורה כגון שיש לו שיעור קבוע ללמוד תורה אצל אחד. כתב הב"ח דאם צריך הוא למהר תפלתו כגון שיוצא לדרך יצא מבהכ"נ ויתפלל בביתו ואפשר דבשביל לימוד התורה ג"כ מותר לעשות כן וכן משמע בספר מאמר מרדכי אך שם איירי לענין תפילת מוסף ואפשר דה"ה לענין שחרית ועיין לקמן בסי"ח:

(לה) להקדים תפלתו - ואפילו רוצה לצאת חוץ לבהכ"נ כ"כ המ"א בשם הריב"ש אבל בספר מאמר מרדכי כתב דאין מדברי הריב"ש ראיה ומסיק דאין בו איסור דמקדים תפלתו אלא דלאו שפיר עביד דמפסיד מיהא תפלת הצבור:

(לו) השעה עוברת - משמע דאז אפילו בבהכ"נ שרי וכן מוכח לשון תר"י והב"ח פסק דוקא שהזמן קצר כ"כ שבעוד שילך לביתו יעבור זמן תפלה אבל אם יש זמן ילך לביתו ויתפלל ביחיד ע"ש. איתא בגמרא דאם חלש לבו יכול להתפלל בביתו קודם הצבור ובבהכ"נ אף זה אסור ועיין סימן קי"ד ס"ב דאם הוא חולה או אנוס אף בבהכ"נ שרי כ"כ הב"ח והפרישה שם:

(לז) שיש לו וכו' - ואם יש שתי בתי כנסיות בעיר טוב לילך להרחוקה כי שכר פסיעות יש:

(לח) נקרא וכו' - דכן דרך שכנים הרעים שאין נכנסין לבית חביריהם. וע' באחרונים שכתבו שאפילו אין שם מנין עשרה דהא סתמא קתני ובפמ"ג מסתפק בזה. ואם מתפלל בביתו בעשרה בכל גווני אינו נקרא שכן רע דכל בי עשרה שכינתא שריא ומיהו עכ"פ מידי חובת בהכ"נ לא נפיק אא"כ אותו המקום שמתפללין בו קבוע לקדושה:

(לט) שכן רע וכו' - דכתיב כה אמר ה' על כל שכיני הרעים וגו' הנני נותשם מעל אדמתם. וכל המשכים ומעריב לבהכ"נ זוכה לאריכת ימים שנאמר אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום וכתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים וגו':

(מ) מצוה וכו' - שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ומזה נלמוד דכ"ש שיש ליזהר אז שלא לעמוד באמצע הדרך להסיח עם חבירו באיזה חפצי עצמו כי עי"ז מצוי שבא אחר ברכו וקדושה. ועיין בפרישה שכתב דעיקר הריצה יהיה כשבא סמוך לבהכ"נ דשם מינכר הוא שעושה לשם מצות בהכ"נ וכתב הפמ"ג דבשחרית שהולך עם טלית ותפילין בידו תמיד מינכר הוא ומ"מ ברחוב עכו"ם לא ירוץ:

(מא) לרוץ - עד פתח בהכ"נ ובבהכ"נ עצמה אסור לרוץ אלא ילך באימה:

(מב) בשבת שאסור - ואף בחול נוטל אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם ועיין בפמ"ג:

(מג) אסור לרוץ - ולא לפסוע פסיעה גסה לפי שמראה עצמו שעיכוב בהכ"נ דומה עליו כמשאוי בד"א כשהולך לעסקיו אבל אם יוצא ע"מ לחזור מצוה לרוץ כדי לחזור מהר וכן אם יוצא מבהכ"נ לבית המדרש כדי ללמוד תורה:

(מד) לרוק בבהכ"נ - פי' שלא בשעת תפילת י"ח אלא כגון ק"ש וברכותיה אבל בתפלת י"ח אסור לרוק כדלקמן סימן צ"ז ס"ב עי"ש:

(מה) ודורסו ברגליו - שלא יהיה מגולה מפני הכבוד והרוצה שלא ירוק תדיר בבהכ"נ ילעוס קודם כניסתו שורש מתוק שקורין לאקעריץ (ואף בבוקר שרי דלא שייך בזה גאוה וגם אין מכניס לגופו) אבל בעיה"כ ובעט"ב אסור שישאר המתיקות בפיו וכשבולע הרוק בולע המתיקות:

(מו) מכסהו בגמי - ר"ל שאם יש תבן או גמי בבהכ"נ רוקק עליו וא"צ לשפשף שהרקיקה מכוסה בגמי:

(מז) כדי שימנה וכו' - ודוקא שיתפלל שם עמהם והאר"י לא היה מן הראשונים כי הוצרך לפנות שהיה לו חולי וגם כדי שילך מעוטף בטלית ותפילין לבהכ"נ וזה אי אפשר קודם היום ובזוהר נשא איתא שיתאספו עשרה ביחד ויבואו לבהכ"נ:

(מח) להמתין - דוקא אם נכנסו בשוה אבל אם נכנס יחידי בשעה שלא יוכל לסיים עמהם תפלתו אין חייב להמתין לו דכיון שרואה שלא יוכל לסיים עמהם ונכנס איגלאי מילתא שאינו מפחד אם נשאר יחידי מיהו מדת חסידות הוא להמתין אף בכה"ג:

(מט) ורוצה ללון בה - ה"ה בבוקר אם בדרך ההולכת לפניו בד' מילין יש מקום שמתפללין בעשרה ימתין עד שיגיע שם והוא שעי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה:

(נ) אם לפניו - דוקא בדרך ההולכת לפניו שבלא"ה יצטרך לבסוף לילך שם אבל בצדדין דינו כמלאחריו:

(נא) לילך שם - ובאופן שלא יצטרך לילך יחידי עי"ז וגם מיירי שעוד היום גדול שאפילו אם ילך עד שם יוכל להגיע שם בעוד השמש על הארץ דאל"ה אינו מחוייב דלעולם יכנס אדם בכי טוב. ועיין בפמ"ג שכ' דבדרך אם נזדמן לו עשרה להתפלל מנחה אחר חצי שעה שאחר חצות רשאי אע"ג דבלא"ה אין כדאי לכתחילה כדאיתא בסימן רל"ג כאן מותר:

(נב) ולאחריו וכו' - עיין בס"ק הקודם והיושב בביתו דינו כמלאחריו ע"כ הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין בעשרה צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה אבל לא בערב כי א"צ לילך בלילה בדרך בשביל מנין וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב:

(נג) לילך מעיר וכו' - מיירי בהולך לדבר רשות ועיין בפמ"ג שהקשה דכאן משמע דוקא אם עי"ז יתבטל אצלו תפלה בצבור ובל"ז שרי הא בלא"ה אסור לצאת לדרך קודם תפלת ח"י כדלעיל בסי' פ"ט ס"ג אך לפי מה שכתב הרמ"א שם בהג"ה ניחא דמיירי שאמר הברכות שקודם התפלה ואפ"ה אסר כאן משום ביטול תפלה בצבור:

(נד) ושלא יהא וכו' - הא אם יש לו עתה שיירא ואינו רוצה להמתין עליו מותר:

(נה) והוא שיתפלל בי' - ואפילו אם בבהכ"נ איכא רוב עם הדרת מלך מ"מ בה"מ עדיף וה"מ למי שלומד בו וכדי שלא יבטל מלימודו לילך לבהכ"נ הא בלא"ה רוב עם עדיף כ"כ הפמ"ג ונראה פשוט דזה דוקא בבה"מ שקבוע ליחיד ללימוד דלא קבוע קדושתו כ"כ וכדמשמע ממ"א בסימן קנ"ג ס"א דבזה איירינן הכא אבל בה"מ שקבוע לרבים ללימוד התורה בוודאי קדושתו חמורה יותר מבהכ"נ ומוטב להתפלל בו בעשרה יותר מבהכ"נ שיש בו רוב עם אפילו מי שאינו לומד בו כלל וכדאיתא בגמרא דאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות וכו' וכן משמע מכמה אחרונים:

(נו) ואינו מתבטל וכו' - ר"ל כ"א לדברים הכרחים לצרכי גופו ולימודו ע"כ אין לו ללכת לבהכ"נ אפילו אם אין שם עשרה מפני שמבטל מלימודו בשעת הליכתו ועיין בביאור הגר"א שכתב דבאופן זה שתורתו אומנתו אפילו לדעה הראשונה לא בעינן עשרה וכ"ש בלומד תורה ברבים עם תלמידים שאין לו לבטל מלימודו לילך לבי כנישתא:

(נז) שלא ילמדו וכו' - כי לא ידינוהו לכף זכות לתלות בתורתו שבשביל לימודו הוא מתפלל ביחיד רק יאמרו שאינו חושש בתפלה וידונו ק"ו על עצמם ולא יחושו כלל לתפלה:

(נח) בזמן שהצבור - וכן בשעת קה"ת עיין סי' קמ"ו. כתב בספר מאמר מרדכי דאם הוא כבר התפלל ואינו עומד שם אלא לענות הקדישים והקדושות מאותם שפורסים על שמע או שחוזרים כל התפלה עוסק בתורה ואינו חושש וכן מוכח מלשון הג"ה דמיירי דוקא בענין שפורש מן הצבור וכו' עי"ש:

(נט) יקבע מקום - שכן מצינו בא"א שקבע מקום לתפילתו כדכתיב וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ד' וגו'. וגם כשמתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית:

(ס) מקום קבוע - ותוך ד"א חשוב מקום אחד דא"א לצמצם:

(סא) שיעור שני פתחים - עיין בב"ח שכתב שצריך לעשות עזרה לפני בהכ"נ דוגמת האולם שהיה לפני ההיכל והאריך לפרש בזה המאמר דשיעור שני פתחים וכ"כ המ"א וכן נהגו כהיום בכל מקום וע"כ טוב להדר לכתחילה שלא להתפלל בעזרה כ"א בבהכ"נ:

(סב) ישהה שיעור וכו' - כדי שתתיישב דעתו עליו ויתפלל בכונה כי כשיתפלל תיכף בכניסתו פתאום אין דעתו מיושבת עליו. מכבדין בפתח בהכ"נ שיכנס הגדול תחלה הואיל וראוי למזוזה:

(סג) שלא יהא דבר חוצץ - שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ומ"מ אין זה אלא למצוה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום ע"כ אם א"א בקלות להתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בעשרה באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל אל יעכב התפילה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל ומ"מ יעצים עיניו או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ כדי שלא יבוא לידי ביטול כונה ע"י דבר החוצץ שלפניו:

(סד) בינו ובין הקיר - ואפילו אם הוא רחוק מן הקיר שעומד באמצע בהכ"נ ג"כ יש ליזהר שלא יחוץ בינו לקיר והפמ"ג מצדד לומר דאם החציצה הוא חוץ לד"א ממנו רשות אחרת היא ושרי וכן פסק המגן גבורים:

(סה) ותיבה - ומטות שלנו העשויות לשכיבה ואין דרך לטלטלן ממקום למקום נקראות דבר קבוע ואינם חוצצות ויש חולקין וטוב להחמיר בדאפשר:

(סו) רק בדבר גדול - עיין בט"ז דכל דבר שהוא צורך תפלה אפילו הוא גדול הרבה אינו חשוב הפסק כגון השולחן שבבית שמניחין עליו הסידור ולכן נהגו בבה"כ שיש לפני כל אחד שולחן קטן [שקורין שטענדער] שמניחין עליו הסידורים אע"פ שגבוה עשרה ורוחב ד' וכ"כ שארי אחרונים:

(סז) ורחבו ד' - אפילו אם אינו רחב ד' רק למעלה ולא למטה:

(סח) לא חשיב הפסק - והפר"ח חולק וכן בספר מאמר מרדכי כתב דמדברי תשובת הרמב"ם שהובא בב"י לא משמע הכי ומ"מ ספסלים שבבה"כ לכו"ע לא חשיב הפסק דקבועים הם עי"ש בפר"ח:

(סט) שיש ליזהר מלהתפלל - כתב בספר מאמר מרדכי לכאורה יש לדקדק בזה דא"א ליזהר בזה דאיך אפשר שיהיו כל העם העומדים בבהכ"נ נגד הכותל בלא הפסקת אדם לכן נראה דאף להי"א לא הוי הפסק גמור שיהא אסור לכל אדם אלא זהירות בעלמא שיש ליזהר בדאפשר ובבה"כ וכיוצא בו דא"א בענין אחר פשיטא דמותר לכתחלה להתפלל אחורי אדם אלא שהמדקדק במעשיו יראה שיהיה לו מקום קבוע נגד הכותל עכ"ל:

(ע) אין נכון וכו' - שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו אבל משום חציצה לית בבגדים ולכן אם אין מצוירים ותלוים על הכותל שרי להתפלל נגדם:

(עא) ציורים בספרים וכו' - וכן יש ליזהר מטעם זה שלא לצייר בכותל בה"כ ציורים נגד פניו של אדם אלא למעלה מקומת איש. אסור להתפלל כנגד המראה דמיחזי כמשתחוה לבבואה שלו והיינו אף בעינים סתומות דבפתוחות בלא"ה אסור משום ביטול כונה. אחרונים:

(עב) אפילו לישב עליהם וכו' - שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך ואפילו בביתו אסור:

(עג) בצד רבו - כי הוא יוהרא שמראה שהוא שוה לרבו ורבו היינו שרוב חכמתו הימנו או גדול הדור. כתב הח"א נ"ל דה"ה אביו:

(עד) ולא אחורי רבו - דמיחזי נמי כיוהרא וי"א שנראה כמשתחוה לרבו בתפילתו וי"א מפני שהוא מצער לרבו דשמא יצטרך לפסוע ג' פסיעות לאחריו בעוד שהוא יתפלל ויצטרך להמתין עליו:

(עה) ולא לפניו - בק"ו דזה ודאי הוא בזיון לרבו שעומד באחוריו נגדו:

(עו) אין לחוש וכו' - שהכל יודעין שמקום זה מיוחד לרב וזה לתלמיד ולית ביה משום יוהרא או כמשתחוה לו:

(עז) שטוב להחמיר - היינו לחוש לטעם השלישי הנ"ל מפני שנראה כמצער לרבו דלפ"ז יש להחמיר גם בצבור לאחריו:

(עח) המנהג להקל - עיין בביאור הלכה דמ"מ טוב לכתחילה כשקובע לו מקום מאחורי רבו שירחיק כשיעור ד"א וג' פסיעות כדי שלא יצער לרבו:

(עט) ד"א מותר - דרשות אחרת היא ועיין בפמ"ג שכתב בשם הפר"ח דלפניו סגי בד"א מצומצמות אבל לאחורי רבו בעינן ד"א וג' פסיעות כדי שיהיה יוכל רבו לפסוע ג' פסיעות לאחריו ולא יצטרך להמתין עליו ובתוך ד' אמותיו הלא אסור לפסוע כדלקמן בסימן ק"ב. עוד כתב דבתוך האלמעמרע מותר אפילו בסמוך דרשותא אחריתא הוא:

(פ) ועיין ביו"ד וכו' - ר"ל דשם נתבאר דרחוק ד"א מועיל אפילו אם רבו לאחוריו וכן כתבו האחרונים:

(פא) אחורי רבו - וה"ה בצד רבו אבל לפני רבו אסור:

(פב) מרחיקים לתפלה - וה"ה לת"ת וכל דברי קדושה:

(פג) בתפלה - וה"ה בק"ש ושאר דברי קדושה וכמו שכ' למעלה ונקט תפלה לרבותא דבזה ג"כ צריך לילך לפניו ד"א ולא אמרינן כיון שהוא עומד כבר בתפלה א"צ להרחיק:

(פד) ישתוק וכו' - דכ"ז לא מיקרי הפסק אבל אסור להפסיק בדבור להביא לו מים כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן וגם י"א דא"צ להרחיק בזה כלל ע"כ אפילו אם גם אחרים עומדים בתוך הד"א של המי רגלים ומתפללים אין לו להפסיק בדבור בשבילם להודיעם. ואם תינוק טינוף צואה בבה"כ באמצע תפלה ואחרים עומדים שם ומתפללים ואינם יודעים מזה אם א"א בענין אחר להודיעם אלא בדבור מותר להפסיק בדבור להצילם מאיסור דאורייתא דמוטב שיעשה הוא איסור קל דהיינו איסור דרבנן להפסיק בתפלה משיעשו אחרים איסור דאורייתא להתפלל במקום מטונף. וכבר נתבאר לעיל בסימן ע"ט במ"ב וביאור הלכה האופנים שהם מדאורייתא בזה. ודוקא אם אין לו במה לכסות אבל אם יש לו במה לכסות בין בצואה ובין במי רגלים אסור להפסיק ואפילו לזוז ממקומו אם אין מגיע לו הריח רע:

(פה) ויותר טוב - כתב הח"א אם מתירא שמא ישהא כדי לגמור את כולו וא"א לו להרחיק ד"א כגון שא"א לו לעבור נגד המתפלל יסמוך על הרשב"א דס"ל דמותר להתפלל כיון שכבר הוא עומד בתפלה ואיסור מי רגלים דרבנן:

(פו) ויצטרך - עיין לעיל בסימן ע"ח במ"ב סק"ה דבברכת ק"ש אם נזדמן כן וכן בכל הברכות אין צריך לחזור לראש:

(א) עד וכו' - דצריך הוא לראות את עצמו כאלו עומד לפני המלך ומדבר באימה:

(ב) שיכסה לבו - והוא הדין כל גופו [ב"ח]:

(ג) הואיל וכו' - ר"ל אפי' הי' ממתניו ולמעלה ערום יצא:

(ד) צריך - בדיעבד אם התפלל בלא אזור יצא וי"א עוד דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה גם בשעת תפלה א"צ לחגור. ומיהו מדת חסידות אף בכה"ג [מג"ג]:

(ה) אבנט - ר"ל אבנט של מכנסים המפסיק בין לבו לערוה:

(ו) משום הכון לקראת וגו' - איתא בזוהר ואתחנן מאן דקאים בצלותא בעי לכסויי רישיה ועינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא. [והיינו בטלית של מצוה וכן נוהגין כהיום לכסות ראש עד עינים בטלית מצוה בשעת תפלת י"ח. פמ"ג] מאן דפקח עינוי בשעת צלותיה מקדים עליה מה"מ וכו' ועיין בסי' צ"ה במ"ב סק"ה:

(ז) שאר ברכות - וה"ה ק"ש דלא שייך הכון לקראת אלקיך כ"א כשעומד לפני המלך:

(ח) מכנסים - וה"ה אם בגדיו מונחים דבוקים ממש על הבטן ומפסיקים בין לבו לערוה:

(ט) בגילוי הראש - ועיין בבה"ל:

(י) לא חשיב וכו' - דהראש והיד חד גוף אינון ואין הגוף יכול לכסות עצמו. וכתב הב"ח מיהו נוהגין להמשיך הבית יד של הבגד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר חשיב כיסוי:

(יא) באפונדתו - הוא איזור חלול שמשימין בו מעות ואיננו דרך כבוד לעמוד כן לפני הש"י. וכן אין נכון להתפלל בקאפטין ובגד התחתון או בשלאף ראק. [ח"א]:

(יב) מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ. אין להתפלל בבתי שוקיים של פשתן לבד דגנאי הוא לעמוד כן לפני גדולים ומכ"ש כשלובשין סנדל והעקב מגולה. גם אין ללבוש בעת התפלה בתי ידים שקורין הענטשי"ך כדרך עוברי דרכים וקורא אני עליהם אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני [ב"ח] ומהח"א דלעיל משמע דאפילו בבתי שוקיים של צמר לבד ג"כ אין נכון והכל תלוי לפי מנהג המקומות. הרמ"מ תיקן שלא לכנס לבהכ"נ במנעלים ארוכים והיינו שטיוויל ואם דרך אותו המקום לעמוד כך בפני גדולים מותר [פמ"ג]:

(יג) מגולים - מיהו אם הבגד ארוך שחופה את הרגלים או בארצות החמין מאוד שעומדי' שם ג"כ בפני גדולים יחף אין לחוש אפילו הבגדים קצרים ונראין הרגלים:

(א) אל יתפלל - דכתיב הכון לקראת אלקיך ישראל וכתיב שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים ואחז"ל אמר הקב"ה שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני:

(ב) וצריך - י"א דדוקא לגדולים אבל לקטנים בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל ויש חולקין:

(ג) הילוך פרסה - הוא ד' מילין שהוא שיעור שעה וחומש:

(ד) יכול להעמיד - ר"ל מעת התחלת התפלה היה בו כח לשהות שיעור זה. ומשמע אפי' אם אח"כ תיכף אחר התפלה הלך ועשה צרכיו והיה בתוך שיעור הזה יצא בדיעבד:

(ה) אבל לכתחלה - ר"ל אפילו יכול לעצור בעצמו יותר מפרסה כיון שהוא מרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו. ואפילו אם עי"ז שינקה את עצמו לא יהיה יוכל להתפלל עם הצבור אפ"ה טוב יותר להתפלל ביחידי בגוף נקי אמנם אם רואה שעי"ז שיבדוק יעבור זמן תפלה לגמרי הסכים המ"א ושארי האחרונים שמותר להתפלל אם הוא משער בעצמו שיוכל לעצור שיעור שעה וחומש:

(ו) אפילו בד"ת - וכ"ש בק"ש ושאר ברכות. ובדיעבד משמע מדברי הפמ"ג דאין צריך לחזור ולקרות וכ"כ הרמב"ן במלחמות:

(ז) שגופו משוקץ - אפילו אם אינו מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו כיון שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה ובפרסה מותר אפילו בק"ש והשע"ת לעיל בסימן ו' סק"ד מחמיר בזה ואם הוא מלמד תורה לרבים או דורש ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים מותר לו לשהות עצמו דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן ומפני כבוד הבריות נדחה:

(ח) באמצע - ר"ל שקודם התפלה בדק עצמו או שלא היה צריך לנקביו כלל לכך אע"פ שאח"כ נתעורר אפילו לגדולים אינו רשאי להפסיק באמצע. ופשוט דלאחר שסיים שמ"ע אסור לו להעמיד עצמו עוד ולאמור קדושה כי זהו ענין אחר וכעין דאיתא לעיל בסימן נ"ה ס"ג בהג"ה עי"ש ואם יכול להעמיד עצמו עד פרסה עי' לעיל סק"ז:

(ט) בשעת ק"ש - ר"ל אף דבק"ש וברכותיה הוא יכול לילך ממקום זה למקום אחר לפנות שם או להטיל מים וכמו שמסיים בסוף הסעיף אפ"ה אם הוא רוצה הוא יכול לקרות כדרכו ואין צריך להפסיק כיון דמקודם בדק את עצמו ועיין בביאור הלכה דביארנו דאין מותר רק עד שמ"ע אבל שמ"ע דהוא ענין אחר אסור לו לאמור כיון דהוא צריך לנקביו ע"כ יראה להפסיק עכ"פ בברכת אמת ויציב ולצאת לנקביו כדי שיהיה יוכל אח"כ לסמוך גאולה לתפלה ויותר טוב אם יכול לצאת בין הפרקים. וכן אם נתעורר לו תאוה קודם שהתחיל הברכות ק"ש נראה דאסור לו לאמר שוב הברכות ק"ש קודם שיבדוק את עצמו וא"כ לפי מה שמבואר לעיל בסוף סימן נ"ד דברכו שייך לברכת ק"ש ואחר ברכו נחשב כאמצע פרק של יוצר אור אם נתעורר לו תאוה בסוף פסד"ז אסור לו לאמר ברכו דהוא ענין אחר אם לא שיכול להעמיד עצמו עד פרסה יש לסמוך להקל וכנ"ל בסק"ז:

(י) שאינו מתאוה - ר"ל שאינו נדחק להוצאת הנקבים אלא בהתעוררות בעלמא [א"ר בסי' ג']:

(יא) אבל בלא"ה - ר"ל אף שיוכל להעמיד עצמו עד שיגמור מ"מ יותר טוב שיפסיק בין לגדולים ובין לקטנים משום איסור בל תשקצו וקאי ארישא גם אתפלה ועיין במ"א שמאריך בדין זה ומסיק דבצבור אף תרומת הדשן מודה להרשב"א דאין להפסיק באמצע התפלה מפני כבוד הבריות ואפילו ביחיד יש לסמוך ג"כ אהרשב"א דלא יפסיק וכ"כ בח"א דאסור להפסיק ובדרך החיים כתב דאם יש בו משום בל תשקצו יכול להפסיק ועכ"פ גם לדידיה אין עליו חיוב להפסיק כיון שיכול לעצור עצמו עד שיגמור התפלה. ואם א"א לו לעמוד עד שיגמור שמ"ע מותר לו לצאת ולפנות באמצע רק שלא יפסיק בדבור [ח"א] ומשמע מזה דאח"כ לא יצטרך לחזור לראש כיון שקודם התפלה לא היה צריך לנקביו. והוא שלא ישהה ע"י היציאה כדי לגמור כל התפלה:

(יב) ואם רצה - אק"ש דלעיל מיניה קאי דתלוי ברצונו דאלו בתפלה אין רשאי לזוז ממקומו עד שיגמור [פמ"ג]:

(יג) לרחוץ - הטעם ע"ז עיין לעיל בריש סי' ד' במ"ב. וגם לתפלת מנחה וערבית צריך נטילה וכדלקמן ברל"ג ס"ב. ודעת הרמב"ם דהיכא דצריך ליטול ידיו ולא נטל וגם לא נקה אותן בצרור אפי' בדיעבד אין תפלתו תפלה וצ"ע לדינא [פמ"ג] ועיין בביאור הלכה שביארנו דאין חוזר ומתפלל:

(יד) במים - ואין הנגוב מעכב בזה כמו שמעכב בנטילה לאכילה [ב"א]:

(טו) צריך - ודוקא כשיודע שהם מלוכלכות אבל בסתם ידים מיקל בסמוך ס"ה עי"ש:

(טז) לחזור וכו' - ואם יצטרך עי"ז לילך אח"כ יחידי או שלא יוכל עי"ז להגיע למחוז חפצו בעוד יום א"צ לחזור כלל:

(יז) הולך בדרך - ורוכב דינו בכל זה כמהלך ברגליו. גם אין חילוק בין דרך רע לטוב. וכ"ז דוקא כשיודע בודאי שימצא שם מים אבל בספק לא:

(יח) לאחוריו - וכ"ש כשהוא יושב בביתו דבודאי חייב לחזור לכתחלה אחר מים אם יודע שידיו מלוכלכות:

(יט) עד מיל - והרבה פוסקים סוברין דמיל עצמו דינו כיותר ממיל:

(כ) זמן התפלה - לגמרי ואם הוא במקום שיש שם עשרה שמתפללים ואם יחזור אחר מים יעבור זמן תפלת הצבור כתב הב"ח דאף שיש לו שהות א"צ לחזור וינקה במידי דמנקי:

(כא) ינקה ידיו - ר"ל דאין לו לחזור אז אחר מים שמא יעבור הזמן וכ"ש לענין ק"ש דבודאי אסור לו להמתין על מים אם יש חששא שמא יעבור הזמן אלא ינקה ויקרא. ויש הרבה פוסקים שסוברין דבק"ש תיכף משהגיע התחלת זמנה אם אין לו מים מנקה ויקרא ולא ימתין על מים:

(כב) סימן רל"ג - דשם מבואר זמן המנחה:

(כג) והסיח דעתו - ר"ל שהפליג הרבה בין הנטילה להתפלה עד שהסיח דעתו וכ"ש ששייך היסח הדעת בין הנטילה של שחרית לתפלת המנחה:

(כד) צריכים נטילה - דכיון שהסיח דעתו משמירתן ידים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת:

(כה) לתפלה - אבל לתורה ולברכות ולק"ש סתם ידים כשרות הן אבל בסימן ד' כתב הפמ"ג דלק"ש פסולות סתם ידים:

(כו) אין צריך וכו' - ואעפ"כ צריך לנקות אותן במידי דמנקי דדילמא מודבק בו מעט צואה או זיעה ע"י הנגיעה במקומות המכוסין ויתקנח ע"י הנקיון. ודוקא בסתם ידים מיקל המחבר אבל אם נגע במקום מטונף וכ"ש כשעשה צרכיו אף בתפלת המנחה צריך לחזור אחר מים:

(כז) העומד בתפלה - אבל אם עומד בק"ש או בפסוקי דזמרה צריך לילך וליטול ידיו:

(כח) ונזכר שנגע - נקט הכי משום דלכתחילה אסור ליגע בתפלה גופא וכדלקמן אבל ה"ה אם נגע בתפילה גופא:

(כט) או עוסק בתורה - ובדיעבד די בנקיון בעלמא לתורה ולברכות אע"פ שיש לו מים. ועיין לעיל בסוף סימן ד' במ"ב. ואם נגע בטיט ורפש אפשר דאפילו לכתחילה שרי כך אבל לעיל בסוף סימן ד' כתב הפמ"ג דצריך לנקות מתחלה אף לד"ת וכן נראה להחמיר לכתחלה ברפש:

(ל) האוזן והאף - והגר"א מיקל בזה וכ"כ בשע"ת בשם מור וקציעה:

(לא) המשתין - ר"ל בכלי וניטל הכלי וכל כה"ג שאין אסור להתפלל מחמת המי רגלים גופא:

(לב) שישהא כדי וכו' - ואחר ד"א שיערו חכמים שהניצוצות שבאמתו כלים בכסותו:

(לג) כדי הלוך - ר"ל הזמן של הילוך ד"א אבל לאחר ששהא שיעור זה מותר להשתין אף במקום שהתפלל ומ"מ מדת חסידות שלא להשתין בתוך ד"א של תפלה כתב בס"ח סימן תתכ"ח שאין להשתין או לרוק במקום שכיסה דם חיה ועוף בברכה בעוד הדם מכוסה:

(לד) לרצונו - פי' מי שרוקק מחמת טיול [הרא"ש]:

(לה) ועיין לעיל סי' צ"ז - ר"ל דלפעמים מותר אף בתוך התפלה:

(לו) תפלה - דכתיב ואני בצדק אחזה פניך ובאיזה קהלות קדושות ניתקן המנהג ליתן צדקה כשמגיע להפסוק והעושר וכו' ואתה מושל בכל. ויש מקומות שנוהגין לקבץ צדקה בעת קה"ת והוא שלא כהוגן דמבטלין עי"ז מלשמוע קה"ת ועניית ברכו את ד' וכו':

(א) שעה אחת - תר"י הוכיחו מגמרא דאע"ג דבכל מקום דאמרינן שעה פי' שעה מועטת הכא פי' שעה אחת מי"ב שעות ביום ומיהו זה לחסידים ולשאר עם די בשעה מועטת שישהא קודם שיתחיל שהוא כדי הילוך ח' טפחים כמש"כ בסימן צ' סוף ס"כ עי"ש. כתב בסדר היום אם יכול להתעכב עד שלא ישאר עשרה בבה"כ טוב לו עי"ש טעמו גם כי הישיבה בבה"כ הוא מצוה בפני עצמה:

(ב) שיכוין - האר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הסידור כדי שיכוין מאוד גם שלא להבליע נקודה והכל לפי מה שמרגיש האדם בנפשו:

(ג) באימה והכנעה - שנאמר עבדו את ד' ביראה היינו התפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה:

(ד) לא מתוך וכו' - ר"ל דמצוה מן המובחר שאין עומדים אלא מתוך אימה והכנעה אלא כיון דאין כ"א יכול ליזהר להכניס בלבו הכנעה ואימה עכ"פ לא יתפלל מתוך שחוק אלא מתוך שמחה של מצוה [ב"ח וא"ר]:

(ה) פסוקה - שאין בה עיון ולא מחלוקת כדי שלא יטרד עי"ז בתפלה ומ"מ אם עסק בפלפול הלכה והתחילו הצבור להתפלל יתפלל עמהם ובפרט עכשיו שאין מכוונים כ"כ בתפלה ולא הזהירו אלא לכתחלה שלא יעסוק בפלפול קודם התפלה:

(ו) לענין לעמוד - ובלבד שיהא דומה להלכה פסוקה שלא יהא בה דבר של טרדה ומ"מ אין לבטל תפלת הצבור משום זה וכ"ש אם מתיירא שיעבור הזמן דרשאי להתפלל:

(ז) לענין וכו' - וכן פסקו האחרונים:

(ח) להתפלל - ואפילו אם יעבור זמן התפלה אם אין שם מי שישתדל אלא הוא ועיין לעיל סימן ע'. וא"צ להתפלל מנחה שתים בשביל תשלומי שחרית שכיון שבשעת חובתו היה פטור ממנה מן הדין א"צ לתשלומין כלל:

(א) בח"ל וכו' - פי' כשעומד בח"ל למזרחה של א"י יכוין פניו למערב שהוא כנגד א"י וכשעומד מצד מערב כמו במדינותינו יהפוך פניו למזרח וכן בכל הרוחות וכן הביאור במה שכתב לקמיה היה עומד בא"י יחזיר פניו וכו' היה עומד בירושלים יחזיר פניו וכו':

(ב) כנגד א"י וכו' - שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם:

(ג) ויכוין וכו' - ר"ל יכוין לבו אע"פ שא"א לו להחזיר פניו נגדם ור"ל שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קודש הקדשים:

(ד) כנגד ירושלים - שנאמר והתפללו אל ד' דרך העיר אשר בחרת:

(ה) פניו למקדש - שנאמר והתפללו אל הבית הזה:

(ו) אחורי הכפורת - פי' במערבו של בהמ"ק:

(ז) פניו לכפורת - שנאמר והתפללו אל המקום הזה ויראה את עצמו כאלו הוא עומד לפני הכפורת:

(ח) לרוח משאר רוחות - כגון שרוצה להחכים או להעשיר ואמרו חז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין או כגון שרוכב על החמור ואי אפשר לו להחזיר א"ע לצד א"י מ"מ יצדד פניו לקיים מה שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם:

(ט) ואנו שמחזירין וכו' - ולפי שצריך להתפלל לצד מזרח נהגו לקבוע ההיכל שס"ת בתוכו בכותל מזרחי ואם א"א לו לקבוע במזרח יקבע בדרום ועכ"פ לא למערב שיהיה אחורי העם להיכל ומיהו אפילו קבעו ההיכל בכותל אחר צריך למתפלל להחזיר פניו למזרח:

(י) פנינו למזרח - ואם עמד לצפון או לדרום והזכירו לו אסור לעקור רגליו להפוך למזרח אלא יעקם פניו למזרח ודי בזה אפי' אם מתפלל עם אחרים שפניהם למזרח ואם א"א או שעומד פניו למערב יכוין לבו לק"ק ולא יעקור רגליו אך אם מתפלל בבה"כ דאוושא מילתא מצדד בפמ"ג לומר דיהפוך א"ע לצד הקהל וכן פסק בספר שולחן שלמה. בה"כ שהעמידו בו את ארון הקודש לצד דרום העולם וכולם מתפללים נגד ארון הקודש הוא לצד דרום אף שהוא שלא כהוגן וכנ"ל בסק"ט מ"מ הבא להתפלל שם יתפלל לצד שהצבור מתפללין אך יצדד פניו למזרח:

(יא) נגד אמצע היום - האי לישנא לאו דוקא אלא ר"ל בערך חצי שעה או שעה אח"כ שאז השמש כבר נדה הרבה ממקומה ומשערים כ"ז בעת שיחול תקופת ניסן או תשרי או שבוע אחת קודם לזה ועיין בבה"ל שהעתקתי את לשון הלבוש בזה. ועיין באחרונים שהסכימו כולם לדברי הלבוש דבמדינותינו שאין אנו יושבין במערבה של א"י מכוון רק נוטה ג"כ לצפונו שיעמידו כותל בהכ"נ נוטה קצת לצד מזרחית דרומית של העולם שאז תעמוד מכוון כנגד א"י ובהמ"ק וקדשי קדשים וכן כל מדינה לפי תחנותה יעמידו הבהכ"נ לפי דרכם ובספר לחם חמודות יישב מנהג העולם ומ"מ משמע מיניה ג"כ שטוב יותר לעשות כדברי הלבוש ואם מזדמן למקום שהכותל הוא כנגד המזרח הוא מצדד פניו נגד מזרחית דרומית עי"ש אך אם מזדמן לו שעומד ומתפלל בצד דרום אה"ק לא יעשה כן שאז יהיה נראה כהופך עורף ולא פנים כלפי אה"ק עי"ש בל"ח וכתב בפמ"ג דבמקומות שעושין הכותל ממש נגד המזרח טוב לעשות מקום הרב לצפון אה"ק כדי שיוכל להדרים ויחכים דבדרום א"א להדרים וכנ"ל ובמקומות שעושין כלבוש ראוי להושיב הרב לימין הארון אם לא להסיר מחלוקת אל יקפיד:

(יב) יצדד פניו וכו' - ורש"י פירש איפכא שיעמוד למזרח ויצדד פניו לדרום או לצפון וכן מנהגנו ונכון הוא כדי שלא יהא חלוק בעמידתו מן הצבור. כתב הפמ"ג דבמקומות שעושין כלבוש (הכותל לצד מזרחית דרומית) א"צ להדרים דבלא"ה כן הוא גם א"א להצפין דנראה כהופך פניו מא"י:

(יג) דרך הילוכו - מפני שקשה עליו עיכוב הדרך ואין דעתו מיושבת עליו עי"ז:

(יד) אם יוכל לעמוד וכו' - ר"ל שאינו יושב אלא עומד על רגליו אבל מ"מ מהלך בתנועות הספינה והקרון שהולכין כדרכן:

(טו) וא"ל יושב וכו' - ובכ"ז יחזיר פניו לא"י אם אפשר לו:

(טז) ויישוב דעתו - ואם קדם הוא להשיירא וממתין עליהם ויש לו מי שיאחוז את בהמתו ירד למטה ויתפלל וכ"ש כשמהלך ברגליו שצריך הוא לעמוד ולהתפלל שבעמידה זו לא יטרד לבו כיון דבלא"ה צריך הוא להמתין על השיירא:

(יז) לעמוד באבות - דבברכת אבות הכונה לעכובא וכדלקמן סימן ק"א ומהלך אינו יכול לכוין כ"כ וכן ברוכב על הבהמה יעמידה עד גמר ברכת אבות אבל א"צ לירד ממנה:

(יח) בכל התפילה - מפני ביעתותא וא"כ ה"א דגם במקום הכריעות עדיף לישב קמ"ל וה"ה כשמהלך ברגליו יראה לעמוד קצת בשעת הכריעות ויפסע לאחוריו ג' פסיעות:

(יט) יחזיר הבהמה - או יחזיר עצמו לאחוריו ע"ג בהמתו כדרך שהיה נוהג אם היה בא להפטר מלפני המלך:

(כ) חולה מתפלל - וזקן שאינו יכול לעמוד ישב במקומו ויתפלל ואם יכול לעמוד במקום הכריעות כדי שיהיה כורע מעומד יעמוד שם:

(כא) יהרהר בלבו - ואפשר דיוצא בזה בדיעבד וא"צ לחזור ולהתפלל אפילו אם הבריא בזמן תפלה מאחר שאנוס הוא עתה ועיין פר"ח ופמ"ג ועיין לעיל בסימן ס"ב ס"ד במ"ב ובה"ל שם ואם אינו יכול לכוין דעתו קורא ק"ש לבדה אם אפשר לו לפי שכונת ק"ש אינה אלא פסוק ראשון ובקל יוכל לכוין:

(כב) שלא לסמוך וכו' - הטעם דתפלה צריכה עמידה כדלקמן בסימן צ"ח ועמידה שע"י סמיכה לא חשיבה עמידה ולפי זה סמיכה קצת דהיינו שסומך במקצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול שרי וי"א הטעם דצריכה להיות באימה ולפ"ז בכל גווני אסור ובמקום הדחק יש להקל כטעם הראשון. ועיין לקמן בסימן קמ"א ס"א ובמש"כ שם:

(כג) לעמוד - ולכן יזהר שלא יסמוך עצמו ע"ג שטענדער וכן בכל מקום שצריך עמידה כגון בשעה שרואה ס"ת נגדו וכל כיוצא בזה:

(כד) בשעת תפלה - וחולה שברי לו שיוכל לכוין בעמידה ע"י סמיכה יעשה כן ואם לאו יתפלל מיושב:

(כה) מיושב - וה"ה במהלך בדרך:

(כו) כשיוכל - דהיינו שלא עבר זמנה:

(כז) ואינו צריך וכו' - ר"ל דזה לא הוי כמתפלל בתורת נדבה דקי"ל לקמן בסימן ק"ז דצריך לחדש בה ולדינא הסכימו האחרונים שא"צ לחזור ולהתפלל שנית וכן המנהג שאין עוברי דרכים שהתפללו בדרך במיושב חוזרין ומתפללין שנית ומ"מ אם הוא רוצה יכול להתפלל שנית בתורת נדבה אם הוא בטוח שיכוין לבו בתפילתו כמש"כ ס"ס ק"ז וא"צ לחדש בה דבר דזה שמתפלל עתה בעמידה הוא כחידוש כ"כ בספר מגן גבורים ומדברי פמ"ג משמע שאין כדאי להתפלל היום נדבה:

(כח) מן הדרך - לילך לצדדיו ולהתפלל שם בעמידה:

(כט) במלון של עו"ג - שבודאי יש בו גילולים ותועבות ואין להכניס לשם דבר שבקדושה שהרי מרע"ה אמר כצאתי את העיר וגו' ולא רצה להתפלל במצרים לפי שהיתה מלאה גילולים:

(ל) שלא יבלבלוהו בני הבית - צ"ל בסוף אחר תיבת קרן זוית ור"ל שלא יחוש רק למצוא קרן זוית שלא יבלבלוהו אבל לא יחוש לגילולים שהרי כל תפלתינו בעיירות מלאות גילולים. ואם בכותל מזרחי שם תלוים גילולים אל יתפלל לאותו צד אלא לצד אחר אע"פ שאינו מזרח. ואם א"א להסתלק מן הדרך וצריך להתפלל מהלך או מיושב וגם במלון יודע הוא שלא ימצא קרן זוית שלא יבלבלוהו מוטב להתפלל בדרך מיושב או מהלך כיון שאז יכול לכוין יותר ומ"מ אם יכול להתפלל במלון בבקעה או בחצר או בגינה מוטב ויצא ידי שניהם ויתפלל במעומד ובכונה:

(א) יכוין רגליו וכו' - ובדיעבד אפילו אם לא כיון רגליו כלל יצא:

(ב) להדמות למלאכים - שכיון שמדבר עם השכינה צריך לסלק כל מחשבו' הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך ואפילו אם הוא יושב בעגלה מ"מ יכוין רגליו [פמ"ג] עוד כתבו שאל יסמוך אז לאחריו ולא יהא מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא יושב וראשו כפוף [עט"ז]:

(ג) ילך לפניו - ואין צריך לחזור לאחוריו כדי לילך לפניו כ"כ הא"ר אבל מנהג העולם לילך לאחוריו. כתב בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשהתחיל הש"ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]:

(ד) שיהיו עיניו וכו' - עיין לעיל סימן צ' סק"ח במשנה ברורה והב"ח כתב דקודם שיתחיל להתפלל יסתכל בחלונות כלפי שמים כדי שיהא לבו נכנע:

(ה) למטה לארץ - ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על הגג המלאכים מלעיגים עליהם [ס"ח סי"ח] וכתב הפמ"ג שאין לעשות תנועה משונה וביחיד רשות ולא בצבור ובפרט להרים קול וכדומה. כתבו האחרונים שכל מי שאינו עוצם עיניו בשעת תפילת י"ח אינו זוכה לראות פני שכינה בצאת נפשו אך אם מתפלל בסידור ועיניו פקוחות כדי לראות בו לית לן בה. ועיין לעיל בסימן צ"א סק"ו במ"ב:

(ו) לבו - במקום שנוהגין לעמוד כן לפני המלך כשמדברים עמו ושואלים מאתו צרכיהם והכל כמנהג המקום. ובס' עשרה מאמרות כתב בשם האר"י שיניחו זרועותם על לבם ימנית על שמאלית עי"ש ובשם הרמ"ק שיכוף האגודל בתוך פיסת היד:

(ז) באימה - ויש להתנועע בשעת תפלה משום כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך [פר"ח בשם כמה פוסקים וכן הסכים במגן גבורים]:

(ח) גם בשעה וכו' - שהרי אומרים כשם שמקדישים אותו בשמי מרום וכו':

(א) כשהוא מתפלל - בפמ"ג כתב דה"ה בשעת ק"ש ופסוקי דזמרה:

(ב) לא יאחוז וכו' - ובדיעבד א"צ לחזור ולהתפלל אם לא שיודע שעי"ז לא כיון באבות. ומותר הש"ץ להחזיק הס"ת בידו בשבת כשאומר יקום פורקן דכיון שכונתו אז להתפלל על לומדי תורה ע"כ מחזיק הס"ת בידו ולא לשם שמירה והוי כמו לולב בזמנו וכן מותר להחזיק בשעה שמברכים החודש:

(ג) ולא ספר וכו' - וה"ה כל ספרים שלנו:

(ד) קערה מלאה - שלבו עליה שלא ישפך ממנה ובסכין שלא יפול לארץ ויתקע ברגלו ובמעות שלא יתפזרו ואף אם הם צרורין טריד שמא יאבדו אם לא שאוחזן באופן דליכא למיחש שמא יאבדו וכתב בברכ"י דה"ה דאסור להושיב תינוק לפניו בשעת תפלה:

(ה) ומעות וככר וכו' - ודוקא הני שאם יפלו יש בהם הפסד או יזיקו לו אבל שארי דברים מותר לאחוז וי"א דהני לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה שאין ליטול שום דבר בידו בשעת התפלה וכן הסכים הט"ז:

(ו) מפני שלבו וכו' - צ"ע אם מותר ליקח תפילין וס"ת בידו היכא דמתיירא מפני גנבים דאפשר דהתירו לו [פמ"ג]:

(ז) מותר לאחוז וכו' - נפל ספר על הארץ ואינו יכול לכוין מותר להגביהו כשיסיים הברכה שהוא עומד בה ואי לא"ה לא יפסיק וכ"ש שאין לקרוץ באצבע וכיוצא בשעת תפילה. אם התחיל להתפלל ש"ע ונתבלבל מותר לילך למקום הידוע לו ליקח משם סידור [ח"א]:

(ח) לא יחזיר אחריו - מפני שמטריד וכתב ט"ז דה"ה דיש ליזהר למי שמתפלל מתוך הסידור שירשום תחילה כל המקומות שצריך להתפלל באותו תפילה ולא יחפש אחריהם בשעה שמתפלל כי יפסיק עי"ז ולא יכוין יפה וכ"כ הברכ"י שכן נוהגין רבים מאנשי מעשה כשרוצין לומר תפילה מחודשת כגון ענינו או כגון ותודיענו כשחל יו"ט במו"ש:

(ט) להתפלל מתוכו - ונמצא באחרונים שאף בחזרת הש"ץ נכון הוא שיהיה הסידור פתוח לפניו להיות אזניו פקוחות על מה שאומר הש"ץ:

(א) לפהק מתוך אונס - ה"ה דבגיהוק מתוך אונס ליכא איסורא ומה דלא נקטו אפשר משום דבו ליכא חיובא להניח ידו שאין פתיחת פיו רב כ"כ וגם הוא לזמן מועט מאוד משא"כ בפיהוק:

(ב) סנטרו - היינו לחי התחתון וחזנים העושים כן בשעת הזמר מותר לפי שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול אבל שלא בשעת הזמר אסור:

(ג) לרוק - וכל שאסור בתוך התפילה אסור אפילו בתחנונים שלאחר התפילה דכל זמן שלא פסע ה"ל כעומד לפני המלך:

(ד) א"א לו וכו' - כגון שיצטער בזה ויהא טרוד בתפילתו ואחר הרקיקה ימתין כדי הילוך ד"א וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ט:

(ה) שלא יהא נראה - כגון בבגד תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ"א אבל שארי אחרונים כתבו שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה:

(ו) ואינו יכול וכו' - פי' שמאוס לו להבליעו בכסותו או שאינו יכול לשהותו בפיו עד שיבליענו או שהוא כסות נאה ואם נצריכנו שיבליענו בו יטרידנו ג"כ:

(ז) זורקו לאחוריו - היינו שהופך פניו לאחוריו או שזורקו בידו לאחוריו אבל לא כלפי מעלה שנראה ככופר:

(ח) וכש"כ לפניו - מפני שהמתפלל שכינה לפניו ומ"מ אם א"א לו לרוק אלא לפניו או לימינו והוא מצטער בתפילה ע"י שאינו יכול לרוק מותר לו לרוק לימינו ואפילו לפניו:

(ט) י"ל דהטעם וכו' - והאחרונים תרצו בפשיטות דהכא בשעת רקיקתו מסלק ממנו כבוד השכינה וכמש"כ בסימן ג' לענין התכבדו מכובדים וכו' ע"כ אזלינן בתר ימין ושמאל של האדם משא"כ בסימן קכ"ג דאיירי בהשתחואה שמשתחוה בסוף תפילתו להשכינה ע"כ אזלינן בתר ימין דשכינה:

(י) והוא כנגד השכינה - ר"ל שע"כ כונתו אז בעת השתחויה להשתחות נגד השכינה שהיא למעלה מעשרה כי הלא לא ירדה למטה:

(יא) בידו - ואם עבר ונטלה ישפשף ידו בכותל או בד"א וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ו:

(יב) סי' ד' סעיף י"ח - דמבואר שם דהנוגע בכינה צריך ליטול ידיו במים מפני רוח רעה השורה על הידים וכ"ש אם הוא קודם התפילה דצריך ליטול ידיו במים מפני התפילה:

(יג) יכול למשמש וכו' - אפילו נפל רובו:

(יד) כולו - אפילו אם נשאר עדיין בידו העטיפה הוי הפסק:

(טו) אינו יכול וכו' - ואם עבר והתעטף בו א"צ להתחיל מתחילת הברכה אלא גומר התפילה והולך וכשיגמור תפילתו ימשמש בו ויברך ועיין לעיל בסי' ח' סט"ו ובמ"ב שם. זקן שמשים בתי עינים שקורין ברי"ל אם הם רפויין בחוטמו שקרוב ליפול ע"י כריעות והשתחויות נכון להחמיר שיקשרם מתחלה בחוט [אחרונים]:

(טז) דהוי הפסק - אם לא שהוא טרוד עי"ז ואינו יכול לכוין ילבשנו כשיסיים הברכה:

(יז) ע"ג קרקע - דמשוי של ד' קבין אם הם עליו מבטלים כונתו:

(א) פירוש המילות - ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד' ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל"ה ח"ו מקלקל בזה הרבה עיין מ"א בשם הזוהר ובתשובת רש"ל סימן צ"ח כתב באורך והעיד על הר"ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו. ועיין בפני יהושע ר"פ א"ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו"ע א"א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי"ש:

(ב) ישתוק וכו' - ובספר הגן כתב לבטל מחשבה רעה בשעת התפילה יאמר ג"פ פי פי [הוא ר"ת פלטי יוסף דהם התגברו על יצר לבם וכדאיתא בסנהדרין דף כ"א ע"ב] ואח"כ ירוק ג"פ ולא ירוק לגמרי רק בדרך נחת והלשון תהא בין שפתים בשעת הרקיקה ובודאי תלך המחשבה וכתב המ"א ע"ז ואין נ"ל לעשות זה בתוך תפילת י"ח דהוי הפסק ומי יודע אם רפואה בדוקה היא. ובספר א"ר הביא בשם קיצור של"ה וז"ל סגולה להעביר מחשבת חוץ שקודם תפילה יעביר ג"פ יד ימינו על מצחו ויאמר בכל פעם לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי וכן אם בא לו מחשבת חוץ בתוך התפילה ישתוק מעט ויעביר ימינו על מצחו ויהרהר פסוק הנ"ל עכ"ל:

(ג) בניו הקטנים - בשל"ה קורא תגר על המביאים ילדים לבהכ"נ והיינו קטנים שעדיין לא הגיעו לחינוך מטעם כי הילדים משחקים ומרקדים בבהכ"נ ומחללים קדושת בהכ"נ וגם מבלבלים דעת המתפללים ועוד גם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להשתגע ולבזות קדושת בהכ"נ אבל כשהגיעו לחינוך אדרבה יביאנו אתו לבהכ"נ וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה ולא יניחנו לזוז ממקומו ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה עי"ש בסוף עניני תפילה וקה"ת. ועיין בתנא דבי אליהו ח"א פי"ג גודל העונש שיש להאב שמניח את בנו לענות דברים של הבל ותפלות בבהכ"נ:

(ד) שמבטל - כגון שכר חדש שמריח וכה"ג:

(ה) בשעה המבטלת - כגון שאין דעתו מיושבת עליו מאיזה צער או כעס או מטורח הדרך:

(ו) ועכשיו וכו' - ופשוט דמ"מ כשרוצה לעמוד להתפלל מתוך כעס וכדומה יראה להסיר מתחילה המחשבות המטרידות אותו וכדלעיל בס"א:

(ז) אין אנו וכו' - ובפמ"ג כתב בשם הלבוש אע"ג שאין אנו מכוונין מ"מ מה דאפשר לעשות עושין ע"כ אין להתפלל בבית שיש שם שכר חדש או מי דבש וכ"ש ריח רע מעופש קצת:

(ח) המבקש בפתח ובנחת - הוא ענין אחד ור"ל שיאמרה בנחת בלשון תחנונים כמי שמבקש רחמים על עצמו. וישים אל לבו שאין ביד שום נברא מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו כ"א ברצונו ית':

(ט) כמשא - פי' אע"פ שאומרה בלשון תחנונים אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך אלא שמתפלל מפני החיוב לצאת ידי חובתו אינו נכון ומאוד צריך ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אפילו אם לא אמרה בלשון תחנונים לא יחזור ויתפלל ועיין בבה"ל:

(י) בינו לקיר - בטור כתוב עוד ובינו לקרקע וכתב ט"ז דוקא ג"ט אבל בפחות מג"ט אפילו מצוה ליכא ויש אוסרין אפי' פחות מג' ומ"מ לכו"ע מותר לשטוח ביוה"כ על הקרקע עשבים יבשים ולעמוד עליהם להתפלל דבטל הוא לגבי קרקע. אסור להתפלל בבריכה:

(א) שתה יין - ונראה דה"ה שאר משקין המשכרים וכפי מה שכתב הט"ז לקמן בסימן קכ"ח ס"ק ל"ה לענין נשיאת כפים ואפילו לדעת המ"א שם דמיקל בנשיאת כפים מסתברא דתפילה חמירא ואסור כמו ביין כ"כ בספר מגן גיבורים עי"ש ולפי דעת הט"ז לקמן הנ"ל לא בעינן בשאר משקין שיעור רביעית עי"ש ולי נראה דמ"מ בעינן שיהא בו כדי לשכר ברביעית יין:

(ב) כדי רביעית - דוקא אם שתאו בבת אחת אבל בשני פעמים או שמזגו במעט מים מותר ואם שתה יותר מרביעית בכל גווני אסור עד שיסיר יינו מעליו וכדלקמן בסימן קכ"ח סל"ח. וכ"ז כשיכול לדבר לפני המלך דאל"ה אין שייך לענינינו דאיירי בתפלה שום חילוק בזה. כתב המ"א בשם הסמ"ק יין שבתוך הסעודה אינו משכר ועיין עוד שם וכתב הפמ"ג דכ"ז הכל לפי מה שמבין בדעתו:

(ג) אל יתפלל - ואפילו אם עי"ז יעבור זמן תפלה פר"ח. ועיין בסוף הסימן בשם הים של שלמה דעכשיו שבלא"ה אין מכונין כ"כ בתפלה אין לחוש כ"כ להחמיר אם ע"י המתנתו יעבור זמן תפלה:

(ד) עד שיסיר יינו - ואף אם רגיל לשתות הרבה ואינו שיכור כלל ברביעית אפ"ה לא יתפלל לכתחלה אם שתה רביעית יין [ברכי יוסף]:

(ה) תועבה - והוי כאלו עובד עכו"ם ואם אינו מתפלל בשעת שכרות ניצל מכל צרה. ש"ס:

(ו) כדין שוגג - ואפילו התחיל לשתות אחר שהגיע זמנה שהיה סבור שיהיה לו שהות להתפלל לאחר שיפוג מן היין המועט שהתחיל לשתות בדיעה מיושבת ואח"כ נמשך לב להמשתה ושכח על התפלה ונשתכר כ"כ עד שלא נשאר לו שהות להפיג את יינו טרם עבור זמן התפלה ג"כ שוגג מיקרי ומיהו ודאי אם הוא סמוך למנחה ויעבור הזמן ודאי אם ישתכר שלא יוכל להפיג את יינו בזמן קצר כזה מזיד הוי לכו"ע ואין לו תשלומין:

(ז) ודין ק"ש - וברכות ק"ש ג"כ דינם כק"ש. א"ר:

(ח) כדין תפלה - היינו דאף שתוי אסור לכתחלה בק"ש והלבוש כתב דיש מקילין בק"ש אף אם הוא שכור דשאני תפלה שהוא בקשת צרכיו וכ"כ בלקוטי הרמב"ן בסופו אכן בביאור הגר"א הרחיב לבאר דברי הירושלמי שיש בענין זה ולפי דבריו מסקנת הירושלמי לאסור שכור בק"ש ע"כ יש ליזהר לכתחילה שלא לבוא לידי כך ובדיעבד אם נשתכר אין לפטור את עצמו מק"ש משום זה וכעין שכתב המ"א לקמן בסימן קפ"ה לענין בהמ"ז ואם יפוג יינו עד שלא עבר זמן ק"ש יחזור ויקרא הפרשיות:

(ט) אבל שאר ברכות - כלל בזה אף בהמ"ז שהיא דאורייתא ועיין לקמן בסי' קפ"ה ובמה שכתבתי שם:

(י) יכול לברך - אבל אין מצרפין אותו למנין עשרה ולענין ג' לזימון אפשר דשרי:

(יא) שהוא שכור - עיין בביאור הגר"א ולפי דבריו יש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אף בשאר ברכות וכ"כ הפמ"ג יו"ד סימן א' ס"ק ל"ה במשבצות זהב וכ"ז כשלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות ע"כ אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה וחייב אח"כ לחזור ולקרות ולברך. פר"ח ופמ"ג:

(יב) דרך מיל - בין במהלך ובין ברוכב וי"א דברוכב בעינן דוקא שלשה מילין:

(יג) משכרתו - דוקא שינה מעט אבל שינה הרבה מפיגתו [מ"א בשם הכ"מ]:

(יד) אבל רוכב - שאין לו טורח כ"כ:

(טו) מפיגה היין - והוא שרכוב ג' מילין ומ"מ הכל לפי רוב היין שאם הרבה לשתות מאוד אין דרך ג' מילין מפיגתו:

(טז) ולכן אין וכו' - זה קאי אשתוי שאין בו איסור אלא לכתחילה אבל בשיכור שתפילתו תועבה ודאי יש ליזהר אפילו לדידן וצריך לחזור ולהתפלל. [ב"ח וט"ז]:

(יז) שאין חוששין - היינו ליישב המנהג אבל מ"מ אין נכון. [פמ"ג]. כתב ביש"ש פ"ב דביצה וביו"ט יכול להתפלל מנחה אע"פ ששותה קצת דא"א להמתין עד שיפוג יינו וכ"ש האידנא דבלא"ה אין מכוונין כ"כ שאין להקפיד בשתוי:

(א) ושל ר"ח - כן הגירסא בכמה ספרים ובביאור הגר"א ור"ל תפלת מוסף והטעם מפני שאין מתפלל אותן תדיר אלא לפרקים אין רגיל בהן כ"כ ובפמ"ג בשם הב"ח ופר"ח כתב דה"ה יעלה ויבא דשחרית או בימי וכו' דחנוכה ופורים ג"כ צריך להסדיר מתחלה או שיתפלל מתוך הסידור ובשיורי כנה"ג תמה על מנהג האנשים שמקילין בכל זה להתפלל בע"פ ואינם מסדרים מתחלה שאינו יודע על מה סמכו ועיין בשע"ת ולכתחלה בודאי נכון ליזהר להתפלל בחנוכה ופורים ומועדים ור"ח עכ"פ תפלה ראשונה מתוך הסידור ודי:

(ב) כשמתפללים ע"פ - כתב מחצית השקל שלא כדין נוהגין העולם שאומרים ברכת קידוש לבנה בע"פ ואינם מסדרים אותה מתחלה ועיין בשע"ת:

(ג) מתוך הסידור - ותפילות ופיוטים שחמור פירושם צריך להסדיר תחלה ולא מהני ספר בזה [ט"ז]:

(א) המתפלל וכו' - וירגיל אדם עצמו לכוין עכ"פ בחתימת של כל ברכה:

(ב) שיכוין - היינו פירוש המילות ע"כ מה נכון מאוד להמונים שילמדו פירוש המילות של כל התפלה ועכ"פ של ברכת אבות ומודים בודאי יש חיוב עליו לידע ביאורו:

(ג) באבות - כי הוא סידור שבחו של מקום ע"כ אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים ויש פוסקים דגם מודים חשוב כאבות לכתחלה. ואם הוא משער שאפילו באבות לא יכוין לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו שיהיה יוכל עכ"פ לכוין באבות:

(ד) והאידנא וכו' - כתב הח"א נ"ל כיון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל עכ"פ אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף ברכה יחזור לומר מאלקי אברהם וכו':

(ה) ומשמיע - ויש שכתבו דצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו:

(ו) ולא ישמיע - דכתיב בתפילת חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו אין מאמין שהקב"ה שומע תפלת לחש וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע ומ"מ אם א"א לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:

(ז) קולו - ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:

(ח) בלחש - הט"ז כתב דאף אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד בקול ועיין בבה"ל שכתבנו דאין להקל בזה:

(ט) להגביה קולו - ואיירי דאפילו אם ישמיע קולו במקצת ג"כ לא יוכל לכוין דאל"ה אסור:

(י) בצבור אסור - אפילו להשמיע קולו במקצת וכ"ש להגביה קולו:

(יא) אפילו בצבור - לעורר הכונה ולמיטרד ציבורא לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם ועיין במג"א דמסיק דיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין וכ"כ הרבה אחרונים:

(יב) יותר מדאי - דה"ז מנביאי הבעל שנאמר בהם ויקראו בקול גדול א"נ דעי"ז בודאי יבלבל אחד מהן את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכונה ולהשמיע שפיר הדברים שפיר עבדי דעיקר תפלת ש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. אכן אותם שעושין כן כדי להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן:

(יג) בכל לשון - ומצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש ועיין בסימן ס"ב ס"ב ובמשנה ברורה שם מה שכתבנו בשם האחרונים בזה וגם עיין בתשובת ח"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו ועיין בבה"ל:

(יד) שירצה - והוא שיבין אותו הלשון על בוריו אבל בלשון הק' יוצא אפילו אינו מבין הלשון:

(טו) אלא בלה"ק - לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית וה"ה שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:

(טז) על חולה - ר"ל שלא בפניו אבל בפניו של חולה מותר בכל לשון דהקב"ה מצוי שם [שבת י"ב ע"ב]:

(יז) הקבועה - דכיון שהתפילה קבועה לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין:

(יח) דאף יחיד - דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים להתפללות בשאר לשונות:

(יט) ארמי - ובצבור מותר אף לשון ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע הגדול בהלכות שבת סי' נ':

(א) אסור לישב - וגם סמיכה אסור אך סמיכה במקצת שאם ינטל יוכל לעמוד יש להקל במקום הדחק:

(ב) בתוך ד"א - ואפילו כשהוא יושב באלכסון די בד"א ולא בעינן הד"א עם האלכסון מ"א ועיין בפמ"ג. כתב הח"א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע גבוה י' ורחב ד' מותר לישב בצד השני דהא מפסיק רשות אבל לעבור מצד השני אפשר אם אינו גבוה כ"כ שלא יוכל להסתכל בצד השני אסור וכן פסק בהלק"ט וכן מצדד הפמ"ג בסימן צ' סק"ה שיש להחמיר לעבור באלמעמרע נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו ולישב מתיר ברשות אחרת אפילו בתוך ד"א [בסימן זה סק"ב במשב"ז]:

(ג) של מתפלל - ואפילו אם המתפלל עומד בתחנונים שלאחר התפלה כ"ז שלא פסע וה"ה לענין שלא לעבור נגד המתפלל:

(ד) ובין מלאחריו - וכן הסכימו האחרונים:

(ה) בפרק איזהו מקומן - וה"ה אם עוסק בפרקים במנחה בשבת ג"כ מותר לישב בצד המתפלל:

(ו) ויש מתיר וכו' - דס"ל דלא אסרו חכמים לישב בצד המתפלל אלא כשיושב ודומם דנראה כאלו אינו רוצה לקבל עליו עומ"ש אבל כשהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא כמקבל עליו עומ"ש. ועיין באחרונים דטוב להחמיר לעמוד כדעה הראשונה אם לא במקום הדחק ובלאחריו נ"ל שאין להחמיר בזה:

(ז) בעוסק בתורה - דוקא אם מוציא ד"ת בשפתיו אבל מהרהר בלבו אינו מועיל ואפילו בעניני תיקוני התפילות דאתו למיחשדיה שאינו מקבל עליו עומ"ש:

(ח) אבל כנגדו וכו' - מפני שנראה כמשתחוה לו ולפ"ז דוקא לישב אסור אבל לעמוד מותר ואפילו בתוך ד"א ואולי אף לעמוד ס"ל דאסור דעי"ז מתבטל כונתו:

(ט) אפילו עוסק וכו' - פי' היושב נגד המתפלל עוסק בק"ש. ועיין בפר"ח שפסק כדעה קמייתא דאין חילוק בין מלפניו ובין מן הצדדין ושארי אחרונים כתבו שטוב להחמיר כהיש מי שאומר. ונ"ל שבעמידה חוץ לד"א בודאי אין להחמיר ואולי אף בתוך ד"א וכנ"ל בסק"ח:

(י) חלוש - ר"ל שידוע שהוא חלוש וא"א לו לעמוד ולכך מותר לו לישב דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב. ודוקא לישב בצד המתפלל הא לפניו יש מחמירין אף בחלוש:

(יא) מותר - ויש לסמוך על דבריו אם א"א לו בקל להרחיק ד"א ולישב שם:

(יב) לקום - אלא המתפלל צריך להרחיק ד"א ממנו כשרוצה לעמוד ולהתפלל:

(יג) בא בגבולו - ודוקא בביתו אבל במנין קבוע וכ"ש בבהכ"נ צריך לקום דהוא מקום מיוחד לכל בני אדם ואפילו אם המקומות קבועים לכל אחד שקנאום בדמים נמי יש להחמיר אך בעוסק בתורה לא יחמיר בזה וכ"ש רב שיושב עם תלמידים ולומדים ובאו עשרה המתפללים א"צ לעמוד ואפי' מדת חסידות ליכא:

(יד) מדת חסידות - כדי להרים מכשול מחבירו שעשה שלא כשורה שעמד להתפלל בתוך ד"א של היושב כבר בהיתר וישיבתו היא גנאי למקום קדוש של התפילה:

(טו) אסור לעבור - מפני שמבטל כונתו עי"ז ולכן אסור אפילו עוסק אז בק"ש וח"א כתב הטעם מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה:

(טז) לפניהם - וצדדים שלפניהם להמ"א בסק"ו כלפניהם דמי ולהאליהו רבא שרי:

(יז) אבל בצידיהם - והזוהר פ' חיי שרה אוסר אפילו בצידיהם תוך ד"א:

(יח) לעבור ולעמוד - ר"ל שיעבור ויעמוד שם ולא ילך להלאה כדי שלא יהיה כנגד פניהם שכל שיוכל לראותו אף שהוא צדדין שלפניו כלפניו דמי ואסור מפני שמבטל כונתו עי"ז ולפ"ז כ"ש דאסור לילך ולעמוד נגד פניו בתוך ד"א כן הוא לדעת המ"א והא"ר סובר דלא אסרו רק לעבור בתוך ד"א נגד פניו אבל לילך בתוך ד"א ולעמוד מותר אפילו לפניו ואפשר דיש להקל במקום הדחק:

(יט) מתפלל אחריו - ואם אינו אחריו ממש רק מרוחק לצדדין נראה דשרי להא"ר הנ"ל:

(כ) ג' פסיעות - ומיירי בתוך ד"א או שיבוא לתוך ד"א ע"י ג' פסיעות שיפסע לאחוריו:

(כא) שכבר התחיל - ולא נקרא בא בגבולו ואפילו אם האחרון מאריך בתפילתו דאדרבה זה שפוסע הוא בא עכשיו בגבולו:

(א) הריח - דמעיקרא אסור אפילו בד"ת וכדלעיל בסימן ע"ט ס"ט:

(ב) וחוזר ומתפלל - היינו למקום שפסק אפילו שהה אחר שפסק הריח וע"י הצירוף היה כדי לגמור כולה דהא אם היה רוצה היה מתפלל מיד שפסק וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס ואינו חוזר לראש לפי מה שפסק הרמ"א לעיל בסימן ס"ה. כתבו האחרונים דבזה אין צריך לומר הרבון הכתוב בס"ב דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו וכעין שכתב ההג"ה לקמן בס"ב:

(ג) ואינו יכול - דבלא"ה אין לו להוציא רוח בשום פנים בתפלה ולא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהא עצמו לקטנים או לגדולים אבל להפחה לא ונראה לי דעכ"פ יראה להזיז התפילין ולנתקן שלא יהיו מונחין על מקומן כי אסור להפיח בתפילין:

(ד) אחוריו - דבעינן שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל להראות שרוצה עדיין לחזור לתפלתו ואפילו לצדדין או לפניו אסור:

(ה) ואומר רבון - בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:

(ו) וחוזר למקומו - ובח"א הסכים לדעת הסוברים דיחזור למקומו קודם הרבון:

(ז) למקום שפסק - לכאורה הכוונה לתחלת הברכה שפסק בה וכדלקמן בסימן ק"ד ס"ה [לבושי שרד] ועיין לקמן מה שכתבנו שם להלכה בשם האחרונים:

(ח) ועי"ל סי' פ"ה - ר"ל דנתבאר שם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הב"ח דדוקא אם השהייה היה ע"י העיטושים וריח הנודף לבד ולא מצרפינן לזה מה שצריך לילך לאחריו ד"א והחזרה ואמירת הרבון וכ"כ הפמ"ג:

(ט) וגם לא יאמר - וטוב שיהרהר בלבו:

(י) המתעטש - י"א דדוקא כשמפיח בקול והמ"א חולק דה"ה בלי קול וגם בזה צריך להרחיק כנ"ל:

(א) לא יפסיק - ואפילו רמיזה בעלמא אסור אם לא לתינוק הבוכה מותר לו לרמז לו בידיו כדי שישתוק ולא יטרידו מתפלתו ואם אינו מועיל ירחיק את עצמו ממנו ולא ידבר עמו. וכן אדם נכבד שעומד בתפלה והש"ץ ממתין עליו באמירת קדיש או קדושה והוא אינו מרוצה בכך שימתינו עליו וזה מטרידתו בתפלה מותר לו לרמז לש"ץ שיתפלל כדרכו [ש"ת]:

(ב) בתפלתו - ואפילו במקום הפסד ממון אין לו להפסיק. כתב הח"א [כלל כ"ה ס"ט] העומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר ואם מותר לשאול הדין צ"ע ונ"ל דמותר:

(ג) עובד גלולים - וה"ה אנס דעלמא ומתיירא שמא יהרגנו:

(ד) או אם אפשר - וטוב יותר לקצר בדאפשר משיטה מן הדרך [ב"ח וא"ר] אבל הפמ"ג כתב יש להתיישב בזה דמשמע דהליכה לצורך התפלה לא הוי הפסק:

(ה) ואם א"א לו יפסיק - ר"ל שמותר אפילו לשאול לו בשלומו כשמשער שבלתי זה אפשר שיהיה בסכנה וכ"ש שמותר להשיב לו [א"ר]:

(ו) מן הדרך - ר"ל אף דהוא סכנתא שלא יבוא הבהמה והקרון עליו מ"מ כיון דאפשר לו להנצל מזה ע"י שיטה מן הדרך אסור להפסיק בדבור לומר לאיש אחר שיכה במקל להבהמה ולגעור בבעל הקרון שלא יבוא כנגדו:

(ז) בענין אחר - וסימן צ' סכ"ז שאני שהוא צורך תפלה:

(ח) אין לצאת - ויש לגעור בחזנים שעוקרין ממקומן ביוה"כ כשמגיעין אל ואנחנו כורעים ובסדר עבודה וכדאיתא בסי' תרכ"א ס"ד בהג"ה אלא מעמידין לו שטענדער כנהוג בינו לתיבה ובעבודה מסלקין השטענדער וא"צ לעקור רגליו:

(ט) בתחנונים - דאז מותר אם העקירה לצורך מצוה קצת כגון מה שאנו נוהגין בש"ץ שתיכף אחר חזרת התפלה עוקר רגליו ויושב לתחנון במקומות שנוהגין לומר תחנון בישיבה וכן עולה לבימה לקריאת התורה אף שלא הגיע עדיין להקדיש שעם תתקבל שפוסע בו הג' פסיעות או כגון מה דאמרינן בגמרא בר"ע שהיה אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות והיינו בתחנונים שלאחר התפלה אבל שלא לצורך אסור להאדם לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות [מ"א]. כתב הע"ת לאחר שסיים התפלה קודם שאמר עושה שלום אין איסור אם עקר רגליו למצוה קצת כגון שכיבדו אותו לפתיחת ארון הקודש בעת שאומרים אבינו מלכנו שהעולם חושבים זה קצת למצוה ומ"מ נראה דיש לומר קודם לכן יהיו לרצון וגו':

(י) לא יפסיק - ר"ל ע"י דיבור כגון לומר לאחר שיסירנה וכן כל הסעיף זה ושאחר זה שמזכיר הפסק מיירי הכל ע"י דיבור אבל ע"י הליכה מותר שהליכה לא נקרא הפסק ודוקא הכא דהוא לצורך להסיר הנחש אף דתלינן דמן הסתם לא יהיה סכנה אבל שלא לצורך מקרי הליכה ג"כ קצת הפסק וכמו שפסק המחבר בס"ב:

(יא) ומוכן להזיק - אפילו באינו כרוך על עקיבו אלא שרואה שבא נגדו פוסק. ואם הוא יכול להשתמט ע"י שיטה מן הדרך קודם שיבוא אליו יטה ולא יפסיק בדבור וכנ"ל בס"א:

(יב) ואם שוורים - ושור המסורס אפילו אם אינו יודע אינו פוסק. ודוקא שלא הזיק מעולם אבל אם הזיק אפי' פעם אחת פוסק אפילו במקומות שאין רגילין שאר השוורים להזיק [אחרונים]:

(יג) אם שהה - אפילו רק שתיקה בעלמא בלי דיבור ואפילו רק בין ברכה לברכה:

(יד) כולה - אפילו עומד בסוף התפלה משערינן מתחלת התפלה עד סופה:

(טו) חוזר וכו' - ואם לא חזר לראש אלא למקום שפסק וגמרה צריך לחזור לראש ולהתפלל כל התפלה [פר"ח]. וה"מ שהיה אונס גמור אבל אונס ליסטים וכה"ג שנזכר לעיל בדיעבד יצא דאולי הלכה כהי"א המקילים הנ"ל דזה לא מיקרי אונס [מגן גבורים]:

(טז) לראש - הנה לפי מה דאנו נוהגין כהכרעת הרמ"א לעיל בסימן ס"ה גבי ק"ש כדעת הפוסקים דאינו חוזר לראש כ"א בשהשהייה היה מחמת אונס ה"ה בתפלה נמי הדין כן אך י"א דענינינו דאיירינן גבי עקרב או שור שבא כנגדו או שפסק מחמת ליסטים וכה"ג מקרי נמי הפסק מחמת אונס דבעת הזה לא היה יכול להתפלל ומקרי הפסק וחוזר לראש עי"ז וי"א דזה לא מיקרי אונס כ"א בשהיה ההפסק מחמת שהוא בעצמו לא היה ראוי לתפלה או שהמקום היה אינו ראוי משא"כ באונס אחר והכריע המ"א ועוד הרבה אחרונים דבתפלה אונס אחר נמי מיקרי אונס מאחר דיש מהראשונים שסוברים דבתפלה אם שהה לגמור את כולה אפילו בלי אונס כלל חוזר לראש אבל בק"ש וכל שאר ענינים לא מיקרי אונס כ"א בשהאיש או המקום אינו ראוי:

(יז) ואם לאו - ר"ל שלא שהה בשתיקה כדי לגמור כולה אבל מ"מ שהה הרבה דאי לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה לכו"ע אינו חוזר רק לאותו המקום בלבד [פמ"ג]. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הדה"ח:

(יח) חוזר לתחלת - דס"ל דחמירה תפלה לענין זה מק"ש ולפיכך בקריאת שמע או בברכותיה סגי בשהפסיק שיחזור למקום שפסק אבל בכאן בעינן לתחלת ברכה כי ע"י שהייה רבה נתקלקל הברכה ודוקא אם השהייה היתה באמצע ברכה אבל בין ברכה לברכה בדיעבד לית לן בה כל שלא שהה לגמור כולה ועיין בביאור הלכה:

(יט) הברכה - עיין בח"א שכתב דבדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שהשלים הברכה אינו רשאי לחזור ובמגן גבורים חולק לגמרי על דין השו"ע וכתב דמעיקר הדין אם לא שהה לגמור את כולה לא חשיב הפסק ואינו חוזר רק למקום שפסק והא דכתבו התוספות חוזר לתחלת ברכה מיירי בשהה לגמור כולה וס"ל להתוספות דאונס זה לא חשיב אונס גם בתפלה. ובביאור הגר"א מסכים לשיטת הרשב"א המובא בב"י עי"ש ומשמע מיניה דבכל גווני אינו חוזר רק לאותו המקום שפסק בלבד אם לא ששהה לגמור כולה ומחמת אונס דאז חוזר לראש התפלה:

(כ) בג' ראשונות וכו' - דכל אלו כברכה אחת חשיבי לכך אפילו לא שהה חוזר לראש התפלה או לרצה ולפי מה שכתבתי בשם הגר"א והמג"ג ה"ה הכא אין צריך לחזור רק לאותו מקום שפסק:

(כא) חוזר לראש - כתב הח"א היינו דוקא כשסיים כבר הברכה אבל אם הפסיק באמצע ברכה אינו חוזר אלא לתחלת אותה הברכה דכל באמצע לא נקרא חזרה אלא תיקון הלשון:

(כב) בקורא - נקט קורא משום דדין זה נובע מק"ש דשם ג"כ דינא הכי כמש"כ לעיל בסי' ס"ה ס"א בהג"ה:

(כג) אם שח - וה"ה אם הזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה כגון של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ג"כ דינו כאלו שח [אחרונים] ויבואר לקמן בסוף סימן ק"ח במ"ב עי"ש:

(כד) בתפלה - ואם שח בק"ש וברכותיה עיין לעיל בסימן ס"ה ס"א במ"ב:

(כה) כדין ההפסקות - ר"ל דאם שח באמצע ברכה שיחה מועטת ואפילו אם לא שהה עי"ז כדי לגמור אותה ברכה חוזר לראש הברכה ואם שהה ע"י השיחה כדי לגמור כל התפלה מראשו לסופו חוזר לראש התפלה ולפי מה שביארנו לעיל בסקט"ז לא יהיה דין זה רק בששח ע"י אונס כגון ע"י אנס וליסטים וכה"ג וכנ"ל אבל אם שח שלא באונס כ"א בשגגה ע"י איזה טעות או שסבר שהוא מותר אפילו שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש כ"א לתחלת הברכה ואם שח בין ברכה לברכה אע"ג דעשה איסור בזה מ"מ לא שייך בזה שום תיקון לכו"ע אלא מיד אחר השיחה גומר תפלתו ואם שח במזיד צע"ג בדין זה י"א דחוזר תיכף לראש התפלה אפילו בשיחה מועטת וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד:

(כו) לקדיש - ר"ל לאיש"ר וה"ה לברכו:

(כז) ישתוק - עד יתברך:

(כח) ויהא כעונה - לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה ומ"מ לא חשיב הפסק:

(כט) אינו פוסק - ואם פסק בזה וכן לקדיש ולקדושה דינו כשח במזיד ולדעת הפוסקים דשם חוזר לראש גם בזה חוזר לראש אך אם סבר שמותר להפסיק הוי כשוגג ואינו חוזר לראש וכנ"ל. ואם קראוהו לס"ת והוא עומד אחר תפלת י"ח אפילו לא התחיל עדיין אלקי נצור פוסק ועולה אך יזהר לומר יהיו לרצון קודם:

(ל) אחר שסיים וכו' - היינו שאמר גם יהיו לרצון קודם אלקי נצור דאל"כ אסור להפסיק כמש"כ בסימן קכ"ב ולזה רמז הרמ"א במה שכתב ועיין לקמן סימן קכ"ב:

(א) שתי תפלות - כגון שחרית ומוסף או ששכח ולא התפלל וצריך להשלימה בזמן תפלה שלאחריה ומתפלל שתים. והנה לפי מה שיבואר בסימן ק"ח במשנה ברורה דבין ששכח ערבית ומתפלל שחרית שתים להשלמה ובין ששכח שחרית ומתפלל מנחה שתים להשלמה צריך לומר אשרי בין תפלה לתפלה לא יצוייר דין זה רק בשכח תפלת המנחה שמתפלל ערבית שתים להשלמה דשם לא יאמר אשרי כמו שמבואר שם במ"ב דצריך עכ"פ להמתין כדי ד"א:

(ב) להמתין וכו' - ושיעור זה צריך להיות אחר שעקר רגליו ואמר עושה שלום וגו':

(ג) בין וכו' - כתב בספר שולחן שלמה וכן אם סיים שמונה עשרה אף שעדיין לא עקר רגליו ונזכר שטעה וצריך לחזור ולהתפלל ימתין כזה:

(ד) כדי הילוך וכו' - אפילו אינו רוצה לחזור למקומו אלא מתפלל שנית במקום שעומד שם כשפסע אחר תפלה הראשונה אבל לחזור למקומו אפי' אינו רוצה להתפלל שנית צריך להמתין כמש"כ בסימן קכ"ג:

(א) מק"ש - מפני שהם עוסקים במצוה או שטרודים טרדת מצוה וכמבואר בסימן ע' ס"ג:

(ב) צורך בהם - ר"ל שאינם מוכנים כלל לעזור בנשיאת המטה דאל"ה פטורין גם מק"ש וכדלעיל בסימן ע"ב ס"א עי"ש:

(ג) מתפלה - הואיל והיא מדברי סופרים ועוד שהיא בעמידה ואין יכולין לשהות כ"כ אבל ק"ש עיקר כונתה ועמידתה אינה אלא בפסוק ראשון ובקל יוכל לעמוד ולכוין. ואם עבר זמן תפלה עי"ז אין צריך להשלים בתפלה הסמוכה כיון דבשעת חובתו היה פטור מן הדין וכדלעיל בסוף סימן צ"ג עי"ש במ"ב:

(ד) שהיא מ"ע וכו' - כ"ז לדעת הרמב"ם שרק זמני התפלה הם מדברי סופרים אבל עיקר מצות תפלה היא מן התורה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה אלא שאין לה נוסח ידוע מן התורה ויכול להתפלל בכל נוסח שירצה ובכל עת שירצה ומשהתפלל פ"א ביום או בלילה יצא י"ח מן התורה וכתב המ"א שע"פ סברא זו נהגו רוב הנשים שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב לפי שאומרות מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומן התורה יוצאות בזה ואפשר שאף חכמים לא חייבו יותר אבל דעת הרמב"ן שעיקר מצות תפלה היא מד"ס שהם אנשי כה"ג שתיקנו י"ח ברכות על הסדר להתפלל אותן שחרית ומנחה חובה וערבית רשות ואע"פ שהוא מ"ע מד"ס שהזמן גרמא והנשים פטורות מכל מ"ע שהזמן גרמא אפילו מד"ס כגון קידוש הלבנה אעפ"כ חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים הואיל ותפלה היא בקשת רחמים. וכן עיקר כי כן דעת רוב הפוסקים וכן הכריע בספר שאגת ארי' ע"כ יש להזהיר לנשים שיתפללו י"ח ונכון ג"כ שיקבלו עליהן עול מלכות שמים דהיינו שיאמרו עכ"פ שמע ישראל כדאיתא בסימן ע' ויאמרו ג"כ ברכת אמת ויציב כדי לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב המ"א בסימן ע' וכ"ז לענין שחרית ומנחה אבל תפלת ערבית שהוא רשות אע"פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה מ"מ הנשים לא קבלו עליהם ורובן אין מתפללין ערבית. ותפלת מוספין בצל"ח כתב דפטורות אבל בספר מגן גבורים פסק דחייבות עי"ש:

(ה) לחנכם - להתפלל י"ח ערב ובוקר ומ"מ רשאי ליתן להם לאכול קודם תפלת שחרית ואסור לענותם כמש"כ בסימן רס"ט ושמ"ג לענין להאכילם קודם קידוש:

(ו) כגון רשב"י - דהם לא היו עוסקים כלל במלאכתם ואין מבטלין מלימודם אפילו רגע אבל אנו שמפסיקין מד"ת למלאכתינו כ"ש שנפסיק לתפלה:

(ז) לק"ש - מפני שהיא דאורייתא משא"כ לתפלה דהיא דרבנן ואף אם נסבור דהיא ד"ת מ"מ מה"ת אין לה זמן קבוע ודי בפ"א ביום וכנ"ל וכשקורא ק"ש יקראנה עם ברכותי' ואח"כ יחזור ללימודו ולא יתפלל. ואף שצריך לבטל ולהפסיק לימודו לעשיית כל המצות אפילו של ד"ס דהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא מ"מ תפלה הואיל ואינה אלא בקשת רחמים קילא משאר מצות לגבי אנשים כאלו שאינם מבטלים מלימודם אפילו רגע:

(ח) אינו פוסק - ואפילו אם עי"ז יעבור הזמן ודוקא באופן שאם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו להתקבץ ללמוד אח"כ הלא"ה פוסק אם יעבור זמן ק"ש או תפלה. ומהח"א משמע דבכל גווני פוסק אם יעבור זמן התפלה. והמבטל תפלה משום לימוד אפילו לומד עם אחרים כל היום כאלו לא למד [רוקח] ובא"ר ג"כ כתב בשם פסקי תוס' להחמיר בזה ועיין בבה"ל שביארנו דלכו"ע לכתחילה אסור לו להתחיל ללמוד אפילו עם אחרים אחר שכבר הגיע זמן ק"ש אם הוא משער שע"י לימודו יעבור הזמן אלא חייב לקרות ק"ש מקודם:

(ט) פסוק ראשון - כדי לקבל מלכות שמים בזמן ק"ש ויחזור אחר הלכה שיש בה יציאת מצרים כדי להזכיר יצ"מ בזמן ק"ש ואחר לימודו טוב שיגמור כל ק"ש אף שעבר זמנה:

(י) אינו פוסק כלל - ר"ל אפילו לפסוק ראשון ואפילו לומד ביחידי וכתבו האחרונים דאפילו התחיל ללמוד באיסור דהיינו לאחר שכבר הגיע זמן קריאת שמע ותפלה שאסור לו להתחיל ללמוד עד שיתפלל תחלה אם הוא לומד בביתו ואינו רגיל לילך לבית הכנסת להתפלל כמו שכתב בסימן פ"ט מכל מקום אם כבר התחיל אין צריך להפסיק ורשאי ללמוד כל זמן שיש שהות עדיין ובאליהו רבא פסק דלענין קריאת שמע שהוא דאורייתא אף שישאר לו זמן אחר כך לקרותה מכל מקום צריך להפסיק תיכף ולקרותה כולה אם הוא לומר ביחידי עי"ש בסימן ע' ובסימן זה וכל זה אם הוא לומד בביתו אבל אם הוא לומד בבית המדרש או אפילו בביתו אך שהתחיל ללמוד בהיתר דהיינו קודם שהגיע זמן ק"ש בודאי יש לסמוך ע"ד הרמ"א שלא להפסיק אפילו אח"כ כל עוד שיש שהות ועיין בבה"ל:

(א) אם התפלל - ולענין ק"ש וברכותיה אם נסתפק עיין לעיל בסימן ס"ז:

(ב) חוזר ומתפלל - ומתנה ואומר אם לא התפללתי תהא לחובתי ואם התפללתי תהא לנדבה ואע"פ שכל ספק מד"ס להקל מ"מ הכא חוזר ומתפלל מפני שהלואי שיתפלל אדם כל היום בתורת נדבה וע"י חידוש וכדלקמיה והכא כשחוזר ומתפלל על הספק א"צ חידוש דאין לך חידוש גדול מזה שיצא ידי ספיקו. כתב בדרך החיים דערבית בספק אינו צריך לחזור ולהתפלל תפלת י"ח דקבעוה חובה בודאי לא בספק אבל מדברי הפמ"ג משמע רק דאין חוב עליו לכו"ע עי"ש אבל לכתחילה נכון הוא שיחזור ויתפלל גם בערבית כי באמת גם בערבית אפילו למ"ד רשות מ"מ לכתחילה מצוה היא וממילא מה שיצא ידי ספיקו נחשב כחידוש גם בערבית וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם פ"י מהלכות תפלה עי"ש ועצהי"ט יראה לחדש דבר בהחזרה:

(ג) אינו חוזר וכו' - דתפילות כנגד תמידים תקנום והוי כמקריב שני תמידין לשם חובה שאסור משום בל תוסיף ואפילו התפלל מתחלה ביחיד ועכשיו רוצה להתפלל בצבור אפ"ה אסור:

(ד) ומתפלל בנדבה - פי' דוקא בנדבה אבל לשם חובה אפילו בחידוש אסור והא דבעינן חידוש בנדבה דע"י החידוש מינכר מתוכה שתפילתו היא לשם תחנונים ולא לשם חובה ובלא חידוש מיחזי כמי שעושה אותה לשם חובה ועיין בב"י שביאר דעת הטור דה"ה אם מתפלל תפילה שלא בתורת חובה וגם לא התכוין בה לשום נדבה והוא מחדש בה דשפיר דמי דע"י החידוש מינכר שהיא לשם תחנונים ועיין בביאור הלכה:

(ה) מתפלת מוסף - ר"ל אפילו דשל ר"ח וחוה"מ כיון שאומר ומוספים כהלכתם והמוספין אינן קרבין אלא משל צבור ואין היחיד יכול לנדב אותם ועיין באחרונים שכתבו דלפ"ז בתפלת מוסף וה"ה בשבת ויו"ט בכל התפילות אם נסתפק אם התפלל אותם אינו יכול לחזור ולהתפלל אותם דהרי צריך להתנות וכנ"ל בסק"ב ובזה אינו יכול להתנות ועיין לקמן בסימן קכ"ד ס"א בבה"ל:

(ו) כלל - לפי שאין נדרים ונדבות קרבין בהם:

(ז) אפילו יכול וכו' - דתחלת תפילתו היה מסתמא בודאי לשם חובה שהרי היה סבור שלא התפלל עדיין ולא מהני בה חידוש ולכך אפילו אם ירצה עתה לגומרה לשם נדבה לא מהני כיון שכבר התחיל בה לשם חובה דא"א להביא קרבן שחציו חובה וחציו נדבה. וכ"ז כשהתחיל על דעת שלא התפלל אבל אם היה לו ספק אם התפלל והתחיל בתנאי וכנ"ל בסק"ב ונזכר באמצע שהתפלל י"ל דא"צ חידוש וגומר כך לשם נדבה דכיון שהתחיל מתחלה כהוגן אדעתא דספיקא וספק הוי כחידוש תו אין צריך חידוש ובלבוש משמע שגומרה ע"י חידוש אפשר דהוא על צד היותר טוב:

(ח) מהאמצעיות - אבל לא בג' ראשונות ובג' אחרונות וכדלקמן בסימן קי"ב:

(ט) כלל - דאין צבור מקריבין קרבן נדבה אלא לקיץ המזבח כשהמזבח בטל וזהו דבר שאינו מצוי לכן אין להתפלל י"ח כנגד זה אבל יחיד יכול להתפלל נדבה ע"י חידוש אפילו בצבור:

(י) הרוצה להתפלל וכו' - ר"ל אפילו הוא מתפלל הנדבה ע"י חידוש:

(א) טעה - כונתו לאפוקי הזיד וכדלקמן בס"ז. ומי שלא התפלל מחמת שלא היתה דעתו נכונה עליו כראוי אף דשלא כדין עשה בזה וכדלעיל בסימן ק"א ס"א וצ"ח ס"ב מ"מ אין זה בכלל מזיד ומהני ליה השלמה:

(ב) או נאנס - כגון שהיה חולה או שכור וכדלקמן בס"ח ולענין אונן שעבר עליו זמן תפלה עד שקבר מתו עיין לעיל בסימן ע"א ס"א ובמ"ב שם. ומי שבזמן תפילה לא היה לו מים לרחוץ ידיו ועי"ז עבר זמן תפילה גם זה הוא בכלל אונס וצריך אח"כ להתפלל שתים ולכתחילה אין נכון לבטל התפילה משום מים וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ד ובמ"ב עי"ש. ואם עסק בצרכי צבור עיין לעיל בסוף סימן צ"ג במ"ב ועיין בפמ"ג בסימן זה שכתב דנכון שגם בזה יתפלל אח"כ להשלים התפילה שחסרה לו אך בזה יתפלל אותה בתורת נדבה ויחדש בה דבר:

(ג) ולא התפלל שחרית - ולענין ק"ש אם יש לה תשלומין עיין לעיל סוף סימן נ"ח ובמה שכ' שם במ"ב ועי"ש עוד דברכת ק"ש אין לה תשלומין לכו"ע דהיינו אפילו אם ירצה לברך אותם בעת שקורא ק"ש פעם אחרת עם ברכותיה דלא תקנו חז"ל תשלומין אלא לתפלה שהיא בקשת הרחמים:

(ד) מנחה וכו' - וכשהוא ש"ץ יוצא ידי השלמה במה שמחזיר התפילה בקול רם ויכוין בה בשביל עצמו לתשלומין וגם להוציא בה מי שאינו בקי:

(ה) שתים - ואין די שיכוין לשמוע מש"ץ ולצאת בה בשביל עצמו לתשלומין בין עבור ערבית או שחרית דלא תקנו שיצא בחזרת הש"ץ אלא דוקא מי שאינו בקי ומ"מ בדיעבד יצא אם היה זה בשביל השלמת תפילת ערבית ואע"ג דבסימן קכ"ד קי"ל דאפילו בדיעבד אין בקי יוצא בחזרת הש"ץ מ"מ בזה שהיא לתשלומין בשביל תפילת ערבית שהיא רשות קילא:

(ו) הראשונה מנחה - כי צריך להקדים תפילה שהיא חובת שעה לתפילת התשלומין:

(ז) ואם היפך - פי' שהיתה בדעתו שתהא הראשונה לתשלומין לא יצא דלא תקנו רבנן השלמה אלא בזמן התעסקות בתפילה חיובית ולא קודם לכן ויש מפקפקים לומר שא"צ לחזור ולהתפלל אא"כ גילה דעתו בפירוש בתפילתו שהשניה היא לשם חובה והראשונה לתשלומין וכגון שהוא מוצאי שבת והבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה כמו שיתבאר ולענין דינא כתב הפר"ח והפמ"ג שאין לנו אלא דברי המחבר וכן העתיק הדה"ח להלכה ומ"מ טוב יותר שבעת שחוזר ומתפלל יתנה ויאמר אם איני מחוייב להתפלל פעם שנית אני מתפלל אותה בתורת נדבה:

(ח) לא יצא - בין שהיפך במזיד או בשוגג:

(ט) וצריך לחזור וכו' - אך אם התפלל השניה לתשלומין והראשונה לשם חובה וטעה בשל חובה ולא אמר בה טל ומטר באופן דצריך לחזור ולא נזכר זה עד אחר תפילה שניה אפ"ה השניה עלתה לתשלומין ויתפלל אח"כ לשם חובה ואף שהתפילה החיובית בטעות היתה לא אמרינן כמאן דלא התפלל כלל דמיא לענין זה משום דמ"מ בעת שהתפלל השניה לתשלומין היה זמן תפילה וכן כל כיוצא בזה שהתפלל תפלה הראשונה לחיובא וטעה בה ששכח או הוסיף באופן שצריך לחזור ולהתפלל אותה וכתב המגן גבורים דכל זה אם כיון בפירוש בשניה לתשלומין אבל אם לא כיון טוב יותר שתעלה לו השניה לשם חובה ויתפלל אח"כ לתשלומין דבזה יוצא לכל הדיעות:

(י) שחרית שתים - ואסור לאכול קודם שיתפלל השניה דהא כבר הגיע זמנה ואם התחיל אינו מפסיק כ"כ המ"א אבל בספר מחצית השקל ובספר מגן גבורים הכריעו דאפילו בדיעבד מפסיק משום דצריך להסמיך התפילה השניה להראשונה בכל מה דאפשר:

(יא) לאחר שאומר וכו' - ר"ל שלא יפסיק לכתחילה ביניהם בשום דבר ואפילו בלימוד אסור כי תפילת השלמה צריכה להיות בעוד שעוסק בתפילה החיובית ומ"מ נ"ל דחזרת ש"ץ של תפילה החיובית מותר לשמוע קודם דזה מיקרי עדיין עוסק בתפילה ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ז מה שכתבנו שם במ"ב בשם הא"ז:

(יב) ושמונה עשרה ברכות - ר"ל עם התחנון שאומר אח"ז דאין להפסיק בין הי"ח לתחנון:

(יג) יאמר אשרי - כדי לעמוד גם בתפילת תשלומין מתוך דברי תנחומין של תורה וכנ"ל בסימן צ"ג וגם דהא בלא"ה יהיה צ"ל אשרי קודם למנצח ובא לציון יאמרנה עכשיו ולא יאמר אח"כ ועיין באחרונים שהסכימו דה"ה אם מתפלל מנחה שתים בשביל השלמה יאמר ג"כ עוד הפעם אשרי קודם תפילה השניה וכל זה הוא רק לכתחילה אבל מדינא א"צ הפסקה בין תפילה לתפילה רק כדי הילוך ד"א כמש"ל בסימן ק"ה:

(יד) בין וכו' - כדי להשלים בזה גם האשרי שהיה צריך לומר קודם המנחה ויש מאחרונים שכתבו בשם המקובלים שלא לומר אשרי בערבית ואף שהוא בשביל תפילת המנחה ג"כ יש להחמיר בזה וכתב בדרך החיים דאיך שהאדם ינהוג בזה יש לו על מי לסמוך אך כל זמן שהוא יום לא ימנע מלומר אשרי אף שהוא אחר תפילת המנחה ע"כ אם נתאחר ובא לבהכ"נ בשעה שהצבור התחילו תפילת המנחה יתפלל עמהם ויאמר אשרי אח"כ ועיין במ"א שכתב דמדברי הזוהר משמע דאפילו באופן זה לא יאמרנו אדעתא דחובה רק כקורא בתורה:

(טו) בזמן תפילה - יש מאחרונים שכתבו שר"ל דלא תקנו חז"ל תפלת השלמה רק בעודנו עוסק בתפילתו העיקרית אחר ששהא כדי הלוך ד"א או אשרי בינתים אבל הרבה אחרונים הסכימו דאף דלכתחילה בודאי צריך לזהר בזה להתפלל תפלת השלמה תיכף אחר תפילה החיובית אבל בדיעבד אינו מעכב רק אם עבר זמן תפלה דהיינו אם לא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים רק עד ד' שעות על היום שהוא זמן תפילה לשחרית דהא נוטל עבור זה שכר תפלה בזמנה משא"כ אחר ד' שעות דנוטל רק שכר תפלת רחמי כ"כ הפמ"ג ומגן גבורים ודה"ח אלא שבדה"ח הוסיף דבר חדש שלא נזכרו בשארי אחרונים. והוא דאם גם תפלת שחרית גופא לא התפלל עד אחר ד' שעות דצריך להתפלל אז שתים כיון שעוסק בתפלה. ואם שכח להתפלל מנחה י"א דמתפלל מעריב שתים רק עד חצות לילה שהוא זמן הראוי לערבית לכתחלה וע"ש בדה"ח מה שכתב עוד בזה להלכה אמנם הפמ"ג כתב דזמן השלמת תפילת המנחה הוא כל הלילה עד עמוד השחר. ואם שכח ולא התפלל שחרית יש לה השלמה רק מעת שמתחלת זמן מנחה והוא החצי שעה שאחר חצות וגם שיתפלל מנחה מקודם ונמשך זמן ההשלמה בדיעבד עד בין השמשות ואפילו היה יום שיש בו מוסף והתפלל מוסף באמצע. כ"ז העתקתי מן האחרונים לדינא אמנם לכתחילה יותר נכון בכל זה שאם לא התפלל תיכף תפלת השלמה אחר התפילה החיובית יתפלל אותה בתורת נדבה דהיינו שיתנה ויאמר אם אני חייב הרי זו לחובתי וא"ל הרי היא נדבה וכן הסכים הפמ"ג:

(טז) הסמוכה - כתבו האחרונים שאין תפילת מוסף מועיל להשלמה דהיינו שאם חסר שחרית ביום שיש בו מוסף לא יכול להשלים להתפלל מוסף שתים. אם שכח שחרית והתפלל מוסף ועדיין לא עבר זמן שחרית אפ"ה יתפלל שחרית. מי ששכח ולא התפלל שחרית ומוסף ונזכר במנחה יתפלל מנחה ואחריו מוסף ואחריו שחרית ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא:

(יז) ולא מנחה - ה"ה אפילו אם התפלל מנחה ג"כ לא יכול להשלים בערב עבור שחרית דהכלל דלא תקנו השלמה רק בזמן תפילה הסמוכה לה [פמ"ג]:

(יח) אם רצה - ולכן מי שהיה חולה או תפוס בתפיסה ולא היה המקום נקי כשיצא יתפלל כל התפילות שהפסיד ויתפלל מעריב ואח"כ מנחה ואח"כ שחרית ואם יצא מתפיסה בר"ח מזכיר בכולם יעלה ויבא אבל אם יצא בשבת ויו"ט ימתין עד הערב ויתפלל דקי"ל בסימן ק"ז שאין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט:

(יט) ונכון וכו' - עיין בפמ"ג שהסכים דטוב שיתנה ויאמר אם אני חייב להתפלל ה"ז לחובתי וא"ל הרי זו לנדבה ובזה יצא ידי כל הדיעות שיש כמה דיעות שסוברים דיש תשלומין לתפילה אפילו לכמה תפילות שעברו:

(כ) תשלומין - דהאיך יקרא הקרבנות וכבר עברו זמן מוסף:

(כא) הזיד - ומי שבא לבהכ"נ סמוך לערבית והתפלל ערבית מבע"י ועדיין לא התפלל מנחה אף שלכתחילה שלא כהוגן עשה שהיה לו להתפלל תפילת י"ח לשם מנחה בעוד שהקהל מתפללין ערבית מ"מ אין לדמותו להזיד ולא התפלל כיון שעדיין לא עבר זמן המנחה ואף את"ל שא"א לו להתפלל תפילת המנחה באותה שעה כיון שכבר עשאו לילה בתפילת ערבית מ"מ לא יהא אלא ערבית שתים והשניה לתשלומי מנחה ואם הוא ר"ח יזכיר יעלה ויבא גם בשניה כיון שכבר קיבל עליו ר"ח במה שהזכיר בו יעו"י וה"ה אם אירע כן בשבת יתפלל השניה ג"כ של שבת וכתבו האחרונים דאם לא הזכיר בראשונה יעלה ויבא גם בשניה לא יזכיר כיון שהוא עדיין יום. מי שהתפלל במקום שהיה ראוי להסתפק בצואה ומצא אח"כ צואה דמוכח לעיל בסימן ע"ו שצריך לחזור ולהתפלל לפי שפשע שהיה לו לבדוק ה"ה דפושע ומזיד מקרי לענין זה דאם בעת כשמצא כבר עבר זמן תפילה תו אין לו תשלומין אח"כ:

(כב) וא"צ חידוש - והב"ח והגר"א פסקו דצריך חידוש:

(כג) אותו עסק - ואפילו אם העסק הוא מהדברים הנזכרים בסימן רל"ב לאיסור משהגיע זמן תפלה והוא התחיל בעסק זה באיסור כיון שלא ביטל התפלה בשאט נפש אלא היה סבור להתפלל אחר שיגמור העסק ושכח אח"כ:

(כד) שלא יבוא וכו' - וכן אם היה טרוד לקנות ולמכור סחורתו וע"י כך עבר זמן התפילה:

(כה) של שבת - אע"ג שבאה לתשלומין של חול מ"מ כיון שעכשיו הוא שבת מתפלל אותה ג"כ של שבת. ואם טעה והתפלל השניה של חול פטור מלהתפלל ואם הקדים בזה השל חול לשל שבת לא יצא לכו"ע שהרי ניכר שהקדים התשלומין אך אם עדיין היום גדול אלא שקיבל שבת במזמור שיר וגו' או בברכו ולא התפלל עדיין מנחה דמבואר לקמן בסימן רס"ג סט"ו דיתפלל ערבית שתים לכתחילה צריך להתפלל שתים של שבת והראשונה לשם ערבית והשניה לשם תשלומי מנחה ובדיעבד אם התפלל ראשונה לשם מנחה ואפילו אם התפלל אותה של חול אפשר דיצא הואיל ועדיין יום הוא:

(כו) שתים - וכן פסקו המ"א והדה"ח והח"א ושארי אחרונים דלא כהלבוש וסייעתו שסוברים דאין צריך להזכיר בשניה של ר"ח. מי שלא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ולא הזכיר בשניה יעלה ויבא א"צ לחזור ולהתפלל כיון דאפילו אם היה מתפלל בערבית גופא ושכח א"צ לחזור א"כ לא יהיה חמיר התשלומין מאלו התפלל בזמנה וכן אם טעה ולא התפלל מנחה בר"ח ור"ח הוא שני ימים ומתפלל ערבית שתים והשניה הוא לתשלומין של מנחה אפילו לא הזכיר בה ר"ח א"צ לחזור כיון דאפי' בעיקר התפלה דערבית א"צ לחזור בשביל יעלה ויבא ק"ו מה שהוא עכשיו לתשלומין:

(כז) צריך לחזור - דבזה שלא הזכיר בראשונה גלי דעתו דנתכוין בה לשם תשלומין של ער"ח דהוי חול וכבר מבואר בתחלת הסימן דאם הקדים התשלומין לשל חוב דלא יצא וכמו בהבדלה בסעיף שאחר זה ע"כ יחזיר ויתפלל אותה התפילה והיינו דוקא כשהתשלומין בא מחמת תפלה שאינו של ר"ח דכיון שלא הזכיר יעלה ויבא בראשונה גלי אדעתיה דצלי בראשונה אדעתא דתשלומין של יום חול אבל אם היה ר"ח ב' ימים ולא התפלל מנחה ביום ראשון של ר"ח שצריך להתפלל ערבית שתים ולא הזכיר בראשונה יעלה ויבא א"צ לחזור ולהתפלל דליכא ראיה דבשביל תשלומין התפלל אותה. עוד כתבו האחרונים דמה שכתב הרמ"א דאם לא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה צריך לחזור ה"מ בסתמא אבל אם כיון בפירוש הראשונה לשם חובה והשניה להשלמה יצא:

(כח) ואינו מבדיל - משום דהבדלה די בפעם אחד משא"כ בשבת ור"ח דצריך להזכירה בכל התפילות ע"כ פסק בסעיף הקודם דמתפלל של שבת ושל ר"ח שתים:

(כט) לא עלתה לו - דמיבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא והוא גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין לכן צריך לחזור ולהתפלל אחת לתשלומין בלא הבדלה אך אם כיון במחשבתו שהראשונה לחיובא והשניה לתשלומין ומה שהיפך ההבדלה היה בטעות ושגג ולא נתכוין כלל א"צ לחזור:

(ל) ואם הבדיל וכו' - כ"ז בסתמא אבל אם היה בדעתו בפירוש הראשונה להשלמה נראה דלא יצא [א"ר]:

(לא) לא הבדיל וכו' - שאין חוזרין בשביל הזכרת הבדלה בתפילה הואיל ויכול לאומרה על הכוס כמש"כ בסימן רצ"ח ואם אח"כ טעם קודם שהבדיל על הכוס דקי"ל צריך לחזור ולהתפלל מ"מ עלתה לו תפלת התשלומין כיון דבשעה שהתפלל התשלומין שפיר היה פטור מחובת שעתא שהרי היה כוס לפניו רק שעל ידי שטעה נתחייב:

(לב) במוצ"ש שתים - יש בזה מחלוקת התוספות בשם ר"י ס"ל דא"צ לחזור בשביל זה דהא כבר התפלל י"ח רק ששכח של שבת וכשישלים ויתפלל י"ח ולא יזכיר של שבת מה ירויח בזה התשלומין וחכמי פרובינצ"ה ס"ל דמה שהתפלל י"ח בלא שבת הוי כאלו לא התפלל כלל כיון שלא עשה כדין וע"כ הכריעו הפוסקים שיחזור להתפלל בתורת נדבה וא"צ לחדש כיון שיש סברא שצריך לחזור ולהתפלל מצד הדין אין חידוש גדול מזה:

(לג) בתורת נדבה - היינו שיתנה ויאמר אם חייב אני ה"ז לחובתו וא"ל הרי זה לנדבה. ועיין בפמ"ג דה"ה כל ספק פלוגתא דרבוותא יתפלל בנדבה ובתנאי שיהא ספק פלוגתא ממש לא יחיד נגד רבים ולא קטן נגד גדול ואז דינו כמו בספק אם התפלל לעיל בסימן ק"ז סעיף א' ובשבת ויו"ט אין מתפלל תפילת ספק דאיך יתנה דאין מביאין נדבה בשבת כדלעיל בסימן ק"ז. אם נאנס ולא התפלל במו"ש מתפלל ביום שתי תפלות אחת לחובה ואחת לתשלומין ולא יאמר אתה חוננתנו אע"פ שלא הבדיל כ"כ כה"ג בשם הרדב"ז וכתב המ"א בסימן רצ"ד שלא ידע את טעמו עי"ש ובספר מגן גבורים העתיק את טעמו ממנו וז"ל שם אפילו עדיין לא הבדיל א"צ לומר אתה חוננתנו כיון שחייב להבדיל שלא תקנו תשלומין לדבר שיש לו תקנה וכיון שאתה חוננתנו יש לו תקנה בהבדלה אין לו תשלומין:

(לד) וה"ה אם וכו' - ר"ל שנכון ג"כ להתפלל בערבית תפלה שניה להשלמה ובתורת נדבה והיינו ג"כ מטעם הנ"ל מפני שאינו מרויח כלום בתפילה זו שהרי יעלה ויבא לא יאמר עכשיו שכבר עבר ר"ח ותפילת שמנה עשרה כבר התפלל אבל אם בלילה ג"כ ר"ח לכו"ע יתפלל דהא ירויח שיאמר יעלה ויבא כ"כ המ"א והסכימו עמו האחרונים. עוד כתב המ"א דה"ה בליל יו"ט שני ור"ל אם התפלל של חול במנחה של יו"ט ראשון צריך להתפלל בלילה להשלמה לכו"ע דהא ירויח שיתפלל של יו"ט ובספר צל"ח חלק ע"ז הדין השני והביאו בחידושי רע"א ועיין במחצית השקל ומגן גבורים:

(לה) יעלה ויבא - בדיוקא נקט יעלה ויבא דאם שכח טל ומטר או משיב הרוח בשבת ור"ח במנחה או ששכח שאר דבר המצריכו לחזור ולהתפלל לכו"ע יתפלל בערב שתים דהא ירויח זה בתפילת התשלומין:

(לו) של ר"ח - אם חל ר"ח בע"ש והיה ר"ח רק יום אחד ושכח במנחה להזכיר של ר"ח ונזכר אחר שחשכה אין להשלים כלל בליל שבת כיון דאינו מועיל כלום ורק שיכול להתפלל בנדבה ואין מתפללין תפלת נדבה בשבת. אם לא התפלל שחרית ביום ראשון של פסח וביום שמיני עצרת כשמשלים במנחה יתפלל תפלות שוות ואם טעה בתשלומין והתפלל כמו שהיתה ראויה להתפלל בשחרית אינו חוזר וכן אם לא התפלל מנחה ביום שלפני יום שמתחילין לומר טל ומטר ומתפלל ערבית שתים ישאל מטר בשניהם ובדיעבד אם לא שאל בשל תשלומין יצא ועיין בבה"ל:

(לז) שלא בזמנה - כגון שהזכיר יעלה ויבא שלא בר"ח וחוש"מ או שהוסיף של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ונזכר לאחר שגמר הברכה או כל התפילה:

(לח) לא הוי הפסקה - שיהיה צריך עי"ז לחזור לראש או לתחלת הברכה שהפסיק בה ורוב האחרונים חולקים על פסק זה וס"ל דלא עדיף זה מאם הפסיק בשיחה באמצע התפילה דפסק השו"ע לעיל בסימן ק"ד סעיף ו' שצריך לחזור לתחלת ברכה ובג' ראשונות ואחרונות חוזר לתחלת הג' ועיין לעיל שם שביארנו כל פרטי דיני השיחה. גם בדה"ח ובח"א סתמו לדינא כמותם ועיין בדה"ח שהוסיף עוד וכתב דה"מ אם הזכיר דבר שאין שייך לאותו היום כגון שאומר זכרנו וכו' וכתבנו וכו' דאין זמן כתיבה היום או שאמר יעלה ויבא עד לאחר יום ר"ח הזה שהוא שקר מוחלט שהיום אינו ר"ח ע"כ דינו כשח באמצע תפילה וכנ"ל אבל אם לא אמר שקר כגון שאמר זכרנו לחיים ולא אמר וכתבנו או הבדלה בחונן הדעת שמזכיר מה שחנן לו השי"ת לב להבין ולהבדיל וזה שייך בכל השנה לתת תודה להש"י שחלק לו לב להבין ומדע לידע או שאמר יעלה ויבא עד ביום ר"ח הזה דלא הוי שקר רק כמוסיף בתפילתו ואף שאסור להוסיף בג' ראשונות ואחרונות מ"מ כשח לא הוי עכ"ל ועיין בח"א כלל כ"ה שכתב בין לענין שיחה בשוגג בתפלה ובין לענין שהזכיר דבר שלא בזמנו בדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שסיים הברכה אף שהוסיף בה דבר שלא כענינו אינו רשאי לחזור וכ"ש אם כבר השלים תפלתו עי"ש טעמו בנ"א:

(א) הנכנס לבהכ"נ - ואם רוצה לצאת להתפלל בעזרה חוץ לבהכ"נ מתפלל וא"צ להמתין:

(ב) צבור מתפללין וכו' - זה הסעיף מיירי בתפילת המנחה וה"ה בשחרית אם היה עומד בק"ש וברכותיה בשעה שהצבור התחילו שמ"ע אם יכול להתחיל ולגמור התפילה [עד אלהי נצור] קודם שיגיע הש"ץ לקדושה יתפלל וא"ל אל יתפלל רק ימתין בשירה חדשה ועיין מה שנכתוב לקמן בשם הח"א בענין זה:

(ג) ש"ץ לקדושה - דקדושה אסור לומר ביחיד וכן קדיש ומודים טעמיה דצריך לשחות עם הקהל שלא יהא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו:

(ד) או לקדיש - לכאורה כיון דצריך לגמור תפילתו קודם קדושה כ"ש שישמע הקדיש שאחר שמ"ע י"ל דמיירי במעריב דליכא קדושה א"נ מיירי שכבר שמע קדושה דמשום קדושה לא היה צריך להמתין וכמו שנכתוב לקמן דמ"מ צריך לגמור קודם קדיש שאחר שמ"ע והיינו שיגמור עכ"פ קודם שיגיע ש"ץ ליהא שמיה רבא ולא יענה אמן אז רק יש"ר בלבד מטעם דכיון דלא מתכוין אז על מה לומר האמן מקרי אמן יתומה ואם נותן לבו ויודע אז על מה עונה האמן רשאי. ודע דאיש"ר עדיף מקדושה ע"כ אם בא סמוך לקדושה ואם ימתין עד אחר קדושה לא יגמור תפילתו עד אחר קדיש ולהמתין עד אחר קדיש אינו יכול מפני שזמן תפילה עובר טוב שיתחיל להתפלל קודם קדושה ויהיה יכול לענות איש"ר. וקדושה עדיף ממודים ע"כ אם בא סמוך לקדושה ואם יתחיל מיד לא יוכל לאמר קדושה ואם ימתין עד אחר קדושה לא יהיה יוכל לאמר מודים עם הצבור ולהמתין עד אחר מודים אינו יכול מפני חשש שיעבור זמן תפילה מוטב שיתחיל להתפלל אחר קדושה כ"כ המ"א ולפי מה שביארנו לקמן בסקי"ד בשם המ"ג טוב שיתחיל בזה להתפלל עם הש"ץ בשוה ויהיה לו קדושה ומודים וכ"ש דאיש"ר עדיף ממודים ע"כ מי שבא לבהכ"נ תיכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפילה יתחיל מיד דמוטב לבטל מודים מלבטל איש"ר ועוד דמודים אפשר לשחות באמצעיתן. וכן עדיף איש"ר מתפילה בצבור ע"כ אם בא סמוך לקדיש ואם יתפלל תיכף יבטל איש"ר ואם ימתין עד אחר קדיש לא יוכל להתפלל ערבית עם הצבור איש"ר עדיף ותיכף אחר זה יתחיל להתפלל שמ"ע לשם מנחה ואין לו לחוש למה שהצבור מתחילין ערבית כיון שהוא עדיין יום. ועיין מה שכתבנו עוד בבה"ל בשם הפמ"ג:

(ה) וה"ה אמן וכו' - לכאורה בשלמא אמן דשומע תפילה יש נ"מ דיהיה צריך להמתין מלהתפלל אפילו אחר קדושה עד שידע שיגמור קודם ברכת ש"ת אבל אמן דהאל הקדוש למאי נ"מ כיון דצריך לגמור להתפלל קודם קדושה ממילא יענה אמן אחר האל הקדוש וי"ל דנ"מ אפילו אם שמע קדושה דמ"מ צריך להמתין משום אמן דהאל הקדוש שלא שמע עדיין וגם לענין שלא יעמוד להתפלל תיכף אחר קדושה כ"א אחר שיענה האמן על הברכה דגם זה הוא שייך לקדושה. וה"ה אם יודע שהצבור יאמרו ברכו והוא לא שמע עדיין אם יוכל לגמור תפילתו טרם שיאמרו הקהל ברכו מתפלל כדרכו ואם יודע שלא יוכל לגמור תפילתו קודם ברכו צריך להמתין בשירה חדשה עד שישמע ברכו ואם כבר שמע קדושה או ברכו או יודע שישמע אח"כ א"צ להמתין מיהו למודים אפילו שמע כמה פעמים מודים בצבור צריך להמתין דהא הטעם שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה [אחרונים] וכן לקדיש צריך להמתין דהא אין לו קצבה ואפשר דהקדישים מעלינו ואילך אינם בכלל זה כ"כ המ"א וש"א והדה"ח והח"א כתבו דכל הקדישים אם שמע כבר וענה איש"ר א"צ תו להמתין:

(ו) אחר קדושה - לאו דוקא דה"ה אם נכנס קודם קדושה והמתין מלהתפלל עד אחר קדושה צריך ג"כ לשער בעצמו אם יוכל לגמור עד שיגיע ש"ץ למודים:

(ז) ש"ץ למודים - ולרמ"א הנ"ל בהג"ה צריך לגמור קודם אמן של שומע תפילה או שישער בעצמו שיוכל להגיע בתפילתו בברכת ש"ת עם הש"ץ בשוה וא"ל לא יתחיל עד מודים וכן העתיקו האחרונים לדינא:

(ח) ששוחין בהם וכו' - ואע"פ שלא יכול לומר מודים דרבנן שהצבור אומרים אין בכך כלום כיון ששוחה עמהם וזה מותר אפילו לכתחילה אך יצמצם שברכת שומע תפילה יאמר עם הש"ץ בשוה וכדלקמיה בס"ב:

(ט) כדי לסמוך - פי' שטעה ואמר עד גאל ישראל שממילא מחויב להסמיך לה התפילה מיד וה"ה אם מצד שהשעה עוברת מחוייב לעמוד תיכף להתפלל דאל"ה צריך לכתחילה להמתין משום קדושה בשירה חדשה וכמש"כ בסימן ס"ו ס"ט:

(י) ישחה עמו - ואינו אומר אז מודים והשחיה הוא כדי שלא יהא נראה ככופר במי שהצבור משתחוים לו ומ"מ אם אינו מוכרח לו להתחיל מיד לא הותר לו להתחיל התפילה ע"ד שישחה באמצע הברכות אף דמותר לשחות באמצע כל הברכות וכדלקמן בסימן קי"ג משום דשמא ישכח מלשחות כיון שאינו מחוייב שם לשחות בלא"ה ואם יתן לבו לזה יטרד ולא יכוין בתפילתו:

(יא) מלה במלה - פי' שיאמר עמו נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה. ובת"צ לא יאמר עם הש"ץ ענינו ברכה בפני עצמה ואפילו במנחה אלא בש"ת כיחיד:

(יב) ברכת האל וכו' - פי' יכוין בשתי הברכות אלו לסיים עם הש"ץ ביחד ואז א"צ תו לעניית אלו האמנים כמו הש"ץ בעצמו:

(יג) וגם יכוין וכו' - עיין לעיל בסקי"א ובספר מגן גבורים כתב דטוב יותר להתפלל מלה במלה לקיים שחיה ואמנים משימהר להתפלל עד שלא יגיע ש"ץ למודים וכן משמע בספר אליהו רבא:

(יד) אבל לכתחילה וכו' - ובספר א"ר האריך מכמה פוסקים דאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשוה ועיין ח"א שמשמע מיניה דעכ"פ בשחרית בודאי יש להקל בזה כדי שלא יצטרך להמתין כ"כ בשירה חדשה ע"ש. ואפילו במנחה יש להקל בזה ע"י צורך קצת כ"כ בספר מאמר מרדכי וכעין זה כתב בספר מגן גבורים וז"ל מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם הש"ץ למודים אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל עי"ז יכול להתחיל עם הש"ץ ויאמר עמו הקדושה וכל התפילה מלה במלה עכ"ל:

(טו) דסידרא - היינו בובא לציון וה"ה קדושת יוצר:

(טז) כתר - היינו לבני ספרד ולמנהג אשכנז הוא נעריצך וטעם המחבר הוא משום דאינו עומד עמהם בענין אחד שהם עומדים במוסף והוא עומד בשחרית לא עדיף ד"ז מאם הם היו עומדים אז בקדושה דסידרא ואע"ג דהגאונים כתבו בהדיא דמצטרף עמהם ס"ל להמחבר דהרשב"א דכתב יחיד העומד בתפילה וכו' פליג עליהם אבל הרמ"א בהג"ה ס"ל דהרשב"א לא אמר אלא בקדושה דסידרא שהוא רק סיפור איך מלאכים מקדישין אבל בשתי קדושות מענין אחד כגון של שחרית ושל מוסף אפשר דמודה לדברי הגאונים לכך אין לדחות דבריהם וכן פסק הפמ"ג שאין לזוז מזה:

(יז) לומר עמהם - ויאמר כל הנוסח של הכתר או נעריצך שאומר הש"ץ במוסף וזה מקרי ענין אחד כי העיקר בקדושה הוא קק"ק והן שוין לעולם:

(א) בשעת הדחק וכו' - אבל שלא בשעת הדחק אמרינן בגמרא דאביי לייט אמאן דמתפלל הביננו ומ"מ בדיעבד יצא ואין צריך לחזור ולהתפלל והא"ר מחמיר אפילו בדיעבד וכתבו האחרונים דאם רואה שהזמן תפלה עוברת אם יתפלל ארוכה מותר לכתחלה להתפלל הביננו והיינו בימות החמה:

(ב) וירא שיפסיקוהו - קאי ג"כ אדלעיל כשהוא בדרך וירא שיפסיקוהו עוברי דרכים דאל"ה אפילו בדרך טוב יותר שיתפלל כל הי"ח ברכות בהליכה או בישיבה וכדלעיל בסימן צ"ד מלהתפלל הביננו בעמידה ועיין בפמ"ג:

(ג) הביננו - שהיא כוללת כל הברכות האמצעיות ועיין בטור וב"י את נוסחה ופירושה:

(ד) מעומד - שהיא במקום תפלת ח"י בשעת הדחק כיון שהיא כוללת כולן. והעדיפו כח תפלה זו לענין זה יותר משמ"ע שמותר להתפלל במהלך בדרך משום דאם יצטרך לעמוד יהיה טרוד ולא יוכל לכוין משא"כ בזה דקצרה היא לא יטרד ע"י עמידתו. ואם עבר והתפללה במיושב נשאר הפמ"ג בספק דאפשר דצריך לחזור ולהתפלל במעומד כשבא לביתו:

(ה) ואינו מתפלל וכו' - מפני שצ"ל ותן טל ומטר בברכת השנים ובמוצ"ש ויו"ט צ"ל הבדלה ואפילו אם ירצה לכללם בברכת הביננו ג"כ אינו רשאי והטעם עיין בב"י ובמ"א ועיין בפמ"ג שמסתפק לומר דאפילו בדיעבד אם התפלל הביננו באלו הימים וכלל בתוכן אפשר דלא יצא דעבר על תקנת חז"ל. ועיין בבה"ל במש"כ בשם הגרע"א:

(ו) הביננו - עיין בח"א שכתב דדוקא הביננו אסור אבל לקצר כל ברכה וברכה ולכלול בתוכם שאלה והבדלה [והנוסח עיין שם בכלל כ"ד] מותר אם הוא חולה או שעת הדחק גדול:

(ז) בימות הגשמים - אלא מתפלל י"ח ואם הפסיקוהו עיין לעיל בסימן ק"ד ס"ה ובמ"ב שם:

(ח) מתפללין י"ח - ג"פ בכל יום כשאר כל אדם שאין הבעה"ב מקפיד בעיכובן כיון שאינו נותן להם שכר:

(ט) אבל אין וכו' - שזהו עיכוב גדול ומקפיד:

(י) ואם נותן וכו' - כי אז מקפיד הבעה"ב אם יתעכבו להתפלל כל הי"ח והוו להו לפועלי' כשעת הדחק וכנ"ל:

(יא) הביננו - והיינו דוקא בימות החמה וכנ"ל בסעיף א':

(יב) שיתפללו י"ח - וה"ה כל נוסח התפילה כשאר כל אדם וכתב הלחם חמודות דה"ה שמותרים לילך לבהכ"נ להתפלל בעשרה ועיין במ"א דזה דוקא במקום שאין דרך בעלי בתים להקפיד בכך ומ"מ אין יורדין לפני התיבה כ"כ הפמ"ג ובפר"ח איתא דהאידנא יורדין ג"כ לפני התיבה ונ"ל דאין להחמיר אם עי"ז לא יתאחר הזמן יותר:

(יג) חיה ולסטים וכו' - ר"ל לפי שאז אינו מיושב דעתו כלל ולכך פטרוהו אז מלהתפלל אפי' תפילת הביננו:

(יד) חוזר ומתפלל - היינו אם לא עבר עדיין זמנה:

(טו) להתפלל לגמרי - ר"ל אף דהתפלל התפילה קצרה כמאן דליתא דמיא לענין עצם מצות תפילה וחייב להשלימה בתפילה הסמוכה וכדלעיל בסימן ק"ח והיינו דוקא אם מה שלא חזר והתפלל היה בשגגה שלא היה יודע שחייב לחזור ולהתפלל או מחמת שכחה או שכלה הזמן בדרך ולא היה יכול להתפלל בבואו לביתו אבל אם במזיד לא התפלל הרי הוא מעוות שאינו יכול לתקן ואם עבר זמן שני תפילות בדרך והוצרך להתפלל תפילה קצרה אין תשלומין לתפלה ראשונה:

(טז) היוצא לדרך - סעיף זה מיירי אפי' אחר שכבר התפלל שמו"ע:

(יז) לשלום - הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. והטעם ע' סוף ברכות בע"י בהכותב ובמהרש"א:

(יח) וצריך - ובדיעבד יצא אפילו אם אמר כל הנוסח בלשון יחיד:

(יט) לאמרה וכו' - פי' כל הנוסח של תפלת הדרך שמתוך כך תפילתו נשמעת יותר. ובשם ספר הקנה כתבו דמילת ותנני לחן יאמר בלשון יחיד:

(כ) בלשון רבים - ודוקא בתפילה הקבועה לרבים אבל כשאדם רוצה לבקש איזה בקשה בעד עצמו אין צריך להתפלל בלשון רבים. ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין בהלכה דילמא אתי לאיטרודי. [תענית דף יו"ד] וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך. ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך במקום קרוב ובמקום דשכיח פת כי כמה פעמים שיקרה מקרות ר"ל בדרך ונכון לכל י"ש בעת יציאתו לדרך שיקח עמו הטלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם. ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא:

(כא) ואם אפשר - כגון שהחברותא ממתנת:

(כב) יעמוד מלילך - אך אם עיכוב עמידתו יטרידו מותר לומר במהלך או במיושב:

(כג) א"צ לירד - שירידתו ועלייתו טורדתו אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך וה"ה ליושב בעגלה שא"צ לירד אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו:

(כד) ביום - פי' בכל יום ויום כ"ז שהוא בדרך מחויב לומר אותה:

(כה) אם ינוח - ר"ל שמתעכב שם איזה שעות כדי לנוח ואח"כ חוזר והולך לדרכו כיון שכשנח בעיר דעתו היה לחזור ולילך א"צ לחזור ולברך:

(כו) צריך וכו' - דהוי היסח הדעת וכ"ש אם לן בדרך באושפיזא בלילה דצריך לברך בבוקר אך אם הוא נוסע כל הלילה דהיינו שאינו לן בקביעות באושפיזא רק ינוח איזה מעט זמן באושפיזא ואח"כ חוזר לנסוע יש לברך תה"ד בבוקר בלי חתימה ועיין בבה"ל:

(כז) לדרך בבקר - פי' כשהיה נחוץ לפעמים לילך לדרך בבוקר קודם התפלה והיה אומר הברכות בדרך היה מסמיך התפילת הדרך אחר יה"ר אבל כשהוא מהלך אחר התפילה אין יכול לומר תה"ד קודם התפלה דהלא עכ"פ אסור לאומרה עד שהחזיק בדרך וכמ"ש בס"ז:

(כח) הסמוכה לחברתה - שאינה פותחת בברוך ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה איזה דבר ויברך ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר ובמקום שאין יכול לעשות כ"ז כגון שאין לו על מה לברך וגם הוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה אעפ"כ מותר לומר תה"ד דכמה ראשונים סוברים דתה"ד אין צריכה שתהיה סמוכה לחברתה עיין בטור וב"י נוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך. ויש סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם. ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב והיינו בשחרית בנץ החמה ובערבית תחילת השקיעה דשמא יפול באחת הפחתים וע"כ כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים יכול לילך שם בלילה אם אינו הולך יחידי שאין לחוש למזיקים:

(כט) שהחזיק בדרך - ר"ל שלא יאמרנה כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה אף שמכין עצמו לצאת לדרך ועיבורה של עיר דהיינו שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים הרי הוא כתוך העיר והט"ז מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל הא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך על דבריו. וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר תה"ד בבוקר כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר דכבר החזיק בדרך. ועיין לקמן בסימן ר"ל לענין מה שמתפלל כשיוצא מן הכרך ובמ"ב שם:

(ל) ואין לאומרה וכו' - שפחות מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה אז יש לברך תה"ד בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר] ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תה"ד אפילו אם נוסע רק פרסה ולפ"ז יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת ליסע על המסילה:

(לא) פרסה - הוא ח' אלפים אמה דמיל הוא אלפים אמה ופרסה הוא ד' מילין:

(לב) אבל פחות וכו' - ומפני זה כשאחד בא מן הדרך בתוך פרסה מנהג העולם שלא ליתן לו שלום דאין זה מקרי בא מן הדרך דהא אין אומר תפילת הדרך:

(לג) תוך פרסה - ואפילו אם בדעתו ליסע עוד אח"כ כמה פרסאות מעיר זו הוא נסיעה בפני עצמה והשתא הוא עכ"פ פחות מפרסה וליכא סכנה:

(לד) הנכנס לביהמ"ד - האר"י ז"ל היה אומרה בכל בוקר והיה אומר אח"כ כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:

(לה) יתפלל יר"מ - ואין בה חתימה. כתב ט"ז דה"ה מי שיושב ללמוד ביחידות ובפרט אם הגיע להוראה צריך להתפלל שלא יטעה בלימוד ובהוראה לומר על טמא טהור ועל אסור מותר וטוב לומר נוסח אחד קצר כולל הרבה וזהו יר"מ ה' או"א שתאיר עיני במאור תורתך והצילנו מכל מכשול וטעות הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות הן בהוראה הן בלימוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך ומה ששגיתי כבר העמידני על האמת ואל תצל מפי דבר אמת עד מאוד כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. וכשהוא לומד בחבורה צריך לבקש ג"כ שלא ישמח בתקלתם ולא ישמחו בתקלתו וכדאיתא בגמרא:

(לו) וביציאתו וכו' - כתב הרמב"ם בפי' המשנה ואלה שתי תפלות חובה. ויש לו להתפלל יושב או עומד כמו שיזדמן לו ולא יחזור פניו למזרח ולא למערב ולא יעשה השתחויה וכו' עי"ש והביאו הא"ר ושארי אחרונים:

(לז) יאמר מודה וכו' - וה"ה העוסק בתורה ביחידות כל היום צריך לומר כן בכל ערב אחר גמר לימודו [מ"א]:

(א) צריך לסמוך - אבל במוסף ומנחה מותר לומר פסוקים קודם ד' שפתי תפתח אבל לא אח"כ דפסוק זה מכלל תפלה הוא דהא מהאי טעמא נוכל לומר אותו בין גאולה לתפילה מפני דכיון דקבעוהו רבנן בתפלה יש לו דין תפלה א"כ אין להפסיק בינו לתפלת י"ח:

(ב) ביניהם - ואפילו בשהייה בעלמא יותר מכדי דיבור יש לזהר לכתחלה [כדי דבור הוא כדי שאילת תלמיד לרב]:

(ג) אפילו באמן וכו' - וה"ה דקדיש וקדושה אין לענות וכדלעיל בסימן ס"ו ס"ט ונקט אמן משום דשם סליק ענינא של הברכות ק"ש וה"א דיכול לענות אמן אפילו אחר עצמו וכדלקמן בסימן רט"ו ס"א קמ"ל דאסור משום הפסק ואפילו אחר הש"ץ לא יענה:

(ד) ולא בשום פסוק - ואפילו בערבית קודם תפילת י"ח ג"כ יש לזהר בזה:

(ה) אמן - אבל לאיש"ר וקדושה אינו מפסיק דאמן שייך לברכה ולא הוי הפסק משא"כ באלו:

(ו) וכן נוהגין - היינו אחר החזן ולא אחר עצמו ועיין לעיל בסימן ס"ו בהג"ה ובמ"ב שם:

(ז) ושבת וכו' - ויו"ט כיון דיום זה הוי בשאר ימים יום צרה שייך ביה ג"כ הפסוק דיענך ה' וגו' אחר הפסוק יהיו לרצון דמיירי בגאולה:

(ח) לאו זמן צרה - והב"י חולק ע"ז וס"ל דההוא קרא סמך בעלמא ועיקר סמיכת גאולה לתפלה הוא מדברי חכמים שדימו י"ח ברכות אחר ברכת גאולה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתח המלך ויצא המלך לקראתו ואם רואהו המלך שהפליג והלך לו אף הוא מפליג ושוב אינו מתקרב אליו כשחוזר ודופק כך הוא במפסיק בין גאולה לתפלה וע"כ כתב רמ"א וטוב להחמיר:

(ט) שצריך לכך - היינו דמותר לענות איש"ר וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה דשבת אף בשחרית כ"כ הא"ר ופמ"ג ושלמי צבור ועיין בבה"ל:

(י) חוזר וכו' - דפסוק זה הוא שייך לתפלה וכנ"ל וטוב שיאמרנו בלחש אבל שאר פסוקים א"צ לומר ואם רצה לומר רשאי. כתב בפמ"ג דהש"ץ אינו רשאי להפסיק לאחר שהתפלל בלחש רק לדבר מצוה כגון לענות איש"ר וכדומה אבל לדבר הרשות נראה דלא:

(יא) קורא ק"ש - ר"ל עם ברכותיה. וכ"ז בשחרית אבל בערבית יתפלל עמהם ואח"כ קורא ק"ש כמש"כ בסימן רל"ו ס"ג ע"ש:

(א) אל ישאל וכו' - דג' ראשונות למה הן דומין לעבד שמסדר שבח לפני רבו והאמצעיות לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות לעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו ולפי שהראשונות הן מסדר השבח וע"כ אין ראוי לשאול בהן צרכיו וה"ה אחרונים:

(ב) שרי - שזה הוא ג"כ מעין השבח וכבוד לרב שרבים צריכים לו:

(ג) ויש מתירין וכו' - ובתשובת רדב"ז ח"ג סי' תקל"ב האריך ג"כ להתיר (וכתב שיש בידו קצת שאלות ששאל אחד מן הראשונים משמים ע"י התבודדות ותפילות והזכרת שמות והיו משיבין לו על שאלותיו ושאל ע"ז ג"כ והשיבו לו שמותר) וע"ש שהזהיר מאוד לבלי לשנות המנהג ועיין בב"ח סי' ס"ח שהאריך בזה וכן בשו"ת חות יאיר סי' רל"ח שיש לומר הפיוטים ואין לשנות:

(ד) לאמרם - עפר"ח שהזהיר מאוד שלא לעבור על ידם זמן ק"ש ותפילה ואין להתענות על ידם עד אחר חצות ע"ש ואם הוא רואה שהצבור יעברו זמן ק"ש ע"י אריכתם לא ימתין עליהם אלא כיון שמתחיל ש"ץ ביוצר אור הוא יתחיל לעצמו בלחש להתפלל כסדר עד אחר ד' אלהיכם אמת ושם ימתין בשתיקה ולא ידבר אפילו בדברי תורה עד שיגיע ש"ץ לאותו מקום ויתפלל עמו כסדר:

(א) ובהודאה תחלה וסוף - היינו בתחלת מודים ולבסוף כשמסיים בא"י הטוב שמך:

(ב) שלא ישחה - כדי שלא יבא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כ"א מחמיר כמו שהוא רוצה וגם דחיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הצבור:

(ג) אבל באמצעיתן וכו' - וכן סתמו הרבה אחרונים דלא כיפה מראה שגמגם לאסור:

(ד) יכול לשחות - שאין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמי' עי"ז כיון שחכמי' לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה:

(ה) בר"ה ויוה"כ כשאומרים וכו' - וכן הנוהגים להתפלל כל התפלה בר"ה ויוה"כ בכריעה צריכים לזקוף בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן:

(ו) זכרנו ומי כמוך וכו' - אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריכין לזקוף קודם הגמר דבברכת מחיה המתים אין שם שחיה מצד תקנת חכמים ואם יכרע יהיה כמוסיף ובזכרנו יש שם שחיה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך אין צריך לזקוף עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן [ט"ז]:

(ז) משום חיוב - כי השחיה ראשונה היתה רשות ועוד טעם שצריך לזקוף כדי לכרוע אח"כ בברוך ולזקוף בשם וכדלקמן:

(ח) בהודאה דהלל ובהמ"ז - היינו בהודו לד' כי טוב ובהמ"ז בנודה לך או בועל הכל אנו מודים:

(ט) מגונה - דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:

(י) שיתפקקו - פקק הוא לשון קשר ור"ל שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות:

(יא) כל כך - דמיחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה:

(יב) כשכורע וכו' - כשאומר ברוך יכרע בברכיו וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות וכשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת ויעמוד כך בשחיה עד ד' ואז יזקוף:

(יג) זוקף בשם - דכתיב ד' זוקף כפופים:

(יד) בידו - עיין במ"א במה שכתב דאם הוא וכו' אבל במגן גבורים כתב שחלילה להקל בזה ובפרט בעת התפלה:

(טו) אע"פ וכו' - מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים:

(א) בברכה שניה - מפני שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם כתחיית המתים:

(ב) בתפילת מוסף וכו' - והיה ראוי להזכיר לרצות לפני הש"י מיו"ט הראשון של חג שנידונין בו על המים אלא לפי שהגשמים הם סימן קללה בחג הסוכות שא"א לישב בסוכה בשעת הגשם אין מזכירין הגשם עד עבור ז' ימי ישיבה בסוכה וראוי היה מן הדין להתחיל להזכיר מיד בליל יו"ט האחרון אלא לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבהכ"נ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויעשו אגודות אגודות ולמה אין מזכירין בשחרית יש שכתבו מפני שאסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"ץ או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה וכדלקמיה וזה א"א להכריז בשחרית מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה ועוד טעם אחר עיין בט"ז. ואם טעה והזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם במעריב של שמ"ע או בשחרית אינו חוזר:

(ג) עד תפלת מוסף - הטעם דאין פוסקין מבערב הוא ג"כ כנ"ל שלא יהיה דבר מעורב ביניהם שזה מזכיר וזה אינו מזכיר אבל עתה שפוסקין במוסף ידעו הכל ע"י הש"ץ או השמש שמכריז קודם תפלת מוסף מוריד הטל שהכרזת הזכרת הטל סימן הוא להם להפסקת הזכרת הגשם עוד וזה הוא למנהג ספרד שנוהגין לומר מוריד הטל במקום מוריד הגשם בימות החמה אבל במדינותינו שאין נוהגין לומר מוריד הטל בימות החמה וא"א להכריז בלשון זה ולהכריז להדיא שיפסקו מלומר מוריד הגשם ג"כ אין נכון מפני שנראה כממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב טובה ע"כ פסק הרמ"א בס"ג שנוהגין שלא להפסיק מלהזכיר גשם עד תפלת המנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף אבל בתפלת מוסף כל הקהל וגם הש"ץ מזכירין הגשם בתפילת לחש כדי שלא יהיה דבר מעורב בין הצבור ואם טעה במעריב של פסח או בשחרית ומוסף ולא הזכיר משיב הרוח ומוה"ג לכו"ע אין חוזר:

(ד) אסור להזכיר וכו' - ר"ל אפי' הצבור שמתפללין תפלת מוסף אסורין להזכיר גשם אם לא הכריז הש"ץ או השמש קודם התפלה וכמו שמפרש הרמ"א וכן הש"ץ ג"כ לא יזכיר רק כשמתפלל בקול רם אבל לא בתפלת הלחש כיון שלא הוכרז מקודם התפלה ומ"מ בדיעבד אם אמר אחד בקול רם בתוך תפלתו מוריד הגשם אף שאסור לעשות כן שהרי לא שמע מן הש"ץ מ"מ מותרים השומעים להזכיר בתפלתם דזו גופא כהכרזה דמי כ"כ הח"א ונ"ל דאם לא זכרו גשם בתפלה זו א"צ לחזור דיש פוסקים שסוברים דהכרזה לא מיקרי אא"כ שהוכרז קודם התפלה או ששמעו מש"ץ חזרת התפלה שהזכיר גשם והח"א ג"כ לא קאמר רק שמותרין להזכיר אבל לא שחייבים:

(ה) וי"א שקודם וכו' - ט"ס הוא וצ"ל פי' שקודם ואין כאן מחלוקת כלל:

(ו) משיב הרוח וכו' - עיין בח"א שהזהיר שלא לעשות כמו שנוהגין שמכריזין רק משיב הרוח שזה לא נקרא הכרזה שהרי ביש מקומות אומרין גם בקיץ משיב הרוח אלא יסיים ומוריד הגשם:

(ז) אף אם הוא - פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':

(ח) לא יקדים - ואפילו אם הוא מתפלל בביתו אסור להזכיר קודם שמתפללין הצבור ולכן בני הישובים כשמתפללין בלא מנין ימתינו בשמיני עצרת מלהתפלל מוסף עד סמוך לסוף שש שעות דבודאי לא יאחרו הצבור יותר מלהתפלל המוסף ואז יתפללו מוסף ויאמרו משיב הרוח:

(ט) אע"פ שהוא - דמסתמא הכריזו כבר:

(י) משיב הרוח - ר"ל משיב הרוח לבד ולא הזכיר גשם:

(יא) אין מחזירין - דרוחות וכן טל אין נעצרין בלא"ה ואמירתו לא מעלה ולא מוריד ומ"מ לכתחילה נוהגין בכל המקומות לומר משיב הרוח בהזכרה בימות הגשמים שמועיל אז לנגב לחות הארץ שהיא מרובה:

(יב) אותו - ואפילו עדיין לא סיים הברכה מאחר שאין חיוב כלל להזכיר רוח וטל לעולם:

(יג) לא הזכירו - המחבר קאזיל למנהג ספרד שנוהגין לכתחילה לומר מוריד הטל בימות החמה אפ"ה אין מחזירין מאחר שלא חייבום חכמים בזה:

(יד) ולא בימוה"ג - ורק בשאלה אנו נוהגין לבקש גם על טל והוא מפני שאנו מבקשין שיהיה לברכה כי יש טל שאינו לברכה ובימות החמה אף בשאלה אין אנו אומרין טל ובדיעבד אם אמר בימות החמה בין בהזכרה ובין בשאלה [כגון שאמר ותן טל ולא הזכיר מטר] לכו"ע אין מחזירין אותו:

(טו) עד מנחה - דבמוסף עדיין אין היכר להצבור ועיין לעיל במ"ב סק"ג:

(טז) ששמעו - ואם יחיד איחר תפלתו עד שהתחיל הש"ץ להתפלל מוסף ופסק מלהזכיר גשם שוב לא יאמר משיב הרוח. ויחיד הדר בישוב ימהר אז להתפלל מוסף קודם שמתפללין הקהילות [פמ"ג] ונ"ל דאם יש לו ספק פן כבר התפללו מוטב שלא לאמר דבזה יצא בדיעבד לכו"ע וכנ"ל בסוף סק"ג:

(יז) בימות החמה - היינו אפילו ביום ראשון שפסק בו דהיינו במוסף של יו"ט א' של פסח להמחבר ולהרמ"א דוקא במנחה ולהש"ץ לכו"ע אפילו במוסף בעת שחוזר התפלה בקול רם:

(יח) אותו - דגשמים קשים לעולם בימות החמה:

(יט) לראש הברכה - ובדיעבד אם לא חזר לראש הברכה אלא לרב להושיע וסיים ברכתו לא מהדרינן ליה:

(כ) ואם סיים הברכה - עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לאחר שאמר בא"י אבל השע"ת והח"א כתבו דוקא אם סיים לגמרי אבל אם נזכר לאחר השם יסיים למדני חוקיך כדי שלא תהיה לבטלה וא"כ הוא כאלו עומד עדיין באמצע הברכה וחוזר לאתה גבור:

(כא) חוזר לראש התפלה - והטעם דג' ברכות ראשונות חשובות כחדא וא"צ לחזור ולומר פסוק ד' שפתי תפתח:

(כב) במקום - ואפילו אם היה כל אותה המדינה מתפללין ומתענים על הגשמים ועיין בבה"ל:

(כג) במקום טל - ר"ל לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה ומוריד הטל אמר זה גשם במקום טל:

(כד) מחזירין אותו - ואף דלענין שאלה פסק לקמן בסימן קי"ז ס"ב דאם שאל באופן זה מטר בברכת השנים בימות החמה אין מחזירין אותו שאני הזכרה דשבח הוא ואין דרך להזכיר שבח בדבר שהוא קללה בשאר מקומות:

(כה) הגשמים - אפילו בתפילה ראשונה והוא במוסף של יו"ט (א')[אחרון] של (פסח)[חג] לדידן דנוהגין להכריז משיב הרוח ומוריד הגשם קודם מוסף:

(כו) הגשם - אפילו אם אמר משיב הרוח:

(כז) הזכיר טל - ר"ל אפי' אם אמר רק מוריד הטל לבד וטעמו דאע"ג דלא נעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר הנעצר לא מהני אם לא שאל מטר אף ששאל טל וכדלקמן בסימן קי"ז ס"ד:

(כח) והתחיל - אפי' תיבת אתה לבד וה"ה אם התחיל לומר נקדש:

(כט) במקום שנזכר - כי לא קבעו חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה וגשמים ג"כ פרנסה הלכך באיזה מקום שיזכור סגי. ופשוט דאם נזכר לאחר שאמר ונאמן אתה להחיות מתים דצריך לחזור ולומר ונאמן אתה להחיות מתים דבעינן מעין חתימה סמוך לחתימה:

(ל) ואפילו אם סיים - וכן אם נזכר לאחר שאמר השם יסיים מחיה המתים ויאמר תיכף משיב הרוח ומוה"ג:

(לא) אלא אומר - ונכון לכתחלה שיאמר מיד לבל ימתין לאחר כ"ד:

(לב) בלא חתימה - ושוב אומר אתה קדוש וה"ה אם שכח יעלה ויבא בר"ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי' תכ"ב ס"א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אע"פ שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר"ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה"ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אע"פ שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ"פ נ"ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה"ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה"ל ע"ש:

(לג) הראשונות - נקט הראשונות משום דאיירי בהו וה"ה ג' האחרונות והטעם דג' ראשונות ענינם אחד לסדר שבחו של מקום קודם שאלת צרכיו כעבד שמסדר שבח לפני רבו קודם שמבקש פרס ממנו וג' אחרונות הן כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו:

(לד) חוזר לראש - ודווקא אם טעה בחתימתן שחתם בברכה זו בענין ברכה אחרת או שחתם בעשי"ת האל הקדוש ולא נזכר עד לאחר כדי דיבור שא"א לו שוב לתקן טעותו שאין חזרה מועלת אלא תוך כ"ד וכל כה"ג איזה דבר שאם היה אירע כזה בברכה אחרת היה צריך לחזור לראש אותה ברכה לכך בג' ראשונות ואחרונות חוזר לראש דחשובות כחדא אבל אם טעה באמצע אין מעכב ועיין לעיל בסימן ס"ח סק"א במ"ב שביארנו שם באריכות:

(לה) בימות החמה וכו' - משום דרגיל מימי החורף לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ע"כ נסתפק לו אולי אמר עכשיו ג"כ הכי ולא אמר מוריד הטל כשאר בני אדם אבל להיפך לא מצי המחבר למנקט דהיינו שנסתפק לו בימות הגשמים אם הזכיר גשם דהמחבר איירי למנהג ספרד שנוהגין לומר בימות החמה מוריד הטל ויצא בזה אפילו בימות הגשמים וכנ"ל בסעיף ה' וע"ז כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא יש להסתפק נמי בימות הגשמים:

(לו) עד וכו' - דעד זמן זה חזקה שאמר כמו שרגיל עד עתה אבל מכאן ואילך כבר הורגל לשונו לומר כהלכה:

(לז) ל' יום - ואע"ג דבסעיף ט' כתב דדי בצ' פעמים ובל' יום יש יותר מזה מפני תפילת המוספין כבר תרצו הרבה מאחרונים דל' יום ג"כ ר"ל כמנין תפילות התמידות שיש בל' יום דהיינו ג"פ ביום וא"כ לדבריהם לא בעינן ל' יום שלימים אלא כיון שהושלם צ' תפילות ממילא הורגל לשונו לומר כהלכה ולענין שאלה דאין בל' יום צ' תפילות מפני תפילת שבת ויו"ט שאין בהן רק שבע ברכות יצמח מזה חומרא דיהא צריך לחזור מספיקא אפילו אחר ל' יום עד שיושלם צ' תפילות שהורגל לשונו לומר בהן כהוגן ומדברי הגר"א ועוד כמה אחרונים משמע דהעיקר תלוי רק בל' יום בין להקל בין להחמיר ונראה דלמעשה יש להקל כשניהם דספק ברכות להקל. כתב הט"ז אם שגג או פשע באיזה יום או יומים מאלו הל' יום ולא התפלל כלל מ"מ לא הורע חזקתו עי"ז ואין צריך להשלים כנגד זה יום אחר עי"ש וכתב בספר מגן גבורים דכ"ש אם שאל בשומע תפילה וכדומה דעולה לו ועיין במחצית השקל ובספר מאמר מרדכי ובדה"ח שכולם מפקפקים בדינו של הט"ז:

(לח) בחזקת שהזכיר וכו' - ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה"ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים]:

(לט) ברכת אתה גבור - ובספר שולחן שלמה כתב דיתחיל מן מחיה מתים אתה ולא מן אתה גבור שלא יאמר השם לבטלה ואם יבוא לשנות הזכרת השם ניחוש שיבוא לשנות אח"כ מפני ההרגל גם בתפלה:

(מ) עד מוריד הטל - ועד בכלל והיינו לבני ספרד שנוהגין להזכיר טל בימות החמה ולדידן עד מכלכל חיים ועד בכלל וכדלקמן בהג"ה וטעם כ"ז דבזה כבר הורגל לשונו לומר כהלכה ע"כ הוא הדין לענין שאלה אם אמר צ' פעמים ברכת השנים עד אחר תיבת ותן ברכה בימות החמה או עד אחר תיבת ותן טל ומטר בימות הגשמים די ולא יתחיל מתחלת ברך עלינו רק מואת כל מיני תבואתה וכו':

(מא) צ' פעמים - ובתשובת חתם סופר חא"ח סימן כ' מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים ואחד אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים אין בידינו לפסוק שיחזור ויתפלל נגד פסק השו"ע:

(מב) הרי הוא וכו' - דאם הורגל בלשונו כשאומר במפוזרין ק"ו ברצופין וכתב בשע"ת שאם הרגיל עצמו מ"ה פעמים שהם כנגד ט"ו יום משעברו אח"כ ט"ו ימים חזקה שאמר כהוגן:

(מג) עד מכלכל חיים - ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים ויש חולקין על הרמ"א בזה ונכון לחוש לכתחלה שלא לעשות כן לסמוך ע"ז כן כתב בדה"ח ובח"א לא משמע כן:

(מד) עד מוריד הגשם - ועד בכלל:

(א) ראש לאמצעיות - עוד טעם על סדר הברכות כתוב בספר סדר היום אתה חונן ראשונה שאלת החכמה והדעת באדם דבלא"ה טוב ממנו הנפל ולכן צריך לכוין בה כראוי שזה עיקר השאלה שצריך האדם לשאול מאת הבורא ית' שיתן לו שכל ודעת ישר למאוס ברע ולבחור בטוב השיבנו לאחר הדעת כי מתוך הדעת נותן לבו על חטאו וכונת הברכה הזאת לבקש מאת ד' ית' שיכניע וישפיל גיאות יצרו סלח לנו אחר תשובה צריך שיעלה על לבו החטאים או הפשעים בעצמם רפאנו רפואה אחר הגאולה שכ"ז שאדם בצער אינו עומד מעל חליו ועיקר הכונה לבקש מאת אלקינו שירפא אותנו כדי שנהיה בריאים וחזקים לעסוק בתורה כראוי ולשמור כל המצות ברכת פרנסה אחר רפואה שכשהאדם חולה אז אינו מבקש על המזון אבל אחר שנתרפא מבקש אחר פרנסתו לחזור ולהבריא גופו ונפשו וצריך לכווין שיזמין לנו ד' ית' פרנסתינו בנחת ולא בצער בהיתר ולא באיסור. והא דמבדילין בברכה זו לפי שהוא חכמה שהאדם מבדיל בין דבר לדבר לכן קבעוהו בברכת החכמה ורמז לדבר בינה ר"ת בשמים יין נר הבדלה. כתוב בטור מה שתקנו לומר אבינו בברכת השיבנו ובסלח לנו משא"כ בשאר ברכות ה"ט שאנו מזכירין לפניו שהאב חייב ללמד עם בנו ובסלח לנו משום דכתיב וישוב אל ד' וירחמהו ע"כ אנו מזכירין רחמי האב על הבן. עיין בא"ר שמביא דיעות דיש אומרים שצריך לומר חננו מאתך וכו' ולא וחננו מפני שהוא התחלה בבקשה וי"א שצריך לומר וחננו עי"ש:

(א) רפאנו ד' - ולא יאמר רפאנו ד' אלהינו ונרפא כי לישנא דקרא הוא כך רפאני ד' וארפא. צריך לומר חולי בציר"י הלמ"ד. י"א שלא יאמר ראה נא בענינו רק ראה בענינו אבל המ"א וא"ר ושארי גדולים כתבו שאין לזוז מן המנהג שאומרים ראה נא בענינו:

(ב) אין מכנין וכו' - וה"ה שאר שינוי כגון מן מדבר בעדו למדבר בנוכח:

(ג) דרך תפלה וכו' - ויכול להתפלל על חולים ברפאנו ויאמר רפא נא פב"פ רפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל וה"מ שלא בפניו אבל בפניו א"צ להזכיר שמו:

(ד) אסור וכו' - ר"ל אפילו אם אמרו דרך תפילה וכשאינו אומרו דרך תפילה גם להג"ה אסור אפילו פסוק אחד:

(א) השנים - הנוסח ושבענו מטובך [מ"א בשם הרא"ש ורש"ל] ובסידור האר"י כתוב מטובה:

(ב) בתפילת ערבית - עיין בבה"ל:

(ג) של יום ס' - כלומר בתפילת ערבית שמתחיל יום ס' ואז יכריז השמש לאחר הקדיש קודם התפלה טל ומטר בכדי שידעו לומר ותן טל ומטר ואם לא הכריז אעפ"כ יאמרו:

(ד) הס' - כלומר יום שנפלה בו התקופה מחשבים מכלל הס' אפילו אם התקופה נופלת בחצי יום או אח"כ רק שיהא קצת קודם הלילה ולעולם ב' ימים בין התקופה להשאלה דאם התקופה ביום א' השאלה בתפילת ערבית השייכה ליום ד':

(ה) ובא"י וכו' - לפי ששם צריך לגשמים לפי שגבוה הוא מכל הארצות משא"כ בגולה ואנו בכל חו"ל בתר בני גולה דבבל אזלינן. בן א"י בחו"ל או להיפך אם דעתו בתוך שנה לחזור שואל כמקומו ואם דעתו אחר שנה שואל כמקום שהוא שם אע"פ שיש לו אשה ובנים בביתו כ"כ הפר"ח והביאו הפמ"ג ובספר ברכי יוסף הסכים בשם כמה גדולים לדעת מהר"ז גוטה ומהר"י מולכו דכל אחד ישאל כבני העיר הנמצא בה ודלא כהפר"ח עי"ש ולכאורה מדברי הבה"ט משמע דהם מיירי דוקא באין דעתו לחזור וצריך לעיין בתשובת דבר שמואל ובס' יד אהרון כי שם מקורם:

(ו) מליל ז' וכו' - ובדיעבד אם לא שאל מחזירין אותו ואינו דומה לערבית של ר"ח דשם הטעם משום דאין מקדשין החודש בלילה [כ"כ בספר ברכ"י ובספר זכור לאברהם מצדד שלא לחזור בדיעבד וכדעת הלק"ט ח"א סימן ע"ג וכמו בהזכרה עי"ש אבל מדברי כמה אחרונים שראיתי לא משמע כן]:

(ז) ושואלים עד וכו' - כלומר ועד בכלל ואין חילוק בפסיקה בין א"י לחו"ל:

(ח) אין שואלין אותו - ואף דאיתא לקמן בסימן קי"ט דאם היה צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים שאני פרנסה שהוא דבר הצריך לכל ואין בו היזק לשום אדם אבל מטר יש בו היזק לשאר ארצות:

(ט) בש"ת - ונראה דלפ"ז דכ"ש שיש לנו לשאול מטר בש"ת אחר ז' מרחשוון או בין פסח לעצרת במקומות הצריכין לכך דהא אפילו בתקופת תמוז דסימן קללה הם שואלין בש"ת. כתב ט"ז הא דצבור מותר להתפלל בש"ת היינו כשמתפללין בלחש אבל לא יאמר אותו הש"ץ בקול רם אפילו בש"ת ומנהגנו כהיום שאומר הש"ץ בש"ת אבל אינו אומר ותן טל ומטר לחוד כ"א בפסוקים ושאר לשונות וכבר נדפס בסידורים. ובשבת ור"ח ויו"ט מזכירין י"ג מדות ואומרים מזמורי תהלים של מטר כדאיתא בסידורים:

(י) חוזר ומתפלל - מיירי שסיים כל תפלתו ואז יחזור ויתפלל בנדבה מתחלת התפלה ואם נזכר קודם שסיים לא שייך לומר שיחזור לברכת השנים ויתפלל בנדבה אלא יסיים מתחלה כל תפלתו ואח"כ יחזור ויתפלל בתורת נדבה [מאמר מרדכי]:

(יא) כלל - עיין בבה"ל דאם לא היה עצירת גשמים ושאל מטר במדינותינו מפסח ועד עצרת צריך מדינא לחזור ולהתפלל בתורת נדבה:

(יב) מטר - בין ששאל טל או לא [ב"י]:

(יג) בימות החמה - עיין לעיל בסקי"א ועיין בבה"ל דאם שאל מטר אחר החג אף קודם ס' יום דתקופה במדינות הצריכות למטר בתחלת החורף צריך לחזור ולהתפלל רק בתורת נדבה:

(יד) מחזירין אותו - היינו אם עקר רגליו חוזר לראש התפלה ואם לא עקר רגליו חוזר לתחלת ברכת השנים ואפילו אם נזכר קודם שסיים הברכה יחזור ג"כ לתחלת ברכת השנים ועיין בה"ל:

(טו) אם לא שאל - עיין במ"א ובש"ת שכתבו דאם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומרו שם ובסימן קי"ד בבה"ל ד"ה בלי חתימה הארכנו בזה וביררנו דיותר טוב שיאמר בש"ת דבזה יצא לכו"ע עתה מצאתי בספר קיצור ש"ע שפסק ג"כ הכי ואם נזכר קודם שסיים ברכת השנים יאמר במקום שנזכר אך אם נזכר אחר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה וטוב יותר שיתחיל ותן טל ומטר ויגמור כסדר:

(טז) ושואל בש"ת - ר"ל בברכת שמע קולנו קודם כי אתה שומע שמתוקנת לשאול בה כל הבקשות וכדלקמן בסימן קי"ט אבל הזכרת משיב הרוח קי"ל לעיל בסימן קי"ד דאם שכח חוזר משום דהזכרה שבח הוא ואין מקומה בזו הברכה שמתוקנת לבקשה:

(יז) קודם עננו - דשאלה חמורה מעננו דאם לא אמרה מחזירין אותו משא"כ בעננו:

(יח) כעקורים דמי - וה"ה אם רגיל לומר תחנונים וסיים תחנוניו ואמר אחריהם הפסוק יהיו לרצון וגו' שבאמירת פסוק זה עשה היסח הדעת מלומר עוד תחנונים ונשלמה תפלתו אע"פ שלא התחיל עדיין עושה שלום:

(יט) אחר שחתם - ואם נזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויאמר ותן טל ומטר ואח"כ כי אתה שומע וכו' [בה"ל לעיל בסימן קי"ד]:

(א) מלך אוהב וכו' - ואם אמר בכל השנה המלך המשפט או האל המשפט יצא:

(ב) המלך המשפט - בשני ההי"ן ויזהר בזה כי י"א דלא יצא ומ"מ בדיעבד אם אמר מלך המשפט לא יחזור:

(ג) א"צ לחזור - עיין באחרונים דמסקי דאם נזכר תוך כדי דבור מעת אמרו ומשפט אומר המלך המשפט ג"כ ואם לאחר כ"ד שוב לא יאמר ואין מחזירין אותו:

(א) היה לו חולה - עי' בפמ"ג שכ' דדוקא אם הי' לו וכן בפרנסה דוקא אם צריך לפרנסה אבל אינו רשאי לבקש רחמים בברכה מאמצעיות על העתיד שלא יחלה ושלא יחסר לחמו וכה"ג משא"כ בש"ת אפי' על העתיד רשאי לבקש:

(ב) רחמים - ע' פר"ח דמייתי מזוהר פרשת וישלח הצילני נא וכו' דבתפלה בעי לפרושי מילי כדקא יאות עי"ש. המבקש רחמים ע"ח א"צ להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא הזכיר שם מרים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו:

(ג) יתחיל בברכה - דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים ובקשה שלו תהיה טפילה ולא להיפך. וכתב הפמ"ג דצריך להקדים ולומר מאמר שלם מענין הברכה כגון אם רוצה לבקש שיתן לו ד' דעה יקדים ויאמר אתה חונן לאדם דעת אבל לא תיבת אתה לבד וכה"ג בכל הברכות:

(ד) צרכיו - טוב להתודות בש"ת ויאמר חטאתי עויתי פשעתי. ולשאול על מזונותיו אפילו אם הוא עשיר. ואם יש לו עון מחודש מזכירו בפירוש בתפלה הקודמת אצלו ויאמר התפילה בהכנעה ועכ"פ בקול בוכים ויקבל עליו שלא לעשות עוד כזה מדעתו ואם לאו אז מקטרגים עליו ח"ו מלמעלה ועיין במש"כ בסימן קכ"ב סק"ח בשם הח"א:

(ה) בשביל כל ישראל - וה"ה בשביל רבים:

(ו) ולא בלשון יחיד - כיון שהוא אומרה בשביל רבים:

(ז) בסוף הברכה - עיין בפמ"ג סימן קכ"ב במ"ז שמצדד לומר דדוקא קודם שאמר בא"י אבל לאח"כ נראה דאסור (ועי"ש דאינו ברור לו דבר זה):

(ח) ולא באמצע - שכששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים. בד"א ביחיד אבל בצבור מותרים ולכן אומרים סליחות באמצע ברכת סלח לנו וכן באמצע ברכה אמצעית של יוה"כ:

(ט) ולא בלשון רבים - דאף שהתירוהו לשאול אפילו באמצע הברכה כיון שצריך לו לפי שעה אם יאמרנה ג"כ בלשון רבים יהיה נראה כמוסיף על המטבע שטבעו חכמים ועיין בסימן תקס"ו ס"ד דטוב ליזהר לכתחילה בכ"ז כדברי הר"ר יונה:

(י) שומע תפלה - וב"ח כתב דלהרר"י ש"ת דומה לשאר ברכות לענין זה דבאמצע אסור לשאול בלשון רבים:

(יא) קודם יהיו וכו' - עיין לקמן בסימן קכ"ב במ"ב ס"ק ז' מה שנכתוב שם:

(יב) בברכה - אפילו בברכת ש"ת וכ"ש בשאר ברכות. אבל לאחר תפלה אפילו קודם יהיו לרצון מותר להאריך בכל גווני. ובליקוטי מהרי"ל איתא כשחלה מהרי"ל גזרו הצבור תענית ואמרו סליחות ומנהגם היה אז לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו משמע דצבור לצורך יחיד שרי אפילו באמצע ברכה י"ל שאני מהרי"ל דרבים צריכים לתורתו וכרבים דמי:

(יג) אם דילג - פי' שדילג הברכה לגמרי וטעה פי' ששינה בה בענין שצריך לחזור מחמת זה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ס"ח במ"ב סק"א ותרווייהו איירי בשוגג דבמזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמש"כ סימן קי"ד ס"ז:

(יד) לראש הברכה - ואם נזכר בטעותו בעוד שהוא עומד עדיין בהברכה יחזור למקום שטעה לבד:

(טו) על הסדר - ואפילו אם לא נזכר עד אחר כמה ברכות צריך לחזור ולומר כולן אחריה שאם יאמר אותה ברכה לבדה במקום שנזכר נמצא ששינה סדרן של ברכות ולא יצא י"ח שסדר ברכות הוא מאנשי כנה"ג וסמכו סדרן על המקראות:

(טז) רק רפאנו - ר"ל שסיים ברכת רפאנו ואמר ברוך אתה ד' אבל אם נזכר קודם שחתם אפילו אם אמר ברוך אתה הואיל ולא אמר עדיין השם חוזר ואומר עננו עם חתימה ואח"ז חוזר ואומר ברכת רפאנו. וכל זה בש"ץ שמקום קביעתו לומר עננו הוא בין גואל לרופא אבל ביחיד שכולל עננו בברכת ש"ת אם שכח לאמר עננו כל שסיים שומע תפלה אף שלא פתח ברצה אין צריך לחזור כדין כל דבר שאין מחזירין אותו וטעם החילוק הוא דשם שאני שהוא כלול תוך הברכה וכל שסיים הברכה איכא בחזרתו ברכה לבטלה משא"כ כאן דקבעוהו ברכה בפ"ע אין לבטלה אם לא שיצטרך לברך ברכת רפאנו עוד הפעם בשביל זה וכל זמן שלא אמר השם של ברוך אתה לית ברכה לבטלה:

(יז) היא - היינו דע"י שיחזור לומר עננו יצטרך בהכרח לומר אח"כ ברכת רפאנו עוד הפעם כדי שיהיה על הסדר ברכת השנים אחר רפאנו והיא ברכה לבטלה שאין מחזירין בשביל עננו כמ"ש בסימן תקס"ה. ואם שכח ואמר עננו קודם ראה נא דעת המ"א דצ"ל עננו פעם אחר אחר ראה נא וכן כתב בדה"ח ובפמ"ג נשאר בדין זה בצ"ע ובספר מגן גבורים האריך בזה ומסיק לדינא ג"כ דאין לחזור ולומר עננו פעם אחרת ואם ירצה יאמרנה בש"ת כיחיד:

(יח) עננו בש"ת - ה"ה אם לא היו יו"ד המתענים בבהכ"נ ובאו אחר ברכת רפאנו יאמר בש"ת כיחיד ואם התחיל הש"ץ להתפלל בקול רם והיו אז בבה"כ יו"ד שמתענים ואח"כ הלכו מקצתן קודם שהתחיל הש"ץ עננו לא יאמר עננו וטוב שיאמר אז בש"ת ואם כבר התחיל עננו ויצאו גומר:

(יט) כיחיד - עיין בדה"ח שפוסק דלא יחתמנה בברכה רק בשומע תפלה כשאר יחיד בעלמא וכן נכון דבזה יצא לכו"ע עיין במ"א. ואם שכח גם בש"ת אפילו נזכר קודם שהתחיל רצה שוב לא יאמר אלא יאמרנה אחר שיסיים בשלום קודם אלהי נצור ובלא חתימה [דה"ח ושע"ת עי"ש]:

(א) במנחה - דהיינו שהם מתחילין מואשי ישראל ועיין בפמ"ג שכתב דלפי מה שנהגו עכשיו בכל מקום לאמר רצה מקרי המדלג משנה ממטבע שטבעו חז"ל ודינו כמש"כ המחבר סימן קי"ט ס"ג בטעה בברכה ולענ"ד צ"ע אם זה מקרי בדיעבד בשם טעה ואפילו בשחרית עיין לעיל סוף סימן ס"ד במ"א בשם הכ"מ ובסימן נ"ט ובסימן קי"ד מ"א סק"ט ובריש סימן קפ"ז. כתב הטור על מה שאנו אומרים ואשי ישראל ותפלתם וכו' ואע"פ שאין עתה עבודה מתפללים על התפילה שהיא במקום הקרבן שתתקבל ברצון לפני הש"י ובמדרש יש מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה [ר"ל שמגיש אותם לרצון לפני ד' לריח ניחוח] וע"ז תקנו ואשי ישראל ר"ל אנשי ישראל וי"מ על מה שלמעלה ממנו וה"פ והשב העבודה ואשי ישראל ואח"כ ותפילתם באהבה תקבל ברצון ועיין בט"ז שכתב דהפירוש האמצעי הוא המובחר מכולם אבל הגר"א כתב שהעיקר כפי' האחרון:

(א) שוחין - אם נזדמן לו רוק לא ישחה עד שיצא הרוק מפיו [מ"א בשם ס"ח] ועיין לעיל סימן צ"ז ס"ב:

(ב) במודים - איתא בגמרא אם לא כרע במודים נעשה שדרו נחש לאחר שבע שנים:

(ג) תחלה - היינו בתחלת מודים וכשאומר ד' יזקוף:

(ד) וסוף - בברכת הטוב שמך דהיינו בעת אמירת ברוך אתה וכשאומר ד' יזקוף וכנ"ל בסימן קי"ג ס"ז לענין ברכת אבות:

(ה) משתקין אותו - אף אם לא השתחוה ב' פעמים ובין לכפול המלות ובין לכפול ענין וענין הכל אסור דמיחזי כשתי רשויות:

(ו) ואינו נראה - ומ"מ אם אמר אין מחזירין אותו וגם אין למחות ביד האומרים אותו. אין לומר אלהינו ואלהי אבותינו בבית האבל כ"כ הבה"ט והוא בשכנה"ג בשם ספר תניא וע"כ אף שבדגול מרבבה חלק ע"ז יש לחוש לדברי ראשונים [מגן גבורים]:

(א) שפיר דמי - היינו דמותר אפילו לענות סתם אמן וכ"ש אמן דהאל הקדוש וש"ת ואיש"ר וקדושה וברכו והא דמסיים בסוף הסעיף כדרך שמפסיק בברכת ק"ש ושם אינו מותר לסתם אמן וכנ"ל בסימן ס"ו שם הלא איירי ברגיל לומר תחנונים ע"כ עשאום עליו קבע ודמיין קצת לשמ"ע וברישא איירי במי שרגיל לומר לפרקים ע"כ אין להם דמיון לשמ"ע כלל ולפ"ז במדינותינו שאלהי נצור רגילין הכל לאומרו אין להפסיק בו לסתם אמן בין קודם שהתחילו בין באמצע:

(ב) אבל במקום וכו' - ר"ל אפילו אם לא התחיל עדיין לאומרם ואפילו אם דרך האיש ההוא להחמיר לעצמו לומר יהיו לרצון תיכף אחר הח"י ברכות ואירע לו לומר איש"ר וקדושה קודם שאמר יהיו לרצון ואין לו שהות לומר היהיו לרצון מותר לו לענות ומ"מ לכתחלה יראה ליזהר שלא יבוא לידי כן כי יש מחמירין בזה:

(ג) תחנונים קודם וכו' - וטוב לומר יהיו לרצון קודם התחנונים ואחריהם [אחרונים]:

(ד) ולקדיש ולברכו - ועיין בסימן ס"ו הדברים שמפסיקין באמצע ברכת ק"ש וה"ה הכא. ואם כבר סיים הכל אלא שאינו יכול לפסוע מחמת אדם שמתפלל לאחוריו וכמ"ש לעיל בסימן ק"ב לכולי עלמא יכול להפסיק ולענות אמן ובמאמר מרדכי כתב בפשיטות דאפילו ב"ה וב"ש מותר אז לומר:

(ה) ומיהו וכו' - גם זה מיירי המחבר בשכבר אמר יהיו לרצון דאל"ה לא היה המחבר מיקל דהוא ס"ל דבכל גווני אין להפסיק קודם יהיו לרצון והאי ומיהו אסוף דבריו דמקצר ועולה קאי ור"ל דאע"פ שאמר מתחלה דבין יהיו לרצון לשאר תחנונים שפיר דמי להפסיק מ"מ אם יכול לקצר כדי לעקור רגליו עדיף טפי דאע"פ שאמר יה"ל מ"מ כ"ז שלא פסע הוי כעומד לפני המלך:

(ו) מקצר ועולה - דהיינו שמפסיק באמצע התחנונים ופוסע לאחריו דאין חובה לומר תחנונים בכל פעם ואם אין לו שהות לפסוע ולא אמר יהיו לרצון קודם אלהי נצור טוב שיאמר עתה יה"ל קודם שיענה עמהם:

(ז) אין נכון - עיין בב"י וד"מ שכתבו דמדינא אין איסור דלא חמור קודם יהיו לרצון מברכת שומע תפלה דקי"ל לעיל בסימן קי"ט דיכול לשאול בה כל צרכיו רק דלכתחלה נכון יותר לומר יהיו לרצון קודם אלהי נצור:

(ח) יאמר יהיו לרצון - כתב בסדר היום יהיו לרצון וכו' הוא מסוגל לכמה ענינים תחלתו יו"ד וסופו יו"ד תיבותיו יו"ד ויו"ד יודי"ן ויש בו מ"ב אותיות וסודו סוד גדול לכן צריך לאומרו בנחת ולכוין ומועיל הרבה לקבל תפלתו ולא ישוב ריקם. כתב הח"א נכון וראוי לכל אדם להתפלל בכל יום ביחוד על צרכיו ופרנסתו ושלא ימוש התורה מפיו וזרעו וזרע זרעו ושיהיו כל יוצאי חלציו עובדי ה' באמת ושלא ימצא ח"ו פסול בזרעו וכל מה שיודע בלבו שצריך לו ואם אינו יודע לדבר צחות בלשה"ק יאמרנה אף בלשון אשכנז רק שיהיה מקירות לבו. וטוב יותר לקבוע תפלות על כל הענינים הצריכים לו אחר שסיים כל הי"ח מלקבעם בברכת שומע תפלה כדי שכשיצטרך לענות קדיש או קדושה יהיה יוכל לענות אחר אמירתו יהיו לרצון לכו"ע:

(א) כורע ופוסע וכו' - כעבד הנפטר מרבו ושיעור הכריעה כבר כתבתי לעיל בסימן קי"ג בבה"ל שהוא כדי שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה אח"כ מצאתי בסימן זה שכ"כ א"ר בשם צידה לדרך:

(ב) ג' פסיעות - עיין בבית יוסף כמה טעמים ועוד כתבו טעם משום דאחז"ל דבזכות ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבוד הש"י זכה להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה:

(ג) ואחר שפסע - ולא כאותן שאומרין עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן וכן הדין בעושה שלום דקדיש (א"ר):

(ד) לצד שמאלו - שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:

(ה) שלום עלינו - דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל אלא ועל כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו:

(ו) יעמוד - ויכוין רגליו כמו בתפלה כשאומר עושה שלום מפני שמטה עצמו לצד שכינה:

(ז) ולא יחזור - שאם חוזר מיד דומה לתלמיד שנפטר מרבו ופסע לאחוריו וחוזר מיד שסופו מוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי להפטר ממנו והוא מגונה אבל כשממתין על קדושה או עכ"פ להתחלת תפילת הש"ץ נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה ולכוין למה שיאמר הש"ץ:

(ח) למקומו - פי' אם רוצה לחזור למקומו אינו רשאי עד וכו' אבל אם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו כלל [כ"מ] וכתב המ"א דלפי מה שהביא בב"י די"א דבעינן ששה פסיעות דהיינו ג' לאחוריו וג' בשובו למקומו א"כ ע"כ צריך לחזור למקומו בג' פסיעות לפניו ומטעם זה קצת מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין במקום שפסע שלא יפסיק זה בין ששה פסיעותיהם אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים כשרואים מי שרוצה לעבור לפניהם הם ממהרים לחזור למקומם קודם שיתחיל הש"ץ התפילה דהוא מעיקר הדין:

(ט) לקדושה - ואם האריך בתפילתו ובעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה יכול לחזור תיכף למקומו לומר קדושה ואף דמהרי"ל היה נוהג דכשהיה מסיים י"ח והש"ץ נפל על אפיו אז היה נשאר במקומו שפסע שם ונפל ג"כ על אפיו עם הצבור בשוה ולא היה חוזר תיכף למקומו קדושה שאני שטוב יותר לאומרה במקומו כמו שאר הקהל. ועיין לקמן סימן קל"א ס"ב לענין נפילת אפים מה שכתוב שם במ"ב:

(י) ולפחות וכו' - עיין בב"ח שהסכים דלכתחלה נכון להחמיר עד קדושה אם לא שהמקום צר ודחוק וכדי דלא ליתי לאנצויי וכן כתב בדרך החיים אך בזמן כשאומרים פיוטים בודאי יש להקל ולחזור תיכף כשמתחיל הש"ץ י"ח:

(יא) וכן יחיד - וב"ח חולק ופוסק דאין חילוק במתפלל ביחידי בביתו למתפלל עם הצבור אלא בכל גווני צריך לשהות כפי השיעור שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל ש"ץ בקול רם וכ"פ המג"א אם לא שצריך לחזור ולהתפלל שנית לתשלומין דאז לכו"ע די כדי הילוך ד"א דהכל יודעין שחזרתו הוא להתפלל שנית ומ"מ במקום הדחק יש להקל דאף בזה די בד"א:

(יב) אסור להחזיר - היינו אע"פ שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזיר פניו לצבור דהיינו לצד מערב כל זמן שלא סיים הש"ץ כי יגרום בזה ביטול כונה להמתפללים וגם שיחשדוהו שדילג ולענין אם רוצה לחזור למקומו כבר מבואר דצריך לכתחילה להמתין עד שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל הש"ץ:

(יג) תחלה - דמסתמא עוקר אינש כרעא דימינא ברישא לכן עוקר כאן בשמאל דמראה בעצמו כאלו כבד עליו ליפטר מן המקום ועיין בבה"ל. והנה סדר הג' פסיעות אלו הוא תחלה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואח"כ יפסיע בשל ימין פסיעה גדולה ואח"כ יפסיע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוים:

(יד) כדי שיתן וכו' - וכמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין עליה שם פסיעה כלל ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק ויש מקילין במקום הדחק. ודוקא אם האדם העומד אחריו אינו מתפלל אבל כשהוא מתפלל בכל גווני אין לו לפסוע בתוך ד' אמותיו וכנ"ל בסימן ק"ב:

(טו) ולכתחילה - לישנא דהרמ"א אינו מדוקדק דהו"ל לכתוב בלשון וי"א דהא חולק על המחבר דס"ל לכל הפחות ומשמע דפסיעות גסות יותר עדיף:

(טז) לא יפסיע וכו' - דתפילות כנגד תמידים תקנום ובעינן דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסע פסיעות גסות יותר ועוד דמיחזי כרץ מלפני המלך. וכן פסקו הב"ח ודה"ח:

(יז) הוי יוהרא - שנראה שהוא חולק כבוד לשכינה יותר משאר בני אדם:

(יח) בקול רם א"צ - דסומך על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל ואבינו מלכנו כולהו לסדר התפלה באים וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח [תרומת הדשן] ומכאן דקדקו האחרונים דאין לש"ץ לדבר ביני וביני בשיחה [שלא מעניני תפלה] כי הקדיש חוזר על התפלה:

(יט) לחזור - ואם בא לפסוע גם אחר תפלת י"ח אין למחות בידו:

(כ) פוסע ג' פסיעות - דמתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלקי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על התפלה שהתפלל בעד הצבור:

(כא) אינו אומר וכו' - דסומך על תתקבל צלותהון שאומר לבסוף ובשל"ה כתב לומר יהיו לרצון וכתב הגר"א ודברי השל"ה עיקר:

(א) שאינו יודע - אבל הבקי אינו יוצא אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבהכ"נ:

(ב) יכוין - וצריך שיבין בלשה"ק דאל"כ לא מהני אף ששומע מש"ץ כל תיבה אבל המתפלל בעצמו בלשה"ק אפילו אם אינו מבין הלשון יצא ועיין לעיל סימן ק"א במשנה ברורה דעכ"פ ברכת אבות יראה להבין מה שהוא אומר ועיין לעיל סי' ס"ב במ"ב סק"ג:

(ג) ואינו מפסיק - היינו אפילו אם שמע מאחרים בתוך כך איזה קדושה או ברכו וכ"ש דאסור לענות ברוך הוא וב"ש אבל אמן על כל ברכה צריך לענות וכדלקמן בס"ו דהוא שייך להתפלה:

(ד) והוא צריך וכו' - דאין בהם אחד שיוכל להתפלל לפני העמוד דאל"ה אין נכון שהוא יתפלל להם בקול רם כיון שלא התפלל מתחלה בלחש בשביל עצמו:

(ה) וא"צ וכו' - דיצא בה גם בשביל עצמו דכיון דלאחרים הוא מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפילתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן. כתבו האחרונים אם הש"ץ התפלל כבר בלחש ונזדמן לו להתפלל חזרת הש"ץ בשביל צבור אחר לא יתפלל בלחש פעם שנית:

(ו) שעת הדחק - ובלא שעת הדחק הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם:

(ז) שיעבור - פי' שלא יוכל לגמור הש"ץ כל י"ח ברכות תוך זמן התפילה בין בשחרית שיכלה הזמן דד' שעות דשוב אין לו שכר תפלה בזמנה וכנ"ל בסימן פ"ט ובין במנחה דיעבור זמנה לגמרי כן משמע מפמ"ג ועיין בבה"ל:

(ח) והצבור וכו' - ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הצבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש:

(ט) הקדוש - דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה:

(י) וטוב וכו' - היינו בשאין השעה דחוקה כ"כ רק שיראים שמא יעבור הזמן אבל אם השעה דחוקה ביותר די במה שהתינוקות יענו אמן או יזמינו לאחד שכבר התפלל שיענה אמן אם אפשר להם בקלות וא"ל אין להקפיד ע"ז כלל ולא דמי למה שכתב בס"ד דאם אין ט' מכוונים לברכת הש"ץ הוא קרוב לברכות לבטלה שאני התם שכבר התפלל פ"א בלחש והוא מכוין עתה רק בשביל תקנת חז"ל משא"כ בזה שהוא מתפלל רק פ"א:

(יא) אעפ"כ ירד וכו' - עיין לעיל בסימן ס"ט במ"ב סק"א:

(יב) תקנת חכמים - שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבהכ"נ אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פ"א בבהכ"נ מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ י"ח:

(יג) חשובי העיר - מפני טורח הציבור ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל הש"ץ אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור. ובכל זה אם כונתו לש"ש בזה שפיר דמי [פמ"ג]:

(יד) אם היה מנין וכו' - ר"ל אפילו אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה דאל"ה אפילו ביחידי צריך להתפלל כדי שלא יעבור הזמן:

(טו) אין להמתין וכו' - שכיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד. וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח"כ כ"א לדרכו ויוגרם עי"ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש"ע לקמן סי' קנ"ה עי"ש ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. כתב הא"ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לב"ה קודם כדי שלא ימתינו עליו:

(טז) יש להם לשתוק - היינו לא מיבעי שאסור לומר עם הש"ץ כל הברכה דהוי ברכה לבטלה אפילו למנקט עמו איזה תיבות מאמצעו ג"כ אין נכון דיש לחוש משום שיגרא דלישנא יוציא ברכה מפיו וכ"ש אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש. ולענין איסור שיחת חולין כתוב בס"ז:

(יז) ולכוין - ע"כ יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים:

(יח) כאילו אין ט' וכו' - ע"כ יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד:

(יט) ויכוין - והעולם נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה:

(כ) יעמדו - טעמם כיון שמכוונים ושומעים מש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמם דמיא וכן היה מנהג הקדמונים ועכשיו בעו"ה כל אחד עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשיחים [פמ"ג] ובתוך ד"א לש"ץ לכו"ע אסור מדינא לישב בעת חזרת הש"ץ:

(כא) אומר וכו' - ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח:

(כב) ב"ה וב"ש - ורמז לזה ממה שאמר הכתוב כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אם כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה צדיקו של עולם עאכ"ו וברכות שחתימתן קצר רק כב' תיבות כפוקח עורים בברכת השחר וכה"ג בשמנה עשרה וכל הברכות מהנכון לש"ץ ליזהר אז שלא למהר כ"כ לחתום תיכף את הברכה אלא לשהות מעט כדי שכל העונים ישמעו איזה ברכה מסיים אח"כ וגם יהיו יכולים לענות האמן תיכף דאל"ה לפעמים ע"י הקול של עניית ב"ה וב"ש הרבה מהעונים אינם יודעים איזה ברכה מסיים וגם ענייתם הוא איננו תיכף אחר שכלה הברכה וכ"ז יש בו חשש של אמן יתומה וכדלקמן בסעיף ח' בהג"ה:

(כג) שלא יצאו - ר"ל אע"פ שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים [לבוש]:

(כד) ובכונה וכו' - עיין בח"א כלל ו' שכתב דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד' דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות:

(כה) אמת היא - וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהא מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן:

(כו) בשעה וכו' - ר"ל אפילו אם ירצה ליזהר בסוף כל ברכה לכוין ולענות אמן. כתב בשל"ה ראיתי מהחרדים אל דבר ד' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה:

(כז) מנשוא - כתב בא"ר בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח ע"ז:

(כח) הקטנים - וצריך שיחנכם שיעמדו באימה ויראה. והקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע וגם שמטרידים להצבור בתפילתם. ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לבהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם ועיין לעיל סימן פ"א במ"ב ס"ק ג:

(כט) בחטף - פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחול"ם וכה"ג כי בכל זה אין משמעות פירושו לשון האמנת דברים אלא יקרא האל"ף בקמ"ץ גדול:

(ל) קודם שיסיים - ר"ל שימתין עד שיסיים הש"ץ כל התיבה אחרונה לגמרי ויש אנשים שמתחילין לענות בעוד שהש"ץ עומד עדיין בחצי תיבה אחרונה וזה אסור:

(לא) שהוא חייב - דעת המחבר דדוקא אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה:

(לב) אע"פ שיודע - וכגון שהוא מכיר לפי סדר הברכות או שחיסר משמוע רק סוף הברכה:

(לג) אם אינו יודע וכו' - ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו:

(לד) מיד - ותוך כדי דבור כדיבור דמי ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם ועיין בסי"א ובביאור הלכה:

(לה) שכלה הברכה - ואם הש"ץ מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא אבל אם הש"ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ"ז שלא סיים את עצם התיבה של הברכה:

(לו) אמן קצרה - מפני שנראה שדומה עליו כמשא אלא כדי שיוכל וכו' כי זהו פירושו של אמן וכנ"ל בס"ג והוא ר"ת שלה:

(לז) קצת מהעונים - אבל על רוב הצבור מחויב להמתין בכל התפלה שלא להתחיל בברכה שלאחריה עד שיענו אמן וכן בקדיש שלא להתחיל יתברך עד שיענו הרוב איש"ר וכן כל כה"ג ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה כשמתפללין לפני העמוד שחוטפין להתחיל ברכה שלאחריה תיכף אחר סיום ברכה שלפניה ואין ממתינין בינתיים כלל ועיין בש"ת שהביא שזה מעכב אף דיעבד שאסור שוב לענות אמן עליה מכיון שהתחיל ברכה אחרת:

(לח) א"צ המברך וכו' - והוא שהברכה אין חובה על הכל לשמוע אבל אם מוציא הרבים בזה ידי חובתן בין שהוא ש"ץ או שאר מברך צריך להמתין אף על הטועים ומאריכים באמן כדי שישמעו ויצאו י"ח גם הם בהברכות:

(לט) בכל דבר - משמע מלשון זה דאפילו אם דילג משיב הרוח שהיא מג' ראשונות וכן מוכח באור זרוע סי' ת"ס ועי' לעיל בסי' קי"ד בשע"ת סק"ח ועיין לקמן סי' קכ"ו ס"ד ומה שכתב שם במ"ב בשם א"ר והגר"א:

(מ) יכוין דעתו - דאע"ג דקי"ל דש"ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אע"פ שהוא בקי הש"ץ מוציאו ועיין באחרונים שכתבו דמוטב שיחזור ויתפלל בעצמו דהאידנא לאו כל אדם יכול לכוין דעתו לשמוע מש"ץ מראש ועד סוף ושמא לבבו יפנה ולא ישמע מש"ץ איזה מלות המעכבים בתפילה וכתב הב"ח וא"ר דאם הש"ץ דרכו להבליע המלות מדינא אסור לסמוך אש"ץ אלא חייב להתפלל בעצמו:

(מא) מראש ועד סוף - עיין בספר ברכי יוסף דמסיק שלא יאמר אז מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מש"ץ המודים שהוא אומר והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו:

(מב) וקודם שכלתה - ר"ל אף דנתבאר בס"ח בהג"ה דצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכה שאל"ה הוי כעונה אמן בלי ברכה כלל מ"מ הכא אם לא כלתה עדיין אמן מפי רוב הצבור שפיר דמי משום דעניית אמן ג"כ מכלל הברכה הוא וכשעונין אמן הוי כמו שהיו גומרין עתה עצם הברכה והט"ז חולק ופסק דאפילו כלו כל הצבור לענות מותר ג"כ לענות אם היה תיכף אחריהם ובחידושי רע"א ובס' מגן גבורים הסכימו להשו"ע ועי' בבה"ל:

(מג) סיים וכו' - ר"ל אחר יהיו לרצון וכבר אמר תחנונים הרגיל בהן וכדלעיל בסי' קכ"ב ובמ"ב סק"א:

(מד) ואפילו וכו' - הוא ג"כ לדברי המחבר ולא חידש רק במה שכ' ויודע על איזה ברכה דקאזיל בזה לשיטתיה לעיל בס"ח בהג"ה דאם אינו יודע על איזה ברכה קאי הוא בכלל אמן יתומה:

(מה) שומע צבור - ה"ה אם שמע שיחיד עונה אמן ויודע על איזה ברכה קאי דעונה עמו ונקט צבור משום דאיירי המחבר לענין צבור ואע"ג דהמחבר אינו מתיר אלא קודם שכלתה אמן מפי רוב אבל המיעוט לא מהני היינו משום דמיעוט לגבי רוב הוי כמאן דליתא או מפני טעמים אחרים כמו שכתבתי בבה"ל אבל אם אין שם צבור כלל אלא יחיד עונה עמו:

(מו) וכן בקדיש וכו' - היינו דכל שלא סיימו רוב הצבור לענות עונה עמהם אע"פ שלא שמע כלום מפי הש"ץ ועיין בסימן נ"ו במ"ב סק"ט ובסימן נ"ז סק"א ועיין בבה"ל ד"ה וקודם בסופו:

(מז) לא יגביה קולו - משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:

(א) אין הצבור וכו' - הטעם דניתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל ויהיה שלוחם וכשגם הצבור אומרים אותו איך יקרא הש"ץ שלוחם וכן בקדיש יש ליזהר שלא לומר עם החזן יתגדל וכו' עד איש"ר. ואפילו יש מנין מלבדו ששומעין ומאזינין לש"ץ ג"כ אסור כי על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש וכן בקדיש אם לא בשעה שהחזן מאריך בניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' [הוא למנהג הספרד שאומרים כן בכל תפילת שחרית וכן לאשכנזים שאומרים נקדש] לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ואינו צריך להאזין אחר החזן בזה [וכן המנהג כהיום שאומרים זה קודם החזן] וכן מותר ללמוד אז ע"י הרהור כן כתב המ"א בשם הגהת יש נוחלין אבל כמה אחרונים סוברין דאפילו ימלוך ג"כ אינו מעיקר הקדושה וכ"ש לעומתם וכו' ובדברי וכו':

(ב) אלא שותקין וכו' - ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש. בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך כ"כ המ"א בשם הס"ח ור"ל שלא ימשוך הש"ץ כ"כ באמירתו לעומתם וכו' ובדברי וכו' כדי שלא יתחילו הקהל ברוך כבוד וכו' וכן ימלוך קודם שיסיים וה"ה לקדיש ולברכו ולכל דבר שעונים אחר הש"ץ או אחר המברך לא ימשוך הש"ץ או המברך בסופו כדי שלא יענו הקהל אחריו קודם שיסיים ויהיה זה כעין אמן חטופה לעיל בסימן קכ"ד ס"ח. מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם אבל לא מצינו ראיה לזה [ד"מ] ע"כ לא נהגו כן כהיום:

(ג) קדוש - ויחיד שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה י"א דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת והטעם פשוט דצריך לענות בי עשרה כאחד וכן יש ליזהר ג"כ שלא יאחר לומר את הקדושה אחר הקהל ויש ליזהר בכל זה בעת אמירת הפייט שכשרואה הצבור מתחילין לומר קק"ק תיכף יפסוק באמצע:

(ד) לכוין רגליו - כמ"ש בסימן צ"ה. וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז. הנוסח שמקדישים ולא שמקדישין. גם יפריש קצת בין תיבת שמקדישים לתיבת אותו שכתוב אח"כ וכדלעיל בסימן ס"א לגבי ק"ש. [אחרונים]:

(ה) ויש לישא וכו' - כי כתבו בשם ספר היכלות ז"ל ברוכים אתם לד' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם:

(ו) העינים - דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות כ"כ הט"ז אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז ופסק המגן גבורים כמותם:

(ז) וכן מנענעים וכו' - השל"ה כתב שקבלה בידו שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש:

(ח) ונושאין אותו וכו' - כי איתא בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. וכתב המ"א ודלא כאותם שדולגים וקופצים אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא ומ"מ במקום שאין המנהג כן פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו. כתב ב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד נביאך. ונוסח שלנו ככתוב על יד נביאך וכתב המ"א שיש לו ג"כ סמך עי"ש. כתבו האחרונים דאף שעניית איש"ר הוא עדיפא מקדושה מ"מ אם קדיש כבר שמע וקדושה לא שמע עדיין ונזדמן לו לענות קדיש וקדושה מוטב שיענה קדושה כדי לצאת ידי חובה. כתב הפמ"ג אם התחיל קדושה ובאמצע שמע קדיש מסתברא דלא יפסיק לענות איש"ר אלא גומר קדוש ג"פ עד כבודו ואם שומע אז יאמר איש"ר:

(ט) באמצע הקדושה - כתב בד"מ שמהרי"ל לא היה מדבר מתחלת הקדושה עד אחר אמן דהאל הקדוש [א"ר]:

(א) שטעה ודילג - לאפוקי אם הזיד ודילג אפילו בשאר ברכות מסלקין מיד:

(ב) מכל הברכות - ר"ל אפילו אם טעה ודילג ברכת תחיית המתים או בונה ירושלים אין מסלקין אותו לומר שמא כופר הוא בתחיית המתים או אינו מאמין בביאת המשיח אלא תלינן שבשגגה השמיט והטעם עיין בב"י בשם הרר"י ועיין בט"ז דס"ל דאם השמיט שתיהם בודאי אנו צריכין לחוש לזה ואפילו אם התחיל מסלקין אותו ויש שחולקין עליו. ודע דמוכח לכו"ע דאם אנו יודעין שהוא כופר בתחיית המתים או אינו מאמין בגאולה העתידה וכ"ש אם אינו מאמין בתורה מן השמים או בגמול ועונש לכו"ע אפיקורוס גמור הוא ואסור להניחו להיות ש"ץ ואם עמד בחזקה אין עונין אמן אחריו ועיין לעיל בסימן נ"ג סי"ח:

(ג) אין מסלקין אותו - אלא שוהין עד שיזכירו אותו וכשנזכר חוזר למקום שטעה כמו יחיד הטועה ועיין בבה"ל:

(ד) אבל אם דילג - דוקא בשדילג כולה אבל אם דילג ראש הברכה וסיים חתימתה לא מצינו שמסלקים אותו וכן אם לא רצה לומר לכופרים אלא ולמלשינים אין מסלקין אותו מפני שיש מקומות שאומרים לכתחילה ולמלשינים:

(ה) מיד - פי' ואין ממתינין לו שיזכירו אותו אלא מסלקין אותו מהתיבה מיד כי שמא נזרקה בו עתה אפיקורסות ואינו רוצה לקלל עצמו לכן דילג ברכה זו ואפילו אם היה מוחזק עד עתה לכשר וצדיק ג"כ חיישינן לזה. ומ"מ אין מסלקין אותו מש"ץ משום פ"א כיון שיש לומר שטעה:

(ו) אין מסלקין אותו - אפילו שהא בינתים הרבה ולא היה יכול להזכר אפ"ה תלינן שבשגגה הוא מדהתחיל בה:

(ז) ואינו יודע וכו' - ר"ל שהוא נבהל ואינו יודע לחזור אף לאחר שמזכירין אותו וכנ"ל:

(ח) תחתיו - ולכתחילה טוב שיהיה אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח הצבור:

(ט) סימן נ"ג - ר"ל דמבואר שם בסי"ז דלא יהיה סרבן באותה שעה:

(י) מתחלת הברכה - ואפילו אם לא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ואין חילוק בין שטעה או שנחלש ואינו יכול לגומרה והוצרך אחר לעמוד תחתיו ולכן בימים נוראים שלפעמים נחלש הש"ץ באמצע הפיוטים ועומד אחר תחתיו צריך ליזהר שיתחיל העומד מתחלת הברכה מאתה בחרתנו ולא יחזור הפיוטים ומ"מ בדיעבד אם התחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כיון שעדיין לפני השני לומר בסוף סליחות מחל לעונותינו אין להקפיד במה שקיצר באמצעיות:

(יא) מתחיל בראש וכו' - דג' ראשונות וג' אחרונות חשובות כחדא ברכה ואין לחלק חדא ברכה לשני אנשים ומשו"ה אין חילוק בין שטעה ודילג ברכה אחת מהג' ברכות או שטעה ונשתתק בהם באמצע ברכה או בין ברכה לברכה בכל גווני בג' ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה כ"כ בנשמת אדם כלל כ"ה וכ"כ הגרע"א בחידושיו שהורה לחזן שנחלש ביוה"כ בתפילת שחרית בפייט של סדר קדושה והוצרך אחר לירד לפני התיבה שיחזור מראש התפילה ובלא אמירת הפייט ועיין בבה"ל. ש"ץ שהוא כהן ובאמצע התפילה נודע שמת אחד בבתים הסמוכים אם אפשר לסתום הפתחים והחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואע"פ שיש עוד טומאה דרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפילתו [ומיהו ודאי אם סיים תפילתו בלחש ולא התחיל עדיין בקול רם יאמרו לו ויצא ויחזור אחר בקול רם] אבל אם א"א ליזהר בזה צריך לצאת ואפילו באמצע התפלה והשני העומד תחתיו יתחיל מתחלת ברכה אם הוא באמצעיות:

(יב) שאם שכח ש"ץ - ולענין יחיד אם שכח עיין לעיל בסימן קכ"ד ס"י:

(יג) ולא הזכיר יעו"י - ואם שכח משיב הרוח וטל ומטר וכה"ג מחזירין אותו דדוקא ביעלה ויבא מפני שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן [פמ"ג]:

(יד) דאם טעה וכו' - ר"ל ששכח והתפלל של חול ולא הזכיר מענינו של שבת ויו"ט והשלים תפלתו אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר לישמח משה או בי"ט לאתה בחרתנו כ"כ הפמ"ג ומדברי הרב בהג"ה לקמן בסימן רס"ח ס"ה קצת לא משמע כן:

(טו) דינו כמו בר"ח - הלבוש הביא דיעות בזה ולא הכריע אבל האחרונים כתבו כהרב:

(טז) סומך וכו' - ואם בלחש במעריב חוזר שאין לו על מה לסמוך ומיהו בשבת יסמוך על ברכה מעין שבע דלא גרע מיחיד שסומך עליו כבסימן רס"ח [פמ"ג]:

(יז) בג' ראשונות - ודוקא כשנזכר קודם שהשלים תפלתו דלית בזה טורח צבור כ"כ אבל אחר שהשלים תפילתו אינו חוזר כ"כ הלבוש וכן הסכימו עמו הרבה אחרונים. ובטור פליג ומקיל אפילו בג' ראשונות בכל גווני והסומך עליו לא הפסיד [ח"א בשם א"ר וכן משמע בביאור הגר"א שהלכה כטור]:

(א) ולא ישחו - היינו הצבור ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה דלא ישחה הרבה עי"ש:

(ב) יותר מדאי - פירוש שישחה כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:

(ג) ואומרים וכו' - ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:

(ד) בלא הזכרת השם - ודעת הגר"א לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:

(ה) בשחייה אחת - והב"ח כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:

(ו) אם אין שם וכו' - עיין לקמן סימן קכ"ח ס"י בהג"ה שכתב דמנהגנו שאפילו יש שם כהנים אומר הש"ץ אלהינו ואלהי אבותינו וכו' עד עם קדושיך עי"ש:

(ז) אומר ש"ץ וכו' - ובדיעבד אם לא אמר אין מחזירין אותו ועיין בבה"ל:

(ח) בברכה - בפת"ח. כהנים עם קדושיך אין מלת כהנים דבוק למלת עם קדושיך לומר שהם כהני עם קדושיך דהא קי"ל דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן אלא כלו' שהכהנים נקראים עם קדושיך. כשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו. יאר ד' כלפי ההיכל. פניו אליך ויחונך יראה לצד שמאל שלו ליחדו בימין. זוהר פ' נשא:

(ט) אברכם - ומנהגנו כהיום שלא לומר רק עד שלום. מ"א וכן משמע מביאור הגר"א:

(י) ואין הצבור וכו' - דאמן לא שייך כ"א כשעונה אחר כהן המברך משא"כ הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו הש"י בברכה שהכהנים מברכים:

(יא) כן יהי רצון - ר"ל אחר סוף ברכה ג' דהכל ענין אחד הוא שמסדר הש"ץ בתפלתו מה שהכהנים אומרים. ויש עונים כי"ר אחר כל ברכה:

(יב) בזמן שראוי - ר"ל בשחרית ובמוסף ולא במנחה ובתענית צבור גם במנחה והטעם משום דאומרים ברכת כהנים ויחיד המתענה אומר שלום רב [לבוש וא"ר]:

(יג) אבל בלא"ה וכו' - ואם אמר שים שלום או בשחרית שלום רב יוצא ובסידור האר"י ז"ל כתוב לעולם שים שלום ועיין בבה"ל:

(א) אין וכו' - ודינו בכל דבר כמו שמבואר לעיל בסימן נ"ה לענין קדיש ועיין שם במ"ב סקל"ג מה שכתבנו בשם הפמ"ג דמסתפק לענין ישן אם מצטרף. י"א דאין נ"כ אלא במקום שיש ס"ת אבל רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים ע"ז. י"א דמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו וכן המנהג [רמ"א בא"ע סימן ג' ס"א בהג"ה]:

(ב) מהמנין - לפי שהכהנים ג"כ בכלל ברכה מדכתיב ואני אברכם כלומר לכהנים ואפילו אם רובם כהנים ג"כ שפיר דמי כיון דיש עכ"פ ישראל אחד שיענה אמן אחר הברכת כהנים. וביהכ"נ שכולה כהנים עיין לקמן בסכ"ה:

(ג) ואין לזר - דכתיב כה תברכו וגו' אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ועיין בב"ח שכתב דדוקא עם נשיאת כפים ואפילו אם לא בירך מתחלה אקב"ו וכו' אבל אם יברך ברכת כהנים בלא נשיאת כפים אינו עובר בעשה ומפמ"ג משמע דאיסור יש בכל גווני. כתב בספר מגן גבורים דהא דאמרה תורה אתם ולא זרים אינו רק במתכוין לכוונת המצוה אבל אי לא מכוין כלל לכוונת המצוה רק שלא לעבור על דברי חבריו שחשבו שהוא כהן ואמרו לו עלה לדוכן פשיטא דאין כאן איסור עשה כלל עי"ש ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה דאל"ה אינו מותר רק דוקא אם מכוין בפירוש שלא לשם מצוה או שאינו מכוין כלל לברכה ועיין בבה"ל:

(ד) אפילו וכו' - ר"ל אפילו אם נימא דעשה אינו עובר הזר כשמברך עם כהנים דהמיעוט אתם ולא זרים הוא רק כשמברך לבדו אפ"ה עכ"פ אסור משום הברכה שמברך בתחלה אשר קדשנו וכו' דהוי לבטלה דרק לכהנים צותה התורה לברך את ישראל:

(ה) בזר העולה - אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים צותה התורה לברך את ישראל [תוס' שם]:

(ו) ואפשר עם וכו' - ר"ל בזה קאמר הר"י דאינו עובר בעשה רק משום איסור ברכה לבטלה ולדינא הסכימו האחרונים דאין לחלק בזה ובכל גווני עובר בעשה:

(ז) שאין בו אחד וכו' - כי לקמן בסימן זה מבואר הרבה דברים המעכבים לכהן לעלות לדוכן יש מהן שהן מדאורייתא לכמה פוסקים ויש מהן שהן לכו"ע מדרבנן ועיין לקמיה בס"ק י"ב:

(ח) כעובר בג' - והוא כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וגו' ומ"מ עיקר עשה אינו אלא אחת והוא כה תברכו שנאמרה בלשון צווי לברכה. כתבו הפוסקים דנשיאת כפים אין דוחה לאיסור טומאה והטעם כי יש בה עשה ולא תעשה [לנפש לא יטמא קדושים יהיו] ולכן אפילו מת פתאום אחר שכבר אמר הש"ץ כהנים דחל עליהם המצות עשה דנשיאת כפים אפ"ה צריכין לצאת תיכף החוצה. ואם הכהן אינו יודע מזה צריך להגיד לו מיהו אם הטומאה בבית הסמוך לביהכ"נ ואפשר לסתום הפתחים והחלונות של ביהכ"נ או של בית שהמת שם אפילו נודע לו א"צ לצאת עד שיגמור הנ"כ דנ"כ ד"ת וטומאה כזו אינה אלא מדרבנן. אמנם אם נודע לכהן קודם שנטל ידיו לעלות לדוכן טוב יותר שיצא תיכף החוצה:

(ט) כשקראו כהנים - דבלא"ה אינו עולה דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד יימרון להון והוא קריאת כהנים שאנו אומרין וע' לקמיה בס"ק י'. וכתב המ"א ודוקא שעקר רגליו בעבודה אבל אם לא עקר רגליו אינו רשאי לעלות וכדלקמן בס"ח ואף דהחזן קרא כהנים או שא"ל בפירוש לעלות אינו עובר בעשה והא"ר הביא בשם תשובת מהר"ם מינץ שמסתפק בזה דאולי באופן זה מחוייב לעלות ע"כ יש ליזהר שלא להיות אז בבהכ"נ כדי שלא יבוא לזה ובלא"ה יש לעשות כן משום שלא יאמרו עליו שהוא פגום דמי ידע שלא עקר רגליו קצת בעבודה:

(י) או אם א"ל - זה קאי ג"כ בשהיה בבהכ"נ ולא כשאמרו לו בחוץ רק דבא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה וכ"ז מיירי ג"כ לפי דעת המ"א הנ"ל שעקר רגליו בעבודה. ועיין עוד בבה"ל שביררנו שם עוד דברי המחבר כולל ג"כ דאם שאמרו לו בביהכ"נ קודם שגמר ברכת רצה דהיה אז ביכלתו לעקור רגליו ולא רצה דעובר בעשה לכו"ע ועי"ש עוד במה שכתבנו:

(יא) שוב אינו עובר - היינו אי אתרמי ליה צבורא אחרינא והטעם כיון שכבר קיים מצוה זו ביום זה לא חייבתו התורה יותר ומ"מ אם עלה פעם שנית צריך לברך מתחלה הברכה אקב"ו דעכ"פ עושה מצוה ואפילו באותו ביהכ"נ שכבר נשא כפיו:

(יב) כשהכהנים אינם רוצים - כגון שהוא חלש וכדומה. ועיין במ"א שכתב בשם המרדכי שהיוצא צריך לצאת קודם שמתחילין רצה והטעם כדי שלא יאמרו שהם פגומים כשלא יעקרו ברצה וגם שהלוים היוצקים מים לא יבואו ויאמרו להם לעלות [א"ר]. וכתבו הפוסקים דהפסולים לעלות לדוכן אפילו פסולים דרבנן א"צ לצאת לחוץ דכשהחזן קורא כהנים אין כונתו על הפסולים והסכימו עוד דאפילו אם אמרו לו בפירוש עלה או כשאין בביהכ"נ רק פסולים דבודאי כונת הש"ץ שקורא כהנים הוא עליהן אפ"ה אין צריכין לעלות ואינם עוברין בעשה דהא אינם נמנעין מצד עצמן אלא החכמים מנעו אותם ויש כח בידם לעשות זה. ומ"מ באין בביהכ"נ כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן מצדד הא"ר שיצאו לחוץ קודם רצה וכן משמע מהגהת רע"א ע"ש:

(יג) אלא בשעה וכו' - ר"ל וממילא אין חל עליהם שום חיוב אפילו כשיכנסו אח"כ וכנ"ל בס"ב:

(יד) שהם פגומים - ר"ל בני גרושה ובני חלוצה:

(טו) במנעלים - שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים ויאמרו שבן גרושה ובן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו ואפילו במנעלים שאין להם רצועות אסור דלא פלוג רבנן. ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה [אחרונים]:

(טז) אבל בבתי שוקים - הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא הנ"ל ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי:

(יז) אם הם של עור - טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:

(יח) ונהגו להקל בקצת מקומות - ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:

(יט) אע"פ שנטלו - עיקר הנטילה אסמכו רבנן אקראי שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה' כלומר כשתשאו ידיכם קדשו אותם בתחלה והיינו נטילה ואח"כ ברכו את ברכת ה' והיא ברכת כהנים והנטילה צריכה להיות במים דוקא ולא מועיל כאן מידי דמנקי כמו בתפלה בסי' צ"ב ופסק המחבר דאע"פ שנטל ידיו שחרית יחזור ויקדש אותם קודם הנשיאות כפים דקרא תיכף לקדושה ברכה משמע:

(כ) חוזרים ונוטלים וכו' - ואם אין לו מים כתבו האחרונים דנוכל לסמוך על שיטת הרמב"ם דס"ל דיוצא בנט"י שנטל בשחרית כל שלא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף:

(כא) עד הפרק - ככהן המקדש ידיו לעבודה [רמב"ם]. וע"כ כתבו האחרונים דאפשר דבעינן דוקא נטילה מכלי וכח גברא ושלא יהיו משתנים המים מברייתן ויהיה עכ"פ רביעית מים:

(כב) והלוי יוצק מים - וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם דהוא ג"כ קדוש קצת ואם אין גם בכור טוב שיטיל הכהן בעצמו משיציק ישראל על ידו ואף שהלוי ת"ח והכהן ע"ה יש להחמיר וכ"ש אם יש כהן אחד ת"ח דמציל את כולם ומחוייב ליצוק אף על ע"ה כ"כ א"ר וכתב המגן גבורים דכן עיקר עי"ש טעמו:

(כג) ולא נהגו - ואם הסיחו הלוים דעתם טוב שיטלו ידיהם מקודם ומכ"ש היכא דנגעו בגופן [אחרונים]. יש מקומות שהמנהג ששופכין שמן של ריח במים והמ"א כאן ובט"ז לקמן סימן תקי"א כתבו דאסור דמוליד ריחא והא"ר וכן הח"צ בסימן צ"ב דעתם להקל דלא שייך מוליד ריחא בזה כיון שהשמן עצמו מעורב במים. ובנתונים מע"ש ועיו"ט בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכתב בשע"ת:

(כד) לא יחזור לברך וכו' - דלענין ברכה סמכינן על הרמב"ם דס"ל דיצא בנטילה שנטל שחרית וכ"ז דוקא אם לא נגע במקום מטונף ולא הסיח דעתו בינתים אבל אם הסיח דעתו בינתים וכ"ש כשנגע במקום מטונף צריך לכ"ע לברך עתה על הנטילה כ"כ מ"א והא"ר כתב דבכל גווני א"צ לברך על נטילה זו דשמא לא נתקן כלל ברכה על נטילה זו וכן נהגו שלא לברך בשום גווני ולכן כל כהן ירא וחרד ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקום המלוכלך שלא יפול בספק ברכה:

(כה) כשמתחיל ש"צ וכו' - היינו לכתחלה יזהר לעקור בהתחלת הש"ץ רצה אבל אם לא עקר עד שכבר התחיל הש"ץ רצה כל שלא סיים ברכת רצה שפיר דמי [א"ר וש"א]:

(כו) רצה כל כהן וכו' - שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ואח"כ וירד מעשות החטאת וגו' משמע שבירך קודם שנסתלק מהעבודה לכן תקנו גם בתפלה שיעלו הכהנים לדוכן קודם סיום ברכת עבודה:

(כז) עד שיסיים ש"ץ רצה - לאו דוקא דאפילו אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ ברכת מודים ג"כ לית לן בה כל שעקר רגליו ברצה ואיידי דרישא נקט רצה [אחרונים]. עוד כתבו דעיקר העקירה מקרי אחר נטילה שאז ראוי לעלות לדוכן ולכן יעקרו רגליהם ליטול ידיהם קודם רצה וברצה יעקרו רגליהם לילך למקום המוכן לדוכנם ובדיעבד אם לא נטל ידיו קודם רצה ואם ילך ליטול ידיו יסיים הש"ץ ברכת רצה אעפ"כ יעקור ברצה לילך למקום הדוכן ואח"כ יטול ידיו שם [והיינו שיביאו לו שם מים סמוך למקום הדוכן]:

(כח) אבל אם לא עקר רגליו ברצה - ואפילו אם עקר רגליו לילך לצד חוץ ליטול ידיו מצדד בעטרת זקנים דזה לא חשיב עדיין עקירה אף שהנטילה היא הכשר לנשיאת כפים דבעינן עקירה למקום הדוכן וזה היה עקירתו לצד חוץ וע"כ המנהג כשהש"ץ מגיע לרצה ולא באו עדיין הכהנים להיכל הוא ממתין בתפלתו עד שיבואו דחיישינן שמא עדיין לא עקרו רגליהן ממקום הרחיצה לילך לצד הדוכן. כתבו הפוסקים שאם עקר רגליו מביתו לבוא לביהכ"נ ומצא אחר רצה אע"פ שבודאי בעת שעקר רגליו מביתו היה קודם רצה לא חשיב עקירה ואינו עולה כיון שלא עקר מביתו אדעתא דדוכן אבל אם עקר רגליו מביתו לבוא לבהכ"נ לעלות לדוכן עקירה זו מועלת ועולה ויש שכתבו דאפילו באופן זה אינו עולה כ"א כשהיה ביתו סמוך לביהכ"נ ושמע שהש"ץ התחיל רצה:

(כט) שוב לא יעלה - ואפילו היה מחמת אונס:

(ל) עד עמדו לפני התיבה - וכן המנהג עכשיו שאין אומרים אותו בדרך הליכתן כ"א אחר שעומדים כבר לפני ההיכל ואמרו מודים אח"ז אומרים יהי רצון זה:

(לא) עד שיכלה אמן - לאו דוקא אלא עד שיסיים הש"ץ ולך נאה להודות כדי שיענו הקהל אמן על שתיהן [מ"א וש"א]. ולפ"ז פשוט דגם הכהנים יענו אמן על ברכת הש"ץ וכן מצאתי בשלחן שלמה:

(לב) ואצבעותיהם כפופים - ר"ל שאינם צריכין לפרוס כפיהם:

(לג) אם הם שנים - דכתיב אמור להם דהיינו לומר לכהנים שיברכו את ישראל ולהם משמע לשנים:

(לד) כהנים - ולא חשיב הפסק בתפלה כמו דלא חשיב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם דנ"כ צורך תפלה הוא:

(לה) ולא יאמר או"א - הטעם שלא נתקן אלא בזמן שאין הכהנים מברכין בעצמם אבל כיון שהכהנים מברכין בעצמן למה יאמר הש"ץ:

(לו) וחוזר ואומר עם קדושך - היינו הש"ץ ומה שנוהגין באיזה מקומות שהכהנים אומרין עם קדושך טעות הוא:

(לז) ומחזירין פניהם וכו' - דילפינן בגמרא שברכת כהנים צריך להיות פנים כנגד פנים. וא"צ להיות פני הכהנים כלפי הש"ץ דוקא אלא אפילו אם ההיכל קבוע בצפון והתיבה שהש"ץ לפניה היא במזרח הכהנים עומדים לפני ההיכל בצפון ופניהם לדרום כלפי העם [מ"א בשם כנה"ג] וי"א שטוב יותר שהכהנים יעמדו במזרח אע"פ שההיכל הוא לצד אחר והעם יעמדו נגדם פנים נגד פנים [פר"ח והביאו הפמ"ג]. שני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד ואין אחד יכול לומר לחבירו עלה אתה בשחרית ואני אעלה במוסף או להיפוך כי יכול לומר אני רוצה לברך בשתיהן אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:

(לח) ואם הוא אחד וכו' - ואפילו אם יש עמו עוד אחד קטן פחות מבן י"ג שנה ג"כ אינו קורא כהנים [מבי"ט סי' ס"ד] והפר"ח מפקפק בזה ומיהו לפי מנהגנו שהש"ץ אומר אלהינו ורק שיאמר כהנים בקול רם לא איכפת לן כלל דליכא הפסק והוא מעין התפלה ומה"ט כתב הא"ר שאפילו ליכא כהן קטן רק כהן אחד גדול נמי אם אמר הש"ץ בקול רם כהנים אין לגעור בו דאין שום הפסק בזה:

(לט) מחזיר פניו - ונושא כפים ומברך ג"כ מתחלה אע"ג דאינו מחוייב לעלות לפי מה שכתב לעיל בס"ב [מ"א בשם רמ"מ] ומכ"ש לדעת המהרל"ח וט"ז סק"ג דמחוייב לעלות מה"ת אם הוא אחד אע"פ שלא קראו דמברך:

(מ) כשמחזירין פניהם וכו' - ויש מהראשונים שס"ל דברכה זו מברכין קודם שמחזירין פניהם והמדקדקין יוצאין ידי שניהם דהיינו שמתחילין הברכה בעוד שפניהם כלפי ההיכל ובתוך הברכה מחזירין פניהם כלפי העם וגומרין [אחרונים]:

(מא) מברכין וכו' - היינו שכולם מברכין ולא שאחד יברך והאחרים יענו אמן [מ"א בשם המבי"ט]:

(מב) מגביהים ידיהם וכו' - דגמרינן ברכה זו ממה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם הרי דצריך נשיאת ידים ובהאי קרא הכתיב ידו רמז דצריך להגביה יותר ידו אחד ומסתמא היא הימנית:

(מג) יד ימנית קצת - מ"מ צריך ליזהר שיניח גודל הימין על גודל השמאל שלא יתפרדו כדי שלא ישבר החלון דבעינן ה' כוים ואם יתפרדו אין הריוח שבין הימין לשמאל נחשב כלל לאויר. ויש שכתבו שבין מלה למלה וכ"ש בין ברכה לברכה רשאי לקרב אז הגודלים עם האצבעות משום עייפות:

(מד) וחולקים אצבעותיהם - דאיתא בתנחומא פרשת נשא משגיח מן החלונות מבין אצבעותיהם של כהנים מציץ מן החרכים בשעה שפושטים כפיהם:

(מה) ומכוונים לעשות ה' וכו' - רמז לזה ממה דכתיב החרכים ה' חרכים:

(מו) ופורשים כפיהם כדי וכו' - ר"ל לא כמו שנושא אחד ידיו בתפלה שהוא נושא ידיו כלפי שמים:

(מז) מתחילין הכהנים וכו' - ובכהן אחד שאין קוראין לו כו"ע מודים דמקרינן ליה יברכך:

(מח) לומר יברכך - ס"ל דמה דקי"ל שצריך להקרות אותם מלה במלה הוא לבד מתיבה ראשונה דביה ליכא למיטעי:

(מט) ואח"כ מקרא אותם - מדכתיב אמור להם ודרשינן מלמד שהחזן אומר להם אמרו ומ"מ הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב וראיה לזה מלקמן סכ"ה בהכ"נ שכולה כהנים עיי"ש [פר"ח] וכתב עוד דהש"ץ צריך להקרות מתוך הסידור לא בעל פה:

(נ) אין מברכין וכו' - וכ"ז הוא מן התורה דילפינן כ"ז מקראי בלשה"ק דכתיב כה תברכו בלשון הזה ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות בעמידה דכתיב לעמוד לשרת ה"נ ברכה ובנשיאת כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם האומר לחבירו. עוד ילפינן בגמרא דצריך להיות פנים כנגד פנים וכתבו רוב הפוסקים וכמעט כולם דהני כולהו לעיכובא הוא ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר. ובכל אלו טוב שיצא לחוץ קודם רצה כשאין יכול לברך כדינו [אחרונים]:

(נא) ובעמידה - היינו שיהא הכהנים בעמידה אבל הצבור רשאין לישב רק שיהיו פנים כנגד פנים [מ"א] והמנהג שהכל עומדין וכן משמע במאירי סוטה פ"ז ומגילה פ"ג וכן משמע באשכול הלכות ברכת כהנים דכתב שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש. וכהן שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד אלא ע"י סמיכה לא ישא כפיו דהוא כישיבה [אחרונים]:

(נב) ובנשיאת כפים - ומי שידיו מרתתין ואינו יכול להגביה ידיו אינו נושא כפיו ואפילו בדעבד מעכב ואפילו אם יעשה סמוכין שיהיו קשורין בכובע שבראשו ויכניס בהם ידיו שיהיו נשואות למעלה לא מהני דהוי ע"י סמיכה ואנן בעינן שישאו ידיהם ממש [נו"ב ומגן גבורים והובא בשע"ת] אך אם אפשר לו להגביהם לשעה מועטת יגביה בשעת אמירתו יברכך ויניח בשעת הניגון בין תיבה לתיבה ויחזור ויגביה בשעת אמירת התיבה וכמו שכתב בתשובת כתב סופר סימן י"ג ע"ש:

(נג) ובקול רם - היינו בקול בינוני לאפוקי בלחש ומ"מ לפעמים צריך בקו"ר ממש כגון שהמתפללים הם רבים ובעינן שיהא כל הקהל שומע כדאמרינן בספרי [פר"ח]. והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שיצא קודם רצה:

(נד) ואומרים רבון - ובר"ה ויו"כ שמאריכין בניגוני היום תאמצנו וכו' לא יתחילו לומר רבון עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל כאחד:

(נה) מה שהבטחתנו - שתסכים על ברכתנו וכדכתיב ואני אברכם:

(נו) ושיענו הציבור אמן - ומסתברא דגם הכהנים צריכין לענות אמן על ברכת הש"ץ. יאמרו אדיר במרום ויכונו לסיים כאחד עם הש"ץ:

(נז) לכוף אצבעותיהם - פי' שידיהם יהיו פרושות עד שיחזירו פניהם:

(נח) ואינם רשאים לעקור - ויזהרו שלא ידברו עד שירדו מדוכנן אף שכבר הורידו כפיהם [א"ר בשם מטה משה]:

(נט) עד שיסיימו הצבור - היינו רוב הצבור [פמ"ג]:

(ס) לענות אמן - דקודם אמן עדיין לא נסתיים הברכה. ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו הכהנים מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו שמצוי:

(סא) בין בתחלה בין בסוף וכו' - פי' בתחלה כשעולין לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שהוא במזרח וקורין להם כהנים מתחילין להחזיר פניהם כלפי העם לצד ימין שלהם שהוא בדרום ואח"כ למערב נגד הצבור ובסוף כשמתחיל הש"ץ שים שלום ומחזירין פניהם כלפי הקודש מתחילין להחזיר פניהם דרך ימין שלהם שהוא בצפון ואח"כ לצד המזרח נגד ההיכל. כשיורדים מן הדוכן לא יחזירו אחוריהם להיכל אלא יצדדו ויחזירו פניהם קצת להיכל כתלמיד הנפטר מרבו שמחזיר פניו אליו בצאתו מלפניו [אחרונים]:

(סב) המטונפים - נראה דה"ק סתם מנעלים כמטונפים הם [א"ר ופמ"ג]:

(סג) לקרות כהנים עד שיכלה וכו' - זהו לפי דעה המבוארת לעיל בסעיף יו"ד דבמקומות שנושאין כפיהם אין אומרים או"א ברכנו וכו' אלא תיכף אחר סיום ברכת מודים קורא הש"ץ כהנים אבל לפי מנהגנו שתמיד הש"ץ אומר או"א כמו שכתב הרמ"א שם לא שייך כלל דין זה דהא שוהה בלא"ה הרבה יותר ע"י אמירתו או"א:

(סד) מפי הצבור וכו' - היינו רוב הצבור:

(סה) מפי כל הצבור - לפי שהוא חיוב על העם לשמוע כל הברכה מפי הכהנים ולהכי דקדק המחבר בכאן וכתב כל הצבור להורות דאף אם יש קצת אנשים שטועין ומאריכין באמן יותר מדאי צריך להמתין גם עליהם לפי שהחיוב הוא על כולם לשמוע וכ"ז הוא לשיטת המחבר לעיל בסי"ג שפסק דאין החזן מקרא תיבת יברכך וע"כ צריך להזהיר הכהנים בהתחלתם יברכך אבל לדידן שהחזן מקרא גם תיבת יברכך יש אזהרה על החזן שלא יתחיל להקרות התיבה של יברכך קודם שסיימו עכ"פ רוב הצבור אמן ואחר שסיים החזן את התיבה אז מותרין הכהנים להתחיל יברכך:

(סו) אמן שעונים אחר ברכת וכו' - וה"ה שאינו רשאי הקורא להתחיל יאר ישא עד שיכלה האמן מפי הצבור:

(סז) עד שתכלה התיבה וכו' - כדי שישמעו הצבור התיבה יפה מפי הכהנים ולא תתערב בה שמיעתם מהמקרא:

(סח) מפי המקרא - ונראה דה"ה שהמקרא לא יתחיל להקרות תיבה אחרת עד שיסיימו הכהנים התיבה שלפניה:

(סט) עונין אמן - היינו בכל ברכה וברכה (אחרונים):

(ע) עד שיכלה - האחרונים פקפקו בהג"ה זו דלא משכחת לה דהרי אין מתחילין לומר רבון העולמים עד שיחזירו פניהם ואין מחזירין פניהם עד אחר שמתחיל הש"ץ שים שלום כמבואר לעיל בסט"ו וזהו אחר שכבר ענו הצבור אמן:

(עא) אחר ברכה של כהנים - שמא תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אח"כ פסוק ב' או ג' ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן דאמן זה אינו חשיב הפסק דהוא צורך תפלה ועל אמן של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה ושאני אמן של הב"כ גופא דלא הוי הפסק שהוא מורה על קבלת הברכה:

(עב) לא ישא - שמא לא יוכל לכוין לחזור לשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור ואפילו אם בטוח הוא בעצמו שלא תטרף דעתו ג"כ לא רצו חכמים להקל בזה לעקור ממקומו ולעלות לדוכן היכי שיש כהנים אחרים בביהכ"נ ולא תתבטל הנשיאת כפים:

(עג) את כפיו - אלא הוא עומד ואחר שאינו כהן מקרא כמ"ש סכ"ב:

(עד) אבל אם א"ל וכו' - ומיירי כשאמרו לו בברכת רצה או קודם לכן אבל אם אמרו לו אחר סיום ברכת רצה אינו רשאי לעלות כמ"ש ס"ח [מ"א וש"א] ועיין לעיל בסק"ט דעת א"ר בשם מהר"מ מינץ בזה:

(עה) דהא עובר בעשה - ומפני זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן דמפני חשש טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מד"ס אין לו לעבור על עשה דאורייתא ובפרט השתא שמתפללין מתוך הסידור בודאי יעלה:

(עו) מובטח לו שיחזור - ולדידן שמתפללין מתוך הסידור הוי כמובטח לו שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור רגליו דהא אף במובטח לא שרינן אלא בדליכא כהן אחר:

(עז) מעט בעבודה - לילך לצד הדוכן והטעם משום הא דאיתא לעיל בס"ח עי"ש:

(עח) ויעלה לדוכן - היינו שיעקור רגליו לגמרי ויעמוד על הדוכן פנים נגד פנים כדין:

(עט) ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר - היינו שיברך ברכת אשר קדשנו וכו' ואח"כ מקריא לו אחר תיבה בתיבה אבל אין לומר שמקריא לו תיבת כהנים בתחלה דהא כיון שאין שם אלא הוא הרי פסקינן לעיל בס"י דלאחד אינו קורא כהנים:

(פ) עדיף טפי - קאי על מובטח הנזכר מתחלה וקאמר דאע"ג דבמובטח החזן עצמו יורד אח"כ מן הדוכן ומסיים שים שלום כ"ז הוא אם המקרא לא כוון לשמוע תפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף וכ"ש כששח באמצע ולכך לא יכול לסיים שים שלום דהא חסרו לו הברכות שלפניה אבל אם המקרא כוון מתחלה ועד סוף הרי שומע כעונה ולכן עדיף טפי שהוא בעצמו יסיים גם שים שלום כדי שלא תהיה התפלה מופסקת בהליכת הש"ץ מהדוכן למקומו לפני התיבה וה"ה דצריך שיכוין הש"ץ לשמוע מה שאומר המקרא שים שלום דאל"כ תהיה תפלת הש"ץ מתחלתה עד שים שלום בלבד:

(פא) שיסיים המקרא שים שלום - ודעת הגר"א בביאורו דטוב יותר שיסיים הש"ץ בעצמו תמיד וכן בדה"ח וח"א וש"א כולם הזכירו בסתמא שיסיים החזן בעצמו ולא הזכירו עצה זו המבוארת בשו"ע:

(פב) לטירוף הדעת - דע"י טרדתם בהשתנות הניגונים לא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו ואף שמקרין לפניהם כל תיבה ותיבה מ"מ ע"י טירוף דעתם ישכחו ג"כ קריאת המקרא:

(פג) ואין לנגן וכו' - וכן החזנים בכל מקום שמנגנים לא נכון שינגנו בענין אחד הרבה נגונים [ט"ז] ועיין בא"ר שהמליץ בעדם:

(פד) אלא נגון אחד וכו' - ונראה דה"ה שלא ינגנו הכהנים כל אחד ניגון אחר דגם בזה יש בלבול:

(פה) שיהא המקרא ישראל - כ"כ הרמב"ם ואסמכה אקרא שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם ולפ"ז לפי מנהגנו שהש"ץ הוא המקרא כמש"כ בסי"ג ממילא צריך להשתדל לכתחלה שהש"ץ העובר לפני התיבה לא יהיה כהן:

(פו) ויקרא אותם - היינו כל ברכת כהנים מלה במלה:

(פז) והחזן עומד ושותק - פי' עד גמר ברכת כהנים אבל משים שלום ואילך יאמר החזן בעצמו. והנה כל דין זה של המחבר הסכימו האחרונים שאין זה רק לכתחלה אבל כשאין שם מי שיודע להקרות יקריא הכהן הש"ץ בעצמו:

(פח) כמו שעומד בתפלה - שהרי מתפללין שיברך הש"י את ישראל [לבוש]:

(פט) ולא יסתכלו בהם - ר"ל לא בפני הכהנים ולא בידיהם והטעם הוא ג"כ כדי שלא יסיחו דעתם מהברכה וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ומדינא אינו אסור אלא בהסתכלות מרובה שיכול לבוא לידי היסח הדעת אבל ראיה קצת שרי דדוקא בזמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש והשכינה היתה שורה על ידיהם היה אסור אפילו ראיה קצת משא"כ בזה"ז ומ"מ נוהגין גם עכשיו זכר למקדש שלא להביט בהם כלל:

(צ) וגם הכהנים וכו' - ג"ז משום היסח הדעת וכנ"ל:

(צא) ע"כ נהגו וכו' - ומנהג זה יותר נכון [א"ר והגר"א וש"א]:

(צב) וידיהם חוץ לטלית - בד"מ מוסיף שגם העם נוהגין לכסות פניהם בטלית כדי שלא יוכלו להסתכל בידי הכהנים:

(צג) עם שאחורי הכהנים - היינו אפילו אינו אחוריהם ממש אלא משוכים לצדדים כיון שעכ"פ הוא מאחוריהם אינו בכלל ברכה ואפילו אינו מפסיק מידי בינם לבין הכהנים:

(צד) אינם בכלל ברכה - דבעינן דוקא פנים כנגד פנים כמ"ש לעיל בסקל"ז:

(צה) אבל מלפניהם ומצדיהם - פי' לא מיבעיא אלו שהם מלפני הכהנים משוכים לצדדים פשיטא דבכלל ברכה הם אלא אפילו כנגד צדדי הכהנים ממש אפ"ה בכלל ברכה הם וצדדים שלאחריו כבר כתבנו דאינו בכלל ברכה. ולפ"ז אותן העומדים בכותל מזרחי והאה"ק בולט קצת לביהכ"נ והכהנים עומדים לפניו אינן בכלל ברכה והב"ח הליץ בעדם דעכשיו שכל אחד קונה מקום בביהכ"נ חשובים כאנוסים דאינו יכול לילך לדחות את חבירו ממקומו אבל אין זה מספיק דבקל יוכל למצוא מקום פנוי לעמוד בצדי הכהנים או באמצע ביהכ"נ על הבימה או ברוח מערבית של ביהכ"נ [כ"כ האחרונים]:

(צו) אם הם אנוסים וכו' - אבל בלא אנוסים אפילו עומדים בביהכ"נ אלא שהם אחורי הכהנים אינם בכלל ברכה דמראים בעצמם שאין הברכה חביבה להם מדלא הלכו לקבל הברכה פנים אל פנים:

(צז) כולם - היינו לבד מש"ץ שאף שהוא כהן הרי קיי"ל לעיל בס"כ דש"ץ כהן ויש שם כהנים אחרים לא ישא את כפיו אף שהוא מובטח לחזור לתפלתו אלא יהיה הוא המקרא וכמו שכתבנו לעיל בסקפ"ז דאם אין ישראל להקרות יכול כהן להקרות:

(צח) לאחיהם שבשדות - ולא קאמר לנשים וטף דלא חשיבי לברכם לחודייהו אבל גם הם בכלל הברכה:

(צט) הנשים והטף - ר"ל אם ישנם שם ואם אינם שם ג"כ נושאין כפיהם דעניית אמן אין מעכב את הברכה:

(ק) יותר מעשרה וכו' - הטעם דכיון שיש עשרה גדולים שיוכלו לענות אמן על הברכה מוטב שיתקיימו שניהם ויהיו מקצתן עולין והעשרה יענו אמן:

(קא) והעשרה עונין וכו' - דאע"ג דקי"ל לעיל בס"א דנ"כ בעשרה והכהנים מן המנין ונמצא שאין כאן עשרה עונים ואפ"ה שפיר דמי שאני התם דכיון דעיקר ברכת כהנים על ישראל נאמרה חשיבי אפילו בפחות מעשרה ואפילו יש שם רק ישראל אחד כולם עולים לדוכן ומברכין לישראל זה משא"כ בנידון דידן שכולם כהנים לא חשיבי לברכם לחודייהו אא"כ יש עשרה שיקבלו הברכה ויענו אמן:

(קב) אין לומר וכו' - דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין:

(קג) שלא לאמרם - וכ"כ האחרונים דכן עיקר וכתבו המ"א והט"ז דהאומרן יאמר בשעה שש"ץ מקרא לפני הכהנים וא"ר מגמגם גם בזה ע"ש וכן הנהיג הגר"א שלא לאמרן (מע"ר) ומכ"ש שיש ליזהר שלא לומר הפסוקים בקול כמו שעושין ההמון ובפרט מה שחוזרין המלות מתיבת יברכך ולהלן וזהו טעות שלא נזכר בשום מקום מנהג זה [א"ר]:

(קד) כהן אינו וכו' - לשון הגמרא שלא יאמר הואיל ונתנה תורה רשות לברך אוסיף ברכה אחת משלי כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' ת"ל לא תוסיפו ומסיק שם הגמרא דאפילו כבר סיים כל ברכותיו ג"כ עובר בלאו וכ"ש אם הוסיפה באמצע הברכות. ודוקא להוסיף פסוק אחר אסור אבל לומר ברכת כהנים כמה פעמים אינו משום בל תוסיף דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים [אחרונים]:

(קה) ואם הוסיף וכו' - וה"ה אם גרע מהברכות עובר משום בל תגרע:

(קו) יכול לישא את כפיו - כנ"ל דליכא בל תוסיף בעשיית המצוה שתי פעמים ומ"מ חיובא ליכא עליו כיון שכבר נשא כפיו ביום זה וכנ"ל בס"ג. ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"א דאע"ג דאינו מחויב לישא כפיו כמה פעמים ביום אחד מ"מ כל פעם שנושא כפיו הוא מברך אשר קדשנו ב"ו וכו'. כהן המתפלל שמונה עשרה אם אין שם כהן אחר בביהכ"נ צריך להפסיק ולעלות לדוכן כדי שלא תתבטל הנשיאת כפים ואחר שיגמור הנ"כ ירד מהדוכן ויגמור תפלתו ואם יש שם כהן אחר אינו פוסק מתפלתו אם לא שאמרו לו עלה לדוכן או טול ידיך דאז אפילו יש שם כהנים אחרים צריך להפסיק ולעלות. וכל מקום דמפסיק בתוך התפלה כדי לעלות לדוכן צריך לעקור רגליו קצת בתוך התפלה כשאומר הש"ץ רצה אבל אם לא עקר רגליו כשאומר הש"ץ רצה אינו רשאי לעלות [מ"א בשם רדב"ז וש"א] אמנם הא"ר מפקפק בעיקר היתר זה של הפסק באמצע התפלה אפילו באמרו לו עלה דאע"ג דתפלה דרבנן היא מ"מ אפשר דהעמידו חכמים דבריהם אפילו במקום עשה וכן דעת הגאון יעב"ץ בסידורו שלא להפסיק באמצע התפלה לנ"כ כשעומד בברכה אחרת אם לא שהגיע בתפלתו למקום ברכת כהנים שאז דעתו שמותר לו לעקור רגליו ולעלות לדוכן שבמקום זה לא מקרי הפסק שהוא מעין שים שלום [והנה כשמשער בתוך התפלה שיגיע אז לאותו מקום בשוה עם הש"ץ צריך ליזהר לעקור רגליו קצת לצד הדוכן בעת שמתחיל הש"ץ רצה וכמו שכתבנו למעלה] וגם זה דוקא אם הוא מובטח שלא תטרף דעתו ויחזור לתפלתו ובלא"ה אסור בכל גווני להפסיק בתפלה זהו תוכן דבריו שם ע"ש:

(קז) נושא כפיו - ואם רואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן התפלה ילך לחצר ביהכ"נ ויתפלל שם אבל אם א"ל קודם רצה עלה צריך לעלות דאם לא יעלה עובר בעשה דאורייתא ודחי תפלה דרבנן ואם לא קרא ק"ש ורואה שכשיעלה לדוכן יעבור זמן ק"ש ילך ג"כ לחצר ביהכ"נ ויקרא ק"ש ואם א"ל קודם רצה עלה יקרא פסוק ראשון ויעלה וישא כפיו [מ"א וש"א]:

(קח) שהם בוהקניות - קאי גם אפניו והוא המנומר בנקודות דקות לבנות. ואותן המנומרין בנקודות דקות [שקורין זומר שפרענקלען] אם שכיח שם אף דלא הוי רוב אנשי המקום כך ישא את כפיו:

(קט) בו - שהוא דבר המתמיה ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה:

(קי) בתי שוקים - היינו כעין פוזמקאות שלנו:

(קיא) ואם היה דש וכו' - דהטעם דמום פוסל בפניו ידיו ורגליו וכן בכל הני הוא משום דחיישינן שיסתכלו בו ובדש לא יסתכלו בו כי אינו חידוש בעיניהם. איתא בש"ס דפוחח לא ישא את כפיו דגנאי הוא לצבור ומהו פוחח מבואר לעיל בסימן נ"ג סי"ג ע"ש. כתב הפר"ח דחולי מעים לא ישא את כפיו ומ"מ נראה דטוב שיצא קודם ר צה:

(קיב) הולך באקראי וכו' - דלא רגילי אינשי לישא וליתן עמו ואינם מורגלים במומו ועיין בה"ל:

(קיג) אלא וכו' - דכיון שעכ"פ בא להשתקע שם לאיזה זמן רגילים לישא וליתן עמו והורגלו במומו בשלשים יום:

(קיד) אם מנהג וכו' - דהא אין יכולין להסתכל בהן ואם אין המנהג כן רק שהוא רוצה לעשות כן מפני המומין שבו אסור ואפילו רוצים כל הכהנים לעשות כמוהו כדי שלא יהא בו שינוי משאר כהנים אפ"ה אסור דמ"מ יסתכלו בהם מפני ששינו מנהגם ויסיחו דעתם:

(קטו) לשלשל הכהנים וכו' - אבל לא מהני מה שבאיזה מקומות הקהל מכסין פניהם דמ"מ כשידעו שיש מום אתו לאיסתכולי וגם יש בחורים שאין להם טליתים:

(קטז) לידיו - אבל למומין שבפניו מהני:

(קיז) מסתכלין בהם - ובמקום שנהגו הכהנים לשלשל הטלית על פניהם וידיהם בפנים מן הטלית נושא כפיו וכנ"ל:

(קיח) מלאכתן בכך - ומיירי כשאינו דש בעירו דבדש באומנתו זה בעירו אפילו אין אנשי העיר מלאכתן בכך ג"כ מותר [ב"י ולבוש ופ"ח וש"א ובאיזה שו"ע ישנים כתוב זה במחבר גופא]:

(קיט) שאינו יודע וכו' - וה"ה מי שהוא כבד פה וכבד לשון [רמב"ם]:

(קכ) לאלפין עיינין - וה"ה מי שקורא לחיתי"ן ההי"ן או שקורא לשבולת סבולת ואם כל בני עירו קוראין כך מותר לישא כפים שם באותו מקום. ומטעם זה כתבו האחרונים דבזמנינו שרוב בני עמנו אין יודעים להבחין בין הברת העי"ן לאל"ף ממילא מותר לישא כפיו וי"א עוד דבמדינת רוסיא שרגילין הרבה לקרוא שבולת סבולת אף דכלל אנשי המדינה יודעים ההפרש שבין שי"ן ימנית לשמאלית מ"מ מותר לישא כפיו [ט"ז והובא בא"ר]:

(קכא) שלא הביא - ואם נעשה בן י"ג שנה ויום אחד תלינן לענין זה שמסתמא הביא ב' שערות וכעין שפסק הרמ"א לעיל בסי' נ"ה בס"ה בהג"ה:

(קכב) אינו נושא - אפילו באקראי שאין כבוד צבור להיות כפופין לברכת קטן:

(קכג) ללמוד ולהתחנך - ומטעם זה רשאי לברך ג"כ מ"א וכ"כ הרדב"ז בח"א בסי' תקס"ה. וחינוך זה אינו כשאר זמני החנוך שהוא כבר חמש כבר שית כ"א בשיודע לישא כפיו כמנהגי הכהנים:

(קכד) ומיהו - גם זה הוא מטעם כבוד הצבור שאין כבודם שיברכם תמיד בקבע וביחידי איש שלא נתמלא עדיין זקנו:

(קכה) באקראי - ובמדינתנו שאין נושאין כפים אלא ביו"ט מותר לישא כפיו בכל רגל אפילו בפני עצמו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני דלא מקרי זה אלא אקראי [מ"א וט"ז וש"א]:

(קכו) ועיין לעיל וכו' - כלומר דשם מבואר דאפילו היה לו זקן מועט קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח שנה ומעלה וקודם לכן בעינן מילוי זקן ממש:

(קכז) שהרג את הנפש - דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו:

(קכח) אפילו בשוגג - ואם אנסוהו להרוג נושא את כפיו ואע"ג דברציחה קי"ל דיהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג לא מיפסל לנ"כ בשביל זה [מהרנ"ח ופ"ח]:

(קכט) אפילו עשה תשובה - טעם דעה זו דס"ל דאע"פ שאין לך דבר שעומד בפני התשובה מ"מ אין קטיגור נעשה סניגור דבידים אלו שהרג את הנפש אין ראוי לישא את כפיו אע"פ שעשה תשובה. דחף אשה הרה והפילה נושא את כפיו דאין חייבין מיתה על עוברין [אחרונים]:

(קל) וי"א דאם וכו' - היינו אפילו כשעבר במזיד:

(קלא) והכי נהוג - ויש איזה אחרונים שמחמירין עכ"פ במזיד ועיין בה"ל:

(קלב) מל תינוק ומת וכו' - חדא דאיכוין לשם מצוה ועוד מי יימר דכלו ליה חדשיו ועוד שמא הרוח בלבלתו אח"כ ומת:

(קלג) מרננים אחריו וכו' - לא קאי אמל תינוק דבזה אפילו יש עדים נושא כפיו אלא מרננים אחריו שהרג ממש אפ"ה כיון שאין עדים אין לפוסלו מנשיאת כפים ומיהו הוא בעצמו אם יודע שאמת הוא לא ישא את כפיו בין לעצמו בין עם כהנים אחרים:

(קלד) מומר לע"ג וכו' - בין בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע. כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:

(קלה) וי"א שאם עשה תשובה וכו' - היינו אפילו עבד ע"ג במזיד:

(קלו) לד"ה נושא כפיו - ואף דברמב"ם שהוא בעל דעה ראשונה כתב בהדיא דאף אם עבד באונס לא ישא כפיו הכא מיירי בלא עבדה עדיין רק שהמיר דתו דהיינו שהודה לע"ג וקבלה באלוה ואף דגם זה הוא כעובד ע"ג ממש לענין חיוב מיתה במזיד מ"מ לענין אנוס מקילינן לנשיאת כפים כיון דעכ"פ לא עשה מעשה:

(קלז) רביעית יין - דברכת כהנים מדמינן לעבודה ובעבודה במקדש בכה"ג חייב:

(קלח) מעט מים - ר"ל שלא היה יין חי רק מזוג מעט:

(קלט) מותר - דבכה"ג במקדש אינו חייב ורק איסורא בעלמא ולהכי בנ"כ דקילא מעבודה מותר לכתחלה:

(קמ) אע"פ שהוא מזוג וכו' - דבכה"ג במקדש חייב:

(קמא) עד שיסיר וכו' - עיין סימן צ"ט ס"ב ושייך גם לכאן. וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו. וביין מגתו דעת מ"א לאסור בנ"כ וכמה אחרונים חולקין עליו כיון שאינו משכר:

(קמב) מהדברים וכו' - ר"ל הנזכרים בסימן זה:

(קמג) שאינו מדקדק במצות - היינו אפילו מצות חמורות כעריות וכדומה:

(קמד) מרננים אחריו - אפי' רינון של אמת שהוא מפורסם לכל ברשעתו:

(קמה) שאין שאר עבירות וכו' - פי' חוץ מע"ג =מעבודת גילולים= ושפיכות דמים וכנ"ל:

(קמו) מונעין - היינו אפילו לא עשה תשובה על חטאיו והטעם כתב הרמב"ם לפי שזו מ"ע על כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מן המצות ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושין מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו עכ"ל:

(קמז) כהן שנשא גרושה וכו' - וה"ה חללה וזונה או חלוצה ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ היינו דוקא בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שקדושת כהנים גרם לו והוא חיללו לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו':

(קמח) על דעת רבים - שנדר שהודר עד"ר אין לו התרה אבל כשלא ידור עד"ר חיישינן שמא ילך אצל חכם וישאל על נדרו לפי שיצה"ר תוקפו לעריות:

(קמט) מהנשים שהוא אסור בהם - וגם צריך לגרש אותה כ"כ האחרונים [ומה שלא הזכיר המחבר דבר זה משום דקאי אף על גירשה ומתה שהוזכר בתחלה] ואם ירצה לשהותה עוד על איזה זמן שלא לגרשה אף שהדיר ממנה הנאה אסור לישא כפיו וגם אינו עולה לתורה ראשון:

(קנ) נטמא למת וכו' - והיינו דוקא במזיד וע' בבה"ל:

(קנא) ויקבל - בב"ד ובזה א"צ לידור ולישבע כנ"ל בסעיף מ"ם דשאני עריות דיצרו תקפו. וע' בתשובת כתב סופר סימן ט"ז ברופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון לא סגי בקבלה לבד עד שידור ברבים כמו בנשים בעבירה ע"ש:

(קנב) שהמירה לע"ג או זנתה - עיין במ"א שהוכיח דלא מחללת אביה רק בזנות דהו"ל לשמרה אבל לא בהמרה והא דנקט שהמירה משום דכיון שהמירה מסתמא זנתה ג"כ ומש"כ או זנתה היינו או זנתה לחוד:

(קנג) אין מחייבין עוד לקדשו - היינו לענין לפתוח ראשון ולברך ראשון אבל לא לענין נשיאת כפים שהרי אפילו אם בעצמו עבר על איסור זנות ג"כ נושא כפיו כדלעיל בסל"ט וכ"ש שאין נפסל ע"י זנות בתו [אחרונים] ומבואר במרדכי דמ"מ יש רשות לקדשו אלא שאין מחוייבין:

(קנד) כי אביה וכו' - ודוקא כשזינתה ארוסה או נשואה דבהכי מיירי קרא אבל פנויה לא וכתבו אחרונים דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו ובתו:

(קנה) החלל - דהיינו הנולד מאיסורי כהונה שהן גרושה זונה וחללה:

(קנו) אינו נושא את כפיו - לפי שאינו בכיהונו והרי הוא כזר לכל דבר כמ"ש באבן עזר סימן ז'. ואפילו חלל של דבריהם כגון הנולד מחלוצה ג"כ אינו נושא כפיו [אחרונים]:

(קנז) יצא מביהכ"נ - דמדינא חייב האבל לברך שהרי חייב בכל מצות האמורות בתורה אלא שנהגו שלא לישא כפים משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה כדכתיב וטוב לב הוא יברך ולכך צריך לצאת כדי שלא יקראוהו לעלות לדוכן ואפי' בשבת ואין שם כהן אלא הוא לא יעלה. ובדיעבד אם לא יצא וקראוהו לעלות לדוכן בין בשבת ובין בחול בין שאין שם כהן אלא הוא ובין עם כהנים אחרים צריך לעלות דאל"כ עובר בעשה:

(קנח) אפי' עד י"ב חודש - היינו אפילו בשבת ויו"ט שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נישואין וכיו"ב וה"ה הקובר מתו ברגל אע"פ שעדיין לא חל עליו האבלות מ"מ הרי עכ"פ אסור בשמחה כל ימות הרגל וה"ה אונן אפילו ביו"ט שהוא חייב בכל המצות מ"מ הרי אינו שרוי בשמחה וכבר כתבנו דמ"מ אם קראוהו לעלות יעלה וי"א דבאונן אפי' קראוהו לעלות לא יעלה:

(קנט) על אביו ועל ואמו - וה"ה כל שלשים על שאר קרובים שמחוייב להתאבל עליהם. ואם אין שם בביהכ"נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים:

(קס) דאינו נושא כפיו - ומיהו נשוי שאין אשתו עמו מותר לכו"ע:

(קסא) ונהגו שנושא כפיו - היינו אפילו אין שם כהן אלא הוא:

(קסב) אע"פ שאינו נשוי - דדוקא באבלות מחמרינן ששרוי בצער משא"כ בזה שאע"פ שאינו בשמחה מ"מ אינו שרוי בצער:

(קסג) בשעה שקורין כהנים - באמת צריך לצאת בברכת רצה וכמ"ש כמה פעמים אלא דגם בעת ברכת כהנים צריך שלא יהיה בביהכ"נ משום פגמא וכנ"ל בס"ד:

(קסד) בכל מדינות אלו וכו' - ובא"י ובכל מלכות מצרים המנהג לישא כפים בכל יום והפוסקים קלסו למנהגם בזה:

(קסה) אלא ביו"ט משום וכו' - בין שחל בחול או בשבת ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביו"ט כשחל בשבת אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים. נהגו הכהנים סלסול בעצמן לטבול בעיו"ט משום נשיאת כפים שלמחר וגם בלא"ה צריך אדם לטהר א"ע ברגל ומ"מ אין זה מעכב בדיעבד:

(קסו) שרוים בשמחת יו"ט - וביוה"כ ג"כ נושאין כפים שיש בו שמחת מחילה וסליחה:

(קסז) ועל ביטול מלאכתם - הלשון מגומגם וח"ו ישראל קדושים יצטערו בשבת על בטול מלאכתם ביום הקדוש. והנכון שצ"ל ובשביל בטול מלאכתם וקאי טעם זה על הא דלעיל שאין נושאין כפים בשאר ימים וכן פלגינהו בד"מ שכתב טעם לפי שטרודין בהרהורין וכו' להא דאין נושאין כפים בשבת ואימות החול כתב הטעם משום בטול מלאכה עי"ש:

(קסח) הופכים בהם וכו' - והטעם שנהגו כן כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים שעומדים מצדיהם:

(קסט) שמאריכין בניגון וכו' - כתב בא"ר בשם תשובת בית יעקב מה שנוהגין לנגן אמירת וישמר בלא כ"ף ואח"כ הכ"ף וכן עושים בויחנך הוא טעות דדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כונת התיבה כלל וכן החזנים יזהרו שלא יחלקו התיבות לשתים:

(קע) כי כל אחת מהן וכו' - הוא טעם גם על דברי המחבר והכונה דאע"ג דשלש ברכות הויין בברכת כהנים מ"מ בכל ברכה בפני עצמה יש בה שתי ברכות דהיינו יברכך ה' ברכה א' וישמרך ברכה שניה יאר וכו' אליך היא ברכה אחת ויחנך ברכה ב' ישא ה' וכו' אליך ברכה א' וישם לך שלום ג"כ הוי ברכה אחת [לבוש] והמ"א כתב הטעם שהופכין פניהם באלו התיבות משום דכל אלו התיבות הם לנוכח:

(קעא) ובשעה וכו' - צ"ל בשעה וכן הוא בספרי שו"ע ישנים:

(קעב) בניגון התיבות וכו' - היינו בשעה שמאריכין בניגון הברת אות אחרונה של התיבה אבל לא בעת שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק ולכוין כמ"ש בסכ"ו:

(קעג) והמקרא - פי' ש"ץ המתפלל פשיטא שלא יאמר הרבון דהוי הפסק בתפלה אלא אפילו כשהש"ץ הוא כהן ואחר הוא המקרא ג"כ לא יאמר המקרא הרבון שמא תטרף דעתו ולא יוכל לחזור ולהקרות מיהו לאחר שהקריא לפניהם תיבת שלום יוכל אז לומר הרבון דתו ליכא חשש דטירוף דהא הוא אינו מסיים ברכת שים שלום רק הש"ץ וכמש"כ לעיל בסעיף כ"ב במ"ב [אחרונים]. כתב בתשובת מהר"מ לובלין כשאין כהנים במוסף לעלות לדוכן נוהגים שאין אומרים ותערב:

(קעד) דהוי כמועל בהקדש - שהרי נאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב ואף עכשיו שאין לנו קרבנות בקדושתו הוא עומד ומשום זה אסור בגרושה ולטמא למתים:

(קעה) אם לא מחל על כך - אבל אם מחל מותר שכבוד הכהונה [כמו לפתוח ראשון או ליטול מנה יפה ראשון וכדומה מדברים שאנו מחויבין לכבדם] ניתן להם רק להנאתם לפיכך בידו למחול וליתן רשות לישראל להשתמש בו ויש מי שאומר שאינו יכול ליתן רשות להשתמש בו אא"כ יש לו איזה הנאה כגון בשכר או אפילו בחנם לאדם חשוב שהוא חפץ לשמשו ונהנה מזה אבל אם אין לו שום הנאה מזה אין יכול למחול דאע"ג דכבוד יוכל למחול שימוש ענין של בזיון הוא וטוב להחמיר לכתחלה. ולהשתמש בהם שירות בזויות בודאי יש ליזהר [מגן גבורים]:

(א) אלא בשחרית ומוסף ובנעילה - היינו דבחול בכל יום בשחרית ובשבת ויו"ט גם במוסף וביוה"כ גם בתפלת נעילה והוא כשהוא עדיין יום:

(ב) ביום שיש בו נעילה - היינו בתעניתים המבוארים לקמן סימן תקע"ט שתקנו רבנן בהן תפלת נעילה כמו ביוהכ"פ:

(ג) שמא יהא הכהן שיכור - שנשתכר בסעודתו ושיכור אסור בנ"כ וכנ"ל בסימן קכ"ח סל"ח משא"כ במוסף לא גזרו דכיון שאסור לסעוד סעודת קבע קודם מוסף כ"א טעימה בעלמא כמבואר בסימן רפ"ו ס"ג ליכא למיחש לשכרות:

(ד) של תענית - היינו של ת"צ שיש בהם נעילה הנ"ל או של יוה"כ:

(ה) אטו מנחת וכו' - לפי שביום שיש בו נעילה מתפללים מנחה בעוד היום גדול כדי להתחיל נעילה קודם שקיעת החמה לכן מתחלפת היא במנחה של שאר הימים שהיו נוהגים ג"כ להתפלל בעוד היום גדול מפני שהיו רוצים לאכול אח"כ [שאסור לאכול קודם תפלת המנחה כמ"ש בסימן רל"ב] ובנעילה לא גזרו אטו שאר ימים לפי דליכא תפלת נעילה כ"א בתענית [גמרא]:

(ו) שאין בו נעילה - היינו כל הארבעה תעניות וצום אסתר:

(ז) סמוך לשקיעת החמה - שהיה מנהגם לאחרה סמוך לשקיעה:

(ח) והמנהג שלנו וכו' - ר"ל שאין נושאין כפים כלל במדינותינו בכל ימות השנה רק בימים טובים וגם זה רק בתפלת מוסף ומ"מ כל הדינים הנזכרים בסעיף זה נ"מ גם לדידן לענין אמירת או"א ברכנו וכו' ולפי המבואר לעיל בסי' קכ"ז דבזמן שראוי מדינא לישא כפים אומרים או"א:

(ט) שהדבר ידוע וכו' - ר"ל ולא אסרו בזה כי אם משום דמיחלף בשאר יומי וכנ"ל בסעיף א' לכן אין מורידין אותו אם כבר עלה אבל במנחה של שאר יומי אף אם עלה ירד (אחרונים):

(י) מקרי קצת ראוי - ומ"מ המתענים עד חצות ומתפללין מנחה כגון בער"ה וכדומה לא יאמר הש"ץ אלהינו וא"א אפילו לשיטה זו:

(א) מאן דחזא - ובמדינותינו נוהגין כל הקהל לאמר תפלה זו בשעת הדוכן אפילו אותם שלא חלמו והטעם דכיון דאין אנו נושאין כפים כי אם ברגלים א"א שלא חלם לו פעם אחת בין רגל לרגל:

(ב) ולא ידע וכו' - אי טבא הוא או בישא הוא:

(ג) ונימא הכי - וכבר נתבאר לעיל סוף סימן קכ"ח בהג"ה דהנכון לאמר זה בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים עיי"ש:

(ד) וחלומותי שלך וכו' - המג"א כתב דצ"ל בין חלומות שחלמתי על אחרים ובין חלומות שחלמתי על עצמי אבל בסידורים שלנו הנוסחא להיפך דהיינו בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי וכו' וכן הסכים בא"ר. כתבו האחרונים שיסיים בתפלה זו בפעם ראשון ותשמרני כנגד מה שהכהנים מסיימים וישמרך ובפעם ב' ותחנני כנגד ויחנך ובפעם ג' ותרצני כנגד שלום ורש"ל מוסיף שטוב לאמר בפעם ג' ותבא עלי ברכת כהניך ותרצני (א"ר ומגן גבורים עיי"ש). כשנושאין כפים ביו"ט שחל בשבת אין לומר הרבון דאין אומרים תחנה בשבת אם לא כשחלם לו חלום רע באותו הלילה (אחרונים):

(ה) דליסיים בהדי כהני - כצ"ל. [ותיבת גם ט"ס] והיינו בסוף כל פסוק שמסיימין והם ג' פעמים [א"ר] וכן כתוב בשם הגר"א שהיה נוהג לומר גם בסוף פסוק ג' הרבש"ע הנ"ל שהוזכר בגמרא ולא היה"ר הנדפס בסידורים:

(ו) ואי לא לימא וכו' - פי' שלא סיימו עדיין הכהנים יאמר גם אדיר במרום וכו' כי היכי דליסיים בהדי כהני תיבת שלום ויענו הצבור אמן על שניהם ויש נוהגים שבכל פעם אומרים אדיר במרום בשעת אמירת ש"ץ שים שלום בשעה שאומר וטוב בעיניך וכו':

(ז) ובמקום שאין וכו' - כמו במדינותינו שאין נ"כ כל השנה רק ביו"ט:

(ח) לדוכן - דוכן פירושו המקום שעולין שם הכהנים בשעת נ"כ:

(ט) יאמר כ"ז בשעה - פי' תפלת רבון ואם גמר הרבון קודם שסיים הש"ץ תפלת שים שלום יאמר ג"כ אדיר במרום וכנ"ל. כתבו אחרונים דאין לומר תפלת רבון בכל יום ויום כ"א בשחלם לו בלילה שלפניו דאיך יאמר חלום חלמתי בשלא חלם כלל:

(י) שים שלום - ואם ראה שלא יוכל לסיים עם הש"ץ יתחיל בשעה שש"ץ אומר יברכך:

(א) אין לדבר וכו' - דעי"ז אין תחנתו שמתחנן בנ"א מתקבלת כ"כ ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה [ודוקא שלא בעת שש"ץ חוזר התפלה דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה כדלעיל בסימן קכ"ד ס"ד] וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נ"א ג"כ מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה [אחרונים]:

(ב) בין תפלה וכו' - מיהו עם עבר ודבר פשיטא דצריך ליפול על פניו. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר ואך שלא יפסיק באמצע:

(ג) כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:

(ד) על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:

(ה) על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

(ו) והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון:

(ז) ובערבית - ר"ל לצד ערבית דהיינו במנחה שאין אנו נוהגין להניח תפילין ומי שמניח תפילין גם שם יפול על ימינו ועיין בח"א שמצדד דאז יוכל לסמוך על דעת הגר"א וליפול על שמאלו:

(ח) לפי מנהגו - ובמדינות אלו נוהגין לומר רחום וחנון וכו':

(ט) לומר ואנחנו לא נדע - לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כמו שעשה משה רבינו ע"ה שנא' ואשב בהר וגו' ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' וגו' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בע"א אנו אומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' וראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה (של"ה ואחרונים):

(י) מיושב - כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה ובריב"ש כתב שאין קפידא. כתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו ואי אפשר לו לילך לצדדין יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג:

(יא) ארון וס"ת בתוכו - ארון לאו דוקא אלא ה"ה ס"ת לחוד די. וטעם הי"א משום דמצינו בקרא רמז שנפילה היא לפני ארון ה' וכדכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה'. ואם אין שם ס"ת רק שאר ספרים דעת הא"ר והדה"ח דלא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים ויש חולקין בזה. ובמקום שיש ס"ת לכו"ע אפילו יחיד בביתו נופל על אפיו:

(יב) כיסוי פנים - הוא נפילת אפים שלנו:

(יג) וחצר ביהכ"נ הפתוח וכו' - היינו דבעת שהתפלל בחצר הוי פתח ביהכ"נ פתוח ונוכל לראות מאותו צד מקום הארון הוי כמתפלל לפני הארון משא"כ אם מתפלל בחצר בצדדים אחרים כגון שפתח ביהכ"נ במערב והעזרה נמשכת גם לצד דרום והוא מתפלל שם ואין שם ס"ת אין צריך נ"א וה"ה אם היה פתח ביהכ"נ נעול אפילו הוא מתפלל בחצר נגדו א"צ נ"א. כתבו האחרונים דאם הוא מתפלל בעזרת נשים ג"כ צריך נ"א כיון שיוכל לראות מהחלונות מקום הארון:

(יד) אפילו יחיד בביתו - משמע דאפילו הוא רחוק מביהכ"נ ג"כ נופל על אפיו והנה לפי המבואר בסימן נ"ה ס"כ איירי הכא דאין שם טינוף מפסיק בין ביתו לביהכ"נ [אחרונים]:

(טו) אומר תחנה וכו' - והוא שהציבור ג"כ אומרים תחנון בשעה זו:

(טז) אין נפילת אפים וכו' - והטעם ע"פ קבלה עיין בב"י. ולומר המזמור של נפילת אפים אין חשש אפילו בלילה [א"ר]:

(יז) בלילה - ולכן אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין נופלין ע"פ ובין השמשות של לילה נוהגין ליפול. ובימים שאומרים אבינו מלכנו במנחה יוכל לדלג א"מ כדי ליפול מבעוד יום [מ"א וש"א]:

(יח) שהוא קרוב וכו' - ובא"ר הביא להקל מחצות ולהלן וכן משמע במ"א:

(יט) ליום - ויש נוהגין להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם אך בער"ה לא יתכן מנהג זה שהרי אין נופלין על פניהם בער"ה [מ"א]:

(כ) לא בבית האבל - היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה. והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון. אין אומרים הלל בבית האבל. ובר"ח כשמתפלל בבית האבל אפילו כשהולך אח"כ לביתו א"צ לאמרו ובחנוכה שגומרים את ההלל צריך לאמרו אח"כ בביתו אבל בשבת שחל בו ר"ח או אם קבר את מתו ברגל אפילו אם מתפללין בבית האבל אומרים הלל כיון שאין בו אבלות:

(כא) ולא בבית החתן - היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר"א] וכתבו האחרונים דאפילו יצא אח"כ לביתו ג"כ א"צ לומר תחנונים דכיון שהיה בבית החתן או בביהכ"נ בשעת התפלה חלה עליו השמחה וכן במילה דינא הכי:

(כב) ולא בביהכ"נ ביום מילה - ר"ל בביהכ"נ שימולו אח"כ בה את התינוק אף שאין מתפללין שם הבעלי ברית וכתבו האחרונים דאם הבעלי ברית מתפללין שם [ונקראין בעלי ברית אבי הבן והסנדק והמוהל ולא המוציא והמביא התינוק] אף שהמילה בבית אחר אין נופלין ע"פ:

(כג) ולא כשיש שם חתן - ומשום דמצוה לשמוח עמו השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו [אחרונים]:

(כד) באותו ביהכ"נ - והמתפללין בעזרה כיון שנגררין אחרי ביהכ"נ כשאין שם ארון ותיבה א"כ כשם שבביהכ"נ אין אומרים גם הם אין אומרים:

(כה) אע"פ שמתפללין וכו' - ודעת רש"ל וב"ח וט"ז דאין אומרים כשמתפללים אצל התינוק ובא"ר הכריע דאם מתפללין מנחה בבית התינוק קודם הסעודה או באמצע סעודה א"א תחנון אבל לאחר בהמ"ז אומרים תחנון וכ"כ בדה"ח וכתב הח"א דכל זה כשמתפללין אצל התינוק אבל כשמתפללין בבית אחר אע"פ שהבעל ברית שם אומרים תחנון אפי' קודם הסעודה. וכתב עוד דבעל ברית וסנדק ומוהל א"א לעולם במנחה אפילו לאחר בהמ"ז דיו"ט שלהם הוא:

(כו) שנכנס לחופה - ובזמנינו נוהגין שאין נופלין כל ז' ימי המשתה ואפילו אם יום ז' הוא יום א' של החופה אם מתפללין קודם שהיה החופה כגון אם היה החופה מעט קודם לערב ביום א' אין אומרים תחנון עד יום א' הבא מעט קודם לערב ודוקא אם היה החתן בחור או הכלה בתולה אבל אלמן שנשא אלמנה אין זה נוהג רק ג' ימים וכן הדין בוהוא רחום ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לביהכ"נ כל ז' ימי המשתה שנמנעין לומר תחנון בעבורו:

(כז) מילה - וה"ה חתן [א"ר ומגן גבורים]:

(כח) מתפללים סליחות - שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמריה:

(כט) בלא זה - ר"ל דנהגו באיזה מקומות לומר והוא רחום בכל תענית צבור אף שאינו בב' וה' אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:

(ל) בט"ו באב - דבגמרא איתא שהיה יו"ט גדול בזמן המקדש:

(לא) בט"ו בשבט - שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות:

(לב) שלפניו - משמע מזה דבט"ו באב וט"ו בשבט נופלין במנחה שלפניו ואין נוהגין כן [ע"ת]:

(לג) בפורים - היינו בשני ימים וכן בפורים קטן בשנה מעוברת ובכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו וכן בל"ג בעומר מלבד בער"ה ובעיו"כ אומרים במנחה שלפניהם:

(לד) ביום כיפור - ובשאר עיו"ט א"צ לבאר שהוא מבואר בסעיף הסמוך:

(לה) ומנהג פשוט וכו' - ובכל אלו א"א תחנון גם במנחה שלפניהם. והנה כל אלו הסעיפים הוא לענין תחנון אבל למנצח אומרים בכולם מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יוה"כ וט"ב וה"ה שאין אומרים בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו באדר ראשון גם אין אומרים אותו בבית האבל [אחרונים] עוד כתבו דאל ארך אפים ולמנצח דינם שוה:

(לו) עד אחר שבועות - ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז':

(לז) ליפול על פניו - היינו כשהוא דרך קידה ואפילו בלא פישוט ידים ורגלים ואפילו לא היה שם רצפת אבנים דבשאר כל אדם שרי באדם חשוב אסור ואם הוא מטה קצת על צדו אפי' על רצפת אבנים שרי דאין זה נפילה על פניו וכ"ש נפילת אפים שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא בודאי שרי:

(לח) כשמתפלל על הצבור - פי' ובפני הצבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין שאין הגון ואין ראוי ליענות אבל בביתו אפילו מתפלל על הציבור מותר ואפילו בפני הציבור דוקא כשהוא לבדו נופל על פניו ואין הקהל נופלין עמו דאם כל הקהל נופלין אזי אם אין ח"ו נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הציבור:

(לט) שיענה כיהושע ב"נ - שאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך:

(מ) וכן אסור וכו' - אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים:

(מא) אין שם אבן משכית - או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן:

(מב) אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים:

(מג) כשנופלין על פניהם - ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם:

(מד) אם יציעו - צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו:

(א) מתרגמינן - כדי שיבינו הכל:

(ב) בכונה - דאמרינן בגמרא מיום שחרב המקדש עלמא קאי אקדושא דסידרא. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש"ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש"כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי"ז כונתן:

(ג) וע"ל סימן נ"ט - דשם מסיק הרמ"א דנתפשט המנהג לומר אף ביחיד ומ"מ לכתחלה טוב יותר לומר בציבור וע"כ אם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון יש לו לאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח וגם השני פסוקים שקודם ואתה קדוש דהיינו ובא לציון ואני זאת בריתי וגו':

(ד) ובקדושה שבתרגום וכו' - ר"ל דפסוקי הקדושה שבלשון הקודש נאמרים דוקא ברבים ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דוקא ביחיד לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לומר אותם ברבים וע"כ כשאומרים קדושה דסדרא בציבור אומר כל יחיד בפני עצמו בלחש התרגום של הקדושה דאז לא מיקרי בציבור וזהו מה שסיים הרמ"א שלא לאמרם בקול רם. ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר גם התרגום בקול רם [שע"ת]:

(ה) לצאת מביהכ"נ וכו' - דכיון דהעולם מתקיים ע"ז צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולפי מה שביארנו לעיל דנכון להדר לאמרם בציבור ממילא צריך ליזהר שלא לצאת מקודם אפי' אם ירצה לאמרם בפני עצמו אם לא בשעת הדחק:

(ו) קדושה דסידרא - הוא קדושת ובא לציון:

(ז) עלינו - מ"א כתב בשם האר"י שיאמרוהו אחר כל הג' תפלות וכן נוהגין במדינתנו מלבד בבתי כנסיות גדולות שמתפללין תפלת מעריב סמוך למנחה (ועיין לקמן סימן רל"ה) אין אומרים עלינו אחר גמר תפלת מנחה דעלינו שיאמרו אחר תפלת מעריב קאי גם אמנחה [מגן גבורים בשם סדר היום] ויש כמה נוסחאות בעלינו והובא בא"ר ואין לשנות שום נוסחא כי כל נוסחא יש לה יסוד [שם]:

(ח) בכונה - ויש לומר עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו' [מ"מ]:

(ט) ואנחנו כורעים - וצריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר ח"ו:

(י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:

(יא) יכול לאמרו אם אין וכו' - ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו ע"ז. ומסתברא דכ"ז הוא לענין קדיש יתום מפני שקדיש זה מיוחד ליתומים אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל שמא יקפידו ע"ז:

(יב) ויש לומר וכו' - מפני שהקטורת היו מקטירין פעמים בכל יום כמ"ש בתורה:

(יג) ערב - היינו אחר תפלת מנחה או קודם לה דהקטורת לא היו מקטירין בלילה:

(יד) ובוקר אחר התפלה - וצ"ע למה אנו אומרין אותה בשבת ויו"ט אחר מוסף והלא הקטורת קודמת למוספין לכו"ע והיא שייכא לקרבן תמיד ואפשר דכונתנו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבים איתא שהטעם להבריח הקליפות ובשל"ה כתב לאמרו קודם תפלה ואחריה:

(טו) ואומרים השיר וכו' - עיין במ"א שמסיק דכונת הרמ"א לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום (דהיינו שביום א' היו הלוים משוררים לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו' עד סוף המזמור וכן בכל יום המזמור השייך לו) אבל אין כונתו שיאמרו משנת השיר שהיו הלוים אומרים וכו' אכן נוהגין העולם לומר משנה זו אחר פטום הקטורת כמו שנדפס בסידורים:

(טז) שחרית לבד - אף דבמקדש היו אומרים שירה על נסכי היין גם על תמיד של בין הערבים אכן מפני שכמה פעמים היו הכהנים טרודין והיו מביאין הנסכים של בין הערבים בלילה ובלילה אין אומרים שירה לפיכך נוהגין לומר השיר בשחרית לבד. ואיזה מזמור נוהגין לומר ביו"ט לשיר של יום יבואר אי"ה לקמן בהלכות יו"ט:

(יז) שמא ידלג - ובב"י מפקפק בזה דהלא אין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקין נוהגין לאמרו בכל יום [מ"א] ויש שכתבו דאותן שאין אומרין רק בשבת אין מרגלא בפומייהו כ"כ יאמרו מתוך הסידור:

(יח) ומשתחוה ויוצא - דבמקדש נמי כשגמרו העבודה היו משתחוין ויוצאין ועיין במ"א:

(א) אפילו במקום וכו' - ר"ל דיש מקומות שנוהגין לומר קדיש וברכו אחר גמר התפלה שהתפללו כל הצבור מפני שלפעמים יש איזה יחידים שבאו אחר ברכו ולא שמעו ברכו ועיין לעיל במ"ב ריש סימן ס"ט שבארנו שם הכל לדינא:

(ב) דהכל באין וכו' - דאפילו אם אירע לאחד שנתאחר לבוא אחר ברכו מ"מ מסתמא כבר שמע ברכו מהעולים לתורה:

(א) נוהגין להרבות וכו' - יש מקומות שנוהגין לומר קודם והוא רחום י"ג מדות של רחמים ווידוי:

(ב) ואומרים והוא רחום - ותיקון אמירתה היה ע"י מעשה נס גדול כמובא בכל בו ונדפס בסידורים. וצריך לאמרו בכונה ובמתון ולא במרוצה:

(ג) ונקרא פורץ גדר - י"א דלא מקרי פורץ גדר אלא אם לא אמרו כלל אבל אם אמרו שלא בעמידה לא הוי בכלל פורץ גדר:

(ד) לאמרו מעומד - וכן אל ארך אפים שאומרים אחר חצי קדיש צריך לומר ג"כ מעומד מפני שיש בו חטאנו ווידוי צריך לומר מעומד:

(ה) בלחש - כמו בתפלת י"ח שאומרים אותו בלחש. וטעם דעה ראשונה כדי לעורר הכונה ונהרא נהרא ופשטיה בענין זה. י"א דכשמסיים והוא רחום קודם הש"ץ ימתין עם רחום וחנון על הש"ץ ונופל עמו וכתב בשע"ת דהאידנא אין רוב צבור ממתינין על הש"ץ וכ"א נופל על אפיו בשעה שגומר עי"ש:

(ו) ימי רצון - שארבעים יום של קבלת לוחות האחרונות שהיו ימי רצון עלה מרע"ה ביום ה' וירד ביום ב':

(ז) להתענות בהם - עיין לקמן בסוף סימן תק"פ ומה שנכתוב שם במ"ב:

(ח) מראה וכו' - המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה"ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה ועיין לקמיה בהג"ה שמנהגנו לעשות ההגבה אחר הקריאה. המגביה הס"ת מעל התיבה להראות לעם גוללה עד ג' דפין ומגביה ואפשר דדוקא נקט ג' [מ"א] ונ"ל דתלוי לפי כח המגביה שיהיה ביכלתו להגביה כשהיא נגללת הרבה:

(ט) פני כתיבת ס"ת - כתבו האחרונים כשמראה הס"ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמ"ש בסימן קכ"ח לענין כהנים ע"ש. אומרים קדיש עד לעילא קודם הוצאת הס"ת אבל ביום שיש בו מוסף אומרים תתקבל קודם הוצאת הס"ת:

(י) שמצוה וכו' - ואפי' אם מתחלה היה עומד מבחוץ מצוה ליכנס לביהכ"נ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת משום ברב עם הדרת מלך:

(יא) לראות הכתב - וטוב שיראה האותיות עד שיהיה יכול לקרותם כי כתבו המקובלים שעי"ז נמשך אור גדול על האדם:

(יב) ולומר וזאת התורה - ואין לומר וזאת התורה רק נגד הכתב של הס"ת [אחרונים]:

(יג) אומר הש"ץ וכו' - ומנהג העולם לומר בריך שמיה בשעת הוצאת הס"ת בין בחול בין בשבת ואם לא אמרו בשעת הוצאה יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו [אחרונים] וצריך להגביה התורה ג"פ דהיינו בשעה שאומר שמע וגו' אחד וגו' גדלו וגו' [מ"א בשם מ"ס]:

(יד) בימין - ע"ש הכתוב וימינו תחבקני ועוד דגם התורה נתנה בימין. נוהגין בשבת בשחרית כשמחזירין הס"ת להיכל לומר המזמור הבו לה' בני אלים וגו' ובמנחה בשבת וכן ביו"ט ובחול לומר מזמור כ"ד [אחרונים]:

(טו) ברוך שנתן וכו' - ואח"כ אומרים האל תמים וכו' שיש בו מ' אותיות נגד מ' יום שהיה משה בהר [מ"א בשם הד"מ]:

כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות תפלה משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ועזרא תיקן שיהו קורין גם במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים [כי בזמן מרע"ה לא היתה התקנה דוקא שיהו קורין ג' ושיקראו עשרה פסוקים דוקא ואתא הוא ותיקן דבר זה] ובירושלמי איתא משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ויו"ט ובראש חודש ובחוש"מ ומביאו הרי"ף פרק הקורא עומד וכן הוא ברמב"ם פי"ג הלכה ח':<br>(א) בשני ובחמישי - בשחרית ואף דבדיעבד כל היום זמנה מכל מקום לכתחלה מצוה להקדים:

(ב) ואין מוסיפין עליהם - משום בטול מלאכה לעם וגם אין מפטירין מטעם זה:

(ג) מותר להוסיף - כדי שיוכלו שניהם לעלות לתורה ולדינא כתבו האחרונים דאין נוהגין כן וכ"ש דלענין בעלי ברית בודאי אין לנהוג כן:

(ד) במנחה ובשני וחמישי - ואם טעו וקראו להשלשה קרואים בפרשה ראשונה של סדר שבוע העבר או של שבוע הבא לאחר שבוע זה אם הוא מעכב בדיעבד או לא עיין בפתחי תשובה שהביא דעות האחרונים בזה:

(ה) אם בטלו וכו' - מחמת קטטה וכדומה ומיירי שלא קראו כל היום אבל אם בטלו רק בשחרית הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה גברי כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה אבל אם גם במנחה לא היה מנוחה לא יקראו בשני או בחמישי כל הסדרה משבת העבר כי בחול יש בטול מלאכה לעם אלא יקראו רק הפרשה מן הסדר של שבת הבא ולא מן שבת העבר [דגמ"ר ע"ש מילתא בטעמא]:

(ו) שבת אחת - ואם בטלו כמה שבתות י"א דאין לקרות בשבת הבאה כ"א הסדרה האחרונה הסמוכה לזו וי"א דצריך להשלים בצבור כל הסדרות שביטלו ומביאור הגר"א משמע דס"ל כהדעה הראשונה:

(ז) קריאת הפרשה וכו' - ואם היו שתי פרשיות מחוברין באותו שבת שבטלו דעת הר"מ מינץ דאין משלימין אותם כלל דלא מצינו לעולם שקורין ג' סדרות בשבת אחת ולקרות פרשה אחת מהן נמי לא אמרינן דאין תקנה לחצאין וה"ה אם בשבת זו היו שתי פרשיות מחוברות נמי אין משלימין הפרשה משבת שעבר מטעם הנ"ל ובהגהת מנהגים חולק על כל זה וכן הסכים בא"ר דלעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר וכן נוטה דעת ספר מגן גבורים. י"א דאם בטלו פרשת ויחי אין לקרותו עם פ' שמות כי כשקורין ב' סדרות צריך לקרותו חד גברא מסוף סדרא ראשונה לתחלת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין וזה אין נכון לעשותו בשני ספרים וה"ה בפקודי ויקרא וכדומה ויש חולקין וס"ל דלעולם משלימין וכתב בשלחן עצי שטים דהנוהג כן אין מוחין בידו. כתב בספר שערי אפרים אם בטלו הקריאה בביהכ"נ אחת ורוב הצבור מביהכ"נ זה שמעו קרה"ת בביהכ"נ אחרת א"צ להשלים אבל אם רוב הצבור לא שמעו כלל אע"פ שיש שם בתי כנסיות אחרות שקראו שמה כדין מ"מ אותן שלא שמעו הקריאה והם רוב הצבור של ביהכ"נ זה צריכין להשלים הקריאה:

(ח) קורין אותה פרשה - והיינו שיקראו כסדר הכתובות בתורה מתחלה של שבת העבר ואח"כ של שבת זו [שם באו"ז] והטעם כתב שם כי מימות מרע"ה נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה וכו' כדי להשלימה לעם מצות וחקים:

(ט) כהן קורא בתורה ראשון - דכתיב וקדשתו וקבלו חז"ל שר"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ומ"מ אם רצה הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו אבל לענין לקרות בתורה בביהכ"נ תקנו חז"ל מפני דרכי שלום שאין הכהן והלוי יכולין למחול אלא דוקא כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל כדי שלא יבוא הדבר לידי מחלוקת שכ"א יאמר אני גדול ואקרא ראשון. ואין חילוק בין שבת ויו"ט לשני וחמישי ושאר זמנים שקוראין בהן [פמ"ג]. אם אין כהן בביהכ"נ הולכין אחר הגדול בחכמה ומנין אע"פ שהאחר גדול בשנים [מ"א בסק"ז]:

(י) ואחריו לוי - ואסמכינהו אקרא דכתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא לאשמועינן דמתחלה כהנים והדר בני לוי:

(יא) המנהג הפשוט - ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה:

(יב) לפני חכם גדול - ואין כאן בזיון לכבוד התורה דכיון שכן המנהג אין כאן בזוי:

(יג) יודע לקרות - מתוך הכתב כדלקמן סימן קל"ט ס"ב:

(יד) סגי בכך - והיינו דוקא בשאין שם כהן אחר זולתו שיוכל לקרות בעצמו כמבואר שם:

(טו) שאם אינו יודע וכו' - וכהיום נוהגין לקרותו אע"פ שאינו יודע לקרות עם הש"ץ מתוך הכתב כ"א בע"פ וגם בזה לא נהגו לדקדק היטב ותלינן דמסתמא יכול לקרוא עם הש"ץ עכ"פ בע"פ ועיין לקמן בסימן קל"ט ס"ד מה שנכתוב שם:

(טז) אם הס"ת פתוח - ה"ה אפילו עדיין לא הוציאו הס"ת ג"כ אין ממתינין מלהוציא הס"ת עד שיגמור הכהן תפלתו משום טרחא דצבורא:

(יז) אינו רשאי - ואפילו לדעה הראשונה בסימן ס"ו ס"ד שמפסיק היינו כשקראוהו ומפני כבוד התורה אבל לכתחלה אין לקרותו ומשום פגמא דכהן (שיאמרו עליו שאינו כהן) ליכא למיחש שהרי הכל רואין שהוא עסוק בק"ש ותפלה והסכימו האחרונים דלאו דוקא שמע דה"ה כשעוסק בברכות של ק"ש ועיין לעיל בסימן ס"ו סקכ"ו שהכרענו דיש להקל לקרותו לכתחלה כשהוא עומד בין הפרקים ואין שם כהן אחר וכ"ש כשהוא עוסק בפסוקי דזמרה:

(יח) וטוב שילך הכהן - היינו דמדינא אפילו לא יצא ג"כ יוכל לקרוא לישראל במקומו כיון שהוא אינו יכול לעלות רק דלכתחלה טוב יותר שילך מביהכ"נ דשמא איכא פגמא משום שאין הכל יודעין שהוא אינו מתענה. ואם יש כהן אחר בביהכ"נ שמתענה א"צ לכו"ע לילך מביהכ"נ רק להודיע לש"ץ שלא יקראוהו. קהל שהיו נוהגים מקדם שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך ביהכ"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה והכהן אינו רוצה למחול אין חוששין לדבריו ויעשו הקהל כמנהגם מאחר שמנהג קדום הוא שנתקן לכבוד התורה [מהרי"ק שורש ט' עי"ש שמאריך בשבח המנהג הזה] ועיין בכנה"ג ופר"ח שהסכימו שאפילו אינו רוצה לצאת מביהכ"נ אעפ"כ אין חוששין לזה וקורין לישראל המתנדב. והיינו דוקא בנידון כזה שהיה מנהג קדום ומוסכם לכל שנעשה גם ברשות הכהנים שהיה מנהגם מעולם לצאת בעת שקוראין להישראל משום עילוי וכבוד התורה שמתנדבין דמים יקרים בעד קריאת פתיחתה משא"כ בעיר שרצו לעשות מנהג קבוע למכור המצות שלא ברשות הכהנים ועל הכהנים שיצאו בשעה שקורין בתורה שאין הרשות בידם [תשובת חתם סופר סימן כ"ד וכ"כ בתשובת שיבת ציון]:

(יט) אחר שהתחיל וכו' - היינו שאמר ברוך אתה ה':

(כ) אינו פוסק - כדי שלא תהיה ברכה לבטלה ועוד דלא נחשב פגם להכהן דיתלו שלא היו שם בשעה שקראו להישראל או שמא שגגה היא שסברו שאינו שם. ומסתברא דעולה הישראל למנין ז' וא"צ לקרות הכהן אחריו ואפילו אם היה הכהן בביהכ"נ בשעה שקראו הישראל והם טעו וסברו שאינו שם וקראו לישראל ג"כ עולה למנין ז' ואחר הישראל לא יעלה הכהן דיש לחוש לפגמו שיאמרו שאינו כהן מדקרא אחר ישראל:

(כא) לא הוי התחלה - דאין זה לבטלה דהרי ענו הקהל ביהל"ו [הגר"א] ואפ"ה חוזר הכהן ואומר ברכו [א"ר]:

(כב) ועומד הישראל - כדי שלא יתבייש:

(כג) ולא יעלה אחריו לוי - דכיון דישראל קראו לפניו אם יעלה אחריו לוי יאמרו שהראשון כהן היה ואף שאמר במקום כהן כשקראוהו וכדלקמיה אפ"ה חיישינן מפני הנכנסים אח"כ שלא שמעו כשקראוהו [פרישה]:

(כד) יוכל לעלות - דלא גרע מישראל ודוקא כשאין הישראל גדול מהלוי דאל"ה יקראוהו ראשון ושוב לא יקראו ללוי כלל [אחרונים]. ולענין לקרות ללוי שלישי או רביעי במקום שקראו לישראל במקום כהן י"א דמותר ויש אוסרין ולפי המבואר לקמן בסוף סעיף י' במ"א בשם הלבוש דבמדינות אלו אין נוהגין לקרות לכהן או ללוי רק לאחרון או למפטיר אין נפקא מינה בזה:

(כה) וכשקורין אותו - היינו בין כשקוראין ישראל במקום כהן או לוי:

(כו) והתחיל לברך - היינו ג"כ שאמר ברוך אתה ה' אבל ברכו לבד לא הוי התחלה ועולה הלוי לברך ולקרות וכאן אין צריך הכהן להמתין לקרות אח"כ דהלא כבר קרא מתחלה [אחרונים]:

(כז) אין מפסיקין אותו - הטעם כנ"ל:

(כח) אבל לא כהן אחר - וה"ה שלא יקרא ישראל במקום לוי כדי שלא יאמרו על הראשון שאינו כהן או שהוא פגום מדלא קרא אחריו לוי וגם שיטעו על הישראל הזה שהוא לוי:

(כט) שהראשון פגום - והא דלא קאמר שאחד מהם פגום וכדלקמן בס"ט משום דמיירי כאן אפילו היכא דמוחזק לן באביהם של שניהם שהם כהנים ומ"מ בראשון איכא לתלות שנתודע אחר שקראוהו דאבוה נסיב גרושה או שמא זנתה בסתר ונתחלל אח"כ זרעו מדין קדושת כהונה ולכך קראו שוב לכהן אחר אבל בשני ליכא למיטעי בזה דאי חלל הוא אף במקום לוי לא היה לן לקרותו כתבו האחרונים דאף בתענית כשאין הלוי מתענה יברך הכהן במקום לוי ולא יקראו לישראל:

(ל) שאחד מהם פגום - אע"פ שיודעים שאביהם לוי איכא למיחש שאביהם נסיב ממזרת או נתינה ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ואף שהוא ממזר מ"מ קורא בתורה כשאר ישראל:

(לא) בהפסק ישראל - פי' שקרא מתחלה כל הסדר כתקנת חכמים כהן לוי וישראל אז מותר לחזור ולקרוא כהן [וה"ה דאם אין שם לוי וקרא הכהן פעמים ואח"כ ישראל נמי מותר לחזור ולקרוא כהן]. וכן מותר לקרוא שם לוי בכל עליות שירצו וכ"ש לאחרון או למפטיר והטעם דליכא למיחש כאן לפגמו של ראשון בזה דאי הוי פגום מיד היו מרננין אחריו והיו מודיעין אותו לחזן והיו קוראין אחר במקומו ולא היו ממתינין עד אחר קריאת ישראל ולפגמו של שני נמי ליכא למיחש שיאמרו על הכהן או הלוי שהם חללים דהא אומרים אע"פ שהוא כהן וכן בלוי שהוא לוי:

(לב) וכיוצא בזה נוהגים וכו' - ר"ל אע"ג דאמרינן בס"ט דלוי אחר לוי לא יקרא הכא כיון שהפסיק ישראל בינתים וגם אומר אע"פ שהוא לוי ליכא שום חששא וכנ"ל:

(לג) למפטיר בכי האי גוונא - ר"ל שיזכור ג"כ שהוא כהן או לוי:

(לד) כהן או לוי וכו' - וה"ה אפילו אם ירצה לעשות סדר חדש דהיינו כהן לוי וישראל ג"כ אסור לשיטה זו כיון שהוא בתוך ז' קרואים. כתבו הפוסקים דבתענית לא יעלה כהן או לוי למפטיר שהוא ממנין הקרואים שהמפטיר הוא השלישי ואם אין שם ישראל היודע להפטיר מקרין אחרים אותו:

(לה) למנין שבעה - וה"ה ביו"ט לחמישי. ובדיעבד אם טעו וקראו לכהן או ללוי באמצע מנין הקרואים אם אפשר להחליף במפטיר או באחרון ימתין בתיבה ויקראו אחר במקומו והוא יעלה לאחרון או למפטיר ואם א"א כיון שעלה לא ירד ויברך וכמו שמסיים הרמ"א דבמקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה [אחרונים]:

(לו) וכן נוהגין וכו' - ובלבוש כתב דכהיום אפילו לאחר שבעה קרואים אין אנו נוהגין לקרותן אלא לאחרון שבהם וכן למפטיר וכן העתיקו שארי אחרונים והטעם איתא בלבוש דלא חיישינן באחרון לפגם כי אדרבה בדורות הללו מחשבין אחרון חשיב מכולם לפי שהוא מסיים הפרשה ולגדול שבצבור קורין לאחרון ואע"פ שקוראין לאחריו המפטיר הרי מפסיקין בינו ובין המפטיר בקדיש וגם במפטיר אין מקפידין אם הוא כהן [דהוי כתחלת קריאה וכדלקמיה] ואפילו אם האחרון היה ג"כ כהן אין חוששין משום כהן אחר כהן כיון שהקדיש מפסיק ביניהן עכ"ל הלבוש ומ"מ במקום צורך כגון שיש ב' חתנים ושושבינים ולכל אחד מהן יש כהנים ולוים חולקין את הפרשה לשנים מתחלה קורין ז' גברי לאחד ואח"כ קורין לחתן השני ושושביניו. כתבו האחרונים דבשמחת תורה שמוציאין שלשה ס"ת יכולין להיות שלשה כהנים אחד חתן תורה ואחד חתן בראשית ואחד מפטיר כיון שכ"א קורא בספר אחר אבל בר"ח טבת שחל בשבת שיש ג"כ שלשה ספרים אז בספר הראשון שקורין בו פרשת השבוע אין לקרות לכהן לבסוף אף אם הוסיפו וקראו בו יותר משבעה לפי שעדיין אין משלימין הקריאה בספר הזה והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ר"ח רק בספר השני שבו משלים האחרון ובספר שלאחריו שקורין בשל חנוכה למפטיר רשאים לקרות לכהן להיות אחרון וגם כהן למפטיר וכן בשבת של פרשת שקלים או של פרשת החודש שחל בר"ח שיש ג"כ שלשה ספרים אין לקרות כהן להשלים הקריאה בספר הראשון רק בשני ספרים האחרונים רשאים לקרות כהנים לאחרון ולמפטיר כמו שכתבתי [שערי אפרים וע"ש בפתחי שערים מה שהביא עוד בשם הפמ"ג לענין חוה"מ של סוכות ותמה עליו]:

(לז) במקום צורך ודחק וכו' - כגון בשמחת תורה וכה"ג יש לסמוך דמיד שקרא ג' קרואים הראשונים כהן לוי וישראל מותר לקרות אח"כ כהן או לוי וכמ"ש לעיל בדעת המחבר. ודע דאפילו אם נסמוך אסברא ראשונה מ"מ יש הרבה ראשונים ואחרונים שסוברין שאין להקל לקרות כהן ולוי בעלמא אלא א"כ יעשו סדר חדש דהיינו כהן ולוי וישראל דבזה אין לחוש לפגמא כלל שיאמרו עליו שאינו כהן שהרי קורין אחריו לוי אבל בלא סדר אין לקרוא כהן או לוי משום פגמא [ולפי סברא זו אפילו לאחרון או למפטיר אין לקרוא כהן ולוי אלא שבזה כבר נהגו העולם להקל וכן סתמו האחרונים. וכמש"כ הלבוש בטעמו של דבר וכנ"ל] וע"כ מן הנכון ליזהר בזה לקרותם דוקא על הסדר ואפילו כשקורין אותם לאחר ז' קרואים:

(לח) כהן או לוי - אבל בישראל אם קראוהו ואינו שם יכול לקרות לאחר בשמו דבישראל לא שייך פגמא דאפילו ממזר מותר לעלות לתורה וכדלקמן סימן רפ"ב ס"ג:

(לט) ואינו שם - ואם אותו כהן מתפלל מותר לקרות האחר בשם דהכל רואין שבשביל שאינו יכול להפסיק בתפלה אינו עולה [מ"א]:

(מ) משום פגמו - דיסברו שנודע בתוך כך שהוא פגום וכתבו האחרונים דמ"מ בנו מותר לקרות בשם דאם איתא שהוא פגום אף בנו פגום אבל אביו אסור דיאמרו אביו נשא גרושה מכבר שהאב כשר והבן חלל:

(מא) יעלה מעצמו - כתב בספר שערי אפרים דאם קראו לכהן או ללוי לאחרון או למפטיר ואינו שם וקורא לאחר אע"פ שהאחר הוא ג"כ כהן או לוי מותר לקרותו בשם דלא שייך כאן לומר דנודע שהראשון פגום דהא ישראל ג"כ מותר לעלות לאחרון או למפטיר:

(מב) יכול לקרוא וכו' - ואין חוששין בזה לפגמו של עצמו שהכל יודעים שכיון שהוא ש"ץ אין סברא לומר שידחה כל הכהנים מלעלות ולא מפני שהוא פגום ואפילו אם הסגן הוא כהן שבידו לקרות לכל מי שירצה או במקום שקונין מצות עליות לתורה והקונה המצות הוא כהן או לוי יכול לצוות לקרות לכהן או לוי אחר ואין בזה משום פגם שהכל יודעין שהדרך הוא לכבד אחרים:

(מג) שכולה כהנים וכו' - והיינו דוקא כשאין שם ג"כ לוי כלל שאין יכולין להתקיים כסדר שתקנו חז"ל וע"כ טוב לשנות מפני השלום אבל אם יש שם עוד לוי אחד יקראו כסדר המשנה כהן לוי ישראל ואח"כ את השאר יקראו כהנים:

(מד) ישראל אחד ביניהם - אבל אם יש שני ישראלים וכ"ש יותר הוא בכלל מה שכתב השו"ע אח"כ שאין בהם ישראל כדי סיפוקם וע"כ יקרא הכהן בתחלה וגם יקרא הכהן במקום לוי ואח"כ יקראו הישראלים ויתר העליות ישלימו בכהנים. ואם יש שני לוים ושני ישראלים קורא כהן לוי וישראל ואח"כ עוד כהן ולוי וישראל וכהן קורא שביעי וכ"ש יתר עליות הנוספות:

(מה) מפני דרכי שלום - שלא יאמר כל אחד למה אתה קורא ראשון יותר ממני וה"ה כשיש רק לוי אחד בעיר שכולה כהנים אותו לוי קורא ראשון מהאי טעמא. אם אין שם אלא כהנים ולוים יקרא כהן אחר כהן בהפסק לוי בינתים. כהן שהוא אבל ואין כהן אחר בביהכ"נ בשבת מותר לקראו לכהן שלא יהיה נראה כאבלות בפרהסיא ובחול לא יעלה דאבל אסור בד"ת ומ"מ בין בחול ובין בשבת יותר טוב שיצא מתחלה מביהכ"נ ויקראו לישראל וללוי במקום כהן [א"ר וש"א]:

(מו) החבושים בבית האסורין - וה"ה לחולה ויש חולקין בכל זה כיון דאנוסים הם ובפרשת זכור שהוא דאורייתא בודאי יש להקל ואפשר דה"ה גם בפרשת פרה:

(מז) אין מביאין וכו' - כדי לקרות בה בעשרה והטעם שזלזול הוא לס"ת להוליכה אל אנשים שצריכין לה כי כבודה שילכו אנשים אליה ועיין בבה"ל שכתבנו דדוקא כשאין שם עשרה אבל כשיש שם עשרה חבושים מותר:

(מח) אפילו בראש השנה ויום הכיפורים - ומה שהולכין מביהכ"נ מנין אנשים לאיזה בית ונושאין ס"ת עמהם כדי לקרות שם ודאי אינו נכון דהא אפשר להם לשמוע הקריאה בביהכ"נ [א"ר] ויש שמצדדין עליהם זכות משום שכל אחד רוצה בעצמו לעלות בתורה בימים האלה אבל אין זה מספיק לזלזל בס"ת משום זה לטלטלה מביהכ"נ ובפרט בימים הנוראים שמנהג למכור מצות ע"פ רוב גורמים בזה הפסד להכנסות של צדקה אכן אם גם הם מוכרין המצות ומתרבה עי"ז הכנסה של צדקה מסתברא שאין להחמיר בזה ומ"מ מה טוב אם יוכלו לקבוע שם מקום לס"ת על איזה זמן קצר וכדלקמיה:

(מט) יום או יומים קודם - והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה ואח"כ יחזירנה לשם דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן:

(נ) ואם הוא אדם חשוב - ר"ל גדול בתורה דאדרבה התורה מתעלית ע"י אנשים גדולים ולאו זלזול אצלה. ועיין בספר שמן המאור דבחשוב אפילו אינו אנוס שרי ויש מחמירין בחשוב לחוד וטוב שיכין מקום:

(נא) בכל ענין שרי - היינו אפילו בלי הכנת מקום:

(א) בשבת ויו"ט וכו' - שקורין הרבה:

(ב) ת"ח הממונים וכו' - כתב מהרי"ל מצוה לקרות בי"ט אנשים המעמידים הקהלה לפיכך הם קודמין לכל אם אין שם ת"ח מופלג [מ"א]:

(ג) שאבותיהם וכו' - שמחוייבין לכבדם בשביל כבוד אבותם שיש בזה כבוד לאבות:

(ד) ואח"כ ראשי כנסיות - וכ"ז מיירי במקומות שאין מוכרין המצות אלא שעומד הממונה וקורא לפי הכבוד אבל במקומות שמוכרין המצות ונופל המעות לצדקה כל הקונה אותם יש לו רשות לכבד למי שירצה ומלבד שיקרא לכל אחד לפי כבודו שלא יבוא לידי מחלוקת [לבוש] גם יקרא החיובים שזה לא מכרו לו [שערי אפרים]:

(ה) וכל העם - ועכשיו נהגו שגדול הצבור הוא המסיים הסדרה [אחרונים]. כתב בתשובת רמ"מ סימן ו' במקום שנהגו שהפרנס הוא עולה אינו רשאי למחול לאחר שיקרא במקומו ופרטי דין זה מבואר לקמן סימן קנ"ג סי"ב עי"ש במ"ב. כתב פמ"ג מה שנוהגין באיזה קהלות קטנות לקרוא לפי השנים ע"ה קודם לת"ח לאו שפיר עבדי ואיסורא הוא ועיין בבה"ל מה שהעתקנו מלבוש ומשערי אפרים ומיתר האחרונים בענין הנהגת החיובים לעלות לתורה:

(א) פחות מי' פסוקים - איתא בגמרא שנתקן כנגד עשרת הדברות או כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ועי"ש עוד:

(ב) מן המנין - היינו אע"פ שאין למדין ממנה שום חדוש:

(ג) כגון פרשת עמלק - שקורין בפורים ולא רצו חז"ל להוסיף עליהם איזה פסוקים מלמטה או מלמעלה לרמז דמפני שעמלק גרם להיות השם והכסא חסר כדכתיב כי יד על כס יה כך יהיו פרשיותיו חסרים:

(ד) ואיזה מהם - כלומר דמי שקרא יותר משובח יותר ואם הראשון קרא ד' משובח דמצינו לעולם החשוב חשוב קודם ובמנורה מצינו שאמצעי משובח ואם אחרון קרא ד' י"ל דמעלין בקודש ואין מורידין וע"כ לא קפדינן על מי מהם שזירז עצמו וקרא ד' דכל אחד מהם יש לו טעם לשבח שהוא הראוי לזה. והנה בזמן הגמרא היו הקרואים לתורה קוראין בעצמן בתורה ועכשיו שהש"ץ קורא להן יש דעות בין האחרונים שי"א שלראשון ולשני יקרא ג' פסוקים ולאחרון יקרא ד' ויש שחולקין ע"ז. ועכשיו נתפשט המנהג שקורין במנחה בשבת וב' וה' כל הפרשה הראשונה של הסדר שיקראו בשבת הבאה ככתוב בסידורים ומצויין הפסקת הפרשה לג' אנשים ואם שינה מסדר הזה אינו מעכב רק שעכ"פ לא יפחות לאחד פחות מג' פסוקים [ש"א]:

(ה) וקרא יו"ד פסוקים - ומיירי שכל אחד קרא ג' פסוקים ובין כולם היו עשרה דאם ע"י הדילוג קרא אחד פחות מג' פסוקים אפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות כדלקמיה בס"ד:

(ו) אינו חוזר - דהא קרא י' פסוקים כתקנת חכמים ואין הפסוק המדולג חובת היום והרי יקראנה בשבת הבא אחריו:

(ז) ואם לאו חוזר - היינו שקרא רק ט' פסוקים בין הכל ואף דמבואר לקמיה בס"ד דבדיעבד בקרא ט' בין הכל יצא הכא דיש שתי ריעותות שפיחת מי' פסוקים וגם דילג באמצע גרע טפי וחוזר והאי חוזר היינו אם נזכר לאחר שכבר בירך ברכה אחרונה חוזר הוא ומברך לפניה וקורא פסוק זה עם עוד שני פסוקים שאין קורין בתורה פחות מג"פ ומברך לאחריה:

(ח) פסוק אחד - ואפילו מקצת מפסוק אחד ואפילו רק תיבה אחת צריך לחזור ולקרותו ויש להתחיל מתחלת אותו פסוק ולקרותו ושנים עמו כדין פסוק שלם:

(ט) חוזר וקורא - ואפילו קראו ז' גברי בלא פסוק המדולג והאי חוזר היינו שחוזר ומברך לפניה ולאחריה [אחרונים]:

(י) ואמר קדיש חוזר וקורא - ונראה שדוקא אם הדלוג היה בעליות הראשונות אבל אם הדלוג היה בעליה שביעית וכ"ש בעליות הנוספות על מנין שבעה אין צריך לחזור ולברך בכוון משום פסוק המדולג דהלא בלא"ה יעלה המפטיר לתורה א"כ יתחיל הוא מפסוק המדולג עד סוף הפרשה [וגדולה מזו איתא לקמן בסי' רפ"ב ס"ו עי"ש ובבה"ל שם ד"ה דקי"ל]:

(יא) דינם כמו וכו' - ומיירי שעכ"פ קראו להחמשה גברי שלשה פסוקים לכל אחד כדין דאל"ה בודאי חוזר וקורא ועיין במ"א שכתב דה"ה אם דילג איזה פסוק מהפסוקים שקורין בס"ת שניה למפטיר עבור חובות היום דהיינו פסוקי קרבן מוסף שאינו חוזר אם לא שחיסר עיקרן של הפסוקים לגמרי דהיינו בשבת שאירע בו יום א' דחוה"מ סוכות שקורין למפטיר ביום השני וביום השלישי והוא דילג וביום השלישי אע"פ שקרא וביום השני הוי כאלו לא קרא כלל מחובת היום לדידן דבקיאין בקביעא דירחי [מיהו אם קרא וביום השלישי ודילג ולא קרא וביום השני אינו חוזר לקרות בברכה אלא פותח הס"ת וקורא אלו הפסוקים לפני הצבור בלא ברכה] ועיין בא"ר שהוסיף עוד דלפעמים אפילו אם דילג רק פסוק אחד ג"כ חוזר לקרות בברכה וכגון שבפסוק זה היה עיקרו של חובת היום [כגון שדילג במה שקורין למפטיר ביום א' של פסח מפסוק והקרבתם ולהלאה עד לכפר עליכם דמשם והלאה אינו שייך כ"כ לחובת היום וביום א' של סוכות אם דילג איזה פסוק מוהקרבתם עד סוף הפרשה או שחיסר ביום א' של חוה"מ כשחל בשבת איזה פסוק שהוא מפרשת וביום השלישי] וכן הסכים בספר שערי אפרים:

(יב) ב' פסוקים - אף שבין הכל קראו עשרה פסוקים כגון ששנים שלפניו קראו ד' ד' אפ"ה צריך לחזור ולקרות דאין קריאה חשובה בפחות מג' פסוקים וכתב הט"ז דה"ה בשחרית בשבת אף אחר שקראו שבעה קרואים כדין אם אירע שקרא אחד אחר זה שני פסוקים נמי חוזר מהאי טעמא שכתבנו:

(יג) צריך לחזור ולקרות - ולענין ברכה לפניה כך דינו אם עדיין לא בירך ברכה אחרונה אע"פ שכבר גלל הס"ת והיה בדעתו לברך ונזכרו שלא קרא רק ב' פסוקים חוזר וקורא בלא ברכה לפניה אבל אם כבר בירך ברכה אחרונה נסתלקה קריאה הראשונה לגמרי. ולכן צריך לחזור ולברך לפניה ולהתחיל ממקום שהתחיל בקריאה הקודמת [כי קריאת שני פסוקים אלו לא עלו כלל] ועוד פסוק אחד עמו כדי להשלים ג' פסוקים [ואם השנים שלפניו לא קראו רק ג' צריך הוא להשלים עד ארבעה פסוקים כדי שיהיה בצירוף עשרה פסוקים] ואפילו אם כבר קראו לאחד העולה אחריו ועלה לתיבה יעמוד שם אותו האחר עד שיברך זה שנית ויקרא הג' פסוקים וכנ"ל ויברך לאחריו ואח"כ יקרא זה שעלה אחריו ואם כבר התחיל השני לברך או שסיים כל הברכה ונזכרו יש לו להתחיל ממקום שהתחיל זה שלפניו [דהיינו אף שני הפסוקים הקודמים]. ויסיים עוד פסוק ויברך לאחריה [וי"א שמלבד שני פסוקים הקודמין יקרא עוד שלשה פסוקים] והראשון יעמוד שם עד שיגמור זה ואח"כ יברך הראשון שקרא שני פסוקים ויקרא להלן ממקום שסיים זה [ואם הראשון ירד כבר מהתיבה ואח"כ נזכרו יכולין לקרות אף לאחר להשלים הקרואים השלשה]. בד"א בשלא היה כהן בביהמ"ד וקראו ישראלים אבל אם קרה זה בכהן שקרא רק שני פסוקים ואח"כ בירך הלוי ואז נזכר שטעה הכהן ולא קרא רק שני פסוקים לא יתחיל הלוי אלא ממקום שפסק הכהן ויקרא מכאן ולהלן ג' פסוקים ולא יקרא השני פסוקים הראשונים שקרא הכהן [דבחול כשר אם חיסר מהתחלת הפרשה] דיהיה פגם לכהנים הנמצאים שם כשיקרא הלוי מראש הספר ואחר הלוי יקרא שני ישראלים להשלים מנין הקרואים [דא"א לקרוא כהן הראשון שטעה אחר לוי דאין כהן קורא אחר לוי] כי הקריאה שקראו שני פסוקים כמאן דליתא דמיא. ואם אירע בשבת וביו"ט שחרית שקראו לאחד מן העולים שני פסוקים ובירך לאחריה ונזכר שטעה י"א דבזה טוב יותר ששוב לא יקרא הוא בעצמו אלא יקראו אחר [דבחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים א"כ אם יקראו אחר להשלים במקומו מחזי כמו שקרא ארבעה קרואים משא"כ בשבת דמותר להוסיף יותר טוב שיקרא אחר משיקרא עולה זה שני פעמים בס"ת אחת דאין נכון לכתחלה כמבואר בסימן רפ"ב] ויתחיל ממקום שהתחיל הראשון וכנ"ל וישלימו ז' קרואים מלבד זה שקרא השני פסוקים וי"א דאף בשבת אין צריך לקרוא לאחר:

(יד) פרק עמלק - דכולה אינה אלא ט' פסוקים וכיון דהתם קורין לכתחלה ט' בשאר ימים יוצאין עכ"פ בדיעבד בט' ולא בעינן עשרה רק למצוה לכתחלה ובביאור הגר"א וכן בתשובת פנים מאירות חולקים ע"ז ודעתם דעשרה הוא לעיכובא ובפחות מזה חוזר ומברך וקורא. ונראה דאף לדעה ראשונה טוב שיקראו בצבור עכ"פ בלא ברכה עוד ג' פסוקים:

(טו) פחות מט' - היינו שקראו כל אחד ג' פסוקים אלא שבס"ה לא היה כ"א שמונה פסוקים כגון שהשלישי קרא פסוק אחד מהשני שלפניו ואפ"ה לא יצא דאם השלישי לא קרא כ"א ב' פסוקים כבר אשמועינן בריש הסעיף דלא יצא ויש אומרים דיצא בדיעבד כיון שעכ"פ קראו כל אחד ג' פסוקים:

(טז) צריכין לחזור ולקרות - ר"ל אותו שקרא שלא כהוגן ותיבת צריכים לשון רבים לאו בדוקא הוא:

(יז) וגלל ס"ת - והרבה אחרונים הסכימו דגלל לאו דוקא אלא העיקר תלוי באם בירך ברכה אחרונה ואם לא בירך אע"פ שגלל הס"ת חוזר וקורא את המותר בלא ברכה לפניה:

(יח) מראש הפרשה - והא דלא סגי שיתחיל ממקום שפסק מתחלה דכיון שלא קראו מתחלה כסדר שתקנו חכמים אין כאן קריאה ואעפ"כ הסכימו האחרונים דאם דילג איזה פסוק אינו חוזר דהרי קורא הפרשיות בשבתות שלהן וכמו לעיל בס"ג לענין פרשיות המועדים אכן כ"ז דוקא אם דילג מהפסוקים שאינם מעיקר חובת היום [דהיינו עד לגר הגר בתוכם] אבל אם דילג מעיקר חובת היום הסכים בא"ר דחוזר וכמו שנתבאר לעיל במ"ב סקי"א לענין פסוקי קרבן מוסף:

(יט) הראשון - ודוקא דיעבד אבל לכתחלה אין כדאי שיקרא למפרע מהפסוקים הקודמים אפילו אם ירצה להוסיף עליהן כמה. אך יש נוהגין בפרשת בחקותי קורין לעולה תוכחה ג"פ קודם כדי להתחיל בדבר טוב אף שכבר קרא השלישי אותן הפסוקים:

(כ) ג' פסוקים - במקום שאפשר:

(כא) או אפילו שנים - היינו שהוסיף שני פסוקים על פסוק אחד שקרא ממה שלפניו וכמו שאנו נוהגין בר"ח שהלוי מתחיל פסוק שקרא הכהן ואינו מוסיף רק שני פסוקים מפני שא"א בענין אחר כמו שיתבאר בהלכות ר"ח:

(כב) במקום דלא אפשר - היינו דלא אפשר לקרות שלשה כ"א שנים משום דסליק ענינא דאי לא אפשר כלל הוי דומיא דפרי החג:

(כג) ואם לאו - שלא קרא שלשה במקום דאפשר לו לקרות שלשה או שלא קרא שנים במקום דהיה אפשר לו עכ"פ לקרות לשנים:

(כד) אינו עולה מן המנין - מלשון זה משמע דאין איסור בדבר לחזור ולקרות מה שקרא העולה שלפניו אלא שאין עולה למנין הקרואים ואזיל לשיטתיה בסימן רפ"ב ס"ב וע"ש ברמ"א דחולק ע"ז:

(כה) מפרי החג - בחוה"מ סוכות דהרביעי חוזר וקורא מה שקראו הכהן והלוי משום דלא אפשר לקרות לפניו מה שאינו מענינו של יום:

(א) לא ישייר וכו' - היינו שלא יסיים לשום אחד מהעולים סמוך להתחלת הפרשה שאחריה פחות משלשה פסוקים מפני היוצאין בין גברא לגברא שיסברו שזה שיעלה אחריו לא יקרא רק ב' פסוקים עד הפרשה [פרשה היינו פתוחה או סתומה ולא מה שהעולם קוראין פ' דהיינו שני שלישי והוא טעות גמור] ויסברו לומר שמותר הקריאה אפילו בפחות מג' פסוקים. ואם טעה וסיים שני פסוקים סמוך לפרשה ובירך לאחריה אי סליק ענינא כגון בפרשת המועדות שטעה ברביעי ולא שייר רק ב' פסוקים מתחיל עם החמישי פסוק אחד למפרע ואי לא סליק ענינא אין העולה אחריו מתחיל למפרע פסוק אחד אלא יתחיל לקרות ממקום שסיים העולה שלפניו ויקרא אותן שני פסוקים ועוד שלשה פסוקים או יותר מפרשה של אחריה:

(ב) וכן לא יתחיל וכו' - דהיינו שלא יסיים עם הראשון שני פסוקים אחר הפרשה דא"כ יתחיל השני שני פסוקים אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים בין גברא לגברא שזה שקרא לפניו לא קרא אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה עד כאן ואין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה. ואפילו המפטיר לא יתחיל שני פסוקים לאחר הפרשה כגון שיש פרשה בסוף של ה' פסוקים אלא יקרא כולה. [ואף אם העולה שביעי או אחרון לא קראו לפניו רק ה' פסוקים אלו יכול לחזור ולקרות אותם לקורא המפטיר] ומ"מ אם התחיל המפטיר מג' פסוקים האחרונים וקרא משם אע"פ שעדיין לא בירך ברכה אחרונה א"צ לחזור ולהתחיל מתחלת הפרשה ודי בקריאה זו:

(ג) מפני הנכנסים וכו' - וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא להראשון וסיים שני פסוקים אחר הפרשה ובירך לאחריה לא יתחיל השני העולה אחריו מראש הפרשה אלא יקרא ממקום שסיים הראשון ואילך דאין להחמיר בדיעבד משום חשש נכנסין ויוצאין וכנ"ל בסוף סק"א:

(ד) מותר לשייר בתחלה - ר"ל לשייר אצל הפרשה ואין לחוש משום היוצאין שיאמרו שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח שני פסוקים בפרשה שמסיים בה זה הוי שינוי ומביא לידי חשד משא"כ כשגומר הפרשה שעומד בה אין כאן שינוי וה"ה שמותר לקרוא הפרשה הזאת [בצירוף מה שקרא לפניה] ולהפסיק אחריה ולא חיישינן שמא יאמרו הנכנסין אח"כ שלא קרא אלא הפרשה הזאת בלבד שהיא שני פסוקים דדוקא בעלמא דמפסיק באמצע הפרשה חיישינן דיאמרו הנכנסין שמסתמא לא קרא אלא ב' פסוקים דאל"ה למה קרא להלן ולא סיים בגמר הפרשה משא"כ הכא דבאמת סיים בגמר הפרשה ליכא למיחש למידי ויש מחמירין בזה שאין לעשות כן לכתחלה כ"א בקריאת ר"ח שקורין וביום השבת לשלישי [בצירוף מה שקראו לפניו ג"פ מפרשה הקודמת] שיש בה רק שני פסוקים אבל כשקורין פרשת השבוע בסדר פינחס אין להפסיק אחר וביום השבת לכתחלה וכה"ג בשארי מקומות כשאירע פרשה קטנה. כתב המ"א אם הפרשה היא באמצע פסוק כגון בתחלת פרשת פינחס בפסוק ויהיה אחרי המגפה שיש פיסקא באמצע פסוק מותר לסיים בפסוק הסמוך לו שאין חשש שהיוצאין יאמרו שהעולה אחריו לא יקרא רק עד הפיסקא ההוא שהכל יודעין שאין מסיימין באמצע פסוק אע"פ שיש שם פרשה:

(ה) בדבר טוב - של ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב בספר חסידים סימן תש"ע יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה:

(ו) ויסיים בדבר טוב - ואין לסיים במי שעשה מעשה רע:

(א) לא יעלה - היינו אע"פ שקראוהו לעלות ואחז"ל [פרק הרואה] ג' דברים מקצרים ימיו של אדם ואחד מהן מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא הכא לא יעלה שצריך מתחלה לסדר בינו לבין עצמו ואסמכוהו חכמים אקרא דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה:

(ב) הוא צריך וכו' - ובדיעבד אם אין שם בביהכ"נ מי שסידר לעצמו מתחלה כדי שלא לבטל קריאה בצבור נוהגין להקל שיקרא אחד שיודע לנגן הטעמים אע"פ שלא סידר וקוראין לפניו בלחש מתוך החומש או הסידור ועיין לקמן בסימן קמ"ב במ"ב מה שנכתוב בזה:

(ג) תחלה - ומצוה מן המובחר שגם העולה יסדר תחלה בינו לבין עצמו ובשנים מקרא שקרא בע"ש יוצא כי נחשב בחשבון הסידור:

(ד) צריך למחות וכו' - מתוך דברי המחבר מוכח דאפילו אם יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב ג"כ אין לקרותו כיון שיכול לקרוא לאחר אבל מדברי הטור לקמן בסימן קמ"א וכן מתשובת הרא"ש שהובא שם בב"י משמע דיש להקל בזה [פר"ח] ובפרט לפי מה שכתב בס"ד בשם מהרי"ל בודאי אין להחמיר בזה:

(ה) לא יעלה - לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב ועיין לקמן בס"ג בהג"ה דמנהגנו להקל בכל גוונא:

(ו) ואפילו ראש הכנסת וכו' - וכ"ש אדם דעלמא והטעם שאין ראוי שיחלוק אדם כבוד לעצמו ועוד דלא ליתי לאנצויי שכל אחד יקדים עצמו:

(ז) משום דהוי וכו' - שיעור הלשון כן הוא משום דהוי כאלו הרשוהו על כך משעה שמינוהו לש"ץ ובב"י מבואר יותר דכיון דעכשיו נוהגים שהש"ץ הוא הקורא במקום העולים א"כ כיון שהרשוהו להיות ש"ץ הרי הרשוהו לקרות בתורה ומסתמא לא קפדי אם יברך ג"כ אחרי שבלא"ה הוא הקורא:

(ח) אין קורין לו בשמו - כיון שהוא עומד שם:

(ט) שלא לביישו ברבים - ומ"מ לא יאמר תארים על אביו (כמו חבר או מורנו) כי אין לומר שקר רק יאמר בחפזון לבלי ירגישו העם. ודוקא באותה העיר כמו שכתב הרמ"א אבל אם בא לעיר אחרת ושואל אותו הסגן איך נקרא לתורה יאמר שם אבי אביו [דה"ח וש"א]:

(י) בשם אבי אמו - ומיירי שבאת אחת קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו [מ"א] ועיין בט"ז שדעתו דיש לקרותו בשם בן אברהם ובח"א ג"כ כתב שזהו יותר נכון:

(יא) ואם אינו ידוע - שם אבי אמו קורין אותו בשם בן אברהם על שם הכתוב כי אב המון גוים נתתיך:

(יב) דעכשיו קורא סומא - וטעמו דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה:

(יג) כמו שאנו וכו' - ר"ל שאנו נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה:

(יד) כל הקורין וכו' - אף דמדינא לא היה צריך לברך כ"א הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה והאמצעיים יוצאין בברכתן ואעפ"כ תקינו רבנן משום הנכנסין והיוצאין באמצע הקריאה [שלא ישמעו ברכת הפותח והחותם ויאמרו שקוראין בתורה בלי ברכה] שכל אחד ואחד מהעולין יברך בתחלה וסוף כמו שנהוג היום:

(טו) מברכין לפניה ולאחריה - הנה לאחריה שהיא ברכת אשר נתן לכו"ע דרבנן ולפניה שהיא ברכת אשר בחר יש דעות בין הפוסקים אם היא ד"ת או דרבנן וה"מ כשלא בירך עדיין ברכת התורה אבל אם בירך כבר ברכת התורה לכו"ע היא דרבנן שנתקנה משום כבוד הצבור כמ"ש ס"ח. אם טעה בברכת התורה ופתח אשר נתן לנו במקום אשר בחר אם נזכר קודם שאמר השם מהחתימה [דהיינו נותן התורה] יתחיל מאשר בחר בנו ואם כבר אמר בא"י אף שעדיין לא אמר נותן התורה יסיים אותה הברכה ולאחר הקריאה יאמר אשר בחר בנו [דה"ח]. עוד כתב שם אם אמר ברכה הראשונה כראוי ובברכה השניה טעה והתחיל אשר בחר בנו אם נזכר טרם אמרו בא"י נותן התורה יתחיל מאשר נתן לנו אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר בא"י נותן התורה יתחיל עוד הפעם מתחלת הברכה ואם נזכר לאחר בא"י קודם נותן התורה יאמר מיד אמ"ה אשר נתן לנו וכו':

(טז) ורואה הפסוק - כדי שידע על מה הוא מברך:

(יז) ואח"כ יברך - ר"ל שאין צריך לגלול הס"ת בשעת ברכתו וליכא למיחש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה והוא מברך מן הספר דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בס"ת. ודוקא בברכה ראשונה לא חששו לזה משום טרחא דצבורא שיצטרכו להמתין עד שיחזיר ויפתח אבל בברכה אחרונה דליכא טעם זה וגם דבלא"ה צריך לגלול הס"ת בין גברא לגברא בודאי עדיף יותר שיגלול קודם הברכה וזהו שמסיים המחבר דלאחר שקורא גולל ומברך:

(יח) יהפוך פניו וכו' - סבירא ליה דכיון דבזה ליכא טרחא דצבורא טוב לחוש גם בברכה ראשונה לחשש שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה וכמו שכתבנו כעין זה בסקי"ז:

(יט) שמאלו - דהוא ימין הקב"ה העומד לנגדו וכנ"ל סימן קכ"ג מיהו יש אחרונים שכתבו דהפיכת פניו אינו נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מסלק פניו ממנו ויותר טוב להעצים עיניו שלא להסתכל בס"ת בשעת ברכה ועיין בבה"ל. יש נוהגין לשחות ולהשתחות בעת אמירת הברכה משום כבוד התורה וכתב הא"ר דעכ"פ לא ישחה גם בסוף הברכה דאז יהיה נראה כאלו מוסיף על השחיות שתקנו חכמים דאסור וכמו שכתוב לעיל בסימן קי"ג:

(כ) נהגו לכסות - אע"פ שמן הדין צריכה להיות מגוללת כמ"ש ס"ד מ"מ נהגו להיות פתוחה ובמקום גלילה מכסין בסודר קודם ברכה אחרונה:

(כא) נהגו שיהא מגוללת - ולא סגי בכיסוי בעלמא וכתב הט"ז דלפי מנהג זה שוב א"צ כיסוי והכיסוי הוי טרחא יתירא ורק בעת שאומרים קדיש אחר הקריאה שפיר יש לכסות דאז מסתלק מן הקריאה וה"ה כל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שברך אז מכסין בסודר [אחרונים]:

(כב) בין גברא לגברא - והטעם שאין להניחה פתוחה שאין כבוד לתורה שתהא פתוחה ותמתין עד שיבוא אחר:

(כג) ברכו וכו' - הטעם כמו שמסיים הרמ"א ואף הברכות כדי שיוכלו כל הצבור לענות אמן:

(כד) טועה - דלמי אומר ברכו כשאומר בלחש. ובלחש נקרא כל דלית עשרה דצייתי כדין דבר שבקדושה דאינו בפחות מעשרה. ועיין במ"א דה"ה בקדיש יש ליזהר שלא לאומרו בלחש מהאי טעמא:

(כה) שישמעו העם ויענו - מדברי הרמ"א משמע דס"ל דהאי י"א לא קאי רק על ברכו אבל בברכות אינו מעכב בדיעבד אם בירך בלחש ועיין בבה"ל מה שכתבתי בזה אבל לכתחלה בודאי מצוה לאומרן בקול רם וכנ"ל:

(כו) את המברך - היינו כשאמר ברכו:

(כז) אע"פ ששמעו החזן וכו' - עיין לעיל בסימן נ"ז סק"ב במ"ב ובה"ל מה שכתבנו שם:

(כח) חוזר המברך וכו' - עיין לעיל שם בסק"ד מה שכתבתי שם:

(כט) ותיכף קראוהו וכו' - היינו שלא אמר שום פסוק אח"כ:

(ל) דמשום כבוד התורה וכו' - ר"ל ולא הוי ברכה זו ברכה יתירתא ומ"מ כדי שלא יהיה ברכה הראשונה בכדי כתב הפר"ח וכן שארי אחרונים דיראה לקרוא עכ"פ פסוק אחד כגון יברכך דרך הילוכו לס"ת:

(לא) כבר נפטר מלברך ברכת אב"ב וכו' - דיצא במה שבירך על התורה ברכה זו:

(לב) דלא גרע ממי שנפטר וכו' - וכמבואר לעיל בסימן מ"ז ס"ז. וכתבו האחרונים דמ"מ לא דמי לגמרי לנפטר באהבה רבה דהתם יצא בזה גם ברכת אקב"ו לעסוק וגם הערב נא משא"כ הכא לא נפטר רק מברכת אשר בחר בנו לבד אבל אידך צריך להשלים ויאמר אח"כ ברכת כהנים שרגילין לומר תמיד:

(לג) וחיי העולם - ומנהגנו לומר וחיי עולם [אחרונים]:

(לד) נטע בתוכנו הוא וכו' - ע"ש הכתוב דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים:

(לה) בס"ת בשעת ברכה - היינו דיאחוז בעמודי ס"ת ועיין בב"ח וט"ז שהסכימו דבעת הקריאה צריך ג"כ לאחוז בס"ת. יש נוהגין לאחוז אז ביריעות עצמן ע"י מפה ועיין במ"א. אחר הקריאה מנהג לנשק הס"ת וכשנזדמן לו רוק ירוק [אך מן הצד ולא כנגד הס"ת דאסור כמבואר ביו"ד סימן ר"ע] ואח"כ ינשק ולא ינשק ואח"כ ירוק [אחרונים]:

(לו) ספר התורה הזה - דמשמע שתופסה בידו:

(א) הקורא בתורה וכו' - וכ"ש אם נשתתק תיכף לאחר הברכה קודם שהתחיל לקרות דאינו יוצא השני בברכתו:

(ב) ממקום שהתחיל הראשון - ר"ל אבל לא יתחיל ממקום שפסק הראשון ויברך לפניהם ולאחריהם שא"כ יהיו אותם הפסוקים שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וכ"ש אם יתחיל במקום שפסק הראשון ויברך אחריהם לבד דהו"ל הראשונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם והאחרונים לאחריהם ולא לפניהם לכך מתחיל ממקום שהתחיל הראשון ומברך לפניהם ולאחריהם:

(ג) ויברך בתחלה - ולא יוכל לסמוך על ברכה ראשונה שבירך הנשתתק שהמברך בתורה אינו מברך להוציא אחרים בברכתו אלא כאו"א מן הקרואים מברך לעצמו ועיין באחרונים שכתבו דכשחוזר ומברך אינו חוזר לאמירת ברכו כ"א הברכה בלבד שהוא עיקר ברכת התורה:

(ד) ולהרמב"ם וכו' - ס"ל דסומך על ברכת הראשון וכתבו האחרונים דהעיקר כדעה הראשונה:

(ה) ואפילו בזה"ז וכו' - הטעם דמה שהש"ץ קורא כאלו קורא הוא דיינינן ליה:

(ו) וקרא מקצת פסוקים - ואין חילוק בין שקרא פסוק אחד או כמה פסוקים אבל בלא קרא עדיין כלל אם הפסיק אפילו בד"ת כיון שהוא שלא מענין הקריאה צריך לחזור ולברך ואפילו שח מלה אחת וכמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול ואם שח לצורך הקריאה אין צריך לחזור ולברך ולכתחלה גם זה אסור ואין חילוק בין לשה"ק ללשון חול:

(ז) לא הוי הפסק - ר"ל שיצטרך לברך מחדש כשקורא להלן דלא נתבטל עדיין ברכה ראשונה ואפילו הסיח דעתו מלקרות עוד ושוב נמלך וקורא להלן א"צ לחזור ולברך ויש מי שכתב בענין אחר וספק ברכות להקל ומ"מ נכון שהמברך יכוין תחלה בברכתו שאף שיסיח דעתו יחזור ויקרא על סמך ברכה זו ואעפ"כ לכתחלה אסור להפסיק באמצע הקריאה אף בלא היסח הדעת כלל:

(ח) יש אומרים שאינו צריך וכו' - טעמו דמסתמא דעתו על כל פרשיות התורה המונחת לפניו:

(ט) וי"א שצריך - לברך כשקורא את הפרשה הראויה לקרות וטעמו דבודאי לא נתכוין בברכתו רק על הפרשה שהראו לו מקודם וע"כ צריך לברך מחדש על פרשה זו וכתבו האחרונים דנוהגין למעשה כהיש אומרים הזה. ואין נ"מ בין אם המקום שהראו לו מתחלה היה פרשה אחרת לגמרי או אפילו באותו סדר אלא שצריך לגלול ממקום ראשון למקום זה בכל זה צריך לחזור ולברך דבודאי לא היה דעתו בברכתו על מה שאינו מגולה לפניו [ח"א ושארי אחרונים והמקיל שלא לחזור ולברך באם היה המקום שהראו לו באותו סדר של שבוע זו אף שצריך לגלול ממקום למקום אין מוחין בידו דיש לו על מי לסמוך] ואם פרשה זו הראויה לו לקרות היה ג"כ מגולה לפניו בעת שהראו לו המקום הראשון בזה הסכים הט"ז וש"א דא"צ לחזור ולברך דדעתו היה על כל מה שמגולה לפניו ואפילו אם המקום שהראו לו מתחלה היה מסדר שבוע העבר כיון שגם מסדר של שבוע זו מגולה לפניו דעתו על כל מה שמגולה ואין לחלק בין אם הפרשה הראויה היה בעמוד זה או בעמוד השני דמסתמא דעתו על כל מה שפתוח לפניו גם אין חילוק בין אם המקום שהראו לו היה למעלה והמקום הראוי לקרות הוא למטה או שהראו לו למטה והמקום הראוי לקרות היה למעלה בכל ענין א"צ לחזור ולברך כיון שא"צ לגלול אלא שאם הראו לו למטה והמקום הראוי הוא למעלה והוא חוזר למקום הראוי טוב שיקרא עד המקום שהראו לו בתחלה ועוד איזה פסוקים להלן:

(א) צריך לקרות מעומד - הקריאה שקורין בצבור וילפינן זה מדכתיב ואתה פה עמוד עמדי משמע אפילו הש"י המקרא למשה היה עומד כביכול וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותה ואמרינן עוד כשם שניתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ומ"מ בדיעבד שקראה מיושב יצא וא"צ לחזור ולקרות:

(ב) ואפילו לסמוך עצמו - היינו אפי' סמיכה קצת שאם ינטל אותו דבר לא יפול ג"כ אסור דצריך לעמוד באימה:

(ג) או לעמוד - הוא שלחן הקריאה וכה"ג:

(ד) אא"כ הוא בעל בשר - וה"ה חולה או זקן הרבה שקשה לו עמידה בלי סמיכה אך יזהר שיסמוך קצת ולא יסמוך כ"כ עד שאם ינטל אותו דבר יפול ואם א"א לו לסמוך כ"א בענין זה והוא צריך סעד לתומכו מותר גם בזה אך לא ישען על המפה שעל השלחן שתשמיש קדושה הוא אלא על השלחן עצמו:

(ה) וכן החזן הקורא - וה"ה הסגן שעומד אצל הס"ת [שערי אפרים]. עוד כתב שם פעמים שהס"ת ארוכה וגדולה הרבה והקורא שצריך לקרות מתוך הכתב וכן העולה שצריך לראות בס"ת מה שמקרא לפניו ולקרות אחריו בלחש וא"א להם לראות בראש הדף אם לא כששוחין עצמם סמוך לס"ת ועי"ז בא לידי סמיכה על השלחן יש להתיר שהרי נראה לכל שאין סמיכה זו דרך גאוה שזהו כשעומד זקוף וסמוך אבל זה שעומד מוטה וכפוף עמידה באימה הוא ויכול לעמוד סמוך [וכן בסגן שע"פ רוב עבודתו הוא שהוא אוחז ביד העשוי מכסף להורות לפני הקורא באיזה שורה ותיבה שהוא עומד עתה ולפעמים א"א לו כ"א כששוחה עצמו וסומך על השלחן מותר] אך יזהר שאחר שיקרא השורות העליונות מראש העמוד ויגיע בחצי העמוד או קרוב לו שאפשר לו לראות היטב בלי סמיכה יזקוף משחייתו כדי שלא יצטרך להיות סמוך כלל עכ"ד:

(ו) לא יקראו שנים - דתרי קלי לא משתמעי:

(ז) וש"ץ שותק - מיהו אם העולה טועה בנקודות או בטעמים מסייעו בלחש:

(ח) או ש"ץ קורא וכו' - וכמנהגנו עכשיו שלעולם הש"ץ קורא אפילו כשהעולה הוא בקי כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות וגם ימצאו הרבה שאין יודעין בטוב לקרות הנקודות והטעמים וירצו לקרות והצבור אין יוצאין בקריאתן וכשימנעום מקריאה אתו לאינצויי:

(ט) לקרות עם הש"ץ - היינו מתוך הכתב:

(י) לבטלה - דלא מסתבר שיברך העולה על קריאת הש"ץ:

(יא) בנחת - דתרי קלי לא משתמעי לא שייכי כ"א בקורא בקול רם:

(יב) שלא ישמיע לאזניו - עיין בב"י שהביא סעד לזה מספר הזוהר:

(יג) ואפילו משמיע וכו' - ר"ל אף דיותר טוב שלא להשמיע לאזניו מ"מ אם משמיע ג"כ ליכא למיחש דלא עדיף מתפלה שתקנו ג"כ בלחש ואפ"ה משמיע לאזניו כדלעיל סימן ק"א ס"ב ה"נ כן:

(יד) ואחר שגומר וכו' - ר"ל דכיון שאין אומרים שניהם בבת אחת ליכא חשש דתרי קלי לא משתמעי:

(טו) ע"י סרסור - והוא מרע"ה דכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם:

(טז) לנהוג בה ע"י סרסור - נוהגין שהגבאי או הקונה המצות עומד אצל ס"ת וזה נקרא סגן כדי שיהיה ג' היינו שהסגן הוא כביכול במקום הש"י שהוא מצוה לקרות לכל מי שירצה והקורא הוא הסרסור במקום משה והעולה הוא המקבל במקום כל ישראל ובשליחותם [לבוש] ובאמת זהו מנהג הקדמונים שיהו שלשה עומדים אצל ס"ת כמו שכתוב במסכת סופרים פי"ד הי"ד [והובא זה באו"ז הלכות שבת] אלא ששם איתא טעם אחר לזה וז"ל אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. כתב בספר שערי אפרים מזה יש ללמוד שיש לבחור לסגן איש נכבד ובעל מעש"ט ודעת הבריות נוחה הימנו שלא יחשדוהו שבשביל הנאת עצמו או איזה סיבה יתמוך כבוד למי שאינו ראוי או בהיפוך וכן ראוי לצבור שלא יהרהרו אחר הסגן וידונו אותו בכל ענין לכף זכות והדבר אשר יקשה בעיניהם עליו יתלו כי משגה היה וטעה בשקול הדעת ואף אם אירע שקרא לאחד שלא לפי כבודו וחושד להסגן שעשה במתכוין להכעיסו אם נגע יראת ה' בלבבו יש לו להתאפק ולא יאמר לו דבר וישא ק"ו בנפשו אם קרוץ מחומר תפעם רוחו בנגוע בקצה כבודו כחוט השערה עאכ"ו שיש לו לחוש לכבוד המקום ב"ה ולכבוד תורתו הקדושה שלא לעשות שערוריה עי"ז [והמעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו] ואם אחד בגובה אפו עשה מריבה עם הסגן אעפ"כ חוב על הסגן להיות מן הנעלבים ולא יניח מקומו ואם הסגן הניח הס"ת והלך לו לפי שזה הקניטו בדברים ראוי לענשו כי אם אדם חטא ס"ת למה בייש וכל ערום יעשה בדעת ויחוס לכבוד המקום ולכבוד התורה וכו' עכ"ל בקיצור:

(יז) אמן מפי הצבור - ואפילו יש אנשים שמאריכין באמן צריך להמתין עליהם דהא כולם צריכין לשמוע הקריאה לכן צריך הקורא להמתין אפילו על המיעוט שיגמרו האמן ואח"כ יתחיל לקרוא וכתבו האחרונים שהמנהג שהקורא עונה אמן עם הצבור בקול רם וממשיך בו קצת יותר מן הצבור בכדי שיבינו שמתחיל לקרות ויטו אוזן לשמוע ומתחיל לקרות מיד וטוב שיפסיק קצת בין אמן להתחלת הקריאה שלא יהא נראה מחמת נגינת אמן שהוא דבוק אל מה שקורא:

(יח) יכולים לקרות וכו' - פירוש מן הדין אין שום חשש איסור וע"כ אם קראוהו וכבר עלה לא ירד אך לכתחלה אין מניחים לקרות משום עין הרע:

(יט) בשביל עין הרע - ואין נ"מ בין אחים מן האב או מן האם ואפילו אומרים שאין מקפידים על עין הרע ויש שמחמירין אפילו אב עם בן בנו משום עינא בישא ובמקום הצורך יש להתיר עם בן בנו:

(כ) ואפילו אם אחד וכו' - ר"ל אף שמפסיקין בקדיש בינתים מ"מ מקרי זה אחר זה כיון דאין מפסיק אחר בינתים. ודוקא בשבת שאין מוציאין ס"ת אחרת למפטיר אבל אם מוציאין ס"ת אחרת מותר וכן אם המפטיר אינו בר מצוה עדיין מותר:

(כא) בשמו - לאפוקי מקום שנוהגים שלא לקרות המפטיר בשמו רק סתם יעמוד מפטיר כיון שאין פורטין את שמו מותר אפילו שני אחים זה אחר זה או אב ובנו ודוקא במקום שנוהגין כן אבל לעשות כן במקום שנוהגין לקרות בשם לא דעי"ז גופא הוי היכר טפי וכן אם המנהג שלא לקרות בשם הוא בשביעי מותר לקרותן בששי ושביעי:

(כב) בדרך קצרה - משום כבוד הצבור שלא ימתינו עליו הרבה וגם משום כבוד התורה להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה:

(כג) שהיא לו בדרך ארוכה - שלא תהא נראה עליו כמשא:

(כד) עולה בפתח וכו' - כדאמרינן בעלמא כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין:

(כה) וירד בפתח שכנגדו - ואסמכוה לזה מקרא דיחזקאל מ"ו דכתיב לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא. וגם החזן כשמוליך הס"ת להתיבה נמי הדין כן שעולה בדרך ימין וירד מהתיבה בפתח שכנגדו ואפשר דבס"ת לעולם עולה בדרך ימין אפילו אם היא דרך ארוכה ובמקומותינו שהבימה עומד תמיד באמצע נגד אה"ק כמו שכתב הרמ"א בסימן ק"נ ס"ה בהג"ה א"כ שני הדרכים שוים ובודאי עולה בדרך ימין. כתבו האחרונים מי שקורין אותו לעלות לתורה יש לו לילך בזריזות מיד ולא ירוץ משום כבוד ביהכ"נ וכבוד הצבור:

(כו) עד שעלה וכו' - משום כבוד ס"ת שלא יניחנה לבדה והמנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה והמדקדקים חוששין שבדרך לא יוכלו לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינין עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא. וכשיורד מן הבימה ילך בנחת ולא ירוץ שלא יהא נראה עליו כמשא:

(כז) כפי המסורה - ר"ל הקבלה שקבלנו לקרותה ולא אזלינן בתר הכתיבה (דנקרא מסורת בעלמא אם למסורת) וליכא משום איסור לקרות בתורה אפילו אות אחת שלא מן הכתב דשאני הכא שכך היא הלכה למשה מסיני [מטה יהודה]:

(א) אפילו בדקדוק אות אחת - כגון שחיסר או הוסיף איזה אות וכדומה כמו שיבואר לקמיה:

(ב) מחזירין אותו - שיקראנה בדקדוק והיינו בין כשהוא עומד עדיין בפסוק זה ובין שכבר גמר הפרשה ואפילו בירך לאחריה נמי העולה אחריו חוזר לאותו פסוק וקורא ממנו ולהלן עד סוף הפרשה ועוד שלשה פסוקים מפרשה שאחריה:

(ג) החזן הקורא - כלומר עכשיו שהחזן הוא הקורא נמי דינא הכי אע"פ שהוא אינו מברך על הקריאה דלאו בברכה תליא מילתא:

(ד) אבל אם טעה וכו' - וה"ה אם חיסר או הוסיף איזה אות במקום שאין הענין משתנה עי"ז כגון שקרא לאהרן הרן בפתח בלא אל"ף או למצרים מצריים וכדומה ונקט נגינה וניקוד משום דע"פ רוב אין הענין משתנה על ידם ובניקוד נמי אם אירע שהענין נשתנה עי"ז כגון יעשה בפת"ח קרא יעשה בציר"י או להיפוך או בחלב בחט"ף קרא בחלב בציר"י או יושב ישב וכל כיוצא בזה שהענין משתנה בודאי מחזירין אותו גם בניקוד ובספר שלחן עצי שטים הוסיף עוד דה"ה בנגינת הטעמים כשהענין משתנה עי"ז כגון שקרא משרת במקום מפסיק מחזירין אותו (ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין בטעה בנגינה):

(ה) אין מחזירין אותו - היינו בין בחזן הקורא ובין העולה:

(ו) בו - וכתב בתשובת מהר"מ מינץ החזן צריך לחזור מתחלה הסדרא שתהא שגורה בפיו כל הדקדוקים במתגין לעיל ומלרע ימין ושמאל ויקרא במתון ולא במהירות ואולי יבליע שום אות או תיבה והביאו הא"ר:

(ז) יקראו בתורה בברכה - בלי נגון הטעמים ומשמע מכמה אחרונים דאפילו אם אין שם מי שיודע כלל ובודאי יטעו גם בכמה טעיות שהענין משתנה עי"ז אפ"ה התירו להם לקרות ובברכה כדי שלא תתבטל הקריאה לגמרי והפר"ח חולק בזה וכתב דכיון שיטעו בטעיות שמשתנה הענין כמו שבמקום חלב קורא חלב או מ זכר ל זכר ואין שם יודע שיוכל להחזיר הקורא מטעותו פשיטא שאין מברכין בתורה ואין מפטירין בנביא וע' בפמ"ג שגם הוא מצדד כן ודעתו דיש לקרות בלא ברכה:

(ח) כהלכתה - ואם יש שם מי שיודע עכ"פ לקרות הטעמים מתוך החומש יקרא זה מתוך החומש לפני האיש הקורא בס"ת להורות הדרך בנקודות וטעמים כראוי והקורא מתוך החומש לא יקרא בקול רם רק כדי שיהא נשמע להקורא מתוך הס"ת [לבוש וש"פ]:

(א) בפחות מעשרה - דהוא דבר שבקדושה ואינו בפחות מי' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא בגז"ש דתוך תוך כתיב הכא תוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה:

(ב) גדולים - לאפוקי קטנים שהם פחותים מי"ג ויום אחד אע"ג דקטן משלים למנין שבעה כדלקמן בסימן רפ"ב ס"ג מ"מ אינו משלים לעשרה:

(ג) בני חורין - לאפוקי עבדים:

(ד) התחילו בעשרה וכו' - ואם התחיל רק ברכו לבד לא הוי התחלה בזה [פמ"ג]:

(ה) ויצאו מקצתן - ובנשתיירו רובן דהיינו ששה סגי ולא בעינן רובא דמנכר ועל היוצאין נאמר ועוזבי ה' יכלו ואף בין גברא לגברא אסור וכי מותר לצאת בין גברא לגברא היינו דוקא בנשארו עשרה [אחרונים]:

(ו) גומרין - היינו בחול כל השלשה וביו"ט חמשה ובשבת כל השבעה קרואים אבל לא יוסיפו על זה ואומרים קדיש שאחר הקריאה אבל למפטיר לא יקרא דהוא ענין אחר ולא נגרר בתר קריאת התורה וכ"ש שלא יפטיר אח"כ בנביא ויש שכתבו שמ"מ טוב לומר הפטרה בנביא בלא ברכותיה. ובהפטרה נמי דינא הכי דאם התחילו ברכות של הפטרה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין לומר ההפטרה עם ברכותיה שאחר כך:

(ז) אין קורין בו - מפני כבוד הצבור:

(ח) אבל בחומשים שלנו וכו' - דהא אינן בגלילה וכן אינן תפורין בגידין ולא בקלף וכל דין ס"ת:

(ט) אין לברך עליהם - ובישוב שאין להם ס"ת נכון לקרות בחומשין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה ולא יקרא להעולים בשם כמו שהמנהג לס"ת אלא הש"ץ יקרא הכל בקול רם לפניהם:

(י) והעולה קורא - והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש בלחש והש"ץ קורא אחריו מס"ת הכשר משום דיש אנשים שאין יודעין לקרות בניגון וטעמים ואפילו מקרין אותם לכן מקרין להש"ץ:

(יא) שאין נמצא להם ספר תורה כשר - היינו בין חומשים העשוים בגלילה הנזכר בס"ב ובין ס"ת שלמה אלא שיש בה פסול:

(יב) אין מברכין עליו - זהו דעת המחבר דאפילו בשעת הדחק אין לברך ועיין לקמיה בס"ד בהג"ה בסופו דהביא בזה שתי דעות ועי"ש במ"ב:

(יג) אם נמצא טעות וכו' - כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה. וה"ה אם נמצא הטעות בין גברי לגברי ועדיין לא השלימו הז' קרואים לענין מה שכבר קראו סומכין על דעת המקילין הנ"ל שיצאו בדיעבד אך לקרות בה עוד אסור ומוציאין אחרת ומתחילין ממקום שפסקו הקריאה ומשלימין הקרואים עם אותם הראשונים שקראו במוטעת והיינו דגם הם מצטרפין להז' קרואים כיון שהוא בדיעבד וכנ"ל [וכתבו האחרונים דמ"מ אם אפשר טוב יותר שיקראו ז' קרואים בס"ת שהוציאו] וכ"ז אם כבר בירך ברכה אחרונה בפסולה אבל אם באמצע קריאתו מצאו טעות אפילו כבר קראו הרבה פסוקים [וכ"ש כשלא קראו עדיין ג' פסוקים] וגם אפי' גמר קריאתו לגמרי כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אין לברך ברכה אחרונה על הפסולה דזה הוא לכתחלה אלא יוציאו אחרת ויקראו שם ג' פסוקים ויברך שם ברכה אחרונה לבד זהו שיטת מהר"י בי רב שהעתיקו המחבר בסעיף זה. ודעת המרדכי שאם כבר קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם שאינו ב' פסוקים סמוך לפרשה פוסקים שם ומברך ברכה אחרונה ומוציאין אחרת לעלות שמה יתר הקרואים ואם עדיין לא קרא ג"פ או שקרא ג"פ אלא שנשאר רק ב"פ סמוך לפרשה שאי אפשר להפסיק שם יקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאתו בפסולה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יוציא אחרת [וכן אם הוא בר"ח וכיוצא שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים וא"כ כשהטעות בקריאת הרביעי א"א להפסיק שמה לברך ברכה אחרונה שא"כ יצטרך להוסיף על מנין הקרואים וכיון שא"א להפסיק שמה יגמור הקריאה בספר הפסול ויברך ברכה אחרונה] והרמ"א בהג"ה עשה כעין הכרעה ביניהם והוא דאם לא קרא עדיין רק שני פסוקים או אפילו קרא ג"פ אך שא"א להפסיק שם כגון שהוא ב"פ סמוך לפרשה וכיו"ב לא יברך ברכה אחרונה אלא יוציא אחרת ויגמור קריאתו שמה ויברך ברכה אחרונה וכדעת המחבר אבל אם כבר קרא ג"פ והוא במקום שאפשר להפסיק שם דעתו כהמרדכי דיברך ברכה אחרונה על הפסולה ואח"כ יוציא אחרת ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע בפרט:

(יד) בשעת קריאה - פי' שלא קראו עדיין רק מקצת העולין דבנשלם סדר הפרשה ואח"כ נמצא הטעות אין מוציאין אחרת דבדיעבד סמכינן אפוסקים דמכשירין קריאה בס"ת פסולה. ומיירי המחבר דנמצא הטעות בין גברי לגברי ולכך כל האנשים שכבר קראו עולין למנין ז' ואף האחרון דהוי דיעבד גמור:

(טו) ממקום שנמצא הטעות - מיירי שבמקום שפסק העולה שם נמצא הטעות ולהכי כתב דמתחילין ממקום זה וה"ה אפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים ג"כ אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול [מ"א]:

(טז) על אותם וכו' - היינו דגם אותם שקראו כבר מצטרפין למנין שבעה וה"ה בשני וחמישי למנין שלשה ומ"מ אם אפשר לקרות ז' קרואים ממקום שפסקו עד סוף הסדרא ודאי ראוי ונכון לעשות כן לכתחלה [אחרונים]:

(יז) באמצע קריאת וכו' - היינו אפילו כבר קראו כמה פסוקים כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אינו יכול לפטור עצמו במה שכבר קרא בס"ת הפסולה דזה הוי כלכתחלה שהרי יכול לקרות ג"פ בספר כשר וע"כ גומר וכו':

(יח) גומר קריאתו - היינו שיקרא שם שלשה פסוקים:

(יט) ואינו חוזר לברך וכו' - דס"ל דברכה ראשונה שבירך העולה בתחלת קריאתו בספר הראשון עולה גם לזו דהא דעתו היה מתחלה על פרשה זו מה לי ס"ת זו או אחרת:

(כ) לפניה - וה"ה כשנמצא הטעות בין ברכה לקריאה גוללין ס"ת זו ומוציאין ס"ת אחרת לקרות בה והעולה שכבר בירך א"צ לברך שנית אם לא הפסיק בשיחה בינתים ובמקום שנהגו בזה שהעולה חוזר ומברך ג"כ אין למחות בם שיש להם על מה שיסמוכו:

(כא) ואם כבר וכו' - דעה זו חולקת על המחבר כמו שכתבנו לעיל בהקדמה והו"ל לכתוב בלשון וי"א אלא שכן דרכו בכמה מקומות:

(כב) ואפשר להפסיק - פי' שהוא ג' פסוקים סמוך לפרשה דאם היה רק ב"פ סמוך לפרשה א"כ א"א לו לפסוק שם יגמור קריאתו בספר הכשר עד הפרשה וכנ"ל:

(כג) ומברך אחריה - דס"ל דכיון שקראו ג"פ קודם שנודע הטעות יצא בזה ידי קריאה וממילא צריך לברך אחריה וא"צ שוב לגמור קריאתו בספר הכשר אבל בשנמצא הטעות אחר שקראו רק ב"פ דא"א לו לפסוק שם מודה להמחבר דגומר קריאתו בספר הכשר ומברך אחריה. ועיין בבה"ל שבררנו בשם כמה אחרונים דכן יש לנהוג למעשה כפסק השו"ע וכפי מה שהכריע הרמ"א אם לא במקום שיש מנהג קבוע בעיר כדעת המ"א שתפס בשיטת המרדכי שהבאתי בהקדמה אין להם לשנות מנהגם. נוהגין שלא להוציא ס"ת אחרת בשביל מפטיר דהיינו אם נמצא טעות אחר שכבר קראו כל הסדרא קודם שאמרו קדיש לא יוציא ס"ת אחרת בשביל המפטיר וסמכינן בדיעבד על אותו שקרא אחרון שעולה גם בשביל מפטיר (ולא יקרא עוד הפעם בתורה) כדקיי"ל בסימן רפ"ב מפטיר עולה למנין שבעה והקדיש יאמר לאחר ברכות ההפטרה האחרונות ואם לא נודע הטעות עד לאחר שאמרו קדיש יקרא למפטיר בס"ת זו ג"פ בלא ברכה ולא יאמר קדיש עוד הפעם לאחר ההפטרה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת השביעי דעת מ"א שגומר הקורא עד סוף הסדרא בס"ת זו ועולה לו קריאה זו גם בשביל המפטיר כדקיי"ל בסימן רפ"ב וכנ"ל ויברך לאחריה ואח"כ יפטיר בנביא ואח"כ יאמר קדיש והרבה אחרונים חולקין על זה וסוברין דאין חילוק בין טעות שנמצא בשביעי לטעות שנמצא בשאר הקרואים ולכן אם לא קרא עדיין ג"פ גומר קריאתו בספר הכשר ואם כבר קרא ג"פ בשביעי וה"ה באחרון פוסק ומברך ויקרא לאחר בס"ת כשר ממקום שפסק והלאה ומשמע ממגן גבורים דכן יש לנהוג אם לא במקום שנהגו בזה כהמ"א. ואם נמצא הטעות לאחר שקראו שבעה וכבר בירך באחרונה ועדיין לא קראו כל הסדרא לכו"ע צריך להוציא אחרת שהרי על כרחך צריכין להשלים כל הסדרא ויקראו בשניה בברכה ויכולין להוסיף כשאר שבתות. אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאת המפטיר בשבת יגמור קריאתו ולא יברך אחריה וכל זה לענין מפטיר של שבת אבל בהפטרת יו"ט או של ארבע פרשיות וכיוצא שקריאת המפטיר בספר השני הוא לחובת היום ונמצא בו טעות יש להוציא אחרת כמו אם היה טעות בקריאת סדרא של שבת:

(כד) ומשלימים המנין - וה"ה שיכול להוסיף שמה ועיין לעיל בסקט"ז:

(כה) טעות גמור - כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה בכל אלו צריך להוציא אחרת וה"ה אם נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת או להיפוך שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק הנ"ל כשתי תיבות או כדרלעמר פדהצור אליצור עמינדב וכהנה שמקובל בידנו שתיבה אחת היא אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת. אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן א"צ להוציא אחרת [ואפילו לכתחלה מותר] אבל אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול כ"כ בדה"ח בשם א"ר ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן ל"ב במ"ב סקכ"ח בשם החתם סופר ובפרט לענין להוציא אחרת בודאי אין להחמיר בזה. נקרעו התפירות שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע הרוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר אבל בפחות מזה יש להוציא אחרת (מיהו מה שנמצא נקרע בחומש אחד מן החומשים בס"ת זו אין לפסול שאר החומשים לקרות בהם כמו שיתבאר בסוף ההג"ה). אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת ואפילו אם ע"י דבוק זה לא נתקלקל אות השורש רק אות השימוש כגון וי"ו או יו"ד המשמשת אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב לכתחלה אין להוציא ס"ת זו לקרות בה כ"ז שלא גררו הדבק ואם לא נודע והוציאו ס"ת ונמצא בשעת קריאה אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון או אם אירע בשבת שא"א לגרור מותר לקרות בו כך ואם הדביקות הוא בתחלת כתיבת האות או באמצעה שממקום הדיבוק ולהלן נכתב בפסול יש להוציא אחרת אף דלא נשתנה צורת האות עי"ז ויש מקילין שא"צ להוציא אחרת אף באופן זה כיון שלא נשתנה צורת האות עי"ז (ואף דמ"מ צריך גרירה קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ודינו כאלו כבר נגרר ואפילו בשבת שא"א לגרור מכח איסור שבת מ"מ כיון שאינו מחמת הספר אלא איסור שבת רביע עליה א"צ להוציא אחרת) ובשעת הדחק שאין שם אחרת וצריך שהות להביא ממקום אחר ס"ת כשרה יש לסמוך ע"ז לגמור הקריאה בס"ת זו. אם נטף שעוה על איזה אות עיין לעיל בסימן ל"ב בבה"ל מה שכתבתי בשם דה"ח ובסימן ש"מ במ"ב סק"י ועיין דעת שערי אפרים בזה בשער ה' אות ז'. ויש עוד הרבה אופנים שצריך להוציא ס"ת אחרת על ידם אך קצרה היריעה מהכילם ימצאם המעיין בפמ"ג ובספר שערי אפרים בשער ה' ו' ובדרך החיים אך נקוט האי כללא בידך כל מקום שהוזכר בהלכות ס"ת שהוא פסול ודאי יש להוציא אחרת ודבר שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל לענין קריאת התורה שלא להוציא אחרת (מאחר דיש קצת פוסקים המקילין לקרות בס"ת פסולה):

(כו) משום חסרות ויתרות וכו' - כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא כגון במקום שהיה צריך לכתוב אבותינו מלא וי"ו ונמצא חסר או להיפוך וכן במקום שהיה צריך לכתוב מלא ביו"ד שימושית ונמצא חסר או להיפוך אבל טעות שנשתנה במבטא אף שלא נשתנה הענין כגון כבש שהיה כתוב במקום כשב או שלמה שמלה צריך להוציא אחרת וכן ה"ה אם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם דהא איכא שינוי לשון וכן אם כתב רחבה במקום רחבו צריך להוציא אחרת אע"ג דנוכל לקרות בחולם כמו אהלה וכן בפסוק והנה תומים בבטנה אם כתב תומים מלא באלף תאומים אע"ג שהענין אחד צריך להוציא אחרת שהרי נרגש במבטא וכן בתיבת ונחנו מה אם כתב ואנחנו מה וה"ה אם נשתנה הענין עי"ז אע"ג שלא נשתנה במבטא כגון בתיבת ונמצה דמו כתב ונמצא דמו או בתיבת מאן יבמי שהוא שרש מיאון כתב מאין ביו"ד וכן כל כיוצא בזה צריך להוציא אחרת ועיין בדה"ח ובשערי אפרים שהאריכו בפרטים אלו:

(כז) אין להוציא אחרת - וה"ה אותיות גדולות וקטנות שנמסרו במסורה או עייני"ן הפוכות או פאי"ן כפופות וכה"ג שנמסרו במסרה לא שינוי מקרי להוציא אחרת דלא עדיף מחסרות ויתרות הנ"ל. וכן אם נמצא חסר הנקודות שיש בס"ת לפעמים כמו איה שרה אשתך דוירא וכיוצא בו שראוי להיות שם נקודות ע"פ המסורה אם נחסרו הנקודות א"צ להוציא אחרת:

(כח) צריך לחלק כך - היינו דרך הכרעה דדעת האגור דאפילו בטעות גמור אין מוציאין דלא ירויח דגם ס"ת אחרת אפשר דפסול בחסרות ויתרות ודעת הב"י דאפילו בחסרות ויתרות מוציאין וע"כ הכריע הרמ"א לנפשיה זה החילוק להלכה:

(כט) ויש פוסלין - הוא כדעת המחבר לעיל בס"ג וכן סתמו האחרונים דלכתחלה לא יוציאו אפילו לחובת היום. אמנם אם התחילו לקרות ואח"כ נמצא בה טעות ואין שם ס"ת אחרת זולתה י"א דגומרין ז' קרואים ומברכין לפניה ולאחריה רק המפטיר יהיה השביעי והקדיש יאמרו אחר ההפטרה. והדגול מרבבה כתב דאין להרבות בברכות באופן זה וכן כתב בשערי אפרים שער ו' אות ס"א אלא ישלים עם העולה הזה שנמצא אצלו הטעות הפרשה שלו ולא יברך ברכה אחרונה רק יעמוד שם והש"ץ יקרא לעולים אחרים עד תשלום ז' עולים ולא יברכו כלל רק הש"ץ יקרא לכל אחד פרשה שלו עד גמר הסדרה וזה העולה שנמצא הטעות בקריאה שלו העומד שם לא יסיח דעתו ויקרא בלחש עמהם ובגמר הסדרה יברך הוא ברכה האחרונה והוא יאמר גם כן ההפטרה בנביא בברכותיה ויש מי שכתב שיאמר ההפטרה בלי ברכות עכ"ל (ועיין בפתחי שערים שכתב שגם הדגמ"ר מודה בכל זה ע"ש). ואם נמצא הטעות בשלישי או בשאר העולין אחר סיום קריאתן שבירכו ברכה אחרונה ואין שם ס"ת אחרת זולתה יקרא הקורא שאר הפרשיות עד גמר הסדרא בלא ברכה:

(ל) חומש אחד וכו' - היינו שכל הס"ת הוא בגליון אחד אלא שאין שלם בלי טעות אלא חומש אחד אבל אם אין שם כ"א חומש אחד לכו"ע אין קורין בו וכדלעיל בס"ב:

(לא) יש להקל - היינו אפילו לדעת היש פוסלין הנ"ל דאסרי אפילו בשעת הדחק כל זה הוא אם הפסול נמצא באותו חומש שרוצה לקרות בו אבל בחומשין השלמים אין להחמיר בשעת הדחק כיון שעכ"פ בחלק זה שהוא קורא בו הוא שלם ולא דמי לחומש אחד שפסול לכו"ע לקרות בו וכדלעיל בס"ב שאני התם שאינו כבוד לצבור לקרות בחומש אחד משא"כ הכא שיש כל החמשה חומשין ביחד:

(לב) לקרות - ר"ל בברכה ועיין בבה"ל:

(לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם בסעיף ה' דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:

(א) בנביא - היינו לפי מה שידוע דמדינא אין על הפטרה בנביא פסוקים מיוחדים רק שצריך להיות מעין הסדרא כדלקמן בסוף סימן תכ"ח בהג"ה ואשמועינן דמותר להמפטיר בנביא לדלג מפרשה זו לפרשה אחרת וכן המנהג בכמה הפטרות שמוסיפין להם פסוקים מפרשיות אחרות:

(ב) ואין מדלגין בתורה - היינו בשני וחמישי דצריך מדינא לקרוא רק עשרה פסוקים לתלתא גברי או ביו"ט דצריך לקרות ה' גברי אין לקרותם לכתחלה בדלוג רק כסדר:

(ג) שמא תתבלבל - לפי שד"ת דברי אזהרות ועונשין ומצות וצריך שיכנסו בלב השומעים וכשאדם יוצא משיטה לשיטה אינו נוח להתבונן משא"כ בנביאים:

(ד) כגון אחרי מות ואך בעשור - ר"ל אע"פ שיש הפסק רב ביניהן שזה בפרשת אחרי וזה בפרשת אמור אפ"ה כיון דתרווייהו מענין יוה"כ מותר לדלג ולקרותם יחד וה"ה מה שנוהגין בת"צ כשקורין ויחל בפרשת תשא שמדלגין לפסל לך והיינו ג"כ מטעם שהם ענין אחד:

(ה) והוא שלא יקרא וכו' - ר"ל דלכך התירו לדלג ולגלול הספר להפרשה השניה אף דהוא מנכר מילתא כדי שלא יבוא לקרוא השניה בע"פ וזה אסור:

(ו) שלא ישהא וכו' - בזמניהם היו רגילין לתרגם בין פסוק לפסוק ואשמועינן שיהיו קרובים הענינים זה לזה כ"כ עד שלא ישהא הדלוג יותר מכדי שיפסוק התורגמן שאין כבוד לצבור שיעמדו בשתיקה וימתינו. וכתבו הפוסקים דבזמנינו שאין רגילין לתרגם נמי שרי כיון שכל ההפטרות כתובים בזמנינו בקונטרס בפני עצמן או בחומשין הלא יכול לסמן ולחפש מהר כל הפסוקים השייכים להפטרה זו ולא יהיו הצבור צריכין לעמוד בשתיקה עי"ז ולכן שרי ומטעם זה מותר בזמנינו אפילו כשהפסוקים הם משני נביאים ואפילו רחוקים זה מזה הרבה:

(ז) אין מדלגין - דאיכא טירוף הדעת ביותר מדאי. ודוקא בשני ענינים אבל בענין אחד מדלגין [פר"ח]:

(ח) ובתרי עשר - שהם חשובים כנביא אחד לענין זה מפני שהם קצרים:

(ט) לתחלתו - ר"ל לצד תחלתו שהוא למפרע ואפילו הם סמוכים זה לזה. והנה יש דעות בין הפוסקים י"א דדוקא מנביא לנביא אין מדלגין בזה [ואפילו בנביא של תרי עשר] אבל בנביא אחד מדלגין אפילו למפרע אם הם סמוכין ולא יצטרכו הצבור לעמוד בשתיקה והמ"א מצדד וכן פסק בא"ר דאפילו בנביא אחד אין לדלג למפרע ועיין בפמ"ג שמצדד דבענין אחד בנביא אחד מותר לקרות למפרע:

(י) נוהגין וכו' - וטעם המנהג אף דכמה פעמים מתרמי שהוא מנביא לנביא משום דבימי התלמוד היו כל הספרים נכתבין בגליון והיו צריכין לשהות בגלילה אבל לדידן שההפטרות נכתבין בקונטרסים או בחומשין הלא יכול לעשות סימן שימצא מהר:

(יא) אומרים פסוק ראשון וכו' - לזכר שלמחר הוא ר"ח:

(יב) וע"ל סי' תכ"ה - היינו דשם נתבאר דכהיום אין נוהגין לדלג מנביא לנביא כלל:

(יג) אין גוללין - ובשבת שקורין בשני ס"ת יכולין לגלול אחת בעוד שקוראין הראשונה [מ"א בשם הר"י לוי] ויותר טוב כמו שנוהגין עתה שגוללין ומחפשין בעת שאומרים הקהל פסוקי דזמרה וכמו שכתב בד"מ:

(יד) מפני כבוד הצבור - שיהו מצפין ודוממין לכך:

(טו) בשני ענינים - כגון בשבת של ר"ח או ביו"ט מפני המפטיר:

(טז) גוללין וידחה וכו' - ר"ל ולא אמרינן דמשום זה יקרא פרשה של המפטיר בע"פ או בחומש דמסתמא הצבור מוחלין על כבודם כדי לקיים קריאת המפטיר כדין:

(יז) בשני ס"ת - בין בענין אחד ובין בשני ענינים כגון בשבת ר"ח או ביו"ט דדינא הוא שקורין למפטיר בספר אחר הנגלל מכבר ומוכן לאותו מקום כדי שלא יצטרכו לגלול בצבור את הספר ראשון וכנ"ל בס"ג. אין לקרות למי שעלה באחרונה שיעלה הוא ג"כ למפטיר בספר השני אפילו אין שם אחר שיודע להפטיר דנראה כמטיל דופי בס"ת ראשונה מפני שהיא חסרה או שאר פסול אלא יגללו הס"ת ראשונה עד שיגיעו לשם. ואם ירצו לקרות למפטיר מהקרואים שקודם האחרון המ"א מתיר דאין שייך פגם אלא כשקורא בשניהם זה אחר זה דיאמרו למה לא קרא בראשון אלא שחסר הפרשה בו אבל כשהפסיק בינתים באיש אחר הו"ל עתה כקורא מחדש והב"ח אוסר וכן מצדד הא"ר לדינא מטעם דאכתי יאמרו דנודע עתה פסולו של הספר ראשון ולכך קרא באחרת ואך בשמחת תורה מצדד הא"ר דיש להקל בזה כהמ"א דמותר לקרות לחתן בראשית מי שעלה כבר בס"ת ראשונה מחמת דיש לו עוד סניפים להתיר שם:

(יח) שלשה גברי בשלשה ספרים - וה"ה תרי גברי בתרי ספרים. ואם ירצה הראשון מהשלשה לקרות בס"ת שלישית למפטיר תליא בפלוגתת הב"ח ומ"א שכתבתי מתחלה:

(יט) שחל להיות בשבת - שאחד קורא בענינו של יום והשני בשל ר"ח והשלישי בשל חנוכה למפטיר:

(כ) ליכא משום פגם - אפי' בענין אחד [פר"ח] ועיין בפמ"ג:

(א) נוהגים לתרגם - בלשון תרגום כי לשונם היה ארמית:

(ב) מפי המתרגם - והכל כדי שלא יתבלבלו הצבור ויוכלו לשמוע כל הפרשה ככתבה מפי הקורא ואח"כ יבינו כל פירושה מפי המתרגם [לבוש]:

(ג) להגביה קולו - דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול והאי בקול היינו בקולו של משה [גמרא]:

(ד) שאין מבינים אותו - ואין לומר נלמוד מהם לפרש גם אנחנו לעם בלשון שיבינו דשאני תרגום שנתקן ברוח הקודש [טור] ועיין במגן גבורים שהביא בשם תשב"ץ שגם עתה רשות לתרגם בלשון תרגום אף שאין מבינים אותן משום שנתקן ברוח הקודש אלא שאין התרגום מעכב:

(א) אסור לצאת וכו' - וע"ז נאמר ועוזבי ה' יכלו ומתרגמינן ודשבק אורייתא דיי' ישתצון ואפילו איכא עשרה דצייתי לס"ת זולתו וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה אפ"ה אסור:

(ב) אבל בין גברא לגברא - והוא כשנשארו עשרה בביהכ"נ:

(ג) שפיר דמי - והיינו כשכבר שמע קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול:

(ד) כיון שהתחיל - והמ"א מצדד לומר דמשעה שנפתח הס"ת אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות ג"כ אסור וכן משמע דעת הגר"א בביאורו דמשעה שפתחו הס"ת כדי לברך אסור לספר:

(ה) אפילו בד"ת - וכן לפרש דבר תורה או להורות הוראה לאדם ששואל אסור ולאפרושי מאיסורא מותר לומר בדרך קצרה אם אי אפשר להפריש ע"י רמיזה:

(ו) אפילו בין גברא לגברא - שמא ימשך הלמוד בעת הקריאה והב"ח מיקל בלמוד בין גברא לגברא ובא"ר מצדד דעם אחרים אין להקל שמא ימשך [ובבינו לבין עצמו המיקל ללמוד אז אין למחות בידו] אך להורות אז הוראה לפי שעה אין להחמיר דלא שכיח כ"כ בזה שמא ימשך:

(ז) אם השלים וכו' - שנים מקרא ואחד תרגום וע' בפמ"ג שמצדד לומר דאפי' אם כבר שמע קריאת התורה בעשרה ג"כ אסור וכן משמע בביאור הגר"א:

(ח) ויש מתירים וכו' - מיירי דאיכא עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד שאר השומעים:

(ט) למי שתורתו אומנתו - היינו דאפילו היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו אומנתו לענין זה:

(י) למי שקודם וכו' - טעם שיטה זו דס"ל שכיון שכבר התחיל במצוה מתחלה וראו אותו אנשי ביהכ"נ שכבר קבע עצמו ללמוד אינו מחוייב לפסוק אבל אם לא התחיל מתחלה אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנתו ללמוד בשום אופן כלל [תר"י]:

(יא) שרי - לכל הדעות שנזכרו לעיל כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:

(יב) וכל זה אינו ענין - ר"ל כל הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:

(יג) ופרשת פרה - עיין בבאור הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:

(יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' - ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:

(טו) ראוי למדקדק בדבריו - ופר"ח כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי' איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:

(טז) כשהמפטיר קורא וכו' - עיין לקמן סי' רפ"ד ס"ג דצריך לכוין גם לברכות המפטיר ולענות אחריהם אמן ע"ש:

(יז) א"צ לעמוד וכו' - ואפילו העומדים על הבימה דא"צ לעמוד מפני ס"ת אלא כשאדם נושאה אבל כשמונחת במקומה א"צ [עיין בריש סימן קמ"א דדוקא הקורא והעולה לתורה צריכין לעמוד] וכן אפילו כשאחד תופסה בידו כגון בעת שקורין ההפטרה כיון שהוא יושב במקומו א"צ לעמוד לפניה אפילו הם בתוך ד"א שלה על הבימה. ודע דבעת שנושאין אותה חייב לעמוד לפניה עד שתתכסה מעיניו או עד שיגיענו המוליכה למקומה ואפי' סמיכה על איזה דבר אסור דסמיכה כישיבה:

(יח) בעת שקורין בתורה - ובשעת אמירת ברכו וענית ברוך ה' הלע"ו לכו"ע צריכין לעמוד דהוא דבר שבקדושה:

(יט) ויש מחמירין ועומדין - כתב הפר"ח והגר"א דהעיקר כסברא הראשונה וכן נהגו והב"ח בסימן קמ"א כתב דגם המהר"ם מודה דמדינא שרי אלא דס"ל דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'. ומי שהוא איש חלש וקשה לו לעמוד ועי"ז אין דעתו מיושבת לכוין היטב לקול הקורא יש לו לישב [ש"א]:

(כ) וכן עשה מהר"ם - ובין גברא לגברא לכו"ע שרי לישב [אחרונים]

(א) אסור לאחוז וכו' - בגמרא אמרינן דעבור זה נקבר ערום ממצוה זו דהיינו שאין לו שכר של אותה מצוה והכונה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מקריאה וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה אסור. וכ"ז דוקא כשאין צורך אבל כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדומה היכא דלא אפשר רשאי [פמ"ג] ומ"מ טוב שיטול ידיו תחלה אבל כשאין צורך אפילו בנטילת ידים יש להחמיר כמו שמסיים הרמ"א:

(ב) ס"ת ערום - אם לא ע"י בגד המפסיק וע"כ בעת שגוללים הס"ת קודם קריאה או בשעת הגבהה שלפעמים נמשכים יריעות הס"ת ובכדי להשוות היריעה אוחזים בראשי היריעות למשוך אותם למעלה או למטה כדי שיהיה שוה מבחוץ אזי צריך ליזהר שלא יאחוז ביריעות ביד ערומה אלא צריך הפסקת טלית או מטפחת להפסיק בין ידיו ליריעות הס"ת ובעמודי הס"ת יכול לאחוז בלא מטפחת ויש מחמירין וכורכין עמודי הס"ת בקצוות הטלית בשעת הגבהה ובמקום שלא נהגו הכל לעשות כן אף מי שרוצה לדקדק בזה יעשה בדעת שלא ירגישו בזה בני אדם משום יוהרא:

(ג) שאר כתבי קודש - ודוקא כשכתובים אשורית על הקלף ובדיו כס"ת אבל ספרים שלנו שאין נכתבים באופן זה לכו"ע מותר ואפילו קודם נטילה ומיהו דוקא בסתם ידים אבל כשידע שנגע במקום הטינופת יש להחמיר:

(ד) ולא נהגו כן - היינו אף באותן שכתובין אשורית ועל הקלף כדין כגון מגילה ג"כ נהגו העולם להקל ומסיים הרמ"א דבזה טוב להחמיר אם לא נטל ידיו ר"ל שהם סתם ידים וחוששין שמא נגע במקום המטונף אבל כשנטל ידיו אין להחמיר בזה ובס"ת אפילו בכה"ג שנטל ידיו ג"כ אסור ליגע בה בלי מטפחת:

(ה) גדול וכו' - ואיתא בגמרא דהגולל [והוא מה שאנו קורין היום הגבהה שהוא עיקר הגולל] נוטל שכר כנגד כולן ולכך כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו כדי שהוא יקבל השכר:

(ו) שבאותם שקראו - ויש פוסקים דהגדול שבביהכ"נ גולל אע"פ שלא קרא בתורה [מ"א] וכן פסק הגר"א בביאורו וכן פשט המנהג כהיום שאין מחפשין אחר מי שקרא בתורה:

(ז) גוללו - זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות. [שערי אפרים] עוד כתב שם שאין הסגן רשאי לכבד במצות הגבהה למי שידיו רותתין הרבה או לזקן ותש כח שידוע שהוא מגביהו לשבת מיד כי אין לו כח להחזיקה זמן מה כלפי העם שיוכלו להסתכל היטב וגם האיש ההוא צריך למנוע נפשו מזה ע"ש:

(ח) ורגילים לקנותו - היינו אף דמצד הדין הגדול קודם למצוה זו כהיום משום חבוב המצוה רגילין לקנותו בדמים יקרים ואין להקפיד בזה והוא קודם להגדול [מ"א ועיין בא"ר מה שכתב בזה] ואם לא נמצא בביהכ"נ מי שקנה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם בודאי ראוי להגבאים לכבד לגדול. ונוהגין למכור הוצאות והכנסות משום ברב עם הדרת מלך:

(ט) אם המעיל וכו' - היינו המעיל התחתון שהוא המפה דאלו המעיל העליון לכו"ע אין להפכו וטעם בכ"ז דבעינן לכתחלה לעשות דומיא דארון שהיה מבפנים מצופה זהב:

(י) ולא נהגו כן - הנה המ"א כתב דמ"מ לכתחלה טוב לנהוג כן ובביאור הגר"א הסכים להשו"ע דאותה דעה אין לה עיקר וע"כ יש שכתבו דבעל נפש יעשה מפה משני צדדים בשוה ואף שפשתן באמצע נמי שרי דומיא דארון שהיה מצופה זהב מבית ומבחוץ ועץ באמצע. מפות ומטפחות וכן הפרוסות על השלחן אסור מכלאים אבל פרוכות ומה שמניחין בארון ואין יוצא עם הס"ת מותר של כלאים [פמ"ג]:

(יא) במפה הקרועה - וה"ה המעיל שעליה ואפילו הן חדשים דלאו כבוד ותפארת הוא לס"ת:

(יב) ואין לעשות וכו' - שאין זה דרך כבוד אך בדיעבד אם עשאן מצדד הא"ר שאין לאסור ומיהו עכ"פ זה ודאי שאם עשאו ונשתמש בהן לקדושה אסור להוריד ולעשות מהן תשמיש דתשמיש:

(יג) מפות לס"ת - וה"ה לכל תשמישי קדושה שאין נעשין מדברים שנשתמש בהן מתחלה לצורך הדיוט כמבואר לקמן בסימן קנ"ג סכ"א בלשון המחבר וכ"כ האחרונים אבל לתשמישי מצוה כגון כיס לטלית מותר ובספר בית הלל וא"ר הסכימו דאפילו טלית עצמו מותר מיהו מתשמיש מגונה כגון מכנסים וכדומה נראה דאין לעשות [פמ"ג]. כתב הט"ז ביו"ד סימן רפ"ב דוקא תשמיש קדושה אסור אבל תשמיש דתשמיש שרי והמ"א מפקפק בזה ובצירוף עוד סניף בודאי אין להחמיר בזה. כתב המ"א דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן לקדושה אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר אחר שרי וכ"כ העולת תמיד והחות יאיר ואף דיש מחמירין גם בזה העולם נוהגין להקל:

(יד) מדברים ישנים - משמע מזה דאם עדיין לא נשתמש בהן שרי ואף דבמ"א מצדד דאפילו בחדשים כל שנעשו לצורך הדיוט אסור הנוהג להקל אין למחות בידו דכן משמע מכמה אחרונים:

(טו) כי אין זה וכו' - אבל החזן מוליכו לבימה:

(טז) פי' כשהספר וכו' - היינו דלא נטעה לפרש מה שאמרו גוללו מבחוץ דכשהוא אוחז בעמודי הס"ת להראות הכתב לעם יצמצם לאחזה באופן שיהיה אחוריה נגדו וממילא בעת שירצה לעשות גלילה ג"כ תהיה הגלילה רק מאחורי הספר כי אין הכתב נגד פניו ועל כן קמ"ל דלא כן הוא דאף שמצוה להראות הכתב לעם כדאיתא במסכת סופרים אפ"ה צריך להיות הכתב נגד פניו של האוחז הס"ת כן בעת הגבהה וכן בעת הגלילה דכיון שהוא עוסק בס"ת כבוד התורה הוא להיות הכתב נגד פניו ומה שאמרו גוללו מבחוץ היינו דהתחלת הגלילה יהיה מבחוץ כאשר נבאר בס"ק שאחר זה:

(יז) ויתחיל לגלול - פי' תחלת הנחת המטפחת על הס"ת לגללה יהיה מבחוץ ועיין במחצית השקל שמצדד לומר דזהו דוקא לפי מה שמסיק הרמ"א דמיירי כשבעל ההגבהה עושה ג"כ הגלילה וע"כ חיישינן שאם יתחיל הגלילה מצד פנים יש לחוש ח"ו שתפול הס"ת לצד חוץ [משא"כ כשמתחיל מבחוץ דא"א שתפול לחוץ דהא מחזיקו במפה שמתחיל לגלול סביבו] אבל לפי מנהגנו שאחד מגביה והשני גולל דליכא למיחש כ"כ שתפול דכיון שבעל הגלילה עומד לפני הס"ת א"א שתפול מהרה ולא ירגיש אפשר דאם ירצה יוכל להתחיל לגללה מצד פנים וכן מנהגנו שאין מקפידין בזה:

(יח) ונראה דכ"ז מיירי וכו' - אשמועינן דלא נימא דזה שכתבו שהכתב יהיה נגד פניו והיינו נגד פני הגולל כונתם היכא דאחד מגביה ואחד גולל שצריך להיות הכתב נגד פני הגולל דוקא מחמת שהוא עסוק בה אז [ואחורי הכתב לצד האוחז הס"ת] לזה כתב דלא כן הוא דבזמנם היה המנהג שאחד עשה ההגבהה וגם הגלילה וע"כ איתרמי אז ממילא שהכתב היה נגד פני הגולל אבל באמת היכא דאחד מגביה ואחד גולל יהיה הכתב נגד המגביה לבד כי הוא עיקרו של הגלילה שהוא אוחז הס"ת בידו:

(יט) עיקר הגולל - משמע שהגבהה היא יותר מצוה מגלילה וע"כ מי שנותנין לו ס"ת להגביה ולגלול וא"א לו לעשות שתיהן יגביה ויתן לאחר לגלול אבל אם כיבדו אותו להושטת המעיל ולגלול הגלילה עדיפא דהיא עיקר המצוה ויתן לאחר להושיט:

(כ) ולא יגלול - פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו דאינו כבוד לתורה:

(כא) בתוך התיק - פי' שאין מוציאו מהתיק וגוללו מבפנים טועה שעי"ז נוח להקרע:

(כב) מתחיל - אפילו לומר ברכת הפטרה אבל בב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג:

(כג) לגלול הס"ת - עיין בפמ"ג שכתב דהמנהג להמתין עד עצם גמר גלילת הספר לבד אף שלא כרכו עדיין המפה עליה אך מרש"י לא משמע כן:

(כד) לא יפתחו השניה וכו' - שאין עושין מצות חבילות חבילות:

(כה) עד שיגללו הראשון - במפה שלה:

(כו) ואין מסלקין - מן השלחן:

(כז) שלא יסיחו - ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהן ואח"כ מגביהין הראשונה וגוללין אותה ואחר גלילתה במפה פותחין השניה כמו שכתב המחבר. וביום שיש ג' ס"ת כגון ר"ח טבת שחל בשבת וכה"ג אזי אחר שגמרו בראשונה מניחין השניה ואין אומרים קדיש רק מגביה הראשונה וגוללין וכו' וכנ"ל ואחר גמר קריאת השניה מניחין השלישית אצלה שהיא לצורך מפטיר וא"צ להניח הראשונה רק אומר חצי קדיש על שני ס"ת אלו ומגביה השניה ופושטין השלישית וקורין לעולה למפטיר [שערי אפרים וש"א]:

(כח) ומוציאין ב' הספרים כאחת - ס"ל דאין בזה משום מצות חבילות ע"י ההוצאה בלחוד:

(כט) ותופסין השניה - דהיינו שמוסרין הספר למי שהוא שם על הבימה להחזיקו עד שיגיע זמן קריאת המפטיר ולא טוב הדבר שנוהגין באיזה מקומות למסרו לנער קטן אלא עכ"פ יש למסרה לבן דעת. גם יזהר האוחז הספר להתרחק קצת מן הצד כדי שלא יחזיק הספר אחורי הקוראים בתורה:

(א) להפשיט התיבה - בכל מקום תיבה פירושו ארון הקודש ותיבה האמורה כאן שלחן שס"ת מונח עליו כשקורין בו [פמ"ג]:

(ב) שהיא משתמרת בו - ופורשין בגדים נאים סביב התיבה לכבוד הס"ת וכשיוצאין משם ונוטלין ס"ת ליתנו בבית שמשתמר בו לא יפשיט הש"ץ התיבה בפני הצבור שטורח צבור הוא להתעכב שם עם הס"ת עד שיפשיט את התיבה אלא מוליך הס"ת והם יוצאים אחריו (כמ"ש סימן קמ"ט) וחוזר לבית הכנסת ומפשיט התיבה [כ"ז מפירש"י שם]:

(א) עד שיצניעו - שאין זה דרך כבוד לתורה שיניחוה וילכו להם ומיירי במקום שמנהג להצניע הספר אחר ובא לציון דאל"כ בלא"ה הלא אסור לאדם לצאת מביהכ"נ קודם קדושה דסדרא כמבואר בסימן קל"ב:

(ב) רק יחיד - ואפילו שנים או שלשה והטעם דיש כבוד לס"ת כיון שעדיין רוב הצבור שם ועיין בפר"ח ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא בביהכ"נ גופא הקיל הרמ"א אבל כשמוציאין אותה לבית אחר בכל גווני אפילו יחיד לא יצא קודם הס"ת אלא ימתין עד שיוציאוה עי"ש:

(ג) צריכין להתעכב וכו' - דאין נכון שיצא אדם בפתח קודם הספר תורה:

(ד) וילכו אחריו וכו' - לעשות לה הידור ללותה ואסמכוה אקרא דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו [גמרא]:

(ה) לצאת בפתח אחד וכו' - דבזה לא מנכר שיוצא קודם הס"ת:

(ו) ובלבד שילכו וכו' - פי' אף שהתרנו לצאת בפתח אחר מ"מ צריך להמתין בחוץ עד שיוציאו הס"ת וילוה אותה למקומה:

(ז) ללוותה - וכן כשמוציאין מההיכל מצוה לכל מי שעוברת לפניו ללותה עד הבימה:

(ח) וכן נוהגין במגביה וכו' - משמע דמנהגנו הוא במגביה בלחוד אבל בלבוש ושלחן ע"ש וש"א מבואר דבין המגביה ובין הגולל צריכין ללותה עד לפני ארון הקודש. מנהג פשוט שבדרך הלוכו מן התיבה אומר הש"ץ והצבור מזמור לדוד הבו לה' וגו' ונוהגין שלא לומר מזמור לדוד כ"א בשבת או ביו"ט שחל בשבת אבל ביו"ט ומכ"ש בחול כשמסלקין הס"ת אין אומרים מזמור לדוד רק לדוד מזמור לה' הארץ וגו':

(א) כופין וכו' - ז"ל הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כ"מ שיש בו י' מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא ביהכ"נ. ואפילו המיעוט יכולין לכוף את המרובים [רמ"א חו"מ סי' קס"ג ס"א]:

(ב) לבנות - ואם אין בכחם לבנות מחויבין עכ"פ לשכור מקום מיוחד לתפלה. וכתבו הפוסקים דבבנין ביהכ"נ גובין לפי ממון לחודא ובשכירות ביהכ"נ גובין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. כתב מ"א ס"ס קנ"ד בשם הריב"ש [והובא בחו"מ ס"ס קס"ב ברמ"א] המעכב לבנות ביהכ"נ אפילו יש ביהכ"נ אחרת בעיר מונע הוא רבים מלעשות מצוה ומסיק שם דאם הביהכ"נ מכילה אותם אז אדרבה אסורים להפרד ועיין בת' רדב"ז ח"ג סי' תע"ב שהאריך בדינים אלו ובסוף דבריו כתב וכ"ז בזמן שכולם לב אחד הוא שקילוסן עולה יפה אבל אם חלק לבם יותר טוב הוא שיתפללו כל כת בפני עצמה וכו' ולא תטעה בדברי לומר שאני סובר שהחלוקה טובה ח"ו דהא קרא כתיב חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו וגו' אלא צריך להשתדל שיהיו לב אחד לאביהם שבשמים ואם א"א אלא שתמיד הם מתקוטטי' והם במחלוקת דחה הרע במיעוטו עכ"ל שם בתשובה ועי' בפ"ת חו"מ סי' קס"ב מה שהאריך בענינים אלה:

(ג) וכתובים - כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור (ח"מ ר"ס קס"ג) ודוקא בימיהם שלא ניתן לכתוב רק תורה נביאים וכתובים אבל עכשיו מחויבים גם לקנות ספרי תלמוד ופירושיהם ללמד בהם לקטנים ולגדולים (מ"א) ובמקומות שהספרים מצויים אין כופין לקנות ספרים רק ס"ת דהרי יכולים לשאול אצל אנשי העיר:

(ד) בגבהה של עיר - שנאמר בראש הומיות תקרא:

(ה) גבוה מכל בתי העיר - שנאמר לרומם את בית אלהינו. ויש מקומות שאין נזהרין בזה וכתבו האחרונים שהטעם דכיון דיש שם הרבה בתי עו"ג שגבוהים מביהכ"נ א"כ בלא"ה ליכא הכירא לביהכ"נ ומ"מ ראוי לכתחלה ליזהר בזה בכל מה דאפשר כי בגמרא החמירו מאד ע"ז עי"ש וכן כתב בש"ת:

(ו) העשויים לנוי - ר"ל לנוי בעלמא ואין משתמשין בתוכן כלל לכן אפילו הבתים עצמן גבוהין לית לן בה:

(ז) על גביו - ר"ל וא"כ הביהכ"נ נמוך ממקום דירתו אפ"ה שרי:

(ח) בקרן אחד מביהכ"נ - ר"ל שהגביה רק זוית אחד מכותלי ביהכ"נ. ודוקא שהגביהו ע"י בנין כגון בגג או עליה אבל לא כמו שעושין קצת שתוחבין עמוד ברזל בקרן אחת ולא הועילו כלום בתקנתן:

(ט) אין מספיק לו - ר"ל דאלו בנה כותל ברשותו נגד חלונו של חבירו דינא הוא דצריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל את חלונו ודי אבל בביהכ"נ דצריך אור גדול מהני החזקת חלונות שיש להם מכבר שיהיה צריך להרחיק יותר ולא נתבאר כמה יותר ועכ"פ בשמונה אמות ודאי סגי ועיין בש"ת בשם הנו"ב. ועיין בפמ"ג שמסתפק לענין עזרה ועזרת נשים אם גם שם לא סגי בד"א ולדעתי נראה דהבו דלא לוסיף עלה דבלא"ה גם עיקר דינא דהמחבר אינו ברור עיין בחידושי רע"א. כתב רמ"א בתשובה ס"ס ל"ב חצר ביהכ"נ שאין בו תשמיש צנוע לרבים אין יכולין למחות ליחיד שפותח שם חלונותיו [דכפותח חלונו נגד רה"ר דמיא] אבל אם הקהל פותחין חלונות ביהכ"נ לחצירו יכול הוא למחות בידם עכ"ד ודין זה מיירי שהיחיד פותח חלונותיו למקום שהוא מהלך לרבים וא"א להם לבנות במקום הזה בשום פעם דאל"ה יכולין למחות דשמא ירצו הקהל לבנות במקום הזה והוא יטעון שיש לו חזקה בחלונותיו וימחה מלבנות ואע"ג דפסק רמ"א בח"מ סוף סימן קמ"ט דאין מועיל חזקה בשל קהל מ"מ יכולין לומר דלא ניחא להו למיקם בהדיה בדינא ודיינא. כתב בס"ח סימן תתט"ז חלון שהולך כנגד ר"ה ובני אדם עוברים דרך שם לביהכ"נ לא ישפכו מי רגלים מן החלון לפי שיש שהולכין בהשכמה לביהכ"נ וכשהולכין בחושך לא יוכלו להזהר שלא יתטנפו במי רגלים וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים עכ"ל ובלא"ה יש ליזהר שלא לשפוך שופכין במקום מהלך בני אדם שלא יחליקו בם דהוא כמו בור בר"ה. כתב בספר שארית יוסף שכני ביהכ"נ שיש להם בית הכסא שמגיע ממנו ריח רע לביהכ"נ צריכין להרחיקו ואפילו אם קדם הבית הכסא לבנין ביהכ"נ אפ"ה צריכין לסלקו דשאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד אלא שצריכין לתת לו דמיה ודמיא להא דמבואר בח"מ סימן קנ"ה סכ"ב ע"ש ועיין מה שכתב המ"א בסוף סימן קנ"ד בזה:

(י) באותה העיר - ולפיכך במדינות אלו שאנו מתפללים ומשתחוים נגד מזרח (דהיינו מפני שאנו יושבין בצד מערבו של א"י) צריך לעשות פתח הביהכ"נ במערב כדי שישתחוה מן הפתח נגד ארון הקודש. כתב המ"א דאם היה הפתח בצד אחר וחרב הביהכ"נ ורצו קצת מנהיגים לעשות הפתח כדינו אין האחרים יכולים למחות אפילו הם הרוב ואע"פ שמשנים סדר הישיבה יקוב הדין ביניהם ועיין בבה"ל:

(יא) נגד הארון שהוא ברוח וכו' - והטעם שצריך לקבוע הארון שם מבואר ברמב"ם וטור וז"ל ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה:

(יב) ועושין בימה וכו' - ואין עושין יותר משש מדרגות לבימה [מ"א בשם הזוהר]:

(יג) וכשמתפלל הש"ץ וכו' - הרמ"א קיצר כאן וז"ל הטור ובעת שש"ץ עומד בתפלה יורד לארץ לפני התיבה ופניו כלפי הקודש כשאר העם:

(יד) וסדר הישיבה וכו' - ועכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה לברך ומשתחוה נראה כמשתחוה לו אם לא שיעשו המקום מן הצדדין. וכתב הפמ"ג דעכשיו שעושין מקומות אצל הבימה שקורין אלמימר"א ופני היושב להיכל ואחוריו לבימה אף שאחוריו לס"ת מ"מ רשות אחרת היא הבימה:

(א) קלות ראש - כי הם נקראים מקדש מעט כמו דכתיב ואהי להם למקדש מעט. ובמקדש כתיב ואת מקדשי תיראו שיהא מוראו של השוכן בה עליו וכתב בסמ"ק שבעון קלות ראש בביהכ"נ נהפכין לבית ע"ג ח"ו:

(ב) ושיחה בטילה - היינו אפילו שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה דבחוץ שרי בביהכ"נ אסור ובפרט שיחה בטלה לגמרי דבודאי שראוי למנוע תמיד מזה [פמ"ג] ובזוה"ק פ' ויקהל הפליג מאד בגודל העון הזה וכ"ש שיש ליזהר בביהכ"נ וביהמ"ד מעון דבורים אסורים כגון לשה"ר ורכילות ומחלוקת וקטטות כי מלבד שהם עונות חמורים מאד עוד יגדל העון יותר במקום קדוש כי הוא מזלזל בכבוד השכינה ואינו דומה החוטא בינו לבין עצמו לחוטא בפלטין של מלך לפני המלך ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל גם את הרבים בעונות החמורות הנ"ל כי האי תגרא דמיא לבדקא דמיא ומתחלה הותחל העון באיזה אנשים ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ"נ כמדורה גדולה ובעו"ה באין מזה כמה פעמים לידי חרפות וגידופין והלבנת פנים ברבים [וגם פעמים רבות בפני הס"ת שזה ג"כ עון חמור בפני עצמו כי אפילו המבזה חבירו בפני ת"ח אחז"ל [סנהד' פרק חלק] שהוא אפיקורוס ואין לו חלק לעוה"ב וכ"ש למבזה חבירו בפני הס"ת וכבוד השכינה וכמו שכתב כעין זה בתשובת מהרי"ו סימן קנ"ב עי"ש] ולידי הכאות ומלשינות וגודל חילול שם שמים בין האומות ומי גרם לכל זה אם לא הראשון שהתחיל בעבירה תחלה ובודאי לע"ל יטול שכר כנגד כולם ע"כ הירא וחרד לדבר ה' ישים תמיד עיניו ולבו לזה שלא לדבר שום דברים בטלים בביהכ"נ וביהמ"ד והמקום הזה יהיה מיוחד אצלו רק לתורה ולתפלה:

(ג) ואין אוכלין וכו' - וה"ה דאין עושין בהן שום מלאכה:

(ד) מפני החמה וכו' - ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים:

(ה) מותרים וכו' - וה"ה דאם הוצרכו אנשי העיר לפי שעה להאכיל בהם אורחים עניים או להשכיבן שם דמותר אבל זהו רק דוקא בבתי כנסיות שבחוצה לארץ ויש אוסרין גם בזה ונראה דבמקום הדחק אין להחמיר בזה:

(ו) לאכול ולשתות - וה"ה לישן דשרי אבל לעשות קפנדריא או ליכנס בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכל הני דלקמן וכ"ש שחוק והיתול ושיחה בטלה אסורים דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא המקדש:

(ז) מדוחק - היינו שהיה מקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול שם והמ"א כתב דלאנשים הלומדים שם בקביעות לעולם שעת הדחק הוא דאם יצטרך לילך לאכול ולשתות בביתו בודאי יתבטל מלימודו אבל אם אין לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש אסורים לאכול ולשתות שם וכן הסכימו כמה אחרונים:

(ח) וי"א דבבית המדרש וכו' - אף דקדושת ביהמ"ד חמורה יותר מביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג ס"א ס"ל דלענין חכמים ותלמידיהם שלומדים שם בקביעות התירו להם אפילו שלא מדוחק משום דביהמ"ד הוא ביתו ולאו דוקא אכילה ושתיה דה"ה לכל תשמישיהם שרי:

(ט) שרי - עיין בלבוש וב"ח שמצדדים כן לדינא וכן נראה שאין להחמיר לאנשים שלומדים שם כל היום:

(י) העיר - שמת קרובו של הגדול ומחמת זה באים רבים להספד וכ"ש כשההספד הוא על ת"ח [אחרונים]. האר"י היה נזהר מאד שלא לדבר בביהכ"נ רק תפלתו אפילו דברי מוסר לא דבר פן ימשך ממנו דברי חול:

(יא) שמועה - פירוש הלכה או משנה:

(יב) ואח"כ יקראנו - ר"ל אבל לא יקדים הקריאה מקודם שיאמר איזה ד"ת דיהיה נראה דאמירת הד"ת הוא רק טפל [אחרונים]:

(יג) כדי הילוך - היינו שישהא שיעור הילוך שני פתחים דהיינו ח' טפחים:

(יד) לצרכו - אבל אם הקדיש בית לצורך רבים ללמוד בו אפילו אם אין מתפללין שם כלל יש עליו קדושת ביהמ"ד ועיין לקמן בסימן קנ"ג ס"ח לענין ביהכ"נ וה"ה לענין זה:

(טו) אין ישנים וכו' - ומיירי באנשים דעלמא אבל לת"ח כשלומד שם כבר ביארנו בסק"ו דשרי:

(טז) אבל בביהמ"ד מותר - ר"ל שינת עראי ועיין בחידושי רע"א שמפקפק בהיתר זה ואפשר דכיון שביהמ"ד עשוי לשהות שם זמן הרבה ללמוד ולשמוע דברי תורה וקשה ליזהר משינת עראי ע"כ לא אסרו זה לשום אדם. ולת"ח הלומד שם בקביעות מותר אפילו שינת קבע [כ"מ בלבוש]:

(יז) לצורך ביהכ"נ - כגון מי ששומר אותו וכה"ג:

(יח) ולישן בתוכו - ולא יכניס מטתו לשם [מ"א] ובא"ר חולק עליו וכן בחידושי רע"א עי"ש:

(יט) ומטעם זה וכו' - ר"ל כדי לשמור הנרות:

(כ) לעבר השנה - עיין במ"א שהביא בשם הגהת סמ"ק דלא הותר בסעודת מצוה אלא כגון סעודת עיבור שנה שאין בה קלות ראש שהיתה עשויה בפת וקטניות בלבד ור"ל לאפוקי סעודת מצוה שיש בה שכרות אסור אף בבית המדרש [פמ"ג ע"ש] ומ"מ הנוהגין להקל לעשות סעודת סיום הש"ס בביהמ"ד מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה אין למחות בידם דיש להם על מי לסמוך:

(כא) מותר למי שנכנס וכו' - צ"ל מצוה למי שנכנס [אחרונים] ובגמרא מייתי לזה מקרא שנאמר ובבוא עם הארץ לפני ד' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב וגו' והטעם כדי שיהיה נראה כמחבב [ר"ן]:

(כב) בסכין ארוך - לפי שביהכ"נ שהוא מיוחד לתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצר ימי אדם ועיין בא"ר שדעתו שאין להחמיר כ"א בסכין מגולה:

(כג) או בראש מגולה - עיין לעיל בסימן צ"א ס"ג בבה"ל ד"ה ויש אומרים:

(כד) לרוק בו - ובלבד שלא בשעת תפלת י"ח כדלעיל בסימן צ"ז ס"ב. ויהיה זהיר שלא ירוק בפני חבירו שימאס בה [חגיגה ה']. האר"י היה נזהר מרקיקה:

(כה) שישפשפנו ברגליו - ובשבת שאסור לשפשף יעמיד המנעל עליו עד שיתמעך [אחרונים]:

(כו) גמי - או תבן וחול:

(כז) להדליק - ונהגו להדליק קודם שיכנס אדם להתפלל משום דאמרינן בגמרא מקום שמתפללין בו בעשרה קדמה שכינה ואתיא ועוד שכן היו עושין במקדש [א"ר בשם הכל בו]:

(כח) לאחר שחרבו - הבתי כנסיות ובתי מדרשות והטעם דכתיב והשמותי את מקדשיכם ולא כתיב ואת מקדשיכם אשימם להורות לנו דקדושים הם אף כשהן שוממין. ואין חילוק בזה בין אם הם בתי כנסיות שבא"י ובין שבחו"ל אם לא בהתנו וכדלקמן בסי"א:

(כט) תולשים אותם וכו' - ר"ל מותר לתלוש אותם ובלבד שיניחם במקומם ולא יטלם משם:

(ל) כדי שיראו וכו' - לפ"ז באם סתרו ביהכ"נ ממקום זה ובנאוהו במקום אחר ואין בדעתם לבנות עוד במקום הראשון אין שייך דין זה אלא יעשו גדר סביבו שלא יבואו לזלזל שם ואם הוא במקום שיוכלו למכור כנזכר בסימן קנ"ג ימכרוהו [ט"ז]:

(לא) אם בשעת בנין - אבל לאח"כ לא מהני תנאי כלל [ב"ח וע"ת]:

(לב) התנו עליו - משמע דוקא שהתנו בפירוש אבל מסתמא לא אמרינן על תנאי הן עשויות. מ"א דלא כמשאת בנימין ובא"ר מצדד לדינא כהמ"ב שמקיל בזה:

(לג) בחרבנו - פי' אותו תנאי מועיל שלאחר שיחרב יהיה מותר להשתמש בו אבל כל זמן שקיימת אין תנאו מועיל:

(לד) בישובו לא מהני - ודוקא לאכילה ושתיה או ליכנס בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים דיש בזה משום קלות ראש אבל לשאר תשמישים מהני תנאי [מ"א] ועיין בה"ל:

(לה) כגון זריעה - פשוט דה"ה לכל הדברים הנזכרים לקמן בסי' קנ"ג ס"ט דהם תשמיש מגונה ביותר:

(לו) של רבים - דאוושא מילתא ויש בזה משום קלות ראש ביותר ומשמע בפמ"ג דחשבונות של יחיד בחורבנו מותר דלזה מועיל תנאי וברבינו ירוחם משמע דנקט של רבים לרבותא דאף שהוא צורך רבים וכ"ש של יחיד:

(לז) שבחוצה לארץ - שאין קדושתן עולמית שהרי כשיבוא הגואל במהרה בימינו תפקע קדושתן משא"כ בבתי כנסיות שבא"י:

(לח) שום תנאי - לפי דעת המ"א לעיל בסקל"ד גם בא"י מהני תנאי לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש:

(לט) תשמיש קבוע וכו' - מלשון זה משמע דלשכב שם בדרך מקרה מותר דבדרך מקרה לא מקרי שכיבה תשמיש של גנאי:

(מ) יש להסתפק - אם לדמותו לעליות העזרה דלא נתקדשו או כיון דבהכ"נ וביהמ"ד נקרא מקדש מעט יש לדמותו לעליות היכל דקי"ל דנתקדשו בקדושת היכל. ולפי מה שכתב בש"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל חוץ ממקום שע"ג ההיכל [ר"ל הארון ששם מונח הס"ת] שם יש ליזהר שלא להשתמש שם:

(מא) אבל בית שיחדו וכו' - ונראה דכ"ש אם בשעה שנבנה ביהכ"נ נבנה בית דירה למעלה ממנו דשרי לדור שם דזה בודאי לא הוקדש כלל למעלה ומ"מ להשתמש שם תשמיש שהוא מגונה מאד כטינוף וכיו"ב נראה דבכל גווני אסור וע"כ אין לעשות כלל ביהכ"נ אם יש בהדירה שלמעלה ממנו דבר מגונה כזה [ט"ז] וע"ש שכתב שנענש בזה הרבה. ומה שמנהג העולם בעיירות ששוכרין בתי כנסיות לזמן בבתים תחתיים ולמעלה מהן בית דירה שמצוי שם תינוקות ודבר מאוס אפשר משום שהוא לזמן לא חיישינן לזה:

(מב) לשכב עליו - ומ"מ שומר נפשו ירחק מהם ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל:

(א) בית הכנסת - וה"ה ביהמ"ד ובין של יחיד או של רבים:

(ב) כדי לבנות וכו' - ר"ל לא מיבעיא אם אין דעתו לבנותו אח"כ כלל דאסור אלא אפילו אם סותרו כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר דאסור ואפילו אם דעתו לבנותו עתה בגודל פאר ויופי:

(ג) בית הכנסת אחר - וה"ה לעשות ממנו ביהמ"ד נמי אסור אע"פ שקדושתו גדולה יותר [כדלקמן בסימן קנ"ג ס"א] ומהאי טעמא דמסיים. כתבו האחרונים דה"ה כשהבהכ"נ מושכרת להם רק לזמן ודעתם לשכור אח"כ במקום אחר אסור לסלק את עצמם ממקום הראשון עד שישכרו תחלה במקום אחר:

(ד) אונס וכו' - ואפילו אם היו כבר המעות גבויים לצורך כל הבנין ומונחים ביד הגבאי ואפילו האבנים והקורות וכל צרכי הבנין מוכנים אפ"ה אסור דלמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו [גמרא]:

(ה) שלא יבנו האחר - ונמצאו עומדין בלא ביהכ"נ ואפילו איכא להו דוכתא לצלויי באיזה מקום נמי אסור. והיכא דאיכא עוד ביהכ"נ קבוע בעיר שיכולים להתפלל שם כולם הט"ז מתיר והמ"א אוסר בכל גוונא ועיין בביאור הלכה:

(ו) בונים האחר תחלה - היינו שגומרים אותה כולה ואף שלא התפללו עדיין בה מותר לסתור הישנה דתו ליכא למיחש דילמא איתרמי להו שום דבר מצוה ויזבנו הביהכ"נ כדלקמן בסימן קנ"ג סי"ג:

(ז) ואח"כ סותרין - כתב המ"א בשם המשאת בנימין דאפילו היה הביהכ"נ של כרכים דמבואר לקמן בסימן קנ"ג ס"ז דאנשי העיר אין יכולין למכרו בשום גוונא דמסתמא בנאוהו אדעתא דכו"ע ושמא יש אחד בעולם דלא ניחא ליה במכירה זו הכא שרי דמסתמא כל העולם מרוצים לזה כיון שבנו להם ביהכ"נ אחרת תחת זה:

(ח) דינא הכי - שאין סותרין המחיצ' אלא בונין החדש בצד הישן ואח"כ סותרין הישן ועיין ביאור הלכה:

(ט) אבל אם חרבו וכו' - וה"ה כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל [א"ר] כתב הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם:

(י) ואסור ליקח אבנים וכו' - ענין בפני עצמו הוא ולא קאי אחרבו יסודותיו דאז בודאי מותר לסתרו ולבנות ממנו את הבנין החדש אלא אריש הסעיף קאי דהבהכ"נ הישן הוא שלם וקמיירי שכבר התחיל בנין החדש וחסרו לו אבנים להשלים הבנין ורוצה לסתור הישן כדי להשלים החדש וקמ"ל דאפילו בכה"ג שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה אפ"ה חיישינן שמא יארע לו אונס ולא ישלים וע"כ אסור אפילו באיכא דוכתא לצלויי וכמ"ש לעיל בריש הסימן:

(יא) ואסור לסתור דבר - דהוי כנותץ אבן מן ההיכל דאסור משום שנאמר את מזבחותם תתצון וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם ובהכ"נ וביהמ"ד ג"כ נקרא מקדש מעט. ודוקא לנתוץ ולשבר כלי קודש או לעקור דבר מחובר כמו אבן ממזבח לאפוקי לפנות הכלי קודש והספסלין וכדומה מביהכ"נ אף שאין זה כבוד לביהכ"נ יש לומר שאין בכלל זה [מהר"מ פאדווה סי' ס"ה]:

(יב) א"כ עושה וכו' - דאין זה נתיצה אלא בנין. ואותן שמדבקין דף בכותל ביהמ"ד ועושים גומא בכותל שיוכל להחזיק שם על ידי עץ אותו דף רבים מהאחרונים מקילין בזה דלא כט"ז:

(א) מבית הכנסת בית המדרש - הוא מקום המיוחד לתורה וקדושתו גדולה יותר ואפילו אין דרך להתפלל שם כלל. כתב המ"א צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו ובא"ר מצדד להחמיר בזה וכן משמע במאירי שם במגילה:

(ב) אבל לא וכו' - שמעלין בקודש ואין מורידין:

(ג) שמכרו ביהכ"נ - ואפילו לכתחלה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא דלהוריד מקדושה אפילו כבר מכרו אסור [א"ר] ועיין לקמן בסי"ג בבה"ל מה שכתבנו שם אם לעילוי קדושה מותר למכור ביהכ"נ כשאין לו ביהכ"נ אחרת:

(ד) יכולים ליקח וכו' - שכל זה דקחשיב פה הוא העלאה בקדושה:

(ה) כל חומש לבדו - בימיהם היו כותבין החומשין כעין ס"ת בגלילה ובתפירת גידין:

(ו) וכן נביאים וכתובים - שוים לחומשים לענין שיש עילוי בקדושתן ממטפחת ויכול לקנותן בדמי מטפחת ומ"מ לא שוים לכל צד דקדושת חומשים העשוים בגלילה גדולה מהן ואסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ובדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשים. ונביאים וכתובים גופא כי הדדי נינהו [אחרונים] וחומשין שלנו אפילו אם כל החמשה היו כרוכין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת [א"ר]:

(ז) אבל איפכא וכו' - דהיינו מס"ת ליקח חומשים וכן מחומשים מטפחת וכן בכולהו:

(ח) דינו כחומשים - כיון שאין קורין בו אע"פ שאפשר לתקנו:

(ט) כיוצא בה - דהיינו שמכרו ביהכ"נ ישנה ורוצה בדמיה ליקח חדשה וכן בכל הדברים:

(י) יש אוסרים - כיון דאין מעלן בקדושה אע"ג דאין מורידן ג"כ ודוקא בכל הדברים שיכול להעלות בקדושה וכנ"ל אבל בס"ת שאין יכול להעלות הדמים בקדושה יותר לכו"ע כשמכרה יקח בדמיה אחרת:

(יא) ויש מתירין - כיון דעכ"פ אין מורידן מקדושתן וכ"ז לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה בודאי אסור למכור שום דבר קדושה כדי ליקח כיוצא בה ואפילו היכא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שהדבר קדושה אחרת מזומן לפנינו ואינו חסר אלא נתינת מעות אפ"ה אסור דצריך להעלות בקדושה דוקא. ואם חזי ביה תיוהא [דבר רעוע] או שהיה קטן מהכיל לכו"ע מותר אפילו לכתחלה למכרו כדי ליקח אחר [פמ"ג וש"א]. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקונה הספר היה דעתו לכך שיהיה לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש והא"ר כתב דטעם המנהג הוא משום דסומכין על מה שכתוב בס"י דיחיד על ס"ת שלו מותר למכור וכו' אבל הספר של צבור ה"נ דאסור ועי"ש במ"ב:

(יב) או ס"ת - אמה דמסיים אין משנין קאי או דנקטיה לאשמועינן דמשנין אותו להספקת תלמידים וכדלקמיה בס"ו:

(יג) אין משנין וכו' - ואם רוצים הגבאים ללותן וליתן אח"כ אחרים תחתם להמ"א אסור דהבעלים ניחא להו למעבד המצוה בממון זה דוקא ולט"ז שרי אך ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכו"ע שרו לשנות המעות כמ"ש בסעיף ז':

(יד) לכל מה שירצו - היינו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שהוא צרכי צבור והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות מש"ה שרי בהמותר:

(טו) אפילו קנו ומכרו וכו' - הא"ר והגר"א מפקפקין בזה דאפשר שכיון שאח"כ קנו סתם מכל הדמים חיילא הקדושה בכל הקניה ואסור אח"כ כשמכרו והותירו:

(טז) אבל אם לא התנו וכו' - הטעם דאז כשקנו חל הקדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אח"כ התנאי בעת המכירה:

(יז) חלה קדושת הדמים וכו' - להמ"א שכתבנו לעיל בסקי"ג אסור ללותן וליתן אחרים תחתם:

(יח) ואסור לשנותן רק וכו' - ואע"ג דמוכח לקמיה בס"ח דאפילו אם בנאוהו לשם ביהכ"נ בעינן דוקא שהתפללו בו אבל כ"ז שלא התפללו בו יכולין לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא התם מיירי שלא נעשה הביהכ"נ ע"י גביית מעות שגבו לצרכה מבני העיר אלא שקנאוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם או שכל אחד הביא עצו ואבנו ובנו ביהכ"נ אבל כשנגבה מעות ע"ז מבני העיר ודאי דאסור לשנותו אפילו עדיין לא התפללו שם כלום וכן אם יש עדיין מעות הגביה או עצים ואבנים שקנו מהם וכמו שפסק המחבר והרב. והטעם י"א משום דכבר בא ליד הגבאי והמ"א כתב הטעם דכיון שנגבו המעות מבני העיר לצורך ביהכ"נ יש בזיון אח"כ אם ישנוהו להורדת קדושה:

(יט) ואם הביאו עצים וכו' - לפי פירוש המ"א מיירי כאן שלא הלכו לקבץ אותם מבני העיר דזה לא גריעי מגבו מעות אלא שנמצאו רבים שהתנדבו מעצמן והביאו דאז מותר לשנותן קודם שבאו ליד גבאי ועיין בבה"ל ד"ה אין משנין:

(כ) ליד גבאי אסור לשנותן - אבל ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי וכמ"ש ס"ז:

(כא) מותר לשנותן - פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה כשהתנדבו מעות לביהכ"נ נמי דינא הכי [מ"א]:

(כב) לא יוכל לחזור בו - דהוי נדר:

(כג) ואפילו ס"ת - הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:

(כד) או להשיא יתומים - ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו ביהכ"נ ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז מן הצבור ובאופן זה בודאי מותר אפילו בשאין להם רק ביהכ"נ אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:

(כה) של כפרים - והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:

(כו) ואפילו בנו - דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:

(כז) ואינם רשאים וכו' - עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:

(כח) פרנסיהם - ז' טובי העיר:

(כט) ז' טובי העיר - כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:

(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו - ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:

(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' - ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:

(לב) מוכרין בפרסום וכו' - ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:

(לג) אפילו בנו אותו משלהם - דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:

(לד) אינו נמכר - ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:

(לה) אא"כ תלו אותו וכו' - היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:

(לו) בהסכמת הצבור - דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(לז) וה"ה לכל דברי קדושה - פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:

(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ - כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:

(לט) דינה כביהכ"נ של קהל - ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:

(מ) וכל זה - פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:

(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת - המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:

(מב) אסור וכו' - אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:

(מג) למכרו - אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' - פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:

(מה) ואין בו אונאה - מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:

(מו) אבל דבר שאסור לשנותו - כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:

(מז) צריך הכרזה - דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:

(מח) דינו כביהכ"נ - ר"ל אע"ג דמתחלה נשתמשו בה להדיוט מ"מ נעשית כביהכ"נ לכל מילי ונראה דאפילו לכתחלה שרי ועיין לקמן סימן קנ"ד סכ"א ולעיל סימן קמ"ז ס"א בהג"ה והתם ענין קדושה היא והכא ביהכ"נ תשמישי מצוה היא כמ"ש הפוסקים:

(מט) אינו קדוש - דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות הבית לחול ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"ח דמיירי הכא שבנאוהו הקהל ממעות חולין שיש להם אבל כשגבו המעות לצורך ביהכ"נ אסור לשנות הבית להורידו מקדושתו לחול ומ"מ עדיין אין לו קדושת ביהכ"נ לכל מילי רק שאסור לשנותו (ועיין שם בבה"ל שהבאנו שם דעת הט"ז דאפילו בגבו המעות לצורך ביהכ"נ ג"כ אין האיסור לשנותו רק שמ"מ לבסוף הוא מחוייב לקיים נדרו) ויחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא [מ"א] ומשמע דלא הוי נדר כלל לדעתו ועיין בפמ"ג שהביא בשם הא"ר דדין זה לא נהירא:

(נ) אפילו אם בנאוהו וכו' - דאף שהיה מעשה ג"כ לא מקרי רק הזמנה בעלמא:

(נא) כיון שהיה מיוחד - ר"ל ההזמנה היתה הזמנה מעולה שהזמין אותה לעולם להתפלל בו וכמה דאיתא לעיל בסימן מ"ב דהיכא דאזמניה לסודר לעולם למיצר ביה תפלין וצר ביה אפילו פעם אחד שוב אסור למיצר ביה זוזי ולאפוקי אם הזמין אותה לבית התפלה רק לפי שעה דהיינו עד שיעבור הרגל או היריד [מפני שאז הדרך שמתקבץ אנשים] לא חשיבא הזמנה כלל ומותר אפילו בעת הרגל לאכול ולשתות בו:

(נב) ואם לפי שעה הקדישו - היינו שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם:

(נג) אנשי הכפר ביהכ"נ - וה"ה בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:

(נד) ממכר עולם - כיון שאנשי העיר או טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:

(נה) חוץ ממרחץ וכו' - שכל אלו הם תשמישים מגונים מאד ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים וכן אסור לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:

(נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' - הטעם דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:

(נז) יעשה הלוקח וכו' - וה"ה שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר חול:

(נח) אפילו אלו ארבעה דברים - עי' בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:

(נט) דיחיד בשלו וכו' - הטעם דעל שלו יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים לכל מה שירצו וכנ"ל:

(ס) אפילו ס"ת - כתב הע"ת דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:

(סא) כל שלא הקדישו וכו' - המ"א מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:

(סב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת [מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:

(סג) ללמוד תורה - היינו להתפרנס בדמיו בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:

(סד) בית הכנסת - ישן:

(סה) מבית הכנסת ישן - פי' שכבר התפללו בו כדלעיל סעיף ח':

(סו) יכולים ליתן - היינו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויש אומרים דאפי' בלא מעמד אנשי העיר נמי יכולים. ובכרכים אסור בכל גווני:

(סז) במתנה - והלוקח יכול להשתמש בם תשמיש חול:

(סח) דאי לאו דהוה להו וכו' - או שמקוים שיהיה להם הנאה ממנו באיזה פעם [ריטב"א] ולפ"ז ליתנו לאנשי עיר רחוקה שבודאי לא נהנו ולא יהנו מהם לעולם אסור דהא אין כאן דבר אחר שתחול ע"ז קדושת בית הכנסת וע"כ לא נפקע קדושתה ואסור להשתמש בה. וכ"ז מיירי כשנותנין להשתמש בה בחול אבל ליתנה להן במתנה שיתפללו בתוכה מותר דהא אין כאן הורדה מקדושה וכמ"ש בהג"ה ועיין במ"א שמצדד דה"ה דמותר להם ליתן ס"ת [וה"ה כל תשמישי קדושה] במתנה דהא אינן מורידין אותן מקדושתן בזה:

(סט) למשכנן או להשכירן - דכיון שגוף החפץ לא נמכר עדיין ברשות בעלים הראשונים הוא ובקדושתיה קאי:

(ע) או להשאילן - פי' על זמן ואח"כ יחזירם בעין דאילו בהלואה לחלוטין והלוה יחזיר לבנים אחרים תמורתם בודאי שרי דהיינו חליפין דשרינן [ריטב"א]:

(עא) ואפילו ע"י זט"ה - ואפי' אם היה ג"כ במעמד אנשי העיר:

(עב) שאין כאן דבר אחר וכו' - ואע"פ שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו וקא משתמש בקודש:

(עג) שמורידן מקדושתן - דהיינו שהשואל והשוכר משתמש בהן בחול:

(עד) אפילו ס"ת וכו' - וכ"ש להשאיל ביהכ"נ להתפלל בה ועיין בע"ת דזה דוקא כשהשואל והשוכר קורא בס"ת וכן מתפלל בביהכ"נ בעשרה הא לא"ה יש בזה משום זלזול קדושה והמ"א כתב בסקכ"ז דמסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני שרי:

(עה) לבנות ביהכ"נ - וה"ה בשאר דבר מצוה:

(עו) אינו יכול למכור - דמסתברא דלא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו איש ולזרעו ולא למכור לאחרים אא"כ התנו בפירוש שיכול למכור זכותו [לבוש]. כתב הט"ז דהשו"ע מיירי שכיבדו אותו בחנם אבל אם קנה מהם בדמים הוא ככל קנין דעלמא ויכול למכור זכותו לאחר ומ"מ ברור הוא כי דוקא להגון כמוהו הקנו לו זכות זה וכ"כ הא"ר וכן בדינא דלבוש כשהרשוהו בפירוש שיכול למכור זכותו הוא ג"כ דוקא להגון כמוהו [פמ"ג]:

(עז) דבר מצוה - מדסתם משמע כל דבר מצוה כצדקה וכיו"ב אף שאינה חמורה מקדושת בהכ"נ ואע"ג דלעיל בס"ה פסק בגבו מעות דאין משנין אלא לקדושה חמורה הכא מיירי ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר דשרי להוציא המעות אף לקדושה קלה ואף לחולין וכנ"ל בס"ז [מ"א] והט"ז מוקי לה אף שלא ע"י זט"ה במעמד אנ"ה אלא דמיירי דשקילי המעות דרך הלואה ואח"כ יחזירו מעות אחרים לבנין ביהכ"נ ואזיל לטעמיה בסק"ב דס"ל שם בגבו מעות דמותר ליקח דרך הלואה:

(עח) לא ימכרום לד"מ - אע"פ שע"פ הדין מותר ע"פ זט"ה במא"ה אפילו להוציא לחולין כ"ש לד"מ מ"מ לא יעשו כן [מ"א] ויגבו מן הצבור:

(עט) בנו וגמרו - דוקא גמרו אבל לא גמרו את הבנין דינו כאבנים וקורות שנזכרו מקודם [ט"ז וח"מ ועיין לעיל בסימן קנ"ב בבה"ל]:

(פ) לא ימכרו ביהכ"נ - פי' אין ראוי לאנשי העיר לעשות כן אבל מן הדין שרי בפדיון שבוים ולקדושה חמורה בכל גווני ואפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר:

(פא) לא מצי וכו' - דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ וכדאמרינן בפיך זו צדקה:

(פב) יכולים לשנותה - ואפילו לדבר הרשות ואף שהוזמן הקרקע לביהכ"נ הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל ס"ח ואף שהוא עומד וצווח איני חפץ אלא שיהיה לביהכ"נ לא משגחינן ביה כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפליה לתנאיה דלא אמר אם לא יבנו ביהכ"נ יחזירו לי הקרקע אמרינן אדעתא דידהו יהבה מעיקרא והשתא קהדר ביה ולא מצי [מרדכי]:

(פג) אינם רשאים - ר"ל שיכול לעכבם שלא לבנות עליה בהמ"ד אף שהיא קדושה חמורה מזה כנ"ל בריש הסימן והטעם כיון דאיתיהב אדעתא דכולהו לא גרע כחו מאחד משאר אנשי העיר שיכולים למחות כשרוצים לשנות ואע"ג דמבואר לעיל בסעיף ו' דלקדושה חמורה יכולים בני העיר לשנות ואפילו שלא בשבעה טובי העיר התם מיירי שאין אחד מאנשי העיר מוחה ע"ז בפירוש. ועיין במ"א שהקשה דביו"ד סימן רנ"ט ס"ב איתא בהדיא דאין הבעלים יכולים למחות מלבנות ביה"מ כיון שהיא קדושה חמורה ודחק את עצמו לתרץ ועיין בפמ"ג שמפקפק בתירוצו וגם בבאור הגר"א הקשה קושיא זה דמ"א ונשאר בדין זה בצ"ע:

(פד) לשנותה - ומסיים המרדכי דמ"מ ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר ואפילו לא מצי עתה לבנותה מפני השלטון שמא לאחר זמן ימצאו חנינה לבנותה:

(פה) ושבעה טובי העיר וכו' - ר"ל במעמד הקהל:

(פו) אין אדם וכו' - היינו בין ליחיד בין לכל הקהל:

(פז) אינו כלום - כן תקנו הגאונים דאל"כ כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו וממילא יהא כל ביהכ"נ אסורה עליו דאין ברירה [לבוש]:

(פח) אינו יכול לאסרה - היינו מצד חרגמ"ה שיש ע"ז והטעם נראה דחששו לבזיון דההוא גברא עיין גיטין נ"ז משא"כ כשיאסור לכולם ליכא כיסופא. והא דיכול לאסור לכל הקהל היינו משום דלא השאיל להם אלא בסתם הא אם השאיל להם לזמן עיין ביו"ד סימן רכ"א סעיף ו' וז' דיש פלוגתא אם חל איסור בתוך הזמן:

(פט) למחות במי שירצה - כצ"ל. וכן הוא בד"מ:

(צ) אין וכו' - מפני דרכי שלום שלא יאמרו על ב"ב זה אנשים שאינם מהוגנים הם ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר נמי אינם רשאים:

(צא) הצבור - ואם רק מקצת מהצבור רוצים להתפרד ולהתפלל במקום אחר רשאים כיון שגם בביתו מתפללים קצת ולא נתבטל ממנו המצוה בשום פעם. אבל חברה שהיו לומדים בבית אחד כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות [אחרונים]:

(צב) לשנותו - וה"ה במי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירים ממנו [אם לא שיש טענה גמורה למערערים] ול"ד בדברים הנוגעים תדיר אלא אפילו בדברים דמזמן לזמן קאתי נמי דינא הכי. כתבו האחרונים אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינם יכולים למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית מצוה כל אחד רוצה לזכות ובמדינות שיש חבורות מנויות על כך שמניחים עסקיהם בכל השנה כשמזדמן להם מצוה זו צריך ליתן להחברה כמנהגם:

(צג) בבית אחר - ר"ל בבית של יחיד אבל אם רוצים לבנות ביהכ"נ קבוע רשאים ואין בזה משום דרכי שלום (לבוש):

(צד) שנהגו להביאם וכו' - כגון מנורות להדליק בהם או תכשיטים לתלות על ס"ת:

(צה) אין יכולים - כיון שלא פירשו בהדיא דנותנים זאת רק בתורת שאלה בעלמא משנשתמשו בהם חל עלייהו קדושה וכתב המ"א דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם ואם כן המביאים את הכלים מביאים אדעתא דמנהגא והוי כמו שהתנה בפירוש דלא תחול עלייהו קדושה ומ"מ יותר טוב להתנות בהדיא בשעת הבאה דהוא רק בתורת שאלה בעלמא:

(צו) שאם נמצא וכו' - ר"ל שנמצא בביתו בין שטרותיו:

(צז) הוי הקדש - דודאי הקדישו כיון שכתב לו על המגילה [ועיין במ"א סקמ"ה מה שהעיר בזה מח"מ סי' פ"א סעיף י"ז ובדברי הש"ך שם יתורץ קושיתו כמ"ש במחצית השקל אבל א"כ אין זה דין ברור להוציא ממון דהרבה אחרונים סוברין שם דלא כהש"ך עיין בח"מ סימן רנ"ה בפתחי תשובה]:

(צח) שהיה של אבותיו - ומונחת בביהכ"נ:

(צט) אין הצבור יכולים - ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בביהכ"נ המובא בסעיף י"ח דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת שכן הדרך לעשות ס"ת ע"מ כן להניחה בביהכ"נ שיקראו בה רבים ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל מיהו כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין רק שהשאילה לבהכ"נ שיקראו בה רבים ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש אבל בהניחה סתם אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין:

(ק) להחזיק בו - ואפילו יש עדים מבני אותה העיר דנתנה לצבור לא מהני דנוגעין בעדות הם ואפילו אם ירצו לסלק עצמם ממנה לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייקת וכשרה כמותה [אחרונים]. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנו הצבור ס"ת וטוען היחיד שיש לו חזקה שיקראו דוקא בס"ת שלו אין זו חזקה דאין עמה טענה [וכמבואר בחו"מ סוף סימן קמ"ט בהג"ה ע"ש] ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת של היחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחרת:

(קא) שנשתמש בהם - עיין לעיל בסימן קמ"ז ס"א בהג"ה במ"ב מה שכתבנו בזה:

(קב) הדיוט - וכ"ש מדברים שנשתמש בהן לע"ג ובזה אפילו בדיעבד אסור וצריך למכרן ולחזור ולקנות אחרת [ח"א]:

(קג) לתשמיש קדושה - אבל למצוה שרי וכמ"ש למעלה בסימן קנ"ז ס"א במ"ב וספרי פסולים של העו"ג שמכורכים בשיראים לנוי אין ליקח השיראים לעשות מהן טלית דמאיסי כמו בגדי אליל וק"ו דאסור לעשות מהן תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו [חידושי רע"א]:

(קד) אסור לעשות וכו' - כמו שאסרה תורה להביאם למקדש ולמזבח שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך וגו' ומ"מ אינו אלא מדרבנן:

(קה) מאתנן זונה - ואיסור דאתנן חל על כל מה שיתן לה ואפילו פסק עמה טלה אחד בשכרה ונותן לה הרבה כולם אסורים דכולם בתורת אתנן קאתו לה. ודין אתנן הוא דוקא כשנתן לה אתנן ואח"כ בא עליה אבל בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה שהתנה עמה מותר כיון שבשעת ביאה לא היה קנוי לה זה האתנן. גם דאיסור אתנן הוא דוקא כשנתן הנואף להנואפת אבל אם האשה נתנה לו מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן:

(קו) מחיר כלב - כגון שהחליף כלב באיזה דבר:

(קז) כגון ביהכ"נ - כגון שנתן להזונה או שהחליף בהכלב אבנים וקורות וה"ה דלעשות מהאתנן כלי ביהכ"נ גם כן אסור:

(קח) או ס"ת - כגון שנתן לה קלף וה"ה מפות לס"ת אסור וה"ה דשום דבר מצוה אסור לעשות מהאתנן ומחיר כגון נר ושמן לביהכ"נ [א"ר בשם רי"ו] ובפמ"ג משמע דה"ה ציצית וטלית מצוה ג"כ אין לעשות מזה:

(קט) מהאתנן עצמה - כמו שכתבנו מקודם ואם נשתנו האתנן והמחיר כגון זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין מותר:

(קי) נתן לה מעות - וה"ה כשלקח בעד הכלב מעות מותר לקנות בהם דבר מצוה:

(קיא) איסור ערוה - דהיינו חייבי כריתות וי"א דה"ה חייבי לאוין וזונה נכרית לכ"ע אתננה אסור:

(קיב) שהוא רגיל - ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה]:

(קיג) היה סיפוק - היינו שגם באונסו או בעניו היה סיפוק בידו לתת כפי מה שרגיל:

(קיד) ונתרצה וכו' - לאו דוקא נתרצה בפירוש אלא כל שסיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו ונקט נתרצה משום סיפא:

(קטו) חוזר למצותו - ואין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח אם לא שיש טענה גמורה למערער. אך אם יש ראיה ברורה שכבר נתייאש מזה אבד חזקתו. כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה:

(א) רחבה של עיר - הוא מקום שמתכנסין בו בתעניות להתפלל בו מפני שאז הקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן:

(ב) שמתקבצים בהם וכו' - היינו אפילו הוא בית פנוי שאין דר בה אדם ואצ"ל אם מתקבצין להתפלל בבית שדרין בו ומשתמשין בו צרכיהם בודאי אין ע"ז שם ביהכ"נ אפילו מתפללין שם תדיר כיון שאין מיוחד לתפלה בלבד:

(ג) באקראי - ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצירות שאינן מתפללין בהם אלא כשהם נדחקים ומ"מ אפשר לומר הואיל ומתפללין שם תדיר כ"ז שהם נדחקים אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום נעשה קבע לעצלנים [מהרי"ט ח"ב סימן ד'] ובעיירות גדולות שהדרך להתפלל שם בעזרה בקביעות פשוט דכל קדושת ביהכ"נ עליו אבל גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לביהכ"נ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואע"פ שהמקום חול הואיל והוא מכוון כנגד הקודש איכא זילותא [שם]:

(ד) השוכרים בית - לזמן קבוע לחודש או לשנה והטעם דכיון דבכלות זמן השכירות יש ביד הבעה"ב שלא להשכיר להם עוד א"כ אינו אלא עראי ואין בו קדושה [זה הטעם מוכח מלבוש ובע"ת לא משמע כן ועיין בה"ל]:

(ה) ומתפללים בו - דוקא אם הוא להתפלל לבד אבל אם הוא ביהמ"ד יש בו קדושה [ש"ת בשם תשוב' כנה"ג ואיני יודע טעמו ואולי דכיון שהוא נעשה קבע גמור להתפלל וללמוד בו כדרך ביהמ"ד לא מקרי עראי]:

(ו) תשמישי קדושה וכו' - והיינו דאף דבתשמישי מצוה קי"ל בסימן כ"א דלאחר שעבר מצותן מותר לזורקן בתשמישי קדושה אינו כן אלא אף לאחר שנתבלו ואין ראויין עוד לתשמישן מ"מ יש בהן קדושה וצריך לגנזן וגם אסור להשתמש בהן שום תשמיש ודוקא תשמיש קדושה עצמה אבל דבר המשמש להתשמיש קדושה והוא הנקרא תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ומותר להשתמש בהן אף בעודן קיימין [פמ"ג]:

(ז) תיק של ספרים - היינו תורה נביאים וכתובים שהם קדושה והתיק הוי תשמיש לקדושה וה"ה לשאר ספרי קודש ומש"כ ורצועות תפילין ה"ה לתיק שלהן וכל זה בין בשל יד ובין בשל ראש:

(ח) וארגז וכו' - מיירי שהוכן לכך ואפילו אם עדיין לא נתן בו רק פעם אחד או שלא הוכן מתחלה לכך אך שרגיל ליתן שם בקביעות ג"כ נתקדש עי"ז וכנ"ל בסימן מ"ב במ"ב סק"ט וכ"ד עי"ש:

(ט) שנותנין בו ס"ת - קמ"ל דלא נימא דלשמירה בעלמא עביד ולא לכבוד ואין על הארגז שם תשמישי קדושה [גמרא]. ואותן תיבות המיוחדות לשום שם ספרים שלנו שהספרים מכוסים בנייר ובעור או בקרשים מקרי התיבה תשמיש דתשמיש [ספר שיורי ברכה בשם תשובת ר"י בן הרא"ש] ואף דבארגז שנותנין בו ס"ת קי"ל דאפילו הס"ת מונחת בתיק אפ"ה הוי הארגז תשמישי קדושה כמבואר בי"ד סימן רפ"ב סי"ב אפשר דארגז שאני שעשוי לכבוד הס"ת כדאיתא בגמרא משא"כ באלו התיבות שעשוי רק לשמירה בעלמא:

(י) וכסא וכו' - הוא השלחן שעומד על הבימה ואף דעליו מונח מטפחת ועל המטפחת מונח הס"ת א"כ השלחן אינו אלא תשמיש לתשמיש אפ"ה דין תשמיש קדושה יש לו משום דלפעמים נותנין עליו הס"ת בלא מטפחת [גמרא]:

(יא) ווילון שתולין - הוא הפרוכת והיינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים מניחין ס"ת עליה או שהיו מכסין בה הס"ת [ונראה שהיה זה דבר מצוי בזמנם דאל"כ הו"ל תשמיש אקראי בעלמא ואין ע"ז שם תשמיש קדושה] אבל האידנא דלא נהגינן הכי הו"ל רק תשמיש דתשמיש וזהו שהגיה הרמ"א לקמן בס"ו בהג"ה [אחרונים]:

(יב) יש בהן קדושה - וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן והיינו רקב של הספרים והמטפחת שנעשה על ידי התולעת האוכלתן [שבת צ' עמוד א']:

(יג) וצריך לגנזן - היינו אחר שנתבלו ואין עומדין לתשמישן עוד אפ"ה יש בהן קדושה ואסור להשתמש בהן או לזורקן וע"כ יגנזם במקום המשומר משא"כ תשמיש דתשמיש אפילו בעודן קיימין מותר ליהנות בהן וכנ"ל:

(יד) ודוקא הדבר וכו' - זה הכלל כל שנוגע ממש בקדושה בלי הפסק אע"פ שאין כ"כ לכבוד רק קצת שמירה כמו ארגז וכו' (לאפוקי ארון בחומה שהוא רק לשמירה בעלמא) ולכבוד אע"פ שאין נוגע כך כמו טסי כסף ומכסה על הקרשים הואיל ומונח על הקדושה אע"פ שיש הפסק תשמישי קדושה הוה משא"כ פרוכת שלנו בסעיף ו' אע"ג דדבר יקר וכבוד הוא מ"מ הוי כמחיצה ואין מונח כלל על הקדושה [פמ"ג] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הגר"א בזה:

(טו) המכסה שעל הקרשים - שדרכן היה לעשות לספרים תיק של קרשים ועליהן היו מכסין במכסה לנוי ולכבוד והואיל שהיא עשויה לכבוד הקדושה לכן נחשבת לתשמישי קדושה אף שאינה נוגעת בקדושה עצמה:

(טז) הבנוי בחומה - היינו שיש חלל בחומה כמין ארון וה"ה אם נעשה כן בכותל של עץ דבכל זה הוי כחדר בעלמא כיון שלא נעשה לכבוד רק לשמירה ואם עושין ארון עץ תוך חלל החומה אותו הארון תשמיש קדושה הוה וכן כששוטחים חתיכת בגד בתוך החומה שלא יתקלקלו הספרים יש על אותו הבגד שם תשמישי קדושה [פמ"ג]:

(יז) מתקלקלים - א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה ובאופן זה אפילו עשוי לנוי כיון שהוא מתקלקל אין עליו שם תשמיש קדושה:

(יח) דמותר ליטלן משם - ר"ל דיטול הס"ת ומותר לסתור אותו המקום ולא הוי כשאר תשמישי קדושה דאין לקלקלן וכנ"ל בסוף סימן קנ"ב עיין שם:

(יט) מטפחת של ס"ת - וה"ה לכל תשמישי קדושה:

(כ) במי רגלים - וה"ה בכל דבר המסריח כמו מי משרה של פשתן וכיו"ב:

(כא) למת מצוה - שצרכיו מוטלין על צרכי צבור [מאירי]:

(כב) ס"ת שבלה - וה"ה נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ובגלילה ובדיו [פמ"ג]:

(כג) בכלי חרס - שיהיה לו קיום:

(כד) וגונזין אותו - וה"ה שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן אע"ג דכונתו שלא יבואו לידי בזיון מ"מ דרך השחתה עביד וכתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם וה"ה בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה [אחרונים]:

(כה) שונה הלכות - פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח בגמרא שהיא הסברת טעמי המשנה:

(כו) מתיבה כסא - תיבה הוא ארון הקודש ואף דכסא הוא ג"כ תשמישי קדושה כדלעיל ס"ג אפ"ה אסור דתיבה הס"ת מונח בה תמיד וכסא שהוא השלחן אין נותנין עליו הס"ת אלא לפעמים והוי הורדת הקדושה:

(כז) כיס לחומש - דהוילון משמש לפעמים לס"ת גופא כנ"ל וחומש אפילו אם הוא עשוי בגלילה קדושתו קלה מס"ת:

(כח) אסור - וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת על הנביאים. ומפה שפורסין על השלחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. ומפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל ביהכ"נ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולין להניחן על העמודים שבביהכ"נ והטעם בזה דאינו תולה אותן לשם תשמיש ומה לי אם מונחים כאן או כאן:

(כט) אין לו קדושת ארון - דבזמנינו לעולם אין נותנין עליו ס"ת בלא מטפחת ומותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן וצ"ע למה נהגו לפרסו לחופה לחתנים ואפשר דלב ב"ד מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח:

(ל) רק קדושת ביהכ"נ - ואף שהוא רק תשמיש דתשמיש מ"מ לא גרע משאר כלי ביהכ"נ שדינם כביהכ"נ אבל שאר תשמיש דתשמיש שאינם בביהכ"נ כגון של תפילין וכדומה אין בו קדושה כלל [פמ"ג]:

(לא) שאינן קדושים - שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן בעלמא שלא יטעו וע"כ הוי הורדה מקדושת ביהכ"נ ועכשיו שנהגו לתלות היד בס"ת לנוי א"כ תשמיש קדושה הוה בודאי מותר לעשותו מכלונסים. איתא בס"ח סימן תתקל"ה דאסור להניח בתוך אה"ק יריעות פסולים דהוי הורדה לקדושה ובמ"א כתב דאפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכ"כ בא"ר בשם שכנה"ג דנוהגין להניח בתוכו יריעות פסולים אבל חומשים ושאר ספרים יש ליזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה בין כשהס"ת מונח בתוכה או לא ובארון הבנוי בחומה לפי המבואר לעיל בס"ג בהג"ה דיש לו רק קדושת בהכ"נ שרי. ועיין ט"ז שמפקפק קצת על מה שנוהגין בהו"ר שלאחר שמוציאין כל הס"ת שמים שם נר דולק דהוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו הנר. וקדושת הארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם ואז אפילו נתיישן הארון ועשו אחר אפ"ה אין להשתמש בראשון להורידו מקדושתו אבל אם עושין אותו לזמן עד שירחיב ה' לעשות אה"ק כראוי לאחר שעושה ארון השני נתבטל קדושת ארון הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים [ט"ז ושארי אחרונים]. אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה שעושה. ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א] וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו. לא ישרטט קונטרס על הספר שהקונטרס עדיין אין בו קדושה אבל כשכבר כתוב עליו ד"ת יש להקל אם הוא לצורך. אל יניח קונטרסים שלא נכתבו בם ד"ת בספר ולא שום דבר ופשיטא לכתוב בספר חשבונותיו דאסור ולא ינסה בו בקולמוס. וצריך למחות בקושרי הספרים שמדבקין בלוחות הספרים כתבי קודש וידוע שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם ואפילו אם נאמר דיזהר שלא ימחוק שם התיבות ובפרט השמות עכ"פ הוא מורידן מקדושתן והוא איסור גמור:

(לב) למלך - שהיה קורא בתורה עליו בזמן הקהל וה"ה בימה שלנו שעומד עליו האוחז הס"ת:

(לג) מועיל בו תנאי - היינו כשהתנו בתחלת עשייתו שיהא מותר להשתמש בו. ואין חילוק בין לזמן שהס"ת מונחת בו או אח"כ:

(לד) אפילו דחול - ומ"מ לתשמיש מגונה לא מהני תנאה [מ"א לעיל בסימן קנ"א סקי"ד]:

(לה) ואי אפשר ליזהר - עיין בתה"ד דמוכח שם דזהו דוקא בביהכ"נ אבל לא בס"ת של יחיד שיש לו בביתו:

(לו) מתנה עליהם מעיקרא - ודוקא במה שמבורר מנהגא להקל אבל במה שאינו מנהגא אין לנו להקל מעצמנו דאפשר דלא התנו ע"ז:

(לז) ואע"ג דלא התנו - ומסיים בתה"ד נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר לביהכ"נ או הגזברים כשקונין איזה דבר להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם [מ"א]:

(לח) שלדעת כולן הוקדשו - וכ"ש מטפחות שהגזברים קונים אותם לצרכי הספרים שבביהכ"נ בודאי לדעת כן נתקדשו לכתחלה שיהא מותר ליתנם מספר לספר:

(לט) אסור להניחו וכו' - משום דכל שינוי מקדושה לקדושה אסור אם לא לחמורה ממנו:

(מ) ויש מתירים - כיון שעכ"פ אינו מורידה מקדושתה:

(מא) משום לב ב"ד וכו' - ר"ל אע"ג דמצד הדין ראוי לפסוק כהדעה ראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים דשינוי מקדושה לקדושה ששוה לה אסור מ"מ הכא מותר משום לב ב"ד וכו':

(מב) אין מוחין בידם - שאני אומר לב ב"ד מתנה ע"ז במקום שנהגו כן כיון שמשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה לכבוד הס"ת שיהא משתמש בהן הדיוט לכבוד עצמו אבל אם התנו בהדיא בשעת עשיית העטרה שיניחוהו בראשי חתנים דעלמא שרי כמש"כ ס"ח [מ"א וא"ר]:

(מג) שנתנם כותי לעכו"ם - פי' לבית עכו"ם להדלקה:

(מד) וכיבן שמשן וכו' - כלומר דאז מותרין להדיוט וכמו שכתב בהג"ה דנתבטל מהם שם נוי עכו"ם ע"י כיבויין אפ"ה אסורין לגבוה משום דמאיס וה"ה שעוה הנוטף מנרותיהם דאסור [ח"א] ואם לא הודלקו עדיין מעולם ומכרן שמשן לישראל מותר אף לגבוה דלא חל עלייהו שם נוי עכו"ם מעולם:

(מה) בביהכ"נ - וה"ה לכל הדלקה של מצוה כגון הדלקת הנר דשבת ודחנוכה או ללמוד לפניהן דאסור וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לעכו"ם עיין סימן י"א ס"ח וסימן תקפ"ו ס"ג. ולענין לעשות מבית תפלה של עכו"ם ביהכ"נ כתב המ"א בשם הרא"ם להקל והטעם כי לא נעבד הבית עצמו מעולם ודעת הא"ר נוטה להחמיר לעשות ביהכ"נ קבוע ע"ש וכמדומה שהעולם נוהגין להקל ועיין בה"ל שביררנו דדוקא כשאין דרכן להעמיד שם אליליהם אבל אלו שמעמידין שם אליליהם אף שהוציאום משם ומכרו הבית לישראל דאז מותר הבית להדיוט מטעם שכבר נתבטל עי"ז משם משמשי אליל כדאיתא ביו"ד קמ"ה ס"ג עכ"פ לביהכ"נ אסור:

(מו) אע"פ שמותרים להדיוט - ר"ל מטעם ביטול וכנ"ל אפ"ה לגבוה אסור משום דמאיס. וה"ה מנורות שקורין לייכטע"ר שהיו בבית אלילים שלקחן ישראל אחר שביטלן העו"ג שמותרין להדיוט אפ"ה לביהכ"נ אסור משום דמאיס וה"ה להדליק בהן בביתו לצורך מצוה כמו לנר שבת וכדומה [פמ"ג בפירוש דברי הט"ז] ואף דא"ר צידד להקל הפמ"ג והגרע"א מצדדים להורות כדברי הט"ז. ולענין ספסלים מבתי אלילים שהם עשויין רק לישיבה בעלמא ולא לנוי לעכו"ם פסק הפמ"ג דמותרים לביהכ"נ אף בלי בטול:

(מז) שעוה או נר - וה"ה שאר דברים:

(מח) אסור להדליקו - דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו וה"ה ממומר לחלל שבת בפרהסיא או מומר להכעיס אפילו באחד משאר עבירות שאין מקבלין מהן קרבן אין מקבלין מהן דבר לבהכ"נ. מיהו אם נתנו מעות לכתוב ס"ת בשמן שרי [מ"א]:

(מט) אם הוא מאוס - ואפילו יש ששים נגדו דמותר באכילה כיון שמאוס אסור משום הקריבהו נא לפחתך ויש מקילין ביש ששים:

(נ) אסור להדליקו בביהכ"נ - בפמ"ג מצדד דה"ה לשאר הדלקה של מצוה כגון נר שבת וחנוכה אסור אם הוא מאוס לו:

(נא) נר של ביהכ"נ - היינו שנדר אחד שמן להדלקה בביהכ"נ:

(נב) מותר לקרות - היינו בד"ת ולא בקריאה של חול ולא דמי לנר חנוכה דלרוב הפוסקים אפילו ללמוד אסור לאורן וכדלקמן בסימן תרע"ג שאני התם דבעינן שיהא ניכר שהודלק לשם מצות נר חנוכה ולא לשום דבר אחר משא"כ הכא דכונת הנודר היה רק כדי להרבות מאור ביהכ"נ לפיכך כל כמה דקרו אינשי לאורו בד"ת טפי איכא מצוה ומקבל שכר. ומיהו זה דוקא במי שנדר נדר לביהכ"נ וכנ"ל אבל במקומות שעושין הגזברים נרות והדרך ליקח במו"ש כ"א נר לביתו אפילו משתמש בהן תשמיש חול שרי דה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותם שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול [אחרונים]:

(נג) אין מדליקין וכו' - דיש קדושת ביהכ"נ עליהם:

(נד) של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי:

(נה) כשצריך לכבותן - הטעם דלא חמירי מנר חנוכה דלאחר שדלקו זמן שיעורן מותר ליהנות מהן [הגר"א]:

(נו) לצורך גדול - ולענין להדליק הפיפ"א של טאבא"ק מנר של ביהכ"נ עיין בש"ת שפוסק לאיסור מנר של תפלה ואך מנר של יא"צ שדולק כל המעל"ע יש להתיר. כתב ס"ח סימן תתי"ג לא יקח נר לבקש מעותיו אבל אם ירא פן נחבאו גנבים בביהכ"נ יקח נר ויחפש [א"ר] ולענ"ד אחר שכתב רמ"א דלצורך גדול אמרינן לב ב"ד מתנה מסתברא דשרי נמי ליקח נר לחפש מעותיו שנפלו ממנו:

(נז) והתנו וכו' - ובלא התנו א"צ ליתן לזה שהולך כלום דהא קנו אותה אדעתא שתשאר פה:

(נח) אלא מה שנתן - דמסתמא לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכונו נמי דינא הכי כיון דממ"נ הס"ת נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמים ויש ספק כמה יחזירו מצו למימר הס"ת ממ"נ דידן היא ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול [ב"י]. ולפי טעם זה האחרון אפילו הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] ואם היה התנאי ביניהם שאם ירצה הוא יתן להם דמיהם ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ הם אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן [מ"א]:

(נט) בלבד - וכ"ז בנידון כזה דבלא תנאי לא היה לו שום זכות למישקל דמי עבור חלקו וכנ"ל וממילא הוי ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול אבל שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלא ליפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות בס"ת בלתי התנאי וכנ"ל [ט"ז]. בני העיר שהיה להם ביהכ"נ אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשנים הדין הוא שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ שמתפלל בתוכה אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע"פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים. וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס"ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] אבל המג"א כתב דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים כי יורשים הזכות מאבותיהם. ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן לפי הזכות שיש להם בהם. קהל שברחו מעיר מאיזה סיבה ואחד מהם לקח כלי הקודש עמו ואח"כ חזרו רוב הקהל ונתישבו מחויב להחזיר להם כלי הקודש אע"ג שהוא היה המנדב את הכלים והוא אינו רוצה לחזור ולהתישב באותו קהל כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל [משפטי שמואל סימן ט"ו]. כתב רמ"ע בת' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין נשמע דבר המלך אע"ג שהיו משתדלים לבטל הגזירה מ"מ הוי ליה להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וגם בהתנה בעינן שיתנה כמשפטי התנאי דהיינו תנאי קודם למעשה וכדומה ובחידושי רעק"א משיג על זה ודעתו דכל שגילה דעתו דאינו קונה אלא בדוקא שיתנו לו הגלילה סגי. מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה ועיין בחי' רעק"א) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש. המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א) ומיהו דוקא אם נתרצו לקבל נדבתו אבל אין יכול להתנדב ולכתוב שמו עליו בע"כ של הצבור (פמ"ג). כתב בס"ח סי' תק"ג מעשה באחד שבנה ביהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ:

(א) ילך לבית המדרש - דאיתא בגמרא היוצא מביהכ"נ ונכנס לבהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. והנה בזמנם היה הביהכ"נ מיוחד לתפלה וביהמ"ד מיוחד לתורה לחוד והיה דרכם להתפלל בביהכ"נ ואף בזמנינו שמתפללים בבתי מדרשות מ"מ שייך ג"כ דבר זה דאחר התפלה ילך להתחבר עם האנשים העוסקים בתורה במשניות וכדומה ונאמר עליו הכתוב ילכו מחיל אל חיל וגו':

(ב) ויקבע - דאיתא בגמרא כשמכניסין אדם לדין שואלין אותו קבעת עתים לתורה וטוב שיקבע העת מיד אחר התפלה משום ילכו מחיל אל חיל וכנ"ל וגם דאם ילך מקודם לעסקיו חיישינן שמא ימשך ויתבטל קביעותו (פמ"ג):

(ג) ללמוד - חייב אדם ללמוד בכל יום תורה שבכתב שהוא תנ"ך ומשנה וגמרא ופוסקים ובעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות ביום לא ילמדו בגמרא לחוד דבזה אינו יוצא אלא צריך שילמוד דוקא גם ספרי פוסקים כל אחד כפי השגתו [שו"ע יו"ד וש"ך שם]:

(ד) שלא יעבירנו - דעיקר מצות ת"ת אין לה שיעור וחיובה הוא כל היום כ"ז שיש לו פנאי וכדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' וכשיש לו פנאי והוא מבטל מלמוד תורה מרצונו הוא קרוב למה שאחז"ל [סנהדרין צ"ט] על הפסוק כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ואחז"ל [ירושלמי סוף פ"ט דברכות] ר' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים [ר"ל שאינו לומד אלא בעתות מיוחדות אף שיש לו פנאי ללמוד יותר] הרי זה מפר ברית ויליף זה מן הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך [ועי"ש בפירוש הפני משה] אלא הכונה בקביעת עתים לתורה הוא שצריך האדם ליחד עת קבוע בכל יום שלא יעבירנו בשום פעם. ואם אירע לו אונס שלא היה יכול להשלים הקביעות שלו ביום יהיה עליו כמו חוב וישלימנו בלילה וכדאמרינן [עירובין ס"ה] רב אחא בר יעקב יזיף ביממא ופרע בלילא. וכתבו האחרונים שלעולם קודם שיצא מביהמ"ד שחרית אפילו אם אירע לו אונס שלא יוכל ללמוד בקביעות ילמוד עכ"פ פסוק אחד או הלכה אחת:

(ה) להרויח הרבה - ואיש כזה הוא מבעלי אמנה שמאמין ובוטח בה' שלא יחסר לו מזונותיו עי"ז וכדאיתא בירושלמי [סוטה פ"ט] מאי אנשי אמנה כהדא דהוו צוחין ליה בפרגמטיא [פי' שהיו צועקים הקונים שיבא עם סחורתו למכור] והוי אמר לית אנא מבטל ענתי מה דחמי למיתי מיתי וז"ל הקרבן עדה שם הוי אמר אין אני מבטל השעה שקבעתי ללמוד התורה בשביל הרווחת ממון אם ראוי שיבוא לי ריוח יבוא הוא מעצמו מהקב"ה אף לאחר שאגמור קביעות למודי:

(ו) ילך לביהמ"ד - שלומדים שם ואפי' אם אינו מבין מה שלומדים מ"מ העכבה בביהמ"ד מצוה היא וכש"כ אם יוכל להבין מה שלומדים בהלכה או באגדה יקבע עצמו לשמוע ויעלה לו במקום למוד וכמו שאחז"ל [דברים רבה פרשת כי תבא] אמר ר' יהושע אמר רב נחמן כל מי שבא לביהכ"נ ושומע דברי תורה זוכה לישב בין החכמים לעת"ל שנאמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין:

(ז) או יקבע לו מקום - הוא ענין בפני עצמו ואריש הסעיף קאי דצריך אדם לקבוע תורתו בביהמ"ד ושם יהיה לו מקום קבוע לתורה וצ"ל ויקבע לו מקום:

(ח) וילמוד - לפי רהיטת לשון הרמ"א הוא מגומגם דהלא מיירי בתחלה באדם שאינו יודע כלל ללמוד שאין לו אלא שכר הליכה אלא האמת כמו שכתבנו מתחלה דקאי הכל אריש הסעיף וקמ"ל דאפילו מי שיודע ללמוד רק מעט אפ"ה יקבע לו מקום בבהמ"ד ללמוד במה שיודע וכן מבואר בתר"י שממנו נובע הג"ה זו שכתב וז"ל ואפילו מי שאינו יודע ללמוד אלא מעט יש לו לקבוע באותו מקום ללמוד במה שיודע וכו' ואם אינו יודע כלל ללמוד יש לו ללכת לבתי מדרשות שלומדין ושכר הליכה בידו:

(ט) מעט במה שיודע - וכשלומד רק מעט נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה וכנ"ל ואמרו חז"ל על הפסוק אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מכל בתי כנסיות וכו' וגם אמרו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ואם אינו מבין בהלכות ילמוד כל מה שיודע וכעת בזמנינו יש כמה ספרים ממאמרי חז"ל מועתקים על לשון אשכנז ויוכל כל אדם לקרות וללמוד בהם:

(י) ויחשוב בעניניו - פי' שיראה ויבדוק בשבתו קצת פנוי בביהמ"ד אם יש צד עבירה במו"מ שלו גזל ואונא' ורבית וכדומה ויפרוש ממנה:

(יא) וטוב שירגיל בו - כדאמרינן בגמרא שמונים ושלשה מיני חלאים תלויים במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה [טור]:

(א) ילך לעסקיו - והנהגת האדם צריך להיות הכל בדרך המיצוע לא יקמץ יותר מדאי ולא יפזר יותר מדאי וכן בכל המדות רק הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה:

(ב) עיקר - אלא יעשה רק כדי פרנסתו אך בזה גופא צריך להזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרוחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדו ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר:

(ג) בידו - כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו:

(ד) באמונה - היינו שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית וגם ע"ז שואלין לו לאדם בשעת הדין כמו שאחז"ל. והנה יש כמה מצות תדיריות [עשין ולאוין] שמוטלות על האדם לעשות ולהזהר בהן בכל עת ואינן מובאות בהשו"ע וכמה מהן העתיקן המ"א מדברי הרמב"ם ושארי הראשוני' וכן כמה הנהגות טובות המוזכרים בדחז"ל לכן לא אחדול ג"כ מלהעתיק מקצת מהדברים פה. כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות הלכה ב) מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לו לאדם להתדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת ת"ח וישיא בתו לת"ח ולאכול ולשתות עם ת"ח ולעשות פרקמטיא לת"ח ולהתחבר להן בכל מיני חיבור שנאמר ולדבקה בו עכ"ל ואמרו חז"ל כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה (ברכות ס"ד). עוד כתב בפ"י הלכה ג' מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו שם בפ"ז מה"ד] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב עכ"ל. ודוקא רעך בתורה ומצות אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו [ע"פ קי"ג]. אהבת הגר שנתגייר [בזה"ב] שני מ"ע הן שנא' בו גם מצוה בפ"ע ואהבתם את הגר. השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ר"ה דבכלל מצות הוכחה הוא שנוכיח קצתנו לקצתנו כשיחטא איש ממנו לאיש ולא נטור בלבבנו ולא נחשוב לו עון אבל נצטוינו להוכיחו במאמר עד שלא ישאר דבר בנפש ומ"מ לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא אלא יוכיחנו בסתר בנחת ובלשון רכה [ועיקר דיני הוכחה נבאר אי"ה לקמן בסי' תר"ו ותר"ח]. חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת וכש"כ המכה אותן או המקללן שנא' כל אלמנה ויתום לא תענון בד"א שעינה אותן לצרכו אבל כשעינה אותן הרב ללמוד תורה או אומניות או להוליכן דרך ישרה מותר ואעפ"י כן לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם. ועד אימתי נקראין יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכים לאדם להסמך עליו ולאמן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכיו לעצמו כשאר כל הגדולים. המרגל בחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תלך רכיל בעמיך איזהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אעפ"י שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. המספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע [ובלאו הזה נמצאו הרבה הלכות ומבוארים באורך בכמה מקומות בדברי הראשונים והרוצה לעמוד על כל פרטי הדינים יעיין בספר חפץ חיים כי שם יבוארו כל הפרטים באורך]. שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז]. הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם עוד במצוה ע"ג להתודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם שנאמר והתודו את חטאתם וגו'. בחלק ל"ת סימן קצ"ה שלא לאכול ולשתות דרך זולל וסובא בימי הנערות שנאמר לא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכל אכילה שהיא מביאה לשפוך דם והוא אכילת סורר ומורה שחייב עליה מיתה [ואף שלאחר שעבר ימי הנערות לא נתחייב בתורה מיתה על אכילה כזאת מ"מ נוכל לראות כמה מגונה ומכוער הדבר ביותר מדכתיב ואמרו אל זקני עירו בננו זה וגו' זולל וסובא ונאמר בקבלה אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ולהרמב"ן נכלל כל זה במ"ע קדושים תהיו עיין שם]. אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו [פסחים ג']. מצוה רצ"ט שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק [עי' שבועות ל"א] אך מפני השלום מותר לשנות [וע' במ"א מש"כ בשם הס"ח וצ"ע בזה]. בג' דברים מותר לשנות במסכתא ובפוריא ובאושפיזא [חו"מ רס"ב ע"ש]. איתא בסוטה בסוף פרק ז' בשעה שקרא אגריפס המלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי וגו' זלגו עיניו דמעות מפני שלא היה מזרע ישראל אמרו לו אחינו אתה ובאותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שחנפו לאגריפס דאעפ"י שלא היה בידם למחות מ"מ היה להם לשתוק ולא להחזיקו בכך וזה עונש המחניף בדבר עבירה מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב"ה. ומיהו אם מתיירא שלא יהרגנו מותר לו לומר יפה עשית אפילו עבר עבירה. אמרו חכמינו ז"ל על הפסוק בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חברך לכף זכות עיין בשבת דף קכ"ז והחושד בכשרים לוקה בגופו [יומא י"ט]. השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים ולאו הבא מכלל עשה עשה [יומא י"ט]. כתב הרמב"ם בסה"מ מצוה ח' צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל. ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן:

(א) כשיגיע שעה וכו' - היינו לכל אדם אבל פועלים אמרינן בגמ' דזמן סעודתן הוא בשעה חמישית:

(ב) רביעית - כשקם בעמוד השחר חשבינן השעות מתחלת היום וכשקם ממטתו אח"כ חשבינן הזמן מעת שקם ממטתו [מ"א]:

(ג) עד שעה ו' - היינו תחלת שעה ו' ולא יאחר יותר עכ"פ מסוף שעה ו' [אחרונים] והאי שעה רביעית ושעה ששית ר"ל זמניות הן:

(ד) אבן לחמת - כגון חמת יין שחסר ועי"ז נפגם וזורק לתוכו אבן שיתמלא וזה לא מעלה ולא מוריד דהיין גופא לא נתרבה עי"ז וטוב היה שימלאהו יין כך בזו האכילה לא יתוסף לו כח עי"ז. טוב שישים אכילתו ביום קלה מבלילה. ויאכל ב"פ ביום אם חלש לבו ואל ימלא כריסו בפעם אחת ויתנהג ע"פ מה שכתוב בענין המן בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע [אחרונים]. איתא בזוהר פרשת בשלח לא ליבעי אינש לבשלא מזונא מן יומא ליומא אוחרי ולא לעכב מזונא מן יומא ליומא אוחרי (והטעם כדי שיבקש בכל יום על מזונותיו וישתכחו על ידו ברכאן בכל יומא ויומא לעילא עי"ש). טוב שיפנה קודם סעודתו:

(ה) אם לא טעם מידי בצפרא - אבל אם טעם מידי לא הוי כזורק אבן לחמת ומ"מ לכתחלה נראה דנכון לקבוע סעודה בששית אף אם טעם מידי בצפרא דהא דרכן היה לאכול פת שחרית קצת וכדאמרינן בגמרא [סוכה כו] כד טעם בר בי רב ועייל לכלה ואפ"ה משמע בשבת דף י' דזמן סעודה הוא עד שעה ששית ובע"כ כמש"כ:

(א) כשיבא וכו' - טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:

(ב) לאכול פת וכו' - לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:

(ג) שמברכין עליו המוציא וכו' - דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:

(ד) יטול ידיו - שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:

(ה) אפילו אינו יודע וכו' - וגם אינם מלוכלכות:

(ו) ויברך ענט"י - היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:

(ז) לחמניות דקות וכו' - יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:

(ח) ואינו קובע - אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:

(ט) פחות מכביצה וכו' - הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]:

(י) פחות מכזית וכו' - דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:

(יא) דבר וכו' - היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:

(יב) שטיבולו - ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:

(יג) באחד משבעה משקין - אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:

(יד) דבש - דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:

(טו) שמן - היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:

(טז) חלב - וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:

(יז) דם - כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:

(יח) מים - ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:

(יט) אין ידיו נוגעות - גזרה שמא יגע בו:

(כ) בלא ברכה - כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:

(כא) אפ"ה יטול וכו' - דחיישינן שמא יטבלנו כולו:

(כב) ה"ז מגסי הרוח - שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:

(כג) שלא היו ידיו נקיות - עיין באחרונים שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:

(כד) יש מי שנראה וכו' - כתבו האחרונים דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה:

(כה) והם נגובים - ר"ל שנתנגבו מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:

(כו) דינו כפירות - והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':

(כז) השותה וכו' - דלא עביד דנגע בידו במשקין שבתוך הכלי לכן לא תקנו נטילה לזה ולכן אף אם אירע שנטל המשקין בידו כגון ששאב בידיו מן הנהר ושתה ג"כ א"צ נטילה דלא תקנו נטילה לשתיה [מ"א]:

(כח) יש מי וכו' - היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת:

(כט) שלא לאכול - כגון שהיו ידיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בינתיים בזה כ"ש דאין נטילה ראשונה עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל:

(ל) ואם וכו' - קאי על כל הסעיף:

(לא) לא הסיח דעתו - דאם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל:

(לב) בלא ברכה - דכמה פוסקים ס"ל דבנט"י לחולין אף אם לא כוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו ומבואר דבריהם בב"י סימן קנ"ט ובשו"ע שם סי"ג ע"ש וא"כ יטול בלא ברכה שמא יצא בנטילה הראשונה ועל נטילה ראשונה לא שייך לברך אף דנמלך לאכול סמוך ממש להנטילה כיון שלא היתה לשם נטילה [אחרונים]:

(לג) אם נגע וכו' - היינו אף בדבר שטיבולו במשקה [מטה יהודה וכ"מ בביאור הגר"א עי"ש]:

(לד) במדבר - הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:

(לה) ואין לו מים - ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:

(לו) פטור מנט"י - מ"מ במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קס"ג:

(לז) ששיעורם ברביעית - היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:

(לח) מלא חפני טיבותא - מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד הש"י והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין [אחרונים]:

(לט) עובר לעשייתן - קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:

(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות - כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:

(מא) מים שניים - הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:

(מב) שגם הניגוב וכו' - הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:

(מג) ומקרי עובר לעשייתן - ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:

(מד) מברך אח"כ - והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:

(מה) לחם טמא - כתב הב"י דהיינו משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע:

(מו) בלא ניגוב וכו' - כן איתא בתוספתא וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב:

(א) בכלי - דאסמכינהו רבנן על מי חטאת או על קידוש ידים ורגלים במקדש דבעי כלי:

(ב) וכל הכלים כשרים - היינו בין של עץ או עצם או זכוכית וכן כלי עור שמיוחדין לקבל משקה וכדלקמן בס"ד ע"ש:

(ג) אפילו וכו' - היינו אף דכל אלו אינם חשובים כלי כלל לענין קבלת טומאה אפילו מדברי סופרים עכ"פ כלים הם וכשרים לענין נט"י:

(ד) וכלי אדמה - היינו טיט שאין נצרף בכבשן רק בחמה וכדומה אבל כשנצרף בכבשן הוא כלי חרס המוזכר בתורה לענין קבלת טומאה:

(ה) שיהא מחזיק וכו' - דאל"ה אין שם כלי עליה לענין נטילה ועיין בה"ל:

(ו) רביעית - היא רביעית הלוג ששיעורה ביצה ומחצה:

(ז) בכונס משקה - ואם נותן לתוכו מים ויוצא טיף אחר טיף בידוע שהוא כונס משקה [ב"ח וא"ר]:

(ח) והוא גדול וכו' - דאם לא היה רק נקב קטן שהמשקין יוצאין בו אבל לא נכנסין מבחוץ לתוכו חשיב ככלי שלם ונוטלין דרך פיו. ואפילו ניקב בשולי הכלי שאין מחזקת רביעית תחת הנקב כתב בב"י להתיר דלא בטל מתורת כלי מחמת נקב זה ונראה שיש להחמיר בזה אם לא בשעת הדחק שאין לו כלי אחר:

(ט) בטל מתורת כלי - בין אם הכלי היה מיוחד למשקין או לאוכלין כמו שבארתי בבה"ל:

(י) אבל אם נוטל וכו' - והטעם דלמטה מן הנקב חשיב עדיין כלי כיון שמחזיק רביעית דמה שנוטל מן הנקב הוי כמו נוטל מברזא לקמן בס"ה. וכל זה הוא דעת השו"ע שהעתיק לדינא את דברי הטור אבל הרבה פוסקים חולקין בזה וס"ל דבכלי חרס המיוחד למשקין אם היה נקב ככונס משקה חשיב כולו שבר כלי ואין נוטלין ממנו כלל אפילו דרך הנקב ואינו דומה לברזא דהתם עשוי מתחלה לכך ומ"מ אם אין לו כלי אחר יש לסמוך על דעת המחבר להכשיר דרך הנקב [ח"א] ובכלי חרס המיוחד לאוכלין [דשיעורו לענין טומאה כמוציא זיתים] וכן בשאר הכלים דאינם של חרס דלא נטהרו מטומאתן לכו"ע ע"י נקב ככונס משקה נראה ממ"א דלכו"ע מותר ליטול דרך הנקב. ודע דלפי המתבאר לקמן בסימן קס"ב ס"ג במסקנת הרבה אחרונים שם לא יהיה מותר דרך הנקב ליטול רק כשהנקב יהיה עכ"פ גדול קצת שקילוח המים יהיה נשפך ממנו בלי הפסק דאל"ה יהיה אסור לכתחלה משום דהוי כעין נטילה לחצאין. וכ"ז במקום הדחק אבל לכתחלה בודאי נכון להדר שיהיה הכלי שלם:

(יא) כיון שמחזיק רביעית - יש מאחרונים שכתבו דכ"ז בניקב אבל בנסדק אף אם מחזיק רביעית למטה מהסדק ואפילו אינו רק כמוציא משקה פסול דחשיב כשבר כלי עי"ז גם לענין טומאה והטעם משום דבנסדק עתידה להסדק כולה [ב"ח] והט"ז חולק עליו וסובר דנסדק דינו כניקב ואין לפסול אא"כ יוצא דרך הסדק טיף אחר טיף דאז הוי ככונס משקה ועיין בח"א שכתב דאם אין לו כלי אחר יוכל לסמוך על דעת הט"ז להקל בזה. ואפילו לדעת הב"ח נראה דבכלי נחשת או שאר כלי מתכות [כמו בלע"ך וכיו"ב] דחזקים הם וע"י שנסדק קצת לא יסדק כולה לא גרע נסדק מניקב ועיין בבה"ל שצדדנו דבכלי זכוכית אפילו אם הסדק דק מאד שאינו אפילו כמוציא משקה אם אין הכלי יכול לקבל עתה החמין כצונן אין ליטול בו. כתב הט"ז אם מועיל לסתום הנקב יש ללמוד ממ"ש הראב"ד פי"ד מהלכות כלים דבטיט אינו מועיל בשום כלי [וכן בסמרטוטין] ובזפת מועיל לכלי חרס דוקא ובכל דבר שהוא ממין אותו כלי כגון של מתכות במתכות או של עץ בעץ בודאי מהני וכ"כ בשע"ת ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם הנ"א:

(יב) כלי שמחזיק וכו' - בטור וב"י איתא דה"ה בשבר כלי שהוא מחזיק רביעית שלא במסומך כגון חבית שנחלקה לארכה שהיא מקבלת על דופנה רביעית שלא במסומך אך י"א דאפילו לדידהו אין להקל בזה אא"כ יחדה לתשמיש ועיין במ"א סק"ג שהאריך בזה והעלה דאין להקל בזה בכל גווני דהואיל והיא שבר כלי לא חשיבא כלל וכן הוא דעת הגר"א בבאורו. וכ"ז דוקא בדפנות הכלי וכנ"ל אבל כלי שנפחתה מלמעלה ויכולה לעמוד על שוליה שלא במסומך ולקבל רביעית נראה דיש להקל ליטול בה אם אין לו כלי אחר אך שיזהר ליטול בה במקום שנפחת ששם הכלי נמוכה דבשפה אחרת שהכלי גבוה כמה אחרונים מחמירין וס"ל דלא חשיבא כלי כיון שאין הכלי מחזיק המים במקום ההוא שנשפכין דרך הצד שנפחת ואם בכלי זה ניקב אח"כ נקב קטן אפילו רק כמוציא משקה בלבד יש להחמיר שלא ליטול בו שוב כלל:

(יג) רביעית כשסומכים אותו - לאו דוקא דה"ה אם מחזיק הרבה יותר מרביעית ע"י סמיכה אינו אסור אא"כ ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית כשלא יסמכוהו אבל אם ישאר בו רביעית אחר שפיכה לא נתבטל משם כלי:

(יד) אינו כלי - והיינו כשלא היתה תחלת תיקונו כך דאם היתה תחלת תיקונו כך הלא חשיב כלי וכדלקמן בס"ה אלא מיירי כשנפחת אח"כ קצת ממקום מושבו שאינו יכול לישב עי"ז שלא ע"י סמיכה או שהיה כלי כעין מגופה דאף אם נעשה מתחלה כך אינו חשיב כלי וכדלקמיה:

(טו) מגופה וכו' - וה"ה בכיסוי כלים שהם חדין ואין מקבלין רביעית שלא ע"י סמיכה אסור אא"כ תקנן אבל אם היו רחבים מתחלה ומקבלין רביעית כשרים משום דמשתמשין לפעמים בהן ג"כ לקבל ויש מחמירין בזה אא"כ יחדן בהדיא לקבלה:

(טז) שהיא חדה - היינו שהיא חדה למטה במקום שיושבת בפי החבית ולמעלה על גבה יש בה חלל לקבל:

(יז) אין נוטלים ממנה - ואף דהיא נעשית מתחלה חדה מ"מ לא נחשבה ככלי שתחלת תיקונו כך המבואר בס"ה דמותר משום שלא נעשית מתחלה בשביל לקבל בה משקין רק עיקרה לכיסוי הוא וכן לא דמי לשק וקופה המבואר בס"ד דמחמירין שם דלא מהני אף אם תקנן לשבת בלא סמיכה משום דבזה עכ"פ משתמשין בה לפעמים לקבלת משקין:

(יח) שתקנן ועשה וכו' - ר"ל שתקנן במה שעשה וכו' והקשה הט"ז הלא נודות עור עשויין לקבל משקין ותחלת עשייתן כך הוא ודמי לכלי שתחלת תיקונו כך שבס"ה ולמה צריך תיקון ותירץ דאינו חשיב בית קבול שלהן בלא תיקון מושב שכשאין בהם מים אין בהם חלל אלא מונח זה על זה:

(יט) לפי שאינם עשויים - היינו דאינם עשויים כלל מתחלה לקבל בהן משקין:

(כ) כובע של לבדים - היינו מה שאנו קורין קאפעלושין וכן יארמעלקעס ואפילו הם של עור:

(כא) ע"י הדחק מותרים - היינו כשהם קשים ואין המים זב מהם. ודע דהרש"ל חולק וס"ל דכובע לא נעשה לקבלה כלל ולא עדיף משק וקופה. וכתב הח"א דבשעת דחק גדול כגון בדרך ואין לו כלי אחר מזה יטול ובלי ברכה [וכתב דאז יכרוך ידו במפה] אבל שלא בשעת דחק גדול יש להחמיר דגם עוברי דרכים בזמנינו אין שותין מאלה וכ"כ הפמ"ג דלא יברך על נטילה זו:

(כב) שתחלת תיקונו כך - ר"ל שנעשה מתחלה להשתמש בה ע"י סמיכה:

(כג) מלא נקבים - הנה מסתימת המחבר משמע דאין חילוק בין נקבים קטנים לגדולים דהואיל בעת שמניח האצבע עליו אין המים יוצאים מקרי שפיר כלי וכשר לנטילה ולפ"ז ה"ה בליווע"ר שלנו שיש רק נקב אחד רחב למטה במקום יציאת המים וכשמסיר האצבע יוצאין המים בשפע ג"כ מותר אבל מלשון הרמב"ם [והובא בט"ז] משמע דדוקא כשהנקבים שמהן יוצאין המים הם דקין מאד שאף כשמסיר האצבע אין יוצאין המים מחמת זה רק מעט באיחור גדול אבל כשהנקבים הם גדולים אסור וכ"ש בליווע"ר שלנו דאסור ועיין בבה"ל:

(כד) מותר ליטול ממנו - דהיינו שמסיר האצבע והמים יוצאים מלמטה. כתבו האחרונים דאין ליטול ידיו מהכלי (שקורין גיסקאן) דרך הדד [והיינו מה שעושין הדד כחצי עגולה] ודוקא כשהדד גבוה משפה של הכלי ומשום דאין הכלי מחזיק המשקה רק עד השפה לכן מהשפה ולמעלה אין שם כלי עליה אבל אם הדד שוה לשפת הכלי מותר ליטול גם מן הדד ואם הדד נמוך משפת הכלי יטול רק דרך הדד ולא מהשפה של הכלי ומשום דאין הכלי מקבל מים רק עד הדד נמצא דלמעלה מזה אין שם כלי עליה ויש מקילין בזה. וכל זה דוקא כשהדד הוא כחצי עגולה אבל אם הדד הוא כשפופרת (שקורין שנוי"ץ) אף שהוא בולט למעלה משפת הכלי משמע ממ"א דמותר ליטול אף דרך הדד ויש אוסרין דרך הדד:

(כה) כלי שיש בו ברזא - היינו מה שקורין (צאפי"ן) או מה שקורין (האנדפא"ס) שיש לו יתד מלמטה ובשעה שרוצה ליטול ממנו דוחה היתד למעלה ונשפך המים רק שצריך ליזהר להחזיר בכל שפיכה ושפיכה וכדלקמן בסוף ס"ט. ועיין במ"א לקמן סימן קס"ב דכשנוטל מהאנדפאס צריך ליטול רביעית בבת אחת על היד:

(כו) למטה - ר"ל אף בשוליה אפ"ה לא נתבטל ממנה שם כלי ע"י נקב זה ומותר ליטול בין דרך הברזא ובין למעלה דרך פי החבית:

(כז) הואיל ומתחלה נעשה וכו' - וה"ה אם נעשה נקב בכלי המבטלו משם כלי ותיקן שם ברזא להשתמש דרך שם חשיב ג"כ כאלו נעשה מתחלה לכך כיון שעתה ייחד הברזא נעשה כלי עי"ז [מ"א]:

(כח) לקבל ע"י כך - ר"ל ע"י הברזא שתחוב שם מחזיק המים שלא ישפכו דרך הנקב ומוכח מאחרונים דבכלי של חרס צריך שיהיה הברזא מהודקת שלא יהא מנטפת דרך שם דאם מנטף טיף לא עדיף מאלו לא היה שם ברזא כלל ואפילו ליטול דרך הנקב אסור אף שמחזיק רביעית מן הנקב ולמטה ובשאר כלים מותר ליטול דרך הנקב אם מחזיק רביעית ממנה ולמטה. ולפ"ז בהאנדפא"ס שלנו שהברזא בשולי הכלי מלמטה אם אינה מהודקת ומטפטף המים דרך שם נתבטלה מלהיות כלי עד שיתקנה ואסור ליטול ממנה:

(כט) בחפניו - ואפילו היו ידיו טהורות:

(ל) ושפך ממנה - היינו אחר שכבר נגמר הנטילה מיד האחת שפך מהמים הנשאר תוך פיסת ידו על היד השניה להכי אינה כלום דלא באה הנטילה מהכלי. ואם החזיק הידים זו תחת זו ושפך אחד על היד העליונה וממנה ממילא נשפך גם על היד השניה שתחתיה נטהרה עי"ז וכדלקמן בסימן קס"ב ס"ה דנטילה אחת הם:

(לא) והוא שהיתה - דמבואר לקמן בסימן קס"ב דמים הראשונים ששופכן על ידו לשם נטילה הם עצמן נטמאו בנגיעתן בידיו וא"כ אם ישפוך מיד אחת על ידו השניה לא יטהרו אותה כיון דהמים עצמן טמאים הם ולכן כתב שהיתה ידו הראשונה טהורה שאז לא נטמאו המים ששפך עליה:

(לב) טהורה - כתבו האחרונים דעכ"פ לא התיר ר"ת אלא רק לשפוך מיד זו לחברתה אבל לא לשפשף וליגע דאם ישפשף ויגע בה אף שהיא טהורה הלא תהיה נטמאת בנגיעתה בחברתה:

(לג) רביעית בב"א - ובכגון זה אף שהיתה טמאה נטהרה ידו בשפיכה אחת וגם המים עצמן לא נטמאו דרביעית בבת אחת עשוה כמקוה המטהרת שגם המים טהורים הם כדלקמן בסימן קס"ב ולכן יכול לשפוך ממים אלו גופם שנתקבץ לתוך פיסת ידו על יד השניה מיהו זה דוקא אם שפך הרביעית על ידו כראוי דהיינו כדין נטילה על כל היד מבפנים ומבחוץ דאלו שפך כולה רק לתוך פיסת ידו אין זה נטילה כראוי וידו הראשונה עצמה טמאה וגם המים נטמאו בה:

(לד) היא עיקר - וכן הוא דעת ש"פ דלא כר"ת [הגר"א]:

(לה) לכתחלה - ורש"ל החמיר אף בדיעבד וגם לדעת רמ"א הוא דוקא בשעת הדחק אבל בנזדמנו לו מים יטול שנית ובלי ברכה:

(לו) שדולה מים וכו' - ר"ל שדולה אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור [רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:

(לז) מכחו הם באים - ואף דנט"י מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג"כ ופשוט דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:

(לח) ואם הטביל ידיו - היינו שתחבן במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי"ד דטבילה נמי מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:

(לט) שהם שאובין - ואין מכשירין מכח טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט"ז דהראב"ד מכשיר בשאובין ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ"ש שם בבה"ל:

(מ) חוץ לצינור וממשיך - ושיעור ההמשכה שיתבטל שם שאובין עי"ז הוא ג' טפחים [פמ"ג מיו"ד סי' ר"א סל"ו] ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד' שפות לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא ואין שייך שם טבילה כלל:

(מא) שהמשיכוה - ואף דלענין טבילת הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]:

(מב) כשרה - ודוקא שיש בו מ' סאה [רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:

(מג) לתוך החריץ - ר"ל לתוך החריץ של הצנור:

(מד) בכונס משקה - ומבואר לעיל בס"א דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב"י לעיל בראש הסימן במה שהביא בשם מהרי"ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:

(מה) מחבר הכלי ליאור - וה"ה אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע"י שהמים נוטפים דרך הנקב [ש"ג ומ"א]:

(מו) לענין טבילה - דניצוק אינו חיבור שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע"י ניצוק דק כזה:

(מז) ויש חולקין - ורש"ל הסכים כדעה זו מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל ידיו ע"י הכשר חיבור הניצוק ואח"כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א"ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס"ח דלא בעי כח גברא פסול משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלום שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע"ר קאסטי"ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י"ל דשרי לכו"ע אף להיש חולקין דניצוק רחב כזה לכו"ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל בכיפין:

(מח) הקבועים - דלנט"י כלי בעינן וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע"פ שעשה להן בית קבול. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]:

(מט) כלי תחלה וכו' - הטעם כיון שהיה עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:

(נ) נוטלין ממנו - ר"ל דרך ברזא שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט:

(נא) אם הכניס ידיו וכו' - אקדים קצת כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום דס"ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ"ל וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט"י ורק שיטול מכלי ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:

(נב) לא עלתה נטילה - היינו אף לאותן דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה"ל:

(נג) י"א שעלתה - ולא בעינן מים אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס"ל דלא בעינן בנט"י:

(נד) וי"א וכו' - ואפילו יש בהם ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ"ל וגם דמדמינן לקידוש ידים דמקדש דקי"ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ"ב]:

(נה) ובשעת הדחק - כגון שאין לו כלי אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:

(נו) יכול לסמוך - וט"ז הביא בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:

(נז) נוטל בלא ברכה - דשמא הלכה כהמקילין וכבר יצא ע"י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:

(נח) מניחה על ברכיו - והיינו דרוצה ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:

(נט) ונוטל ממנה - ומנענע בברכיו כל פעם שיצאו המים [מ"א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו"ע דמכחו ממש באים בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ"א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר לקמיה בסעיף י':

(ס) מוטה בארץ - היינו שלא ע"י אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע"י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה בס"י דחשיב כח גברא:

(סא) דרך נקב שבה - שנעשה בשביל ברזא ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:

(סב) לא עלתה - דצריך שיבואו על ידיו מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:

(סג) חשיב שפיר וכו' - כיון דע"י הסרתו מקלחין המים:

(סד) בכל שפיכה ושפיכה - פי' בכל קלוח וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח ראשון ליטול יד כראוי:

(סה) אם הטה וכו' - ואפילו היכא שהמטה החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ"ה שפיר דמי כיון דאדם הנוטל ידיו אח"כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי"ג דבכונת נותן או נוטל סגי:

(סו) והלך וישב לו וכו' - ולא דמי למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:

(סז) עלתה לו נטילה - עיין בבה"ל שטוב להחמיר בזה לכתחלה:

(סח) חרש, שוטה, וקטן - דאינם בני דעת:

(סט) עובד גילולים, ונדה - אף דבנוטל ידים לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה] בנטילה לחולין לא גזרו וי"א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:

(ע) דינו כקוף - המבואר לקמיה דיש פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא"כ בזה ואף דאין בו דעת לא גרע משוטה:

(עא) מין חיה - ויש בה קצת דעת לתשמיש:

(עב) יש פוסלין - דאין כאן כח גברא:

(עג) ויש מכשירין - ס"ל דלא בעינן שיבוא על ידיו רק מכח נותן:

(עד) יש להחמיר - ובדיעבד כשר [מ"א] ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה זו:

(עה) ולכתחלה יכוין - והמ"א כתב לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:

(עו) וכוונת נותן וכו' - ואם היה הנותן פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:

(עז) במי מעין - היינו בכל מימות הנובעין אף שהם נזחלין למרחוק:

(עח) אפילו אין בו וכו' - דבמ' סאה פשיטא דמהני אפילו בשאר מימות שאינם נובעין:

(עט) כל שמתכסין - וכמו לענין טבילת כלים דקי"ל דמעין מטהר בכל שהוא כל שמתכסין בו וכ"ש בנטילה דרבנן וגם דבטבילת הגוף נמי לכמה פוסקים א"צ במעין מ' סאה דוקא אלא כשיעור שיתכסה גופו של כל אדם לפי מה שהוא ואף דלא קי"ל כן עכ"פ בנט"י יש להקל:

(פ) בבת אחת - דאף דכשר לטובלן אחת אחת וכמו בסי"ח שיעור המים צריך שיהיו ראויין לטובלן בבת אחת:

(פא) במי מקוה - שאינם נובעין אלא שנתכנסו במקום אחד ממי גשמים או הפשרת שלגים ואם הם עכורים הרבה עיין לקמן סימן ק"ס ס"ט:

(פב) שדינו כמעין - דמדאורייתא אף במים מכונסין סגי לטבילת כלים ברביעית אם הם כלים קטנים שמתכסין בהמים ורק חכמים הצריכו בהם מ' סאה כמו בטבילת הגוף ולענין נטילה דרבנן לא החמירו [ר"י]:

(פג) שצריך מ' סאה - דס"ל דכיון דבטלו רבנן טבילה בפחות מן מ' סאה במים מכונסין שוב אין בו טבילה כלל לכל דבר [תוספות]:

(פד) כדברי המיקל - דדברי סופרים הוא:

(פה) לכתחלה - אבל בדיעבד או בשעת הדחק יש להקל. [ח"א] ועיין בה"ל:

(פו) שהם זוחלין - דמי גשמים אינם מטהרין בזוחלין אלא במכונסין:

(פז) ויש בהם וכו' - ר"ל אפילו ביש בהם מ' סאה יש להסתפק אם מהני לטבילת ידים והיינו אפי' להמקילין לעיל לענין מקוה בשאין מ' סאה אפשר דהכא גרע טפי דהתם עכ"פ מן התורה לא בעינן לטבילת כלים ארבעים סאה והכא מן התורה פסול אף לטבילת כלים במי גשמים זוחלין דאלו להמחמירין לעיל וסברי דבעינן דוקא מ' סאה כמו בטבילת כל הגוף פשיטא דזוחלין לא מהני:

(פח) יש להסתפק וכו' - וע"כ יחזור ויטול בלא ברכה והגר"א פסק דלכו"ע זוחלין לא מהני כלל:

(פט) שבקרקע - אבל בכלי המחוברת לקרקע אין בה טבילה לכו"ע דאין טובלין בכלים ועיין לעיל סעיף ח':

(צ) אין מטבילין - דבעינן מים הכשרים לטבילת הגוף וטעם הראב"ד הוא משום דמצינו לענין טבילת בעלי קריין לד"ת שטבילתן מדרבנן דמותר בשאובין שבקרקע כדלעיל בסימן פ"ח בב"י:

(צא) שהמשיכוה כולה - ר"ל דאף אם היתה כולה שאובין רק שהמשיך את המים דרך הקרקע למקום אחר כשר בזה וכנ"ל בסעיף ז':

(צב) לא נטילה - דנטילה מכלי בעינן והכא לא נטל כלל מהכלי:

(צג) בנטילה - פי' שנטל ידו אחת מכלי כדין והשניה טבל בנהר או במקוה ולענין הברכה מברך בזה על נט"י אף לדעת הרמ"א לקמן כיון שידו אחת היתה בנטילה [אחרונים]:

(צד) א"צ שתי פעמים וכו' - דכל אלו הצריכו משום דנטמאו המים כשבאו על ידיו כמבואר בסימן קנ"ח וקס"ב אבל בטבילה לא שייך זה:

(צה) ולא ניגוב - עיין לעיל בסוף סימן קנ"ח במ"ב:

(צו) אינו מברך וכו' - שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו:

(צז) וי"א וכו' - והאחרונים הסכימו כדעת המחבר לברך ענט"י ורק אם המים פסולים לנטילה ורק לטבילה וכדלקמיה בסימן ק"ס ס"ט מברך על טבילת ידים:

(א) שנשתנו מראיהן - וילפינן זה ממים של כיור שהיה לקידוש ידים במקדש דפסולין בשינוי מראה [ב"י בשם הרא"ה]:

(ב) מחמת עצמן - כגון שעמד בכלי זמן רב עד שנעשה ירוק ע"י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב"ם לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו מחמת עצמן:

(ג) מחמת דבר שנפל - כגון דיו ושארי מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה"ה אם נשתנה ע"י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע"י עפר וטיט שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט' משום דדרך גידול המים הוא כן להיות מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס"ט:

(ד) מחמת מקומן - בין שנשתנו כשהיו עומדין בקרקע ובין אח"כ כששאבן בכלי ונשתנו ע"י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ' סאה אינו פוסל מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א"כ נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו"ב שאר מי פירות וכמבואר ביו"ד [סימן ר"א סעיף כ"ה כ"ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל כמבואר שם:

(ה) פסולין - ואם חזרו לברייתן כשרים [מ"א וש"א]:

(ו) מלאכה - דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין העומדים לשפיכה ופסולים לנטילה:

(ז) ששרה בהם - דחשיב זה מלאכה ונעשו המים שופכין ואפילו אם שרה בהן אחר שאינו בעל המים [שע"ת] וכן בשארי מלאכות אין חילוק בין הוא עצמו לאחרים אכן בחידושי רע"א מסתפק בכל זה:

(ח) אפילו נתכוין - כיון דעכ"פ נתכוין לשרות פתו במים אבל אם לא נתכוין כלל לשרותו ונפל מעצמו במים כשרים דלא שוינהו כשופכין [וה"ה אם נפל כלי במים והודח שלא במתכוין]. אם נפל בגד לתוך המים והוציאו משם לא נפסלו המים כיון שלא נתכוין וכמו בפת אבל המים שמיצה מהבגד פסולים [אחרונים]:

(ט) ואם צינן וכו' - דחשיב מלאכה שע"י המים נצטננו ואם היה היין צונן ונתן לתוך המים רק שלא יתחממו מחום היום כשרין וה"ה אם נתן בתוכן דגים חיים שלא ימותו דכל זה לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם רק ששומרים אותן. ואפילו אם מת הדג אח"כ לא נפסלו המים [א"ר]:

(י) ואם הדיח - מדבר הדבוק בהן או כדי שיסתלק מהן הריח:

(יא) כלים - וה"ה אם הדיח בהן ירקות [רי"ו] ומשמע לכאורה דאם היו מודחים ונקיים כשרים המים דלא מקרי מלאכה כלל דומיא דכלים [מ"א] ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דמיקרי מלאכה ופסולין ויש מקילין בדיעבד אם הם לחים ונקיים מעפרורית ונתנם רק שיעמדו לחלוחית שבהן ואם יזדמן לו אח"כ מים נכון ליטול שנית ובלי ברכה:

(יב) פסולים - וה"ה שאר מלאכות כגון שנתן בהם כלים שנתבקעו בימות החמה כדי שיתכווצו או שמדד בהן מדות וכן אם היו עומדין המים בכלים שיש בהם שנתות בשביל משקל [דהיינו שיש בהן חריצין לסמן לליטרא ולשני ליטראות דכשנותנין בתוכן הדבר שרוצין לשקל עולה המים עד החריצין] ושקלו בתוכן איזה דבר חשיב נמי מלאכה ופסולין [מ"א וש"א] ואם נתן בתוך המים דבר שמריח כתב בשל"ה לאסור אבל האחרונים הסכימו דאין בו איסור כלל דאינו עושה מלאכה בהמים אלא בא להשביחן:

(יג) או חדשים - ואם היה בהן עפרורית א"כ יש צורך בהדחתן פסולים. אם ניסה במים הכלי אם ניקב שיזובו המים או לא יש לדון דלא מקרי נעשה בהם מלאכה דאין המים עושין שום פעולה וגילוי מילתא בעלמא היא כ"כ בחידושי רע"א ומ"מ מסיק שם דצ"ע לדינא ובברכ"י בשם בית דוד מחמיר בזה:

(יד) אם טבל וכו' - דטבילת ידים לחוד לא הוי מלאכה וגם אין נמאסין המים בטבילת ידים ולכן לא הוי כשופכין ואף אם לא היו הידים נטולות לא נטמאו המים בנגיעתן כדלקמיה בסעיף י"א [מ"א]:

(טו) הגלוסקין - מיני עוגות שלאחר עריכתן דרך לטוח פניהם במים ופעמים טובלין אותן בהמים ופעמים שטובל ידיו וטח על פניהם [ר"ש]:

(טז) או שחפן מהם וכו' - זו ואין צריך לומר זו [פמ"ג]:

(יז) הנשארים - בכלי אבל אלו שבחפניו אם טח בהן פני הגלוסקא הרי נעשה בהן מלאכה:

(יח) שהנחתום מדיח - דסתם ידים העוסקים בעיסה נקיים ואין בהם לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים דלעיל [ב"י] ומחמת הבצק צ"ל דלא חשיב להם מלאכה [ואפשר משום דיכול להסירם גם בלא הדחה] וט"ז חולק על דין זה והוכיח דהרמב"ם ס"ל דחשיב זאת מלאכה גמורה דמדיח ידיו מן הבצק וכן פסק רש"ל וכן הסכימו שארי אחרונים:

(יט) ושלפני הספר - שמדיח שם לפעמים כלי מלאכתו וכדומה אבל אינו בחזקה שהדיח שם ולכן כשרים מספק וכדלקמיה בסי"א:

(כ) התרנגולים או שלקק וכו' - לפי המבואר בב"י לאו דוקא אלו אלא ה"ה בכל בהמה חיה ועוף חוץ מיונה:

(כא) יש מי שפוסל - דמדמינן למים של פרת חטאת דנפסלין בשתית בהמה חיה ועוף [חוץ מיונה] ויש מפרשים שם הטעם משום מלאכה דכשמגביהין ראשיהם רר מפיהם המים ששותין ומים אלו חשיב כמו שנעשה בהם מלאכה [דנשתמשו בהן לשתיה] ופוסלים כל המים בתערובתן וה"ה לנט"י דפוסלת בהן מלאכה:

(כב) ואין דבריו נראין - דדוקא בפרת חטאת נפסלת במלאכה כל דהו וגם דכל הראשונים ס"ל דלא חשיב מלאכה גם בפרת חטאת ופירשו שם טעמים אחרים דאינם שייכים כאן ומלבד זה לענין נט"י לא נפסלו עי"ז כל המים דנתבטלו בתערובתן ברובה כדלקמיה:

(כג) אלא בין וכו' יש להכשיר - ואחרונים חילקו בענין זה דאי בתרנגולים וכן בשאר חיות ועופות כשרים כדעת המחבר וכנ"ל אבל בשתית כלב וחזיר פסול משום מיאוס דנמאסין המים משתיה ונעשו כשופכין ובחיי אדם כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על דעת המחבר להתיר אף באלו. אם שתה מהם נחש אין נוטלין מהם לידים ומים שנתגלו בעלמא אין חוששין האידנא לשמא שתה מהן נחש דאינם מצוים ואף מי שנזהר מזה לשתיה לענין נטילה אין להחמיר [ב"ח]. מים פסולין שנתערבו במים כשרים בטילין במיעוטן ומשלימין אפילו לרביעית אם לא נשתנו מראיהן [אחרונים]:

(כד) או בקרקע - פי' אפילו היו בשעת מלאכה מונחים בקרקע כיון שהיו שאובין מתחלה מלאכה פוסלת בהם אבל כשעשה מלאכה בהם במחובר כשרים לנט"י בתלוש:

(כה) לא במי מקוה - כ"ז לענין עשית מלאכה אבל לענין אם נפסלו משתיית בהמה אין חילוק בין שאובין למי מקוה ופסולין [ט"ז] וכ"ז לענין לשאוב בכלי מים ממי המקוה לנט"י אבל להטביל ידיו בהמקוה גופא מותר אף בזה. ולענין שינוי מראה עיין לעיל במ"ב סק"ד:

(כו) שהיד סולדת - שנמשכת מאחוריה שלא תכוה:

(כז) בהם - ויש מחמירין ביד סולדת בהם וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה דהעיקר כדעת השו"ע ובפושרין אין איסור כלל לכו"ע ואפילו אם היו חמין מתחלה ונצטננו ונעשו פושרין ג"כ מותר ולפ"ז אפילו אין לו מים אחרים כ"א חמין שהיד סולדת בהן יראה להמתין מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהן ויהיה מותר לכו"ע:

(כח) להטביל בהם - ככל מעינות דחמי טבריא מעין הוא. ואפילו אין בהם מ' סאה וכנ"ל בסימן קנ"ט סי"ד:

(כט) אבל ליטול מהם וכו' - ואפי' ממעין גדול שיש בו מ' סאה:

(ל) בכלי לא - ואפי' בנצטננו אסור משום דאינם ראוין לשתיית כלב וכדלקמיה:

(לא) דרך חריץ - שבקרקע וה"ה אם הלך דרך צינור אם אין עליו שם כלי [פמ"ג]:

(לב) והפסיקן - מהמעין דאז בטל ממנו תורת מעין ואינו רק מקוה:

(לג) מטבילין בהם - דהשתא כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש:

(לד) ואם אין בהם וכו' - ואף להמכשירין לעיל בסי' קנ"ט סי"ד בפחות מארבעים סאה אף במקוה הכא בחמי טבריה מודו דגזרינן אם נבוא להטביל ידים היכא דאפסקינהו מהמעין יאמרו דהמים של חמי טבריה הם כשאר מים ויבואו ליטול מהם אף בכלי:

(לה) אין מטבילין - דגם בזה גזרו שמא יבוא ליטול גם בכלי כיון דאפסקינהו ממקומן ואין בהם עצמם ארבעים סאה ודעת הרר"י כיון דמחוברת למי המעין וכשר אף לטבילת גופו שוב לא שייך למגזר שמא יבוא ליטול אף בכלי:

(לו) מפני שהן מרים - ואינם ראויים וכדלקמיה בס"ט דאלו מחמת חמימותן אין לפסול וכמ"ש המחבר בס"ו:

(לז) הכלב - אף שמשונים בטעמם משאר מים שאינם ראוים כ"כ לשתיית אדם כיון שעכ"פ ראוים לשתיית הכלב כשרים לנטילה. ודע דלדעת היש מחמירין שכתבנו לעיל במ"ב סקכ"ז לענין חמי האור כ"ש דיש להחמיר כאן לענין חמין של מעינות שלא היה להן מעולם שעת הכושר:

(לח) מים מלוחים - מי הים אם הרתיחו אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז] ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין:

(לט) שאין הכלב וכו' - דכיון שהם סרוחים כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י [אחרונים]:

(מ) למי מקוה לטבילה - וה"ה לטבילת ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]:

(מא) אם הכלב יכול וכו' - דהיינו שאין עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח:

(מב) כשרים - ומחמת שינוי מראה אין לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב:

(מג) שתחלתו מן המים - ר"ל שתחלת ברייתו מן המים:

(מד) יבחושין אדומים - שנתהוו מן המים ואין בזה משום שינוי מראה שעיקר תחלת גידולו כך היה:

(מה) אם ריסקן וכו' - והמ"א בסימן קס"ב כתב דבזה חמיר משלג דאף לטבול הידים בתוכן יש להחמיר אם לא ריסקן אף דבשלג מותר בטבילה בתוכן בשעת הדחק וכדלקמיה בסי"ב במ"ב עי"ש:

(מו) ספק אם נעשה וכו' - היינו בין שנסתפק אחר הנטילה או אפילו קודם נטילה מותר לו ליטול ידיו בהם אם אין לו מים אחרים:

(מז) אם יש בהם כשיעור - ובזה דוקא אם נסתפק לאחר שנטל ידיו אבל מקודם לא דמה שאינו יודע לברר אם יש בו כשיעור אינו חשוב ספק [מ"א וש"א] וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל:

(מח) טמאים או טהורים - פי' מים פסולים או כשרים [ב"י] דלנטילה לחולין אין המים נפסלין מחמת טומאתן כדלעיל בסימן קנ"ט סי"א:

(מט) טהור - והטעם דנטילה דרבנן הוא ולא החמירו בספיקא ואפילו היו כל הספיקות יחד כשרין:

(נ) וכל ספק טהרה וכו' - כגון אם היה הכלי שלם או לא וכה"ג איזה ספק:

(נא) ויש מי שאומר וכו' - על כל הסעיף קאי והטעם כיון שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא:

(נב) יטול ידיו - ובב"י משמע דנכון להדר אחר מים דאם אינו מקיים נט"י כראוי קשה לעניות:

(נג) ויוציא עצמו וכו' - ואם יודע שנטל כהלכה ואח"כ נולד בהן ספק כגון שנסתפק בהן אם הסיח דעתו אם לאו או שיודע שלא הסיח דעתו רק שהושיט ידיו סמוך למקום הטינופת וספק אם נגע בהם ספק לא נגע א"צ לחזור וליטלן אפילו לצאת ידי ספק מפני שמעמידין אותן בחזקתן:

(נד) לא נפסלו - וכמו בס"ב בנחתום ואע"ג דבנטל ידו אחת ושפשפה בחברתה נטמאו המים שעל ידו כדלקמן בסימן קס"ב ס"ד מים שבכלי לא נטמאו בנגיעתו בהם. ולכן היוצא מבהכ"ס ובא ליטול ידיו יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולשפוך המים לחוץ והמים הנותרים בדלי לא נטמאו בנגיעתו בהם וכשרים לנט"י לסעודה. ואם שכשך ידיו בדלי גופא לטהרן עי"ז הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין [אחרונים]:

(נה) ממים שנטל וכו' - משום שכבר נטמאו המים ועוד שנעשה בהם מלאכה ולכן אפילו אם נטל מרביעית בבת אחת ג"כ אסור:

(נו) והכפור - גשמים שנקפו בירידתן והוא כעין ברד:

(נז) והמלח - לאו בכל גווני מותר במלח דלנטילה בכלי על ידיו הלא פסל המחבר לעיל בסעיף ט' אף במים מלוחים ורק בטבילה בתוכן מותר כשיש בהן כשיעור מקוה ומשום דגם לטבילת הגוף כשרין ומפני דכל אלו שנוים יחד לענין מקוה כללן גם כאן אף דאינם שוים בדינם לגמרי:

(נח) אם רסקן וכו' - אבל בלאו הכי אין נוטלין בהן בכלי אבל לטבול הידים בתוכן אם יש בהן כשיעור מקוה מותר בשעת הדחק כשאין לו מים אף בלא רסקן ואפילו אם אין השלג מכונס הרבה בבת אחת אלא מונח על פני הארץ ונמוח הרבה כל שיש מ' סאה מחובר יחד טובלין בו ומ"מ נראה דצריך שיהיה עכ"פ כדי לכסות ידיו במקום שתוחבן:

(נט) יש מי שאומר וכו' - לא קאי אריש הסעיף דהני הוי בכלל מים אלא לאפוקי מי פירות בלבד קאתי דאינם חשובים מים וכש"כ יין דלא והטעם דנט"י סמכו על קרא דוידיו לא שטף במים ולכן צריך מים דוקא [ב"י]:

(ס) וי"א שהיין כשר - וכש"כ שאר מי פירות ושארי משקין דס"ל דלא הצריכו דוקא מים לנטילה ומשום ביזוי אוכלין אין בזה כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד:

(סא) אלא שאסור וכו' - היינו בין נתן לתוכו מים בין לא נתן דבכולם מקרי יין חשוב וקובע ברכה לעצמו כדלקמן בסימן רע"ב סעיף ה':

(סב) לעצמו - בורא פה"ג אבל בשארי משקין ומי פירות דלא נתעלו בברכה בפני עצמן נוטלין אף לכתחלה לדעה זו:

(סג) אבל אדום לא - דנשתנו ממראה מים ויש אומרים הראשון ס"ל דאינו חשוב שינוי מראה כיון דעומדים במראיתן שהיו מתחלה [רא"ש] ואם היה לבן ועשה אותן אדום ע"י צבע [כמו שעושין כמה פעמים ביינות שלנו] משמע דלכו"ע פסולין:

(סד) ויש מי שאומר שכל מי פירות וכו' - היא דעה שלישית דמחלקת בין יין למי פירות דביין פסול מדינא אף בדיעבד כדיעה ראשונה אבל במי פירות נוטלין בשעת הדחק דס"ל דכל מי פירות קרוי מים חוץ מיין ולדינא יש להורות כדעה זו להחמיר ביין ולהקל במי פירות בשעת הדחק:

(סה) וכ"ש דמותר וכו' - ומשום שינוי מראה לא נפסלו דס"ל דהיכא דאשתני לעילוי לא חשיב שינוי [מ"א וש"א] ועיין בביאור הגר"א דמשמע דלא ס"ל סברא זו:

(סו) שיהא במים רביעית - שכן תקנו חכמים לנט"י. ושופכה בשני פעמים על ידיו דבפעם ראשון מטהר הידים ובשניה מטהר המים שעליהם כדלקמיה ואם שפך הרביעית כולה בב"א על שתי ידיו ג"כ נטהרו ידיו אף שלא שפך אלא פ"א וכמבואר בסי' קס"ב. וכ"ז במקום שאין מים מצוים אבל במקום שמים מצוים טוב שיטול בשפע וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"י:

(סז) לאחד - בין שנוטל על שתי ידיו בב"א [כגון ע"י אחר שיטול עליהן] ובין שנוטל ידיו אחת אחת לעולם סגי ברביעית אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר ג"כ אין לפחות משיעור רביעית [תוספתא והובא בב"י] ונראה משום שבכלי צריך רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר:

(סח) שבאו ליטול כאחד - כתבו האחרונים דהיינו שמתחלה כוונו ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק על עצמו עולה הנטילה גם לו דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה אבל אם לא כוונו מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן בסימן קס"ב סעיף ד':

(סט) האחרון א"צ - ודוקא כשיגיעו המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו:

(ע) ואפילו בזה אחר זה - ר"ל לא מבעיא כשפשטו ידיהם בבת אחת זה תחת זה דמהני הנטילה לשניהם אלא אפילו אם פשט השני ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה כיון שמתחלה כוונו לזה ליטול יחד וכנ"ל:

(עא) שלא יפסיק הקילוח - דעי"ז חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א]:

(עב) סמוך וכו' - דאז חשבינן כיד אחת אבל במרוחקים הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו:

(עג) ויש מתירין אפילו וכו' - ר"ל שנוטלין לגמרי בפני עצמן כל אחד ואחד ולדעה זו ג"כ דוקא כשבאו ליטול בבת אחת אלא דהשני המתין עד שיטול הראשון אבל כשבא השני אחר זמן לא מהני לפחות משיעור רביעית עי"ז [טור]:

(עד) גם לשני זה עולים וכו' - אך לדעה זו צריך הראשון לשפוך על ידיו שתי פעמים ולצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי שיוכל ליטול את ידיו משא"כ לדעה ראשונה צריך שישפוך הראשון כל הרביעית מים על ידיו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעה זו דהוא דעת הרבה פוסקים וכמ"ש בבה"ל:

(עה) ועל דרך זה וכו' - ר"ל שמותר ליטול זה אחר זה אפילו בכמה אנשים ומטעם הנ"ל:

(עו) מחצי לוג לג' - וא"ת כיון דברביעית סגי לשנים א"כ רביעית ומחצה סגי לשלשה י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה. ובדיעבד אם נטל האחד מחצי רביעית יוכלו ליטול שני האחרונים מרביעית הנשאר:

(עז) ג' פעמים - בטור כתב שני פעמים דעיקר הנטילה משום טהרה הוא שני פעמים ורק אם יש עליהם לכלוך החוצץ צריך ליטול פ"א מקודם להעביר הלכלוך כדלקמן בסימן קס"ב:

(עח) זה בצד זה - ואין מטמאין זה מזה בנגיעתן דכולם כיד אחת חשיבי כדלקמן בסימן קס"ב ס"ה ודי בזה ג"כ ברביעית לשנים ובחצי לוג לג' וד' ובאופן השפיכה דהולך השמש ויוצק מים על כולם ומסתברא דדעה הראשונה מקלת ג"כ בזה:

(עט) או זה ע"ג זה - ולא אמרינן דנטמאו המים מידו של ראשון דכולם כיד אחת חשיבי וכנ"ל:

(פ) שירפו וכו' - היינו שלא ידחקו זה על זה:

(פא) שאם נטל משמינית וכו' - ואפילו נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד דוקא:

(פב) של קטן - פי' של אדם קטן:

(פג) ואח"כ חזר השני וכו' - אראשון קאי כמו שפירשתי בבה"ל וכ"מ בלבוש:

(פד) הרי אלו כג' בני אדם - דהא דמקילינן מרביעית אחת לשני בני אדם היינו דוקא כשנטל הראשון ב' ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו אבל כאן שלא נטל מתחלה רק יד אחת ונטל השני ג"כ אחריו חשוב בזה כאלו כבר נטלו שני אנשים ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי דעלמא וממילא אין די ברביעית:

(פה) אין ידו וכו' - עד שיטיל עליה מרביעית מים:

(א) ליזהר - אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דלענין טבילת הגוף קי"ל דצריך ליזהר שלא יהיה חציצה והיינו שלא יהיה שום דבר מודבק על הגוף בעת הטבילה דעי"ז לא יהיה אותו המקום ראוי לביאת מים ואם היה חציצה לא עלתה לה טבילה ואף דמן התורה לא הוי חציצה אלא א"כ היה החציצה על רוב בשר הגוף מדרבנן אסור אפילו אם היה החציצה על מיעוט הגוף גזירה אטו רובו אך לא אסרו חכמים אא"כ כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד ע"ז אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ אא"כ היה מכוסה רוב הגוף דאז אסור מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו. ולענין נט"י ג"כ אף שהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז ועתה נבאר דברי השו"ע. מש"כ ליזהר מחציצה היינו שיסיר מהידים קודם הנטילה כל דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו להסירו ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ:

(ב) צואה שתחת הציפורן וכו' - היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם:

(ג) שלא כנגד הבשר - כגון אם הצפורן גדול ועודף על בשר האצבע והצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה ובבצק דרך בני אדם להקפיד אפילו נגד הבשר ועיין ביו"ד קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים אלא דפה חשב דברים המצויים וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו:

(ד) ורטיה - הוא מה שנותנין חלב או דונג או שאר דבר משיחה על סמרטוט להניח על הכאב [ערוך]:

(ה) שעל בשרו - ואף דמבואר לקמן בסימן קס"ב ס"י דא"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו דא"צ ליטול רק שאר מקום היד התם הלא מיירי ביש לו מכה ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלין דכאיב ליה אבל הכא מיירי שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר הרטיה מתי שירצה א"כ יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלין ולכך צריך להסיר הרטיה וליטול ידיו דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה:

(ו) וטיט היון וכו' - פי' טיט הבורות דהוי כמו טיט היוצרים שהם נדבקים מאד ומונעים המים מלבוא תחתיהם אפילו כשהם לחים וה"ה שאר מיני טיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בכל זה בין ע"ג היד בין תחת הצפורן אפילו כנגד הבשר [אם לא שהיה דבר מועט כ"כ שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז אין חוצצין בכל מקום שימצאו וה"ה בצואה ובצק כה"ג כמו שכתבתי בבה"ל] אך היכא שמלאכתו בטיט כגון העושה לבנים או קדרן וכדומה בודאי אינו חוצץ בכל מקום שימצאו כיון שאומנתו בכך ואינו מקפיד בזה וכדלקמיה בס"ב אם לא שהיה רוב מקום הנטילה מכוסה בזה:

(ז) אבל וכו' - דין זה קאי על ריש הסעיף בעצם דין חציצה דאם נמצא שום דבר חוצץ על מיעוט היד ואין מקפיד אין לחוש ודעת הטור דאף באלו שזכר המחבר מקודם דהוא מדברים שדרכן של רוב בני אדם להקפיד מ"מ אם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ אבל דעת המ"א ושארי אחרונים דבכל אלו שזכר המחבר לא אזלינן בתריה כ"א בתר רוב בני אדם:

(ח) במיעוטו שאינו מקפיד - ואם רוב היד מכוסה דהיינו רוב מקום הנטילה אע"פ שאין מקפיד חוצץ:

(ט) הטיט - המ"א פירש דקאי רק על שכנגד הבשר ואפילו טיט היון והיוצרים משום דבאלו מדינות אין מקפידין ע"ז והוי כמיעוטו שאין מקפיד אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידים אפילו בצואה וחוצץ אף שהוא אינו מקפיד וכדבריו העתיקו הח"א והדה"ח ויש שמקילין בצואה וסתם טיט:

(י) מקפיד הוא - משמע אע"פ שהרוב אינן מקפידין כיון דהוא מקפיד אזלינן בתריה וחוצץ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בטיט היוצרים או בטיט יבש אבל בטיט לח או בעפר שתחת הצפורן כנגד הבשר שאינו נדבק כ"כ אין להחמיר ובפרט אם כל היום אין דרכו להקפיד רק כשמגיע לנטילה:

(יא) כל דבר וכו' - היינו אם הוא במיעוטו דוקא אע"ג דכבר זכר זה המחבר בסוף סעיף הקודם כפלו כאן משום דכל הסעיף זה הוא דברי הרשב"א ממש כמובא בב"י ורצה להעתיקו בלשונו:

(יב) והיו ידיו צבועות - ר"ל מקצת ממקום הנטילה דאלו היה רובו הא קי"ל דאפילו אינו מקפיד חוצץ אכן בסיפא לענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי שם אפילו כל ידיהן צבועות נמי כיון שמתכוונות לעשות כן ורוצות בזה הרי הוא כגופן ממש ולא חייצי:

(יג) אין הצבע וכו' - וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ [אחרונים] ואם היה טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידיו ג"כ מצדד המ"א להקל דאינו חוצץ:

(יד) שהדיו וכו' והלח אינו חוצץ - ור"ל כמו התם גבי דיו שהלח אינו חוצץ מטעם שנמחה במים ומי הנטילה מגיעין לגופו ה"ה לצבעים שהם כמו דיו דוקא שממשו עליו הא אם אין בו ממש רק חזותא של צבע בעלמא אין שייך חציצה וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת [אחרונים]. ומי שכותב תדיר אפילו יש ממשות של דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ דהרי אין דרכו להקפיד ע"ז [אחרונים]:

(טו) גלדי מכה - היינו ריר היוצא מן המכה ומתיבש ונעשה גליד [רמב"ם] וי"מ דהוא שחין שנתרפא ועלה עור למעלה ויש עליו גלדי:

(טז) אם אינו מקפיד - להסירו מעל ידיו מפני שהוא מצטער בנטילתו [כן מסיק במאמר מרדכי עי"ש ועיין בא"ר ובש"א]:

(יז) להסיר הטבעת - משום חציצה:

(יח) ואפילו וכו' - ר"ל אף שהמים באים להאצבע מ"מ יש להסיר משום שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי וכדלקמיה ובדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי והוא ששפך עליה רביעית בבת אחת כמ"ש לקמן בסימן קס"ב ס"ט:

(יט) בשעה וכו' - ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה] אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה:

(כ) עד הקנה וכו' - ר"ל עד סוף פיסת היד שהוא מקום חיבור היד והקנה:

(כא) וראוי לנהוג וכו' - ר"ל אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו דכל ספק בנט"י לקולא וכדלעיל בסימן ק"ס סעיף י"א מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כדעה הראשונה וכן נוהגין העולם ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן ויש ליזהר מלהקל בזה עי"ש ועיין בביאור הלכה:

(כב) כדעת הראשון - ומשמע דבשעת הדחק שיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילין. וכתבו האחרונים דאם פיסת ידו מלוכלך מזיעה וכה"ג לכו"ע צריך ליטול עד סוף פיסת היד:

(א) הנוטל וכו' - אקדים הקדמה קצרה כפי המבואר בטור וב"י וביתר הפוסקים כדי שיתבארו אלו הסעיפים. והוא. הנה נתבאר בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם לא שיטהרם ברביעית מים וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים [אכן אם נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד דעת רוב הפוסקים דאין צריך למים שניים וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'] ואמרו בגמרא דהנוטל צריך שיגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ופירשו המפרשים דהיינו דחיישינן שמא יצאו מעט ממים הראשונים הטמאים חוץ לפרק דהוא למעלה ממקום הנטילה שהתקינו חכמים ושם אף שבאו עליהם מים שניים אינן מטהרים אותם [דמים שניים אינן מטהרין אלא במקום הנטילה אבל לא בחוץ למקומה דטומאת ידים וטהרתם הוא עד הפרק דוקא] ולכן אם אין מגביה ידיו יחזרו המים הטמאים ההם לתוך הפרק ויטמאו הידים כך פירשו רוב המפרשים ולפירושם אף אם נטל כל היד עד מקום חיבורה עם קנה הזרוע ג"כ צריך להגביה מחשש זה שיצאו חוץ לשם ויחזרו אח"כ ויש חולקין וס"ל דכשנוטל כל פיסת היד עד הקנה כמנהגנו לא חיישינן שמא יצאו המים חוץ למקום הזה ויחזרו ועיקר החשש הוא רק בשלא נטל כי אם עד קשרי אצבעותיו [דכן הוא השיעור להרבה פוסקים לעיל בסימן קס"א] דאז חיישינן שמא בעת הנטילה נשפך מעט מן הכלי לחוץ קשרי אצבעותיו דקשה לצמצם שם וממילא נטמאו שם המים ומים שניים לא הגיעו שם לטהרם וכשלא יגביהם ירדו המים הטמאים למטה על אצבעותיו ויטמאו אותם והמחבר סמך עצמו על זה להקל כדלקמיה באותו הסעיף ועיין מה שכתבנו שם במ"ב ועתה אחל לבאר זה הסימן בעז"ה:

(ב) צריך וכו' - ובדיעבד אם לא הגביה משמע דאין מחויב ליטול שנית אם לא שנראה שיצאו מים חוץ לפרק וחזרו:

(ג) להגביה ידיו וכו' - תיכף אחר מים שניים עד הניגוב דשמא יצאו מים ראשונים [קודם שניתן עליהם מים שניים] חוץ לפרק והם טמאים מכבר שקבלו טומאה ע"י הידים ואחר מים שניים ירדו למטה ויטמאו את הידים. וטוב ליזהר אפי' בעת הנתינה גופא להיות ידיו בהגבהה ולדעת הרשב"א המובא בב"י צריך מדינא ליזהר בזה. והנה א"א לקיים מצות הגבהת ידיו אלא בששופך אחר על ידיו דכששופך בעצמו בע"כ ישפיל ידיו כשבא ליטול הכלי על ידו השני וכמש"כ לקמיה בס"ד עי"ש ואם אין לו אחר יטול מרביעית על כל יד דבנטל מרביעית בבת אחת א"צ להגביה ידיו וכדלקמיה ובשעת הדחק שאין לו מים כ"כ יעשה העצה המבוארת בהג"ה דהיינו שישפיל ידיו לגמרי מתחלת הנטילה עד סופה:

(ד) ראשי אצבעותיו - היינו לדעת הפוסקים לעיל בסימן ק"ס דסגי בנטילה עד קשרי האצבעות אבל לדעת הפוסקים לעיל שם דצריך נטילה כל היד ממילא צריך להגביה ג"כ כל פיסת היד ויש שפירשו גם כונת ראשי אצבעותיו כן הוא שמגביה כולה אלא דמפרש אופן ההגבהה דהיינו שיהיו ראשי אצבעותיו למעלה והכף והזרוע למטה:

(ה) שלא יצאו וכו' - ר"ל דשמא יצאו המים הראשונים הטמאים חוץ לפרק וכשלא יגביהם יחזרו המים למטה ויטמאו הידים וכנ"ל:

(ו) וה"ה אם משפילן וכו' - דכיון דהשפילן מתחלת הנטילה של מים ראשונים הלא מעיקרא לא יצאו המים כלל לחוץ לפרק:

(ז) עד סופה - היינו עד אחר נתינת מים שניים אבל אח"כ שפיר דמי אף להגביה קודם הניגוב [פמ"ג]:

(ח) רק שיזהר וכו' - ר"ל דמה דאיתא בגמרא דצריך להגביה ידיו היינו אם היה מחזיקם בהגבהה בעת נתינת מים הראשונים [וה"ה אם היה מחזיקם בשוה] דחיישינן שיצאו חוץ לפרק וע"כ מוכרח להחזיקם דוקא בגובה עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו וירדו על האצבעות אבל אם היה מחזיקם מתחלה בהשפלה הרי לא יצאו כלל לחוץ:

(ט) הידים - וכמה אחרונים מפקפקין על עצה זו דהשפלה מטעם דכשהם מושפלין למטה אפשר שלא יגיעו המים כלל על ראשי האצבעות וע"כ טוב להגביהם אפילו בעת נתינת מים ראשונים. וכן הביא המ"א שכן הוא ג"כ ע"פ קבלה הגבהה דוקא וכן בגמרא סמכו ע"ז מקרא וינטלם וינשאם משמע דכן ראוי לנהוג והנה כהיום נהגו העולם שאין מדקדקין בזה והטעם מפני שנוטלין רביעית על כל יד ויד וגם שנוטלין עד סוף פיסת היד. ומ"מ נכון להשגיח שיבואו המים בראשי אצבעותיו ובכל הצדדין ולא כהמון עם ששופכין רק על צדי ידיהם ואינם משגיחין שיבואו המים גם על ראשי האצבעות וכל היד סביב [אחרונים]:

(י) אבל אם נוטל וכו' - הטעם כתבנו לעיל באות א' עי"ש:

(יא) ויש חולקים בזה - וס"ל דלעולם צריך להגביה ידיו ועיין בא"ר שכתב דהעיקר כהיש חולקים הזה דהוא דעת רוב המפרשים ומ"מ בשעת הדחק כשא"א לו להגביה יש לסמוך על דעה הראשונה שסתם המחבר כוותה לקולא ובפרט שאנו נוטלין ברביעית מים וכנ"ל:

(יב) על שתי ידיו רביעית - וכ"ש אם שפך רביעית על כל יד [ט"ז]:

(יג) בפעם אחת - ואיך יצוייר זה עיין לקמיה בס"ד:

(יד) דאין שם מים טמאים - דמה דאמרינן מים הראשונים טמאים ומשו"ה צריך להגביה ידיו היינו דוקא בפחות מרביעית בב"א וכדלקמיה:

(טו) וכן המטביל ידיו - ג"כ מטעם הנ"ל דאין כאן מים טמאים:

(טז) וכן נהגו להקל - ויותר נכון לנהוג אם יש לו מים שיטיל רביעית על כל יד ויד או יותר שיבואו המים עליהם בשופי וכנ"ל בסימן קנ"ח וממילא לא יצטרך לדקדק בהגבהתם מדינא וכנ"ל וכן מוכח מח"א [דעל עצה זו דג' פעמים מפקפקים כמה אחרונים]:

(יז) קצת מהרביעית - דשיעור נט"י הוא לא פחות מרביעית מים לשתי ידיו דשופך אותה על שתי ידיו כאחת או בפני עצמו מקצת על אחת ומקצת על השניה וכמבואר לעיל בסימן ק"ס סעיף י"ג ואם היו ידיו מלוכלכות קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ ומ"מ לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא (לבוש) ועיין בביאור הלכה:

(יח) הלכלוך - כמו טיט וכיו"ב דבר החוצץ בנטילה דלכלוך שאינו חוצץ אין צריך להסירו כלל קודם הנטילה:

(יט) הם טמאים וכו' - דכן איתא במס' ידים דהנוטל ידיו צריך לשפוך שתי פעמים על ידיו [היינו אף כשהם נקיים בלא לכלוך] דמים הראשונים מטהרים הידים אבל הם עצמם טמאים הם שנטמאו בנגיעתם בידיו והשניים מטהרים אותן ונגמר טהרת הידים ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים דהוא דוקא אם לא שפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו אלא שפך ממנה על ידיו אחת מקצת ע"ז ומקצת ע"ז או שנחסר מהרביעית להעברת הלכלוך וכנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים אבל כששפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים טמאים וכדלקמיה:

(כ) שלישית לטהר וכו' - והם נקראים שניים בעצם הנטילה דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל. ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים:

(כא) רביעית בבת אחת - הטעם דרביעית בבת אחת עשוהו כמקוה דמטהרת וגם המים טהורים הם ולכך א"צ למים שניים וכשהיה על ידו לכלוך ודבר חוצץ דאז צריך לשפוך קצת מהרביעית להסיר הלכלוך ולא נשאר הרביעית שלמה בע"כ צריך לשניים דוקא. ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים ואם אין לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים אבל לטרוח אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א א"צ לשניים וכן נראה דעת האחרונים:

(כב) מים רבים - היינו אפילו רק מעט יותר מרביעית בכדי שיהיה לו להסיר הלכלוך וישאר הרביעית שלמה [מ"א]:

(כג) צריך לשפשפם וכו' - היינו אפילו נטל רביעית על כל יד ויד וכן במטביל ידיו:

(כד) זו בזו - נראה שהוא כדי להעביר הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא ועיין בב"ח:

(כה) מקצת ידו וכו' - שבפעם אחת לא הגיעו המים עד הפרק שהוא שיעור הנטילה [כמבואר בסימן קס"א סעיף ד' עי"ש ולכל חד וחד כדאית ליה שם] ובא להשלים הנשאר מידו אח"כ כשכבר ניגב קצת משפיכה הראשונה ולא נשאר עליה מים טופח ע"מ להטפיח:

(כו) הנשאר מידו - אבל אם בהוספה הטיל מים על כל היד שפיר דמי:

(כז) כמו שהיתה - וצריך ליטול מחדש על כל היד כדין נטילה ואין צריך לנגב מתחלה:

(כח) דאין נטילה לחצאין - ר"ל דאין דרך נטילה בכך:

(כט) טופח ע"מ להטפיח - היינו שנשאר עליה מים כ"כ שהנוגע בה ירטב ידו עד שיוכל להטפיח למקום אחר ע"כ אמרינן דלא כלתה עוד נטילה הראשונה ומצטרפין יחד דהוי כנטילה אחת:

(ל) הרי זו טהורה - יש מאחרונים שכתבו דדוקא בדיעבד אין צריך לחזור וליטול אבל לכתחלה צריך ליטול בבת אחת כל היד ולאו דוקא בשפיכה אחת אלא אפילו בשתי שפיכות כל שלא שהה בינתים כלל כשפיכה אחת דמי וע"כ אם נוטל ממי האנדפא"ס ע"י הצנור שקורין קרא"ן או הענדי"ל שפיו צר וצריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה כדי שיבואו המים מכח גברא וכדלעיל בסימן קנ"ט ס"ט מ"מ ע"י זמן קצר כזה לא מקרי הפסק. ומ"מ אם יש לו כלי אחר טוב שלא יטול מכלי כזה. ועיין מה שכתב המחה"ש בסימן קנ"ט סק"ד:

(לא) אבל בשניים וכו' - ר"ל אף שנגב מקצת היד לגמרי יוכל להוסיף על מקצת השני דאלו המים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים:

(לב) שפך מים וכו' - מיירי כששפך רק מים ראשונים מקצת מהרביעית על יד אחת ושפשפה בשניה שאינה נטולה משום שחישב שיעלה נטילה גם להשניה בשפשוף זה וה"ה אם השפשוף היה להסיר הזעה והלכלוך ממנה או סתם נגיעה בעלמא:

(לג) לא עלתה וכו' - ליד שניה וגם יד זו נטמאת בנגיעתה בחברתה וכדלקמיה:

(לד) נטמאו - דמים הראשונים חשובים טמאים דנטמאו בעת הנטילה בנגיעתם בידו כנ"ל בס"ב:

(לה) וכששפשפה נטמאת וכו' - וגרע ע"י טומאה זו שקבלה עתה יותר מאם לא היו ידיו נטולות כלל דמים הטמאים שבאו על ידו אף אם ישפוך עליהם כמה קבים לא יטהרו עד שינגבם מקודם כדמפרש [הרא"ש]:

(לו) חברתה - וממילא גם היא עצמה נטמאת וצריך לנגבה ג"כ כיון שקבלו מימיה טומאה ע"י נגיעתם ביד השניה הטמאה ומים השניים אינן מטהרין אלא טומאת היד עצמה אבל לא מהטומאה שבאה עליהן ממקום אחר וממילא ה"ה כששפך מים ראשונים לשתי ידיו כל אחת בפ"ע ושפשפם זה בזה נטמאו זה מזה ולא מהני מים שניים לטהרם כדלקמיה בס"ו:

(לז) הלכך השופך וכו' - ר"ל הואיל דנטמאת חברתה וממילא גם היא נטמאת וכנ"ל ע"כ צריך לנגב את שתי ידיו מתחלה ולחזור וליטלם כדין ובלא ניגוב לא מהני אף אם ישפוך עליהם כמה פעמים וכנ"ל:

(לח) לפיכך הנוטל וכו' - ר"ל הואיל שבארנו שצריך ליזהר שלא ליגע יד אחת בחברתה קודם גמר הנטילה ומצוי להכשל בזה וע"כ טוב יותר שיעשה אחד מהג' דברים דהיינו או שישפוך אחר רביעית בב"א על ידיו או שיעשה דבר זה ע"י עצמו כדלקמיה או שישפוך על כל אחת רביעית בב"א דאז נטהרו עי"ז ידיו לגמרי ושוב אין נגיעתן זו בזו מקלקלין ואדרבה מצוה לכתחלה לשפשפם זו בזו אח"כ:

(לט) עליהם - היינו על שתי ידיו כאחד דאז חשובין שניהם כיד אחת ואינם נטמאים ע"י מה שנוגעין זה בזה בעת הנטילה וכדלקמיה בס"ה:

(מ) ואם אין לו אחר וכו' - דכשיש אחר טוב יותר ממה שיטול בעצמו ע"י אחיזה בראשי אצבעותיו דקשה ליזהר בזה שיבואו המים על ידיו ועל ראשי אצבעותיו גופא באופן זה:

(מא) על שתי ידיו כאחד - ר"ל ועי"ז די ברביעית אחת ושוב א"צ מים שניים לטהרם:

(מב) או ישפוך על כל אחת רביעית - ר"ל שיאחוז הכלי כדרכו וישפוך על כל יד ויד בפ"ע רביעית בב"א דאם ישפוך רביעית רק על יד אחת תקבל טומאה ע"י נגיעתה בחברתה:

(מג) ואח"כ ישפשפם - על כל הנ"ל קאי ור"ל דבאופנים אלו תו אין חשש קלקול ע"י השפשוף:

(מד) שהשופך וכו' - ר"ל ועי"ז נגמרה כל טהרת הידים ושוב אין חשש כלל ע"י נגיעתם אלו באלו:

(מה) אם נגע בהם - ואף שכבר נטל ידיו גם במים שניים או ברביעית בב"א שכבר נטהרו ידיו לגמרי כיון שנגע בהם אחר שלא נטל ידיו צריך לנגב ולחזור וליטול כראוי:

(מו) ע"י המים - ר"ל שהמים נטמאו מנגיעתו ומטמאין הידים:

(מז) שהם שניים - שהראשונים באים רק להסיר הלכלוך כנ"ל בס"ב:

(מח) שלא יגע יד בחברתה - שחברתה כשאין עליה רק מים ראשונים הלא טמאים הם ומטמאין את ידו הראשונה ובדיעבד אם נגע י"א שא"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה פעם אחת דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אע"פ שנטמאו מיד האחרת מהני מים השניים לטהרם וי"א דגם בזה צריך לנגבה כמו בנגע בהם אחר:

(מט) א"צ לכל זה - ר"ל כמו שכתב מקודם דא"צ מים שניים ומותר תיכף לשפשפם זה בזה אבל מ"מ יש ליזהר שלא ליגע בהם אחר שלא נטל ידיו וכנ"ל בסקמ"ה וכתב הח"א דמ"מ אם כבר בירך ענט"י ונזכר יחזור ויטול ידיו ולא יברך. כתבו האחרונים אם נטל הכלי בידו הלחה [היינו ביד הימין ששפך עליה מתחלה פעם אחת בידו השמאלית] נטמא אזן הכלי מהמים שיש על ידו דמים הראשונים טמאים הם ואם חזר ואחזו בידו השמאלית ליטול פעם שניה על הימין נטמא ידו עי"ז וצריך לנגבה והעצה לזה שיטיל רביעית בב"א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ"ע:

(נ) שתי ידיו כאחת - אבל בנטל רק אחת ושפך ממנה על השניה אף שלא נגע בה ונתכוין מתחלה ליטול גם השניה אפ"ה טמאה וכנ"ל בסימן קנ"ט ס"ז [מ"א]:

(נא) ואינן מטמאות זו את זו - ולעיל בסימן ק"ס סי"ג מבואר דבשעת הדחק א"צ בזה רביעית לכ"א אלא נוטל מרביעית לשנים מחצי לוג לג' ולד' רק אם הספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי:

(נב) נטמאו ידיו - דמים הראשונים כשהם פחותים מרביעית טמאים הם ומטמאין זה את זה וכנ"ל בס"ד:

(נג) וליטול שתיהן כאחת - היינו אף ברביעית אחת סגי בזה וכנ"ל בסעיף ד' וה':

(נד) וכ"ש ליזהר וכו' - ומשמע מלשון זה דאף בזה הוי הדין דאם נגע צריך לנגב ולחזור וליטול וכ"כ הלבוש ועיין לעיל בסקמ"ח שיש דעות בפוסקים בזה:

(נה) אם שפשף וכו' - היינו אף ששפך עליהם רביעית בב"א או שכבר שפך מים שניים על שתי ידיו דאין מטמאין זה מזה מ"מ אם יגע למעלה ממקום שהגיעו המים יטמאו בנגיעתן:

(נו) חוץ ממקום וכו' - מיירי שנטל המים רק עד קשרי אצבעותיו דיצא ידי נטילה להרבה פוסקים כמבואר בסימן קס"א ולמעלה משם אף דאינו חייב ליטול שם לנטילת חולין מ"מ מקום טומאה הוא [דלתרומה צריך ליטול גם שם] ולכן מטמא ידו הלחה בנגיעתה שם אבל אם נטל המים עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש בהנגיעה למעלה דשם אין מקום טומאה לכל הפוסקים [ב"י וש"פ]. ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות דאח"כ כשכבר נגב ידו א"צ ליזהר בזה כלל ואף אם נתלחלחו אח"כ לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן:

(נז) נטל ידו אחת וכו' - אפרש כלל ענין של סעיף זה. הנה מבואר לעיל בסעיף ב' דהנוטל ידיו צריך לשפוך מים ראשונים ושניים והראשונים מטהרים הידים והם עצמן טמאים והשניים מטהרים אותן ורק בשפך רביעית בבת אחת על ידיו א"צ לשניים לרוב הפוסקים וכתב כאן המחבר דאם נטל רק מים ראשונים לבד ובפחות מרביעית דהמים טמאים הם אם קנח אותם נטהרו ידיו אף בלא מים שניים כיון שידו עצמו נטהרה במים ראשונים לבד ורק אם חזר ונגע במי הקינוח נטמאו ידיו מהם ועיין בבה"ל שבארנו דהיינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשניים דוקא:

(נח) בראשו - בשערות שבראשו ואף דאם נגע בזיעה צריך נטילה שנית כדלקמן בסימן קס"ד שאני הכא שאינו מחכך בין השערות מקום הזיעה אלא מקנח ידיו מלמעלה וכמו שמפרש המציין ברמ"א:

(נט) טמאה - וכגון שלא נטל עליה רק מים ראשונים ופחות מרביעית דאז המים טמאים הם וכנ"ל:

(ס) מטהרים בשפשוף - ר"ל דאלו לא חזר ונגע באלה המים היה נטהר ידו לגמרי בהקינוח לבד בלא מים שניים דהלא קינח המים טמאים שעליו השתא דחזר ונגע גרע:

(סא) גרע - וצריך לנגב ולחזור וליטול כראוי וכמבואר בסעיפים הקודמים:

(סב) צריך ליזהר וכו' - ואם אינו נזהר ונמצא אחר הנטילה של השניים צרור או קיסם ידיו טמאות וצריך לנגבן ולחזור וליטול ראשונים ושניים כדין אך אם הסיר הצרור אחר מים הראשונים ושפך אח"כ השניים [או שבהדחת השניים הודחו הצרור והקיסם] יש לעיין בדבר דאולי מהני ומצאתי בפמ"ג ובביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי שמסתפקים בזה ע"ש:

(סג) שלא ישאר וכו' - ואף כשהם רפויים וראוי לביאת מים תחתיהם דהפסול בזה לאו משום חציצה אלא כדמפרש:

(סד) או שום דבר אחר - עיין במ"א וש"א דאפילו דבר שברייתו מן המים כגון יבחושין אדומים או שלג וברד כשלא ריסקן דינם כצרור וקיסם אמנם הפמ"ג מסתפק לענין שלג וברד שלא לפסול אם נמצא על ידו אחר הנטילה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. ודע דלדידן דרגילין ליטול ברביעית על כל יד ויד לית לן נפקותא בכל זה וכדלקמיה:

(סה) שאין מים מטהרין וכו' - ר"ל דטעם הפסול בזה הוא משום שמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין הידים והמים השניים ששופך לא מהני דאינם מטהרין אלא המים שעל היד ולא שעל הצרור:

(סו) ואם שופך רביעית וכו' - כנ"ל בס"ח:

(סז) ורטיה - עיין סימן קס"א סק"ד במ"ב:

(סח) די לו וכו' - מיירי שאינו יכול להסירה מחמת כאב המכה וכמו שכתבנו שם לעיל במ"ב סק"ה עי"ש ולכך די לו ואין זו נטילה לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השני דומה למי שנקטע אצבעו שנוטל שאר היד:

(סט) שאר היד - ואם אינו יכול ליטול ידיו כלל מחמת חולי יכרוך ידיו במפה:

(ע) שלא יגע ברטיה - צ"ל שלא יגעו המים ברטיה [פמ"ג] והיינו דכל שנשפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים יכולים לטהרם וחוזרים אח"כ המים שעל הרטיה על היד ומטמאים אותם וכמו בס"ח לעיל לענין צרור וקיסם וזהו שסיים המחבר שלא יחזרו וכו':

(עא) או ישפוך רביעית וכו' שאז לא נטמאו - ר"ל ואפילו אם יחזרו המים אח"כ אין חשש בדבר וכתבו האחרונים דעצה זו יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא יגיעו המים. עוד כתבו דטוב לכרוך על הרטיה אחר הנטילה כשבא לאכול בסמרטוט לבן ונקי לכסות זוהמת הרטיה. כתבו האחרונים אם נפלה הרטיה בתוך הסעודה צריך ליטול שנית כדין מפה [באופן המבואר לקמן סימן קס"ג דמותר בזה] שאם הסיר המפה אסור לאכול כן בזה:

(עב) נוטלים מים ראשונים וכו' - דהיינו מים שלפני המזון ולאפוקי מים אחרונים וכדלקמן סימן קפ"א ס"ב:

(א) אם אין מים וכו' - כתב בים של שלמה דאותן שנוטלין ידיהם בלחות העשבים כשאין להם מים עבירה היא בידם שמזלזלין בנט"י וגם ברכתן לבטלה היא שאין זה נטילה כל עיקר [והביאו הפמ"ג]:

(ב) מצויים וכו' - אבל כשמים מצויים אסור אף במפה דילמא אתי למינגע:

(ג) לפניו ברחוק יותר וכו' - ר"ל כשהולך בדרך ומשער שלא ימצא מים אף ברחוק יותר מארבעה מילין והוא רוצה לאכול אז התירו לו לאכול ע"י כריכת מפה על ידיו אבל אם הוא משער שישיג מים תיכף אחר ד' מילין מחוייב להמתין עד שיבוא לשם ולאחריו דיש לו טרחא לחזור מדרכו סגי בשיעור מיל כשמשער שלא ימצא בו מים מותר ע"י מפה. וכתבו האחרונים דה"ה אם מסופק שמא לא ימצא מים לפניו בשיעור ד' מילין ולאחריו מיל והוא תאב לאכול מותר ג"כ ע"י מפה ושומרי גנות ופרדסין כשצריכין לילך אחר מים אינם מחוייבין אלא פחות ממיל כמו מלאחריו משום שאינם יכולים לעזוב שמירתן. והח"א ושארי אחרונים הסכימו דכל היושב בביתו ג"כ אינו מחוייב לטרוח אחר מים אלא פחות ממיל כמו מלאחריו דרק לפניו בדרך שהולך בלא"ה לשם הצריכוהו להמתין עד ד' מילין:

(ד) יטול ידיו וכו' - צ"ל ילוט ור"ל שכורך ידיו [מאמר מרדכי]:

(ה) במפה - או בשום דבר [גמרא] ועיין בביאור הלכה דלדעת המחבר מסתברא דצריך לכרוך שתי ידיו דוקא דאף שאוכל באחת שמא יגע בחברתה אמנם לדעת רמ"א יש להקל בזה וצ"ע:

(ו) במשקה - דגם בזה הצריכו נטילה כדלעיל בסימן קנ"ח ועיין מה שכתבנו שם במ"ב. כתב הא"ר דבמקום שאין לו מפה מותר אף בלא מפה כיון דאין יכול להשיג מים בשיעור זה אך באמת הוא דבר שאינו מצוי דאטו בגברי ערטילאי עסקינן דלית ליה שום סודר שיהיה יכול לכרוך ידיו בו ובודאי מחויב לעשות כן דהערוך דמצריך מפה לאו יחידאה הוא דגם הר"ח בפירושו על פסחים [שזכינו עתה לאורו] בדף מ"ז כתב בהדיא כן:

(ז) ע"י כף - האחרונים נתקשו בזה דמנ"ל לרמ"א דין זה ושאני מפה שידו מכוסה משא"כ בזה שידו מגולה חיישינן טפי דילמא אתי למינגע ובא"ר יישבו בדוחק ע"ש וע"כ נראה דאם יש לו מפה יכרוך במפה דוקא:

(ח) אינו צריך נט"י - אע"פ שנוגע בהמאכל דלא תקנו רבנן נטילה אלא להאוכל בלבד:

(ט) אע"פ וכו' - דלא פלוג רבנן באוכל בין נוגע לאינו נוגע [לבוש]:

(י) וה"ה לאוכל במגרפה - דלא עדיף מאוכל מחמת מאכיל דצריך נטילה:

(יא) למי שלא נטל ידיו - דוקא בידוע שלא נטל אבל בספק מותר [כן הוא לפי מה שצידד המ"א בסימן קס"ט סק"ה ע"ש] ובפרט דלעני בתורת צדקה בודאי אין להחמיר בספק ע"ש בס"ב. ומ"מ טוב דכשנותן לעני שלא קים ליה בגויה לאכול שיאמר קום נטול ידך [א"ר]:

(יב) משום לפני עור - דהיינו בלחם של המאכיל דבלחם של האוכל ויוכל לקחת בעצמו אין כאן לפני עור מ"מ כתבו האחרונים דאסור גם בזה משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ועיין בפמ"ג:

(א) ומתנה עליהם - בפיו או עכ"פ שיכוין בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילות שיאכל בכל היום. וצריך ליזהר שתהיה הנטילה בהכשר כל הדברים הנצרכים לנט"י לאכילה כגון בכלי שלם ובכח גברא ובמים שלא נשתנו מראיהן ושלא נעשה בהן מלאכה וכמבואר בסימנים הקודמים אף דבנט"י שחרית אין קפידא כ"כ בכל אלו הדברים כמבואר בסימן ד' זה כיון שהוא לאכילה שאני:

(ב) אפילו שלא בשעת הדחק - ויש מן הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה ועיין לקמיה סוף סק"ד מש"כ בזה:

(ג) שלא יסיח דעתו - משמירת ידיו שלא יגעו במקום הטינופת [וזהו שכתב הרמ"א ולא יטנפם הוא פירוש דברי המחבר והאי ולא ר"ל שלא] ואפ"ה אף שידיו נקיות הצריכו ג"כ להתנות מקודם שיהיה עולה לו הנטילה לאכילה משום דנט"י בעי כונה לאכילה ולהפוסקים דלנטילה לא בעי כונה כמבואר בסימן קנ"ט סי"ב י"ל דלהכי צריך תנאי דכיון דלכל היום הוא אין סומכין על שמירתו שמא ישכח ולאו אדעתיה אא"כ התנה דאז נותן לב להזהר יותר:

(ד) ולא יטנפם - טינוף הפוסל בנטילה הוא רק מצואה או זיעה כל שהוא ואפילו רק נגע במקומות המכוסים בגופו וכדלקמיה בס"ב אבל טינוף עפר וטיט בעלמא אינו פוסל הנטילה. כתבו הפוסקים דאם הכניס ידיו בבתי ידים מיד אחר הנטילה ולא הוציאן מועיל דתו ליכא חשש היסח הדעת דבודאי נשמרו ידיו. כתבו השכנה"ג וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה וכ"כ בח"א:

(ה) ואם מים מצוים - טעם הדבר דיש דעות בפוסקים שסוברין דאפילו אם נקל ליטול בשחרית שלא בשעת הדחק היינו שלא היה שעת הדחק לגמרי אבל מ"מ אין מים מצוים סמוך לו שהוא צריך לטרוח אחריהם ולהשיגם אבל אם מצוים בסמוך לו בזה לא מקילינן כלל והמחבר חש לכתחלה לדעה זו ולכך כתב שטוב לחזור וליטול:

(ו) שאינה צורך אכילה - דלאו דוקא בנט"י שחרית כשקם יכול להתנות דה"ה בכל נטילה שאינה לצורך אכילה אף באמצע היום כגון שנטל ידיו כשיצא מבהכ"ס או שנטל לדבר שטיבולו במשקה והתנה עליהם שיעלה לו הנטילה לאכילה שיאכל אחר זמן דכיון שנטל לד"א ושלא בשעת אכילה לא חשו בה מה שאין הסעודה סמוך להנטילה:

(ז) לא מהני תנאי - ר"ל שאם נוטל ידיו לאכול ומתנה שיעשה דבר אחר קודם שיאכל סעודה זו עצמו זה לא מהני דהא בעינן תיכף לנטילה סעודה עכ"פ לכתחלה כמסקנת המחבר בסימן קס"ו. מיהו אם נטל לצורך אכילה והתנה שיעלה לו גם לאכילה שניה שיאכל באותו יום ושמר ידיו ג"כ מהני דלא גרע מנטל לד"א כיון דאכילה שניה אין עכשיו זמנה:

(ח) ונזכר שנגע - וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סימן ק"ע ס"א [מ"א] ועי"ש במ"ב מה שכתבנו בזה ואם נגע בעוד הפרוסה בפיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו [מ"א]:

(ט) ומקומות המכוסים - ר"ל בשארי מקומות המכוסים שבגופו יש בהם זיעה ולאפוקי במקומות המגולים כגון פניו ומקום המגולה שבזרועותיו אין קפידא וכמבואר בסימן ד' סכ"א וע"ש במ"ב דינים השייכים לענינינו:

(י) או שחיכך בראשו - אבל אם לא חיכך אלא שנגע בשערותיו א"צ נטילה ואפילו אם קינח בהם וכנ"ל בסימן קס"ב סקנ"ח במ"ב:

(יא) ובמקומות המטונפים - צ"ל במקומות בלא וי"ו ומה שכתב שיש בהם הוא טעם לכל הנ"ל:

(יב) צריך לחזור וליטול - וכ"ש אם נגע במקום הטינופת ממש או עשה צרכיו או אפילו הטיל מי רגלים ושפשף בידיו כדלקמן בסימן ק"ע:

(יג) ויברך ענט"י - ורש"ל חולק וס"ל דא"צ לברך מחמת נגיעתו באמצע סעודה בזיעה ואפילו בעשה צרכיו באמצע סעודתו ג"כ ס"ל דא"צ לברך אא"כ הלך והפליג באמצע סעודתו. והנה יש הרבה דעות באחרונים אם יש לנהוג למעשה כמותו ועיין בבה"ל שהכרענו דבעשה צרכיו או שנגע במקום מטונף ממש או שהלך והפליג צריך נט"י בברכה אבל אם נגע במקום המכוסה סתם או שהשתין אף ששפשף צריך נט"י כדין אבל לא יברך ע"ש:

(א) העושה צרכיו - כתב בשל"ה דכל אדם יבדוק עצמו לפנות קודם הנטילה וכ"כ בספר סדר היום [א"ר]:

(ב) יטול ב' פעמים וכו' - דאם יטול פ"א ויברך מתחלה אשר יצר ואח"כ על נט"י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג"כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה כ"כ וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל"ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ז. ודע דיש כמה פוסקים שס"ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס"ז וע"כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט"י ואח"כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה"ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי"ב יטול אחת ויברך ענט"י ואח"כ א"י =אשר יצר=. כתב מ"א דהעושה צרכיו באמצע הסעודה לכו"ע נוטל רק פ"א ומברך ענט"י ואח"כ אשר יצר כיון דאין צריך לברך המוציא כדלקמן בסימן קע"ח א"כ אין כאן הפסק ועיין מש"כ בסי' קס"ד ס"ב במ"ב:

(ג) לאחר ששפך וכו' - ר"ל דאומר ברכת אשר יצר קודם שהגיע זמן ברכת ענט"י היינו לאחר ששפך רק פעם אחת על ידיו בפחות מרביעית ושפשף ידיו זו בזו דעדיין לא נגמר הנטילה ואח"כ שופך פעם שניה על ידיו לטהר המים הראשונים ואז מברך ענט"י ומנגבן. ואף דמבואר לעיל בסימן קס"ב דהמשפשף ידיו אחר מים ראשונים נטמאו ידיו זה מזה ואין מועיל אח"כ המים שניים י"ל דהכא מיירי שנשפך על שתי ידיו כאחת דאז חשיבי כיד אחת ומותר לשפשפם וכדלעיל בסימן קס"ב סעיף ה' וכתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב"א על כל יד ויד א"כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט"י וא"כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו"ע ועיין מה שכתבנו לעיל בס"ק ב':

(ד) הגדול נוטל וכו' - דכן הוא כבודו:

(ה) והרא"ש היה רגיל וכו' - ס"ל דשאני בזמן התלמוד שהיה לכל אחד מהמסובין שלחן בפ"ע והיה אוכל מיד שנטל ידיו אבל עכשיו ששלחן אחד לכל ומתחילין לאכול ביחד [דהיינו שלאחר שנטלו כולם ידיהם הגדול מברך ומוציא כולם בברכתו] טוב יותר ליטול באחרונה כדי שלא יבוא לידי הפסק ודיבור בינתים. והנה המחבר בסימן קס"ו הסכים דטוב ליזהר מלהפסיק ומלדבר [ועי"ש במ"ב] וכן נהגו כל העולם להחמיר בזה ואפילו בשהיה הרבה מחמירין וכדברי הרמ"א שם וא"כ בסעודות גדולות שיש הרבה מסובין אם ימתינו כל המסובין עד שיטול הגדול ישהו הרבה מאד וגם יבואו לידי דיבור בינתים וע"כ מן הנכון שהגדול יטול תחלה כבזמן הש"ס ולא יוציאם בברכת המוציא אלא יברך לעצמו וכן כאו"א מן המסובין יטלו ידיהם ויברך כאו"א לעצמו ולא יצטרכו לשהות כלל:

(ו) שלא להפסיק - היינו בשהיה מרובה וכדלקמן בסי' קס"ו:

(ז) ושלא לדבר - היינו אפילו שיחה מועטת:

(א) שא"צ ליזהר וכו' - דמה דאמרינן בש"ס [ברכות נ"א] תיכף לנט"י סעודה ס"ל דהיינו שלא יתעסק בינתים באיזה עסק או מעשה עד שיסיח דעתו או בשיחה הרבה דמביא לידי היסח הדעת [אפילו אם היה בד"ת] אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו:

(ב) וי"א שצריך ליזהר - אפילו בשהיה לחוד כדלקמיה וכ"ש שלא לדבר בינתים אפילו שיחה מועטת ואפי' בד"ת חשיב הפסק לדידהו וצריך ליזהר לבד מהדברים שהם לצורך סעודה דמותר להפסיק לכו"ע:

(ג) וטוב ליזהר - כתבו הספרים בשם הזוה"ק שמצוה לאדם שיתפלל בכל יום על מזונו קודם האכילה. ואם שכח להתפלל עד אחר שנטל ידיו לאכילה יש מצדדים שיכול לומר תפלה זו אחר הנטילה דלא חשיב הפסק דהוי קצת כצורך סעודה [ויש שנהגו לכתחלה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא] ויותר נכון שיאמרנו אחר אכילת ברכת המוציא וכ"כ א"ר בשם של"ה:

(ד) ואם שהה וכו' - היינו משעה שנגב ידיו עד ברכת המוציא:

(ה) כדי הילוך כ"ב אמה - שבשיעור זה נקרא הפסק אפילו ביושב במקומו [ואם הולך מביתו לבית אחר יש שמחמירין אפילו בהליכה מועטת] ומשמע מאחרונים דבשלא לצורך אין לשהות כלל בינתים אלא יברך המוציא מיד אחר הניגוב:

(ו) מקרי הפסק - ולא מקרי תיכף וא"כ לפי מה שפסק המחבר דטוב ליזהר לתכוף נטילה לסעודה יש ליזהר גם מלשהות בינתים שיעור כזה. ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו:

(א) בוצע בפת במקום וכו' - היינו לאחר שנטל ידיו לאכילה ורוצה לברך על הלחם ולאכול הוא בוצע לכבוד הברכה במקום שנאפה היטב דהיינו במקום הקשה ולא במקום הרך באמצעיתו:

(ב) ובפת דידן - עיין בביאור הגר"א שמפקפק על לשון דידן דה"ה בתנורים שלהן שמדבקין הפת בצדי התנור ג"כ דינא הכי ועיין בבה"ל:

(ג) בצד הפת - דבגמרא איתא [לחד גירסא] שבוצע ממקום שמתחיל הפת לקרום ולהתבשל ויש מפוסקים שס"ל דהוא צד העליון מהפת שהוא נגד אויר התנור וי"א שצד התחתון מתבשל תחלה שמונח על קרקעית התנור לכן צריך לחתוך מן הצד מהעליון והתחתון ויצא ידי שניהם. י"א שטוב שיחתוך בצד שהוא כנגד צד המתבקע כי בזה הצד התחיל לאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו. בפרוסה יכול לבצוע במקום שנפרס וא"צ לבצוע במקום השלם רק שצריך לחתוך מצד העליון והתחתון [פמ"ג]. היכא שנשרף הככר במקום אחד או שנדבק בעפר אין לחתוך במקום ההוא לברכת המוציא:

(ד) ויחתוך וכו' וצריך וכו' - האי וצריך הוא פירוש למה שכתב בתחלה ויחתוך וביאור הענין הוא דמדינא מברך ואח"כ פורס הככר כדי שתהיה כל הברכה אפת שלמה שהוא דרך כבוד לברכה אך כדי שלא יהיה שיהוי רב בין הברכה לאכילה ויראה כהפסקה כתבו הפוסקים דטוב לכתחלה שיחתוך מעט בככר קודם שמתחיל הברכה [ושיעור החיתוך יהיה מעט כדלקמיה] ויברך ואח"כ גומר להפריד הפרוסה מן הפת:

(ה) מעט - ואפילו בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שיהיה נראה יותר גדולה:

(ו) שאם לא כן וכו' - ר"ל שאם יחתוך כ"כ בהככר עד כדי שיעור שאם יאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו וישבר לחצאין נחשב כפרוס ומובדל מהככר ואע"ג שאם יאחז בהככר יעלה ממילא הפרוסה עמו לא מקרי שלם עי"ז:

(ז) ויניחנה וכו' - הוא חוזר למה שכתב מתחלה ויחתוך פרוסת הבציעה:

(ח) קטנה - היינו קטנה מכזית [לבוש] ועיין בביאור הגר"א ובא"ר:

(ט) יותר מכביצה - היינו אם פורסה כדי לאכול תיכף ממנה גופא אבל אין בכלל זה מה שפורסין חתיכה גדולה מהככר ואח"כ חותך מן אותה פרוסה גופא חתיכה להמוציא דבזה לא מיחזי כרעבתנותא וכמבואר לקמן בסוף סימן זה בט"ז עי"ש:

(י) ובשבת - וה"ה ביו"ט מפני שצריך לברך על לחם משנה חיישינן שמא תשבר כולה קודם הברכה או עכ"פ שמא יחתוך כ"כ בעומק שכשיאחז בפרוסה לא יעלה הככר עמו והוי כפרוס לגמרי ואנן לחם משנה בעינן וע"כ טוב יותר שלא יחתוך כלל ואף דעי"ז יצטרך ע"י החתיכה לשהות קצת בין הברכה לאכילה לא חשיבא הפסק כיון דהוא צורך אכילה אלא דבחול מחמרינן לעשות ע"צ היותר טוב:

(יא) אינו מזיק - ר"ל שלא הפסיד עי"ז הלחם משנה שכל שאוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו הוי כשלם:

(יב) אבל בשבת וכו' - פי' דבשבת לא מחזי כרעבתנותא דמשום חבוב סעודת שבת הוא עושה להרבות בסעודה:

(יג) או שאוכל וכו' - ר"ל אפילו בחול:

(יד) מן הפרוסה - פי' שעיקר המצוה לכתחלה כשמוציא אחרים ידי חובתן לתת לחם מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד מהם ולא מן הלחם הנשאר וצריך ליזהר בזה בסעודה גדולה [אם אחד מוציא את כולם בברכתו] שיחתוך בציעת המוציא כ"כ גדולה שיפסיק לחלק ממנה המוציא לכל המסובין:

(טו) לכל אחד כזית - כדי שלא יהיה נראה כצר עין וכנ"ל בסוף הסעיף [ובד"מ איתא כזית או פחות מעט] וי"א עוד דבלאו האי טעמא ג"כ טוב הוא לכתחלה שיאכל אדם כזית בעת ברכת המוציא:

(טז) המוציא - בה"א קודם המ"ם ואם בירך מוציא יצא:

(יז) ואם רבים מסובים - ר"ל אם המסובים רוצים לצאת בברכתו:

(יח) יכוונו לבם - משום דכיון דרוצה לצאת בברכת חבירו צריך ליתן דעתו לשמוע ואז הו"ל כל תיבה ששומע מפי המברך כאלו אמר בעצמו:

(יט) ויענו אמן - דע"י העניה שמאמת הדבר אז נחשב כאלו הוא מברך בעצמו ומ"מ בדיעבד אינו מעכב כדלקמן בסימן רי"ג ס"ב ע"ש:

(כ) והמברך יכוין וכו' - דענית אמן ג"כ מכלל הברכה היא ואע"ג דהוא בירך כבר בעצמו מ"מ ע"י שעונים אמן עליה הברכה חשובה יותר ולכך נכון לכתחלה לכוין לצאת בענית אמן שעונה העונה ועיין בה"ל:

(כא) יתן ריוח - היינו שיפסיק מעט כדי שלא יבלע תחת לשונו אחת מהממין וכן בין שאר שתי אותיות ששוות בהברכות:

(כב) קודם שיתפוס - שאין מברכין על המצות אלא סמוך לעשייתן כשהמצוה בידו לעשותה ולא קודם לכן ובדיעבד אם בירך ואח"כ נטלו בידו ג"כ אין צריך לחזור ולברך וכדלקמן בסימן ר"ו ס"ה ע"ש ובמ"ב:

(כג) יתן שתי ידיו - היינו דטוב לעשות כן. ואם הוא לבוש בבתי ידים נכון שיסירם בשעת הברכה. כתבו האחרונים כשיאמר השם יגביה הככר ובשבת שמברכין על שתים יגביה שתיהם:

(כד) התלויות בפת - כי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסת פת [ירושלמי ספ"ק דחלה] בשעת החרישה לא תחרוש בשור ובחמור יחדו בשעת הזריעה שדך לא תזרע כלאים בשעת דישה לא תחסום שור בדישו. לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשר ראשון ושני וחלה:

(כה) לא יבצע וכו' - וממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח:

(כו) לפניו - ואם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה:

(כז) מלח או לפתן - כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה ועוד כדי שלא יצטרך אח"כ להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור לכתחלה ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו ג"כ נכון להמתין מלברך. ומש"כ נקיה כגון פת חטים וכה"ג:

(כח) פת חריבה וכו' - דאין בזה משום כבוד ברכה הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין וגם לטעם השני משום הפסק ג"כ לא שייך בזה דהא אין דעתו כלל לבקש אח"כ מלח ותבלין:

(כט) א"צ להמתין - ומ"מ אם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא כיון שהוא צורך סעודה [מ"א וש"א]:

(ל) דומה למזבח - כמו שאחז"ל [ברכות נ"ה] בזמן שבהמ"ק קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שלחנו של אדם [שנותן מלחמו לדל] מכפר עליו דכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

(לא) והאכילה - שאדם אוכל לחזק כחותיו ועי"ז יהיה בריא וחזק לעבודת ה':

(לב) והוא מגין - דאיתא במדרש כשישראל יושבין וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם:

(לג) וע"ל סוף סי' ק"ע - פי' אע"ג דמבואר שם דלדידן דפת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגין באכילת מלח אחר הסעודה מ"מ מצוה להניחו על השלחן וכתבו המקובלים לטבול פרוסת המוציא במלח ג"פ:

(לד) יאכל מיד - דלכתחלה אסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור כדלקמן בסי' ר"ו ס"ג עי"ש:

(לה) ולא ישיח - עד שיכלה ללעוס קצת מהפרוסה ויבלענו כיון דפסק השו"ע לקמן בסוף סימן ר"י דבטועם לבד אם לא בלע א"צ ברכה א"כ עיקר הברכה על הבליעה [וכן אם רבים המסובין וכל אחד יש לו ככר ומברך לעצמו לא יענה אמן על ברכתו של חבירו קודם שיטעום הוא על ברכתו] ומ"מ אם עבר ושח בעודו לועס קודם שבלע הפרוסה בדברים שאינו מצרכי סעודה צ"ע אם צריך לחזור ולברך [ובח"א כלל מ"ט מצדד דאפילו לא בלע רק הטעם שמצץ בפיו מן הלעיסה א"צ לחזור ולברך] אמנם א"צ שיאכל דוקא שיעור כזית קודם שידבר דאפילו אם אכל רק פחות מכזית אחר הברכה חשיבא אכילה לענין זה דמותר לדבר אח"כ אם הוא צריך לכך ושלא במקום הדחק טוב שיאכל מתחלה שיעור כזית:

(לו) ואם שח - אפילו תיבה אחת:

(לז) מענין דברים - ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק:

(לח) שבירך על הפת וכו' - ואפילו פת שלנו דנקיה ומתובל בתבלין דפסק השו"ע לעיל דא"צ להמתין עד שיביאו מלח ולפתן מ"מ כיון שהוא חפץ לאכול הפת ע"י טיבול במלח ולפת ה"ז מעניני סעודה:

(לט) תנו לפלוני לאכול - בין עני ובין עשיר ואפילו לא אמר שיתנו לו מפרוסת המוציא אלא אמר לב"ב שיתנו לו ככר שיברך בעצמו מ"מ מעניני סעודה הוא:

(מ) מאכל לבהמה - ג"כ מעניני סעודה הוא דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו. כתב המ"א בשם ס"ח דלשתות אדם קודם לבהמה כדכתיב ברבקה שאמרה להעבד שתה וגם גמליך אשקה:

(מא) לא יפסיק כלל - בכל אלו הדברים ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח ג"כ אסור להפסיק קודם שיבלע מעט:

(מב) ששח - הבוצע קודם שאכל כצ"ל:

(מג) אבל אח"כ וכו' - פי' אפילו השיחו אח"כ השומעים ויוצאים בברכתו קודם שטעמו ג"כ אין קפידא בדיעבד הואיל וכבר חלה ברכת המברך מיהו לכתחלה בודאי אסור לכל אחד מהשומעים להפסיק קודם שיטעום. והנה זהו רק דעת הרמ"א אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא:

(מד) להוציא השומעים - וגם השומעים כוונו לצאת בברכתו:

(מה) ואח"כ ניגב וכו' - ה"ה כשכל הנטילה וברכת ענט"י היה אח"כ ג"כ יוצא בדיעבד דכל זה לא הוי הפסק דהוי צורך סעודה וכנ"ל ולא נקט לשון זה אלא להורות לנו דאם ברכת ענט"י היה בשעה שיעקב בירך המוציא דלא יצא דהרי צריך להבין ולשמוע מה שאומר המברך ולא להפסיק בדברים אחרים ואז שומע כעונה [עיין לקמן סימן קפ"ג סוף ס"ו] ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בליל ש"ק כשהבעה"ב מוציא בני ביתו בקידוש:

(מו) ובירך ענט"י וכו' - ואע"ג דקי"ל שומע כעונה וכבר פסק המ"א לעיל בסימן קנ"ח סי"א דאם קודם שבירך ענט"י בירך המוציא לא יוכל לברך עוד ענט"י שאני הכא דלא ניגב ידיו קודם ברכת המוציא ולא נגמר המצוה עדיין אבל אם כבר נגב ג"כ לא יכול לברך עוד ענט"י כיון דכבר יצא בברכת המוציא:

(מז) מברך - על מה שיאכל אח"כ דכי בשביל שאכל עד עתה בלי ברכה יחזור ויאכל בלי ברכה [גמרא]:

(מח) אינו מברך - שברכת הנהנין הוא כשאר ברכת המצות שאין מברכין עליהם אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אא"כ היא מצוה שא"א לברך עליה עובר לעשייתן כמ"ש בסימן קנ"ח סי"א ע"ש ומיהו אם אפשר לו לאכול עוד מעט טוב שיברך המוציא ויאכל:

(מט) אינו חוזר ומברך - כשיאכל עוד דברכת המוציא אינו אלא מדרבנן וספיקא לקולא ומטעם זה אפילו אם ירצה להחמיר ולברך ג"כ אינו רשאי משום ברכה שאינה צריכה מיהו אם נזדמן לפניו במסיבתו אחד שרוצה לאכול פת נכון שיוציאנו בברכת המוציא:

(נ) במקום ברכת המוציא וכו' - היינו אף דפת הוא דבר חשוב אפ"ה מהני בדיעבד אם בירך שהכל וכ"ש על כל דבר כדאיתא לקמן בסימן ר"ו ס"א:

(נא) בירך שהנ"ב - היינו שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה שהנ"ב או אף שלא הזכיר תחלה כלל רק אמר בריך רחמנא וכו' לחוד יצא כיון שיש שם ומלכות דמלת רחמנא קאי במקום השם (שכן היו קורין אותו בבבל) ומלת מלכא הוא מלכות:

(נב) דהאי פיתא - ואם אמר מלכא מאריה דהאי ולא הזכיר שם הפת כלל אפשר דיצא כיון שהפת מונחת לפניו ועיין בה"ל:

(נג) יצא - בדיעבד אבל לכתחלה אסור בשתיהן דאף דברכות נאמרין בכל לשון היינו היכא דלא שינה כלל מנוסח הברכה אבל הכא הא שינה מנוסח שקבעו חז"ל בלשה"ק ואפ"ה יצא בדיעבד כיון שעכ"פ הזכיר שם ומלכות וענין הברכה. ולפי מה שפסק המחבר לקמן בסימן רי"ד מיירי כאן דאמר מלכא דעלמא מריה וכו' ועיין במה שנכתוב שם בבה"ל ומשמע בש"ס דה"ה אם אמר ברוך המקום מלך העולם שברא פת זה דיצא:

(נד) שנים או רבים - נקט לשון זה משום דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:

(נה) הסיבו - כן היה דרכן באכילתן דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:

(נו) עם בני ביתו - משום דנגררין אחריו שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:

(נז) הוי קבע - וע"כ אפילו כל אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:

(נח) ואפילו לבני חבורה - ר"ל שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:

(נט) ולדידן אפילו וכו' - צ"ל ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:

(ס) בשלחן אחד וכו' - עיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א:

(סא) כיון שעמדו וכו' - ר"ל דזה נחשב כמו ישיבה ומהני כיון שאמרו נאכל והכינו בזה מקום לאכילתן וכנ"ל בסי"א:

(סב) והולכים לא - פירוש לא מהני אמירה שאמרו מתחלה נאכל דהליכה מבטל הקביעות. ואם יושבים בעגלה אחת ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד מסתפק המ"א דאפשר דמצטרפי דאע"ג דבעלמא נוסע בעגלה כמהלך דמי מ"מ כיון שעכ"פ כולם יושבים באגודה אחת י"ל דמצטרפין וכן נוטה דעת הא"ר להקל ובספינה פשוט אף להמ"א להקל דמצטרפי דקביעות גמור הוא. כתבו האחרונים דשמש המשמש בסעודה יוצא בברכת המוציא אם שומע ומתכוין לצאת אע"פ שהולך ובא תדיר ואינו קבוע אצל השלחן מפני שדרך אכילתו בכך:

(סג) ואם היו אוכלים וכו' - צ"ל וכן אם וכו' ואדלעיל קאי שאמרו נאכל כאן וישבו לאכול אפ"ה לא מהני כיון שהיו מפוזרים דבעינן שיהיו במקום אחד [מאמר מרדכי]:

(סד) שלא קבעו מקום ואוכלים וכו' - חד ענינא הוא ור"ל שלא קבעו מקום בשעת אכילתן אלא שאכלו מפוזרים זה לכאן וזה לכאן לכך לא מהני אף שאמרו מתחלה נאכל כאן:

(סה) אם כוון וכו' - פי' בדיעבד יצא שלא הצריכו לברך כל אחד אלא לכתחלה ועיין במ"א שהניח דין השו"ע בצ"ע כי יש מהראשונים דסברי דבלא קבעי אין אחד יכול להוציא חבירו אף בדיעבד אמנם בביאור הגר"א הכריע לדינא דדברי השו"ע עיקר. ודע דדין זה שייך גם בבהמ"ז היכא דלא קבעו יחד בין בשנים ובין בשלשה אם כוון אחד להוציא את חבירו בבהמ"ז יצא בדיעבד:

(סו) רבים - וה"ה שנים ומיירי כשאין עמהם הבעל סעודה או שכולם בעלי סעודה ואוכלין יחד:

(סז) גדול שבכולם - בחכמה מפני כבודו:

(סח) בוצע - ומוציא האחרים בברכתו ואפילו במקום דהמנהג דכל אחד מברך לעצמו על ככרו מ"מ המנהג דגדול בוצע תחלה [פמ"ג] והחתן ביום חתונתו בוצע אע"פ שיש בהמסובין גדול ממנו:

(סט) להקדימו - דכתיב וקדשתו ואחז"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון:

(ע) ת"ח קודם לו - ואסור להת"ח להקדימו לפניו ומבזה בזה את התורה ואיתא לקמן בסימן ר"א דדוקא אם מקדימו לפניו דרך חוק ומשפט כהונה דהיינו מפני שהוא כהן אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהונה רשאי:

(עא) טוב להקדימו - ואיתא בגמרא שמי שנזהר בזה מאריך ימים בכך:

(עב) עמהם בעה"ב - ר"ל בעל הסעודה שאוכל עמהם:

(עג) הוא בוצע - והוא קודם אפילו לכהן ות"ח כדי שיבצע בעין יפה:

(עד) ואפילו אם האורח גדול - הנה הלחם חמודות כתב שכהיום נהגו לחלוק כבוד לגדול והמ"א הסכים עמו אך כמה אחרונים מפקפקין בזה אך בסעודה שכל המסובין אוכל כאו"א מככרו ומברכין לעצמן בודאי הנכון שבעה"ב יכבד להגדול שיבצע תחלה כיון שאין כאן טעם משום עין יפה:

(עה) יאמר תחלה וכו' - היינו אפי' הגדול הוא הבוצע או בעה"ב משום מדת ענוה צריך ליטול רשות כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך. כשיש שם כהן שמצוה להקדימו וכנ"ל אם רוצה אחר לבצוע וה"ה לבהמ"ז צריך ליטול ממנו רשות [ולא מהני מה שיאמר ברשות הכהן אם לא נתן לו הכהן רשות]:

(עו) אין המסובין וכו' - כשיצאו בברכת הבוצע ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו אם לא נתכוין לצאת בברכתו וכל אחד מברך לעצמו כיון שכולם זקוקים לככרו של הבוצע אין מדרך הכבוד לטעום קודם שיטעום הוא:

(עז) רשאים לטעום - דהיינו שירצו לחתוך מן הככר של הבוצע ולטעום קודם לו:

(עח) אבל מותר וכו' - ואין בזה הפסקה דכ"ז צורך סעודה הוא:

(עט) לכל אחד חלקו וכו' והם ימתינו - מלאכול עד שיטעום הוא תחלה. ואפילו נתן להם בפירוש רשות לזה י"א ג"כ דלא מהני. ודעת הט"ז בענין זה דאין כדאי להבוצע שיחלק לכל אחד חלקו אחרי שאינם רשאים לטעום מהם עד שיטעום הוא תחלה א"כ נחשב לו הדבר להפסק בין הברכה לאכילה וזה אסור לכתחלה אלא יראה לטעום קודם ואח"כ יחלק לכל אחד מהם וכ"כ ש"א:

(פ) אוכל מככרו - ויש לכל אחד מהם ככר שלם בפ"ע:

(פא) רשאים לטעום קודם - אע"פ שהם יוצאים כולם בברכת המברך:

(פב) ואם הוא שבת - וה"ה יו"ט:

(פג) צריך שיהא וכו' - דאם אין לפני כ"א מהמסובין לחם משנה הרי הם צריכים לסמוך על הבוצע שיש לפניו לחם משנה ולטעום מאותו לחם ואינם רשאים לטעום קודם לו:

(פד) אין הבוצע וכו' - היינו אם הוא מוציאם ידי חובתם בברכה:

(פה) אמן מפי רוב וכו' - שגם עניית אמן מכלל ברכה היא אבל המיעוט המאריכין יותר מדאי א"צ להמתין עליהם שכל המאריך באמן יותר מדאי אינו אלא טועה:

(פו) הבוצע - שהוא הבעה"ב או מי שנתנו לו רשות לבצוע תחלה:

(פז) פושט וכו' - דכיון שחלקו לו כבוד לברך תחלה ולבצוע להוציא המסובין ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחלה:

(פח) הבוצע נותן - אבל לא יזרוק חתיכת המוציא על השלחן לפני האורחים אפילו אם לא נמאס המאכל ע"י הזריקה כמו שיתבאר בסימן קע"א ועוד כיון שהיא פרוסת המוציא הוי בזיון מצוה:

(פט) היה אבל - ובשבת פורס האבל כדרכו דלא יהיה כאבילות דפרהסיא אם יתן לו בידו:

(צ) רמז לפרוסת המוציא - משמע דאין ראוי לעשות כן כשאינו אבל דלא ליתרע מזליה:

(צא) אינו יכול לברך - אפילו אין השומע יכול לברך בעצמו:

(צב) ברכת המוציא - וה"ה בכל ברכת הנהנין דדוקא ברכת המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה הוי כאלו הוא לא יצא משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה משא"כ בברכות הנהנין שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו ועיין לקמן סי' קצ"ז ס"ד במ"ב לענין בהמ"ז:

(צג) אבל לקטנים וכו' - ואפילו קטנים דעלמא שאין חנוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין יודעים לברך בעצמן וכ"ש כשהם מבני ביתו ולגדולים אפילו לבני ביתו נמי לא:

(צד) אפילו בשבת שהוא חייב וכו' - היינו של כל השלש סעודות דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח ע"כ הם בכלל שאר ברכות הנהנין:

(צה) אע"פ שאינו טועם - וה"ה כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין והטעם בכל זה דברכת קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצות שהיא חוב על האדם וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אע"פ שאינו טועם בעצמו:

(צו) בין של יום - דעיקרו נתקן רק למצוה ולא בשביל הנאה וע"כ ברכה זו היא בכלל שאר ברכת המצות דקי"ל אע"פ שיצא מוציא:

(צז) קודם וכו' - כתב של"ה שגם ישייר מן פרוסת המוציא מעט שיאכל אחר אכילתו כדי שישאר טעם המוציא בפיו. אין להאכיל לבהמה ועוף או לכותי מפרוסת המוציא או מהחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא היינו דמאותה פרוסה שחתך מקודם מהלחם השלם חותך אח"כ מן אותה פרוסה חתיכה קטנה להמוציא וגם אותה הפרוסה לא יאכילם שאין כבוד בזה להמצוה:

(א) מברך על השלם - משום הידור מצוה ואם לא היה לפניו רק פרוסה ונטל אותה כדי לברך עליה ובתוך כך הביאו לפניו שלמה מניח הפרוסה בתוך השלמה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה יבצע אותה:

(ב) פת קיבר וכו' וקטן וכו' - דמעלת שלם עדיף טפי אפילו באופן זה:

(ג) מניח הפרוסה וכו' - כדי לקיים מעלת השלמה דשעורין ומעלת החיטין דחשיבא טפי משעורין משום דאקדמיה בפסוק כדכתיב ארץ חטה ושעורה וגו'. ומבואר בש"ס דמעיקר הדין פרוסה של חטין עדיפא אלא לצאת ידי שמים כל המעלות צריך להניח הפרוסה תחת השלמה וכו' וכתב המ"א דמ"מ אם היה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין [וכן אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד דשיפון קיל אף משעורים משום דאין נזכרת בקרא בהדיא:

(ד) תחת השלמה וכו' - ואפילו הפרוסה גדולה מהשלמה נמי טוב שיניח שתיהם ביחד [פמ"ג]:

(ה) ואין לחוש לשני - אע"פ שהוא לפניו והוא מוקדם בפסוק או חביב או חשוב אינו חייב לאכול ממנו בשביל הקדמה זו [ב"י וט"ז] ומסתברא דדוקא אם אינו רוצה לאכול אלא מאחר אבל אם ברצונו שוה הוא לאכול מזה או מזה ושניהם מונחים לפניו אף שאינו רוצה לאכול משניהם יחד מצוה מן המובחר לבצוע על המוקדם בפסוק ושארי המעלות:

(ו) מברך על הגדולה - ודוקא כשהיו שניהם שוים ביופי אבל אם הקטנה נקיה והגדולה קיבר מברך על הקטנה:

(ז) יחברם יחד - והמ"א מפקפק בזה ודעתו דבחול א"צ להדר אח"ז ורק דבשבת דבעינן לחם משנה שלם יעשה זה ורק שיזהר שלא יקח עץ שהוא מוקצה לזה ובא"ר נוטה לדעת השו"ע:

(ח) שלא יהא נראה - אבל אם נראה להדיא שנתחבר יחד לא מקרי שלם וכדלקמן בסימן שס"ו ס"ו:

(ט) ואפילו בשבת - ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [א"ר]:

(י) ממה שיניחנו וכו' - דמעלת שלם עדיף ממעלת גדול וכנ"ל בס"א:

(יא) ממקום השלם שבה - ודוקא בזה דבאמת שלמה היא ורק במקום שהיתה דבוקה נראית כפרוסה לכן יבצע מצד השלם אבל בפרוסה ממש אין קפידא שיבצע מצד השלם ודי שיחתוך מן הצד [אחרונים]:

(יב) ממין ז' - אף דכוסמין חשבינן נמי בכלל שבעת המינים דמין חטים הוא וכמ"ש בטור סימן ר"ח מ"מ אינו מפורש בהדיא בקרא דשבעת המינין ולכן שעורים חשיב טפי ממנה:

(יג) אע"פ שהכוסמין יפים - וחביב עליו דמעלת מין ז' עדיף כדלקמן בסימן רי"א ושם מבואר די"א דחביב קודם [מ"א]. ולפ"ז לא משכחת דין זה כ"א בששניהם שוים בעיניו. ולענין כוסמין ושיפון דשניהם אינם מפורשים בקרא כוסמין עדיף דהוא מין חטים. ושיפון ושבולת שועל דשניהם מין שעורים שיפון עדיף שהוא חביב טפי:

(יד) פת נקיה ופת קיבר - ושניהם מין אחד [טור] דאם הפת קיבר חשיב במינו מן הנקיה כגון חטים לגבי שעורים או שעורים לגבי כוסמין הוא קודם:

(טו) על הנקיה - ואף דהקיבר גדול ממנה דמעלת הנקיות עדיף ומיירי שהיו שניהם שוים שלמים או פרוסים דאם הקיבר לבד שלם הוא קודם להנקיה הפרוסה וכנ"ל בס"א. וזה הכלל מסעיפים אלו מעלת שבעת המינים קודם לכל ואחריו מעלת השלם ואחריו מעלת הנקי ואחריו מעלת הגדול [ח"א] ולענין מעלת חביב עיין סימן רי"א:

(טז) על הלבנה - ואף אם השניה גדולה ממנה אם לא שהוא חביב עליו יותר:

(יז) פת עובד כוכבים נקיה וכו' - אבל בשוין פשיטא דפת ישראל קודם לברך עליו [א"ר]:

(יח) על איזה מהם שירצה - דכל אחד יש לו מעלה זה שהוא פת ישראל [דפת עכו"ם לא התירו אלא מדוחק] וזה שהוא נקי:

(יט) מסלק וכו' - דין זה נובע מדברי השר מקוצי שחשש שאם יהיה מונח על השלחן יהיה בעת הברכה חביבה עליו מפני שהיא נקיה ואפשר שיצטרך לברך עליו מפני זה והרבה מאחרונים מפקפקין מאד בזה דכיון שהוא נזהר ומחזיק זה לאיסור מאי אהני ליה חביבותיה ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדבריו ולסלק:

(כ) ואין דעתו וכו' - פי' דאף דבריש הסעיף כתב דמברך על איזו שירצה היינו היכא שבדעתו לאכול הסעודה משתיהם אבל זה שאין דעתו לאכול כלל רק פת עו"ג זה אין צריך לברך על פת אחר אף שהוא חשיב טפי וכנ"ל בס"א בהג"ה. ואף דמוציא את ב"ב בברכת המוציא והם אינם אוכלים מזה אלא מפת כשר מ"מ כיון דהוא אינו חפץ לאכול אלא זה והוא הבעה"ב הוא העיקר ואזלינן בתריה ויברך על פת שהוא אוכל:

(כא) על בעה"ב - פי' לבצוע ולהוציא את אחרים בברכתו כמו שאמרו בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכיון שהאורח יאכל מפת עו"ג שהוא יפה ונקי התירו לו גם כן לבעה"ב לבצוע על הפת של עו"ג מפני כבוד האורח אבל בלא אורח אינו מותר כלל למי שנזהר מפת עו"ג לברך על הפת זה אלא יסלקם מעל השלחן וכדלעיל [כן הוא מסקנת הש"ך וט"ז ביו"ד קי"ב ע"ש] ועיין בבה"ל. ודע דכהיום שהמנהג שכל אחד מברך לעצמו ברכת המוציא לכאורה לא שייך כלל דין זה אלא כ"א יברך על פתו שאוכל [מחה"ש] ועיין בפמ"ג מה שהעיר על עיקר דין השו"ע:

(כב) אבל אם אינו חביב וכו' - ר"ל דכ"ז אם הפת זה בעצם חביבה עליו ורק שהוא מונע עצמו מפני שהוא פת עו"ג התירו לו בכאן מפני האורחים אבל אם אינו חביב עליו בעצם פת זה ואינו חפץ בו יברך על פתו הכשרה:

(כג) בכיסנין וכו' - בסעיף שאח"ז מתבאר מה הוא. ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי לפיכך ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא:

(כד) שאחרים רגילים לקבוע - כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ח איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל:

(כה) המוציא ובהמ"ז - וגם נט"י וכמו בפת גמור וכמבואר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ע"ש:

(כו) יברך עליו בהמ"ז - כיון שהשלים לשיעור קביעת סעודה אבל המוציא אין צריך לברך על מה שנמלך לאכול כיון דאין במה שמונח לפניו אחר שנמלך שיעור קביעת סעודה אלא ביחד עם מה שאכל כבר ואם באמת יש שיעור קביעת סעודה במה שלא אכל עדיין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וענט"י וברכת המזון:

(כז) שממלאין אותן וכו' - ר"ל אף אם נילושה מתחלה במים כשאר פת כיון שכל העיסה ממולא ממינים אלו ואף דהמילוי עיקר אצלו מ"מ מין דגן חשוב ואינו בטל ולכך מברך במ"מ ופוטר הכל כמ"ש בסי' ר"ח סעיף ב' ג'. ואך אם אינו אוכל העיסה ורק הפירות שבפנים לבד מברך הברכה השייכה להפירות וכתב הט"ז דאם נלקח הפירות ואוכל רק העיסה אפ"ה מברך במ"מ ולא המוציא דיש עליה דין כיסנין כיון שנאפה עם מילוי הפירות שאין דרך לקבוע סעודה על פת כזו:

(כח) ואגוזים ושקדים וכו' - או או קאמר ומסתברא דמיירי ג"כ שטעם המילוי ניכר בעיסה וכמו שמסיים לבסוף:

(כט) שעירב בה - בעת הלישה והיינו אפילו היה הרוב ממים כיון שעירב בה ג"כ ממינים אלו ועי"ז נשתנה הטעם מקרי פת כיסנין:

(ל) ניכר בעיסה - דאל"ה הוי לחם גמור. ולחם שנותנין בו זאפר"ן להטעימו ולנאותו או שנותנין בו מעט צימוקין לכו"ע לחם גמור הוא [פמ"ג]:

(לא) שזה נקרא - היינו היכא דעירב בה בהלישה רק מעט דבש וחלב אינו בטל שם פת מחמת שנרגש הטעם:

(לב) פת גמור - ומברך המוציא לכל שהוא וכן בהמ"ז לכזית כדין פת:

(לג) הרבה תבלין או דבש וכו' - ר"ל שכ"כ תבלין מעורב בהן עד שעל ידי זה יהיה מנכר התבלין בטעם יותר מהקמח וכן בדבש ושמן וחלב בעינן שיהיה הרוב מהן ומיעוט מים שעי"ז נרגש מהן הטעם הרבה מאד עד שעי"ז הם העיקר וטעם העיסה טפל וכן בציור הראשון שכתב השו"ע שממלאין מהם בעינן ג"כ שיהיה המילוי הרבה כ"כ עד שעי"ז יהיה נרגש הטעם הרבה מאד:

(לד) וכן נוהגין - שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין [ד"מ] וכן הסכימו האחרונים להלכה כפסק הרמ"א:

(לה) כעבים יבשים - כך שמה בערבי ובלשון ספרד נקרא בושקיגו"ש ונעשית מה' מיני דגן ובמים לבד אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס ואין דרכם לאכול מזה הרבה לכן אין לו דין פת:

(לו) לחם גמור הוא - דנעשים רק מקמח ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם יבשים מאד ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה:

(לז) שקורין ניבלא"ש - וכתבו האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על מחבת בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר בסי"ד דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:

(לח) ואם קבע וכו' - וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא בסט"ו:

(לט) סעודתו עליהם וכו' - ומה נקרא קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:

(מ) ואי אכיל להו וכו' - פי' להני רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף ז' [מ"א] ועיין בה"ל שכמה אחרונים חולקים על דבריו:

(מא) שלא מחמת הסעודה - פי' שלא אכלם להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל סעודה וא"צ ברכה]:

(מב) טעונים ברכה - דכיון דאינו אוכל זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:

(מג) לפניהם - וכ"ז בעניני פת אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן קע"ז ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:

(מד) אבל וכו' - קאי על עיקר דין פת הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה על העיסה כלל משום דהוי טפילה למרקחת כדמפרש:

(מה) הם טפלים - דאין מתכונין לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת:

(מו) פוטרתן - ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:

(מז) פחות מכזית - וה"ה אפילו על כל דהו דאסור ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה:

(מח) כלום - היינו לא בהמ"ז ולא שום ברכה אחרונה:

(מט) חביצ"א וכו' - אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה והוא דיש בזה שלשה אופנים. א) פת שפירר לפירורין ובשלו תלוי בזה אם הפירורין גדולים שיש בהם כזית לא נתבטל מהם שם פת אפילו אם ע"י הבישול אזל מהם תואר לחם ואם אין בהם כזית אפילו אם נראה שיש עליהם תואר לחם מברך במ"מ דשם תבשיל עליהם. ב) אם לא בשלו רק שפירר בקערה ונתחברו הפירורין יחד ע"י דבש או מרק אם יש עדיין עליהם תואר לחם מברך עליהם המוציא אפילו אם אין בהפירורין כזית ואם אין בהם תואר לחם מברך עליהם במ"מ אא"כ היה בהפירורין כזית וכנ"ל לענין בישול. ג) כשלא בישל וגם לא נתחברו הפירורין יחד ע"י משקה אפילו אם הפירורין דקין כסולת מברך עליהם המוציא דשם פת עליהם ועתה נבאר את הסעיף בעזה"י:

(נ) דהיינו פירורי לחם שנדבקים - בנתבשל אין נ"מ בין נדבקין או לא ונקט זה משום אופן השני דמיירי בלי בישול:

(נא) יחד - וה"ה אם היו רק שרוים בתוכו הרבה עד שנתלבן המים עי"ז דינו כמו נדבקין יחד וכדלקמיה בסי"א:

(נב) אם נתבשל וכו' - היינו שנתן הלחם בכלי ראשון כשעמד על האש או עכ"פ שהיה היד סולדת בו אבל בכלי שני לא חשיב בישול ודינו כמו באופן השני דאם יש בו תואר לחם מברך המוציא אף בפחות מכזית [ודוקא אם לא נתלבן המים ע"י הלחם אבל אם נתלבן המים כדרך שמצוי כשנשרה פת במים חמין מבואר בסי"א דעי"ז נחשב הפת כאין בו תואר לחם] ואם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא וע"כ אם אין בפירורין כזית ויש בו תואר לחם יברך על פת אחר תחלה:

(נג) אם יש בהם וכו' - ל"ד בכולם אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה ג"כ מברך עליה המוציא ובהמ"ז וממילא יכול לאכול השאר הקטנות ג"כ:

(נד) כזית - ר"ל בהפרוסה עצמה שמברך עליה היה בה כזית מקודם ולא נפחתה משיעור זה ע"י הבישול ולא מצרפינן לה מה שנתדבקה עם חברותיה או שנתפחה ע"י המשקה:

(נה) אע"פ שאין בו וכו' - דכיון שיש בהם כזית לא נתבטל ממנה שם לחם:

(נו) שנראה וכו' - דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה:

(נז) אינו מברך וכו' - דע דבכל הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא:

(נח) אם יש בפרוסות - היינו אפילו באחת מהן וכנ"ל:

(נט) אם יש בהם וכו' - הטעם דעדיף בזה מאופן הא' דכיון שלא נתבשל תואר לחם שלו חשיבא שהוא ניכר וידוע יותר ומש"כ וברכת המזון היינו כשאכל כמה פירורין עד שיעור כזית. אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך] עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם ואם אפאן נכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור:

(ס) ולא תואר לחם - היינו שע"י שהוא מפורר דק דק כסולת לא מינכר עליו תואר לחם והטעם דכיון שהוא פת בפני עצמו ואינו מחובר אינו יוצא לעולם מתורת לחם ועיין באחרונים שהסכימו דאפילו שרה הפירורין במים כיון שלא נתחברו יחד אינו יוצא מתורת פת ודוקא אם שרה זמן מועט אבל אם שהו הפירורין בתוכם עד שנתלבנו המים עי"ז מבואר בסעיף שאחריו דמברך עליו במ"מ וברכה מעין שלש:

(סא) דפירורין שנותנין וכו' - היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם כמש"כ בסעיף הקודם:

(סב) במים - והנותנים חתיכת פת שמיבשין על הגחלים בשכר [שקורין פעניץ] ואין בהם כזית והשכר מתלבן ע"י השריה נמי דינא הכי דמברכין עליהם במ"מ ואם נתן רק מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו טעם ולא בשביל אכילה אינו מברך רק שהכל על השכר דהוא העיקר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב:

(סג) אזיל ליה וכו' - ואף דמבואר בסוף סעיף הקודם דפירורין שאינם מבושל ולא מחובר אפילו אם אין בהם תואר לחם מברך המוציא [ואפילו היו שרוים במים כמש"כ שם] דוקא התם שלא נשתנה צורת הפת בעצם כלל שנשרה במים רק זמן מועט ומה שלא מינכר בו תואר לחם הוא רק מפני קטנותו משא"כ הכא שנשרה הרבה במים עד שנתלבנו המים עי"ז הוא סימן שנפסדה צורתה ע"י השריה ואבד ממנה שם לחם:

(סד) ביין אדום - דוקא אדום ומשום דכיון שנתאדם הפת ע"י היין אבד ממנה תואר לחם אבל אם שרה פתו ביין לבן בעינן דוקא שישתנה היין מצורתו ע"י הפת השרוי בתוכו וכדלעיל בסי"א:

(סה) אלא בורא מיני מזונות - ר"ל לאפוקי שלא יברך עליה המוציא. ולענין ברכת היין אם כונתו העיקר בשביל אכילת הפת והיין בא רק למתק האכילה נעשה היין טפל ואינו מברך כ"א במ"מ על הפת וכן השורה פת כיסנין ביין או ביין שרף ג"כ דינא הכי [וכ"ש השורה פרוסות שיש בהם כזית או השורה פת ביין לבן דמברך המוציא אפילו על פרוסות שאין בהם כזית וכנ"ל בודאי נעשה היין טפל להפת] אבל אם כונתו גם בשביל שתיית היין שרוצה לאכול ולשתות ביחד נכון שיברך מתחלה על קצת יין בפני עצמו בפה"ג ואח"כ יברך ברכה על הפת השרוי ואם כונתו רק בשביל היין שבו והפת בא רק למתק השתיה נעשה הפת טפל ליין ואינו מברך רק בפה"ג. והנה לפ"ז לענין שתיית קאוו"י הנהוג בינינו שטובלין בו פת כיסנין ושם הלא כונתו ג"כ בשביל שניהם נראה ג"כ דנכון הוא שקודם שבירך על הפת כיסנין יברך על הקאוו"י שהכל וישתה מעט ויותר טוב שיברך מתחלה על הפת כיסנין לבד בלא שרייה ואח"כ יברך מתחלה על מעט צוקער ברכת שהכל להוציא הקאוו"י [מאמר מרדכי]:

(סו) שאין וכו' - דאם היה בו כזית הלא מבואר לעיל בס"י דמברך המוציא אפילו בשאבד תואר לחם:

(סז) שבלילתו עבה - היינו לאחר שיצק המים לתוך הקמח לש אותה עב כמו פת:

(סח) אם בשלה וכו' - בשול במים וטיגון בשמן:

(סט) אין מברך וכו' - אפילו על פרוסות שיש בהם כזית ולא דמי למש"כ בסעיף י' דהבישול אין מבטל אותם מתורת לחם דהתם הוי לחם גמור מעיקרא שהיה אפוי משא"כ הכא דלא נאפה מעולם להכי הבישול והטיגון מבטל מתורת לחם ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה:

(ע) תורייתא דנהמא - ואפילו אכל הרבה וקבע סעודתיה עליהן הוי כמו דייסא ומברך במ"מ לפניה ומעין שלש לאחריה:

(עא) ואפילו נתחייבה בחלה - ר"ל אפילו הוא בענין שקרוי לחם לענין חלה כגון שבשעת לישה לא היה בדעתו לבשלו או לטגנו ואח"כ נמלך שהוא חייב בחלה לד"ה כמבואר ביו"ד סימן שכ"ט אפ"ה אינו מברך המוציא:

(עב) שעת אפיה - דלא מקרי לחם אלא אפוי וכיון שלא נאפה בתנור או במחבת בלא משקה אין שם לחם עליה משא"כ לענין חלה הכל הולך אחר גלגול הקמח במים שאז חל חיוב הפרשת חלה שנעשית עיסה ושוב לא נפקע ממנה ע"י בישול וטיגון:

(עג) ויש חולקים וכו' - דס"ל דכיון דמעיקרא היה בלילתו עבה ועתה אית ביה תואר לחם מברך המוציא ואפילו באוכל אכילת עראי שלא קבע סעודה ע"ז דלחם גמור הוא לדידהו וכדלקמן בהג"ה:

(עד) ונהגו וכו' - פי' כסברא הראשונה דאין צריך לברך המוציא וג' ברכות:

(עה) להקל - כתב המ"א דזה דוקא בלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא רק מדרבנן לכך נקטינן כדעה הראשונה להקל אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק וכן משמע מהגר"א אך כ"ז בשעה שלש ועשה בלילתו עבה היה דעתו לאפות פת אלא שאח"כ נמלך ועשה אותה סופגנין אבל כשהיה דעתו מתחלה לבשל ולטגן אותה אפילו אכל כדי שביעה אין מברך עליה בהמ"ז רק ברכה אחת מעין ג':

(עו) וירא שמים יצא וכו' - היינו אפילו בשהיה דעתו בשעת בלילה לבשל ולטגן:

(עז) ולא יאכל וכו' - היינו אפילו אכילה מועטת בלא קביעת סעודה:

(עח) לאחר אפיה - הלשון אינו מדוקדק כ"כ ופירושו אחר הבישול בקדירה והטיגון במחבת והסכימו הרבה אחרונים דדוקא אם יש בהפרוסות כזית דאל"ה ע"י הבישול או טיגון נתבטל שם לחם לגמרי לענין המוציא וכההיא דלעיל ס"י:

(עט) תואר לחם - ול"ד לס"י דלא בעינן תואר לחם ביש כזית דהתם היה תחלה פת גמור:

(פ) פשטיד"א וקרעפלי"ך וכו' - פי' שממולאין בבשר וכמ"ש סוף סימן זה בהג"ה דאלו ממולאים במיני פירות הוי פת הבאה בכיסנין וכמ"ש בסעיף ז' ומברכין לכתחלה בורא מיני מזונות בדלא קבע סעודה עלייהו ואפילו בדנאפה בתנור. וכ"ז הוא לדעת הרמ"א אכן הט"ז חולק וס"ל דגם פת הממולא בבשר ודגים וכה"ג הוי ג"כ בכלל פת הבאה בכיסנין ואה"נ בדלא קבע לכו"ע מברך עלייהו במ"מ ולאחריו מעין ג' ובסוף הסימן יתבאר להלכה בזה:

(פא) מקרי תואר לחם ואין וכו' - ר"ל בי"ש הרוצה לצאת דעת היש חולקים הנ"ל [והיינו בנתבשל במים או נטגן בשמן]:

(פב) וכ"ז וכו' - פי' היש חולקים הנ"ל דס"ל דהוי לחם גמור ומברך עליה המוציא ואפילו בדלא קבע סעודה מיירי דוקא בעיסה שלא נילושה מתחלתה בשמן ודבש ולכך ס"ל דכיון דהוי מתחלתה עיסה גמורה כשאר לחם לא נפקע שמה לענין חיוב המוציא אף דנטגנה אח"כ בשמן ונעשה כפת כיסנין אבל כשנלושה מתחלה בדבש וכה"ג קודם הטיגון א"כ לא היה עליה שם עיסה גמורה מעולם ולכן אף להיש חולקים אינו כלחם גמור לברך עליה המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דהרי היא פת כיסנין ואם קבע סעודה עלייהו לדעה קמייתא אינו מברך אלא במ"מ דהטיגון הפקיע מתורת לחם לגמרי וליש חולקים מברך המוציא וברכת המזון כדין פת כיסנין:

(פג) שאח"כ אפאו בתנור - וה"ה אם אפאו באילפס [גמרא] בלי משקה:

(פד) פת גמור הוא - דלא תימא כיון דחלטיה מעיקרא לאו בכלל לחם הוא קמ"ל:

(פה) ומברך עליו המוציא - ואפילו היתה בלילתו רכה שחלטה ברותחין ואח"כ אפאה בתנור מברך המוציא [מ"א בשם הטור] עוד הביא המ"א דאפילו טגנו בשמן ואפאו אח"כ מברך המוציא ומוכח שם מדבריו דס"ל דאפילו בדלא קבע עלייהו מברך המוציא אכן הט"ז ועוד הרבה אחרונים הסכימו עמו דטיגון בדבש או בשמן וכה"ג משוה אותו לפת הבאה בכיסנין כמו אם נילוש באלו המינים ובדלא קבע סעודה מברך במ"מ ועל המחיה אכן דע דאינו נקרא פת כיסנין אלא בשטגנו בכ"כ שמן עד שהיו הם העיקר בהטעם לגבי הקמח וכמו דכתב הרמ"א בכללא דפת כיסנין בס"ז ע"ש במ"ב:

(פו) ומברך עליו המוציא - אפילו בדלא קבע עלייהו ועיין במ"א לעיל בס"ח דדוקא אם לא היו דקין ביותר דאל"ה הוי בכלל פת כיסנין ועיין במה שכתבנו שם:

(פז) וטגנו במשקה - ר"ל שלא אפאו ע"ג תנור אלא באילפס עם משקה ולהכי לכו"ע היינו אפילו לדעת יש חולקים הנ"ל לאו לחם הוא כיון שלא חל עליו שם עיסה מעולם:

(פח) קמח ומים וכו' - עיין במ"א שכתב שעושין בלילתה רכה מאד ולהכי מברך עליה במ"מ בדלא קבע דאי לא היה בלילתה רכה כ"כ הלא מבואר בסי"ד דאפילו בלילתה רכה כל שלבסוף היתה אפויה בתנור מברך המוציא ועיין בה"ל:

(פט) מברך המוציא וכו' - דאע"ג שבתחלתה היתה רכה מ"מ כיון שאופין אותו בגומא ומתקבץ העיסה יחדו נעשה כמו פת [רא"ש]:

(צ) ואפילו קבע וכו' - המ"א מצדד דבקבע מברך עליו המוציא [וכן הוא דעת הב"ח לדעת הטור] וכתב בא"ר דמחמת זה אין לאכלו אלא תוך הסעודה ובמגן גבורים מכריע לדינא כהשו"ע ע"ש:

(צא) והוא לחם - כלומר בצק דלחם שאפאו בשפוד לחם גמור הוא:

(צב) מברך עליו בורא מיני מזונות - היינו אפילו בדקבע עלייהו. ועיין בטור דאם עשאה ערוכה ונאה כעין גלוסקא מברך עליה המוציא והשו"ע השמיט ועיין במ"א וא"ר וביאור הגר"א מש"כ בזה ועכ"פ לאכול מזה כדי שביעה בודאי יש ליזהר שלא לאכול כ"א בתוך הסעודה:

(צג) הנאפה בתנור - וה"ה הנאפה באילפס בלא משקה:

(צד) מברך עליו המוציא - היינו אפילו בדלא קבע עלייהו ולא דמי לפת הבאה בכיסנין (דפירושו פת הממולא בפירות ובתבלין המבואר בס"ז) דלא מברך עלייהו המוציא בדלא קבע סעודה עלייהו דשאני התם דאין עשויין אלא לקינוח סעודה ולמתיקה משא"כ פשטיד"א שממולא בבשר דרך לאכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר כשאוכל כאחד ונראה פשוט דאם עשויין רקיקין קטנים ומעורב בהם פתיתין של בשר וניכר שאין עשוים כ"א לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה דאינו מברך עלייהו בהמ"ז בדלא קבע עלייהו. ודע דפת שנאפה במי ביצים דהיינו מה שקורין קיכלי"ך מסתפק במ"א אם הוא בכלל פת כיסנין ודה"ח והגר"ז החליטו דהוא בכלל פת כיסנין וכן במגן גבורים וכן המנהג [אח"כ מצאתי שכ"כ ג"כ בהנהגת הגר"א] ומ"מ כתב במגן גבורים די"ש לא יאכל כ"א כשכל הלישה הוא על מי ביצים ולא נתערב בו מים כלל ונראה דאם הוא דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים:

(צה) אין לברך עליו וכו' - היינו אפילו קבע סעודה עלייהו דדבר זה תליא בפלוגתא הנ"ל בסי"ג דלדעה ראשונה כיון שנתבשל במשקה יצא מתורת לחם לגמרי ובכל ענין מברך עליו רק במ"מ ולדעה שניה כיון דנילוש בלילה עבה והיה עליו שם עיסה גמורה תו לא נפקע ממנה ע"י הבישול והטיגון ומברך עליו המוציא בכל ענין וע"כ אין כדאי לי"ש לברך עליו ולאכול כ"א תוך הסעודה וכדלעיל בסי"ג:

(א) שיש לו ריח - או קיוהא דהיינו טעם חמוץ [גמרא]:

(ב) צריך ליתן וכו' - דדבר שיש לו ריח מזיק לאדם כשאוכלין בפניו והוא תאב לו ואין נותנין לו מיד אבל דבר שאין לו ריח יכול לאכול תחלה ואח"כ יתן לשמש כדלקמן בסימן ק"ע ס"ג:

(ג) לשמש מיד - ובדבר מועט סגי דבזה נמי מתיישבא דעתו. וכתבו האחרונים דאפילו אם התנה עם משרתו בשעת שכירותו לפטור עצמו מזה לא מהני התנאי. ודוקא בשמש שעומד ומשמש ואינו אוכל עמהם ביחד אבל אם גם הוא מסב על השלחן עמהם לא צריך לאקדומי. איתא בגמרא דמי שהריח ריח מאכל והוא מתאוה לו אם אינו יכול להשיגו כל רוק שיבוא לתוך פיו מחמת תאות האוכל לא יבלע דיוכל לבוא לידי סכנה עי"ז אלא ישליך הרוק מפיו:

(ד) מכל מין ומין - היינו אפילו בדבר דלית ביה ריחא וקיוהא דעכ"פ גם בזה מצטער הוא כשרואה שארי אנשים אוכלין והוא אינו אוכל:

(ה) ולא יתן לו - קאי אאחד מן המסובין:

(ו) בידו - ביד השמש דשמא מתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס שמביא לשלחן. וי"מ דאף כשהכוס ביד אורח לא יתן באותה שעה לשמש דשמא ירגיש האורח בבעה"ב שמביט עליו בעין רעה (משום דשמא יחסר לאורחים) ומרתת וישפך הכוס מידו:

(ז) ביד בעה"ב - כנ"ל דשמא יקפיד בעה"ב ומתוך כעסו ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה בסעודה. יש אומרים דאף בעה"ב בעצמו לא יתן לשמש כשהכוס ביד השמש ג"כ מטעם הנ"ל דמתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה וגנאי להמסובין בסעודה:

(ח) ליתן בכי האי גונא - פי' דשאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה כשהכוס ביד בעה"ב שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זה לזה ולא חיישינן לקלקלה (תר"י) ומוכח מזה דלאחר שלא זימן אסור ליתן (אחרונים):

(ט) ליתן לו וכו' - פי' להשמש דחיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח מליטול ידיו אבל באחר לא חיישינן לזה אא"כ רואהו שרוצה לאכול בלי נטילה ויש מחמירין בזה אך כשהוא נותן בתורת צדקה בודאי יש להקל כדלקמיה בס"ב בהג"ה:

(י) לא יתן לאכול וכו' - נלמד מסעיף הקודם אך לפי סברא קמייתא דדוקא להשמש משום טרדא א"כ אין מקור לדין זה אם לא שיודע בו שלא יברך שבזה כו"ע מודו דאין נותנין לו:

(יא) בתורת צדקה - דלא מפקעינן מצות צדקה בשביל חשש שמא לא יברך ואע"ג דגבי שמש בסעיף הקודם חיישינן התם הנתינה לאו בתורת צדקה הוא שנותן לו בעבור ששמשו [ל"ח] אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה [פמ"ג]:

(יב) שהוא כנמלך - שאינו יודע אם יתנו לו עוד אך אם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיביאו לו א"צ לברך:

(יג) אדם חשוב וכו' - דמסתמא האדם חשוב יזהיר שיתנו לו כל צרכו מפת ואינו נמלך מזה ומדנקט המחבר פת משמע דדוקא בפת יזהיר הת"ח את המסובין שיתנו לו וה"ה כל דבר דאית ביה ריח וקיוהא דמבואר לעיל דצריך ליתן לו אבל בשאר דבר שהוא רק מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו לו בכל פעם ופעם דשמא הת"ח לא יזהיר על דבר שהוא מדת חסידות [ט"ז] ועיין במגן גבורים שמפקפק בדבריו:

(יד) שנים שהיו אוכלין וכו' - ר"ל מידי דמחייב בזימון ומסתברא דאין לו רשות רק לאכול מעט כדי שיתחייב בזימון ויצטרף עמהם:

(א) אין משיחין בסעודה - אפילו בד"ת ודוקא בשעת אכילה גופא ומשום סכנה וכדלקמיה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר ומצוה על כל אדם ללמוד תורה על שלחנו שכל שלחן שלא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים וכתב בשל"ה דילמוד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר ואינו יוצא במה שמברך בהמ"ז ועכ"פ יאמר איזה מזמור וטוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור ה' רועי לא אחסר דהוא ד"ת ותפלה על מזונותיו:

(ב) שמא יקדים וכו' - שכשיוצא הקול נפתח אותו כובע שע"פ הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י]:

(ג) נוטל ידו אחת - וצריך לברך ענט"י אם רוצה לאכול [מ"א] ועיין מה שכתבנו לעיל בסוף סימן קס"ד במ"ב בזה:

(ד) ששפשף בה - ואם שפשף בשתי ידיו צריך ליטול שניהם ואיתא בגמרא דמצוה לשפשף הניצוצות של מי רגלים אם נתזו על רגליו שלא יראה ככרות שפכה וכנ"ל בסימן ג':

(ה) אינו נוטל כלל - בין לאכילה בין לשתיה:

(ו) ודאי צריך נטילה - ולענין ברכת ענט"י יש מהאחרונים שכתבו שלא לברך גם בזה ולעיל בסימן קס"ד הכרענו כדעת הח"א דבזה צריך לברך עי"ש:

(ז) וה"מ לשתות - פי' שחוזר לביתו רק לשתות דאף לזה צריך נטילה שמא יבוא לאכול וכדלקמיה בהג"ה:

(ח) ואם דיבר וכו' - איצא לחוץ קאי:

(ט) נוטל שתי ידיו - דכיון דהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות [רש"י]. וכתב הברכי יוסף בשם ספר צרור החיים דכשנוטל פת בידו בשעה שמדבר א"צ נטילה שדעתו עליו ולא יסיח דעתו:

(י) כיון שהסיח דעתו - ובין אאכילה ובין אשתיה קאי כיון שהפליג. ומ"מ המוציא א"צ לברך שנית אף אם בודאי נגע במקום הטנופת [מ"א]:

(יא) אבל בלא"ה א"צ וכו' - וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"ו:

(יב) זה את זה - והוא שלא יהא שהייתן הרבה ושלא יפסיק בדברי שיחה:

(יג) לשתות - וה"ה לדבר אחר. אין ד"א לת"ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר וי"א דדוקא שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גווני. בש"ס כתובות ס"ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה"ה בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה [מ"א]:

(יד) מאכל השמש - ומ"מ מדת חסידות ליתן לו גם מיד דבר מועט כמ"ש בסימן קס"ט וע"ש במ"ב סק"ב:

(טו) אבל כשהשמש וכו' - פי' כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אינו מדרך המוסר שישייר לעצמו באילפס אלא יערה הכל והם יניחו כל אחד בקערה מעט בשבילו:

(טז) כל מה שיאמר וכו' - היינו אפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה שלא היה עושה כן האורח משום ענוה אעפ"כ יעשה [תוספות] ואם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעה"ב לעבור אבל דבר שהוא פרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו [שע"ת ע"ש]:

(יז) יעשה - עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה"ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה"ב אם אינו עושה כדבריו ע"ש:

(יח) קפדן בסעודתו - מפני שמונע ב"ב לתת כלום לעניים מפני יראת קפדנותו ועוד כי האורחים וב"ב מתביישים אז לאכול כי יחושו פן יתרגש ויקפיד על אכילתן:

(יט) לא יאכל אדם וכו' - והב"י מצדד דאפילו לאחוז בידו כביצה אינו כדאי אע"פ שאינו אוכל בבת אחת:

(כ) בבת אחת - ואם משייר אפילו מעט תו לא הוי גרגרן [מ"א]:

(כא) שנים דרך ארץ - פי' כששותהו בשני פעמים ועיין לקמן סימן ר"י מה שכתבנו שם:

(כב) כוס קטן - היינו פחות מרביעית. וכ"ז כשהאדם בינוני ובסתם יין אבל מי שכריסו רחבה או יין מתוק נשתנה השיעור והוא מותר בבת אחת אפילו ביותר מזה ולפ"ז בשכר שלנו שאינו חזק בודאי שיעורו יותר מרביעית [מ"א]:

(כג) מראשו - פי' כי השום הלבן שבו מבפנים הוא המשובח שבו והעלין הירוקין שמלמעלה גרועין מהן ומחזי כרעבתן כשיתחיל לאכול מראשו [פרישה] ובשבת מותר משום חיבוב סעודת שבת:

(כד) מעליו - מצד העלין:

(כה) בידו השניה - ר"ל כמו הרוצה לקרוע בכח דבר מדבר שמחזיק בשתי ידיו לקרוע ובמסכת דרך ארץ שלפנינו הגירסא הטיפש שבהן אחז הקלח בידו אחת ונשכו בשיניו ע"ש משמע דדוקא באופן זה הוי גנאי ועיין בביאור הגר"א:

(כו) לא ישוך וכו' - מפני שנמאסה לבריות:

(כז) לא ישתה וכו' ויברך בהמ"ז - דנראה כששותה אותם בב"א שעושה לשרות המאכל כדי שיוכל לחזור ולאכול אחר בהמ"ז עוד הרבה ובטור הגירסא לא יביא שתי כוסות ופירשו הרבה אחרונים דהכונה שרוצה לשתות עתה רק כוס אחד והשני יניחנו לברך עליו בהמ"ז אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל להרבות בשתיה מכוין:

(כח) הגדול פושט וכו' - אפילו בדאיכא קערות טובא לא יפשוט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט תחלה לקערה שלפניו וה"ה במניחין פירות לפני כאו"א שיפשוט הגדול ידיו תחלה:

(כט) לבית - בעה"ב ופשוט דמיירי כשאינו מתארח שם בשכר:

(ל) תנו לי לאכול - ואם נתנו לפניו א"צ להמתין תו עד שיאמרו לו שיאכל:

(לא) משום רבית - כלומר דמחזי כריבית אבל מדינא לאו ריבית הוא דלא היה מתכוין בשעה שהאכילו בראשונה לכך:

(לב) אבל מותר לומר וכו' - דאינו מתכוון כלל בזה לחוב רק אומר כן דרך המוסר שלא יסרב נגד דבריו ויאכל עמו ולא יקשה בעיניו לאכול עמו בחנם והט"ז חוכך גם בזה להחמיר עי"ש:

(לג) אפילו בסעודה וכו' - דהלא אינו אומר לו אז בשעת אכילה שהוא לפרעון על מה שעבר רק בדרך מתנה בעלמא:

(לד) פרוסה על גבי וכו' - היינו פרוסת פת והטעם שמא תפול הפרוסה לתוך הקערה וימאס האוכל. איתא בגמרא [ברכות ח'] כשיחתוך בשר יחתכנו ע"ג השלחן וכדומה ולא ע"ג היד שמא יפגע בידו וגם שמא יצא דם וימאס האוכל:

(לה) בפרוסה - ובלבד שיאכל אח"כ הפרוסה דאל"ה איכא בזיון אוכלין כדלקמן בסימן קע"א [אחרונים]:

(לו) ולא ישוך פרוסה וכו' - לכאורה הא נלמוד זה במכ"ש דסעיף י' דאפילו ע"ג השלחן אסור כ"ש ליתן לפני חבירו או בקערה אלא באמת גרסינן הכא מפרוסה [וכן הוא במסכת ד"א וברוקח] והיינו דאין הכונה על החתיכה גופא שאחזה בשיניו דזה אין להניחו אפילו על השלחן וכדלעיל בס"י אלא הכוונה על החתיכה שנשאר שנשך ממנה בשיניו איזה פרוסה דגם זו החתיכה לא יתן לפני חבירו לאכול או בקערה [א"ר ופרישה]:

(לז) ויתן לחבירו וכו' - שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ ואולי חבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה דאפשר דנתערב רוקו שם ויחלה עי"ז ולפ"ז דוקא אם נותנו לידו אבל אם מניחו לפניו והוא לוקח מעצמו לית לן בה וט"ז כתב אני ראיתי בצואת ר"א הגדול שמזהיר מאד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש ועיין לקמן בסכ"ב דמהני קינוח מקום נשיקת הפה או במים כששופך מהם מעט דרך אותו מקום ששתה בפיו ולכאורה סותר לדברי ר"א הגדול ואולי דר"א הגדול מיירי דהראשון ששתה היה אדם שאין אנו מכירין אותו אם הוא בריא דאז יש לחוש יותר [א"ר] ועיין בפמ"ג:

(לח) ויניחנו על השלחן - שאין זה דרך כבוד להניח על השלחן כוס ריקם [לבוש]:

(לט) לא יקח חלקו וכו' - הב"ח פי' הטעם שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש ולכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שא"צ לאכול מסרה לבסוף לשמש ומ"ש המחבר דבר קלקול ר"ל שעי"ז יוכל לבוא לידי קטטה הבעה"ב עם האורח ולבוש פי' כפשוטו דלפיכך לא יתננו תיכף להשמש שמא יהיה קלקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר המסובין אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו וכתב הט"ז דלפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי. כתב מ"א כשעושה סעודה דרך ארץ להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקידושין ל"ב:

(מ) אינם רשאים וכו' - הוא תקנת חכמים מפני מעשה שהיה כדאיתא בחולין צ"ד מעשה באדם אחד שזימן ג' אורחים בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתן לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שמחזיק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת ע"ש. וכתבו המ"א וא"ר דדוקא בכה"ג דש"ס שהיתה סעודה מצומצמת ומתבייש בעה"ב כשיחסר להם אבל אם יש הרבה על השלחן שלא יחסר עי"ז רשאים ליתן להם ולפ"ז כ"ש אם כבר כלו לאכול ונשתייר מותר ליתן להם מהשיריים ובספר שמן רוקח חוכך בכל זה להחמיר:

(מא) או לעבדו - י"א דדוקא לעבדו אסור אבל לשמש המשמש בסעודה שרי ויש אומרים דאף לשמש אסור:

(מב) לא היו מסובין וכו' - אפילו בסעודת מצוה [אחרונים] ועיין בבה"ל:

(מג) אע"פ וכו' - דמסתמא נתרצו לזה שיאכל עמהם מעט משלהם כדי שיהיה להם זימון עי"ז וממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. וכתב הא"ר דאפשר דה"ה אם היו האוכלין תשעה [דבר שמזמנין ע"ז] יכול העשירי ג"כ לאכול בלא רשות דמסתמא ניחא להו כדי שיהא להם זימון בשם:

(מד) קנח מקום וכו' - עיין לעיל בסט"ז במה שכתבנו שם במ"ב:

(מה) דרך שם - כדי לשטוף הרוק שנגע דרך שם ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רל"א מעניני אכילה. יזהר מאד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף [מ"א] כתב א"ר בשם של"ה ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פתו בשמחה. יאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה ועיין ברמב"ם הלכות דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. גם האריך בשל"ה ליזהר מרבוי אכילה ושתיה אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהברות את גופו מזומן לעבודת הנפש ובזה כל סעודותיו הוין סעודת מצוה וע"ש בא"ר שהביא עוד כמה ענינים הנוגעים בענין זה:

(א) צרכיו - ר"ל צורך תשמישיו וכמו שיתבאר לקמיה:

(ב) בפת - וכ"ש בשאר אוכלין:

(ג) אבל מידי דמימאס וכו' - ואפילו בשאר אוכלין ג"כ אסור:

(ד) לא - ואם עושה לרפואה שרי אפילו מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין [גמרא]:

(ה) כוס מלא - שקרוב הדבר שישפך עליו וימאס:

(ו) אם היא וכו' - וג"כ מטעם הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז:

(ז) מלאה וכו' - אבל כשאינה מלאה שרי לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי [טור]:

(ח) שאינה צורך אכילה - דאלו בנטילה לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור. ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם:

(ט) ואין זורקין הפת - ומבואר בב"י וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת:

(י) הנמאסים ע"י זריקה - כגון תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים:

(יא) כגון אגוזים וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:

(יב) קופה מלאה תאנים - דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין מתמעכין ונמאסין אבל של עץ שרי:

(יג) של דבילה וכו' - שהם קשים ואינם מתמעכים [לבוש]:

(יד) קטניות - שאף שהקופה היא מנצרים הקטניות בעצמן קשים הם:

(טו) במקום כף - משום דעושה אדם צרכיו בפת היכא דלא מימאס וכנ"ל והכא לא מימאס להאדם הזה בעצמו שאכל בו הדייסא:

(טז) והוא שיאכל וכו' - דלאדם אחר מימאס ואיכא הפסד אוכלין:

(יז) והמדקדקים וכו' - שחוששים להשתמש מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת:

(יח) אח"כ אוכלין אותו - דלאחרים הוא נמאס וכנ"ל:

(יט) ממשיכין יין בצנורות - שעושין משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ומיירי בצינור של עץ שאינו נמאס:

(כ) והוא שיקבלנו - דאל"ה איכא משום הפסד אוכלין:

(כא) שנמאסין - ואע"פ שאגוזין יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל:

(כב) לא גלוסקאות - כנ"ל ס"א:

(כג) במקום נקי - כדי שלא ילך לאיבוד:

(כד) וגם יכבדו וכו' - דאל"ה אין תועלת מה שזרק במקום נקי:

(א) בולען - שא"א לפולטן דמימאסי ומיפסדי וגם לסלקם לצד אחד מלוגמיו ולברך כמו בס"ב באוכלין אינו יכול לעשות זה במשקין שא"א לדבר בעוד משקין בפיו הלכך התירו לו לבולען וכתב בלבושי שרד דאם הכניס מעט בפיו ויכול לברך ע"י הדחק יברך:

(ב) ואינו מברך עליהם וכו' - י"א דכ"ז דוקא כשאין לו יותר משקין לשתות והוא דחוק למשקין הללו אבל אם יש לו יותר יפלוט ולא יהנה בלי ברכה וכן ראוי לנהוג [מ"א וא"ר]:

(ג) ברכה ראשונה - הטעם דמאחר שכבר בלע המשקין כבר נדחה ממנו מצות ברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה צריך לברך אם היה כשיעור עיין לקמן בסי' ר"י:

(ד) וי"א דמברך עליהם - היינו אחר שבלע מברך עליהם הברכה ראשונה ולא דמי להא דקי"ל בסי' קס"ז ס"ח דאם נזכר אחר שגמר סעודתו שלא בירך אינו מברך דשאני הכא דמאחר שנזכר בעודו בפיו היה עליו אז חיוב ברכה ודומה זה קצת לעובר לעשייתן אלא שלא היה יכול לברך לכן לא נפטר מן הברכה:

(ה) וכן נראה עיקר - ודעת רוב הפוסקים כדעה ראשונה שאינו מברך רק ברכה אחרונה אם שתה כשיעור וכן הסכים הא"ר:

(ו) שאינו נמאס - כגון פולין וכיו"ב שהם קשים:

(ז) יפלטנו ויברך עליו - כדי שיהא פיו ריקן בשעת הברכה דכתיב ימלא פי תהלתך [גמרא] וכתב האשכול מהא שמעינן מאן דמברך ברכה צריך לברך מלא פומיה ולא לגמגם:

(ח) דבר שנמאס - כגון תותים וענבים:

(א) רשות - רצה נוטל רצה אינו נוטל:

(ב) עיין ביו"ד סימן פ"ט - ס"ג ושם נתבאר בהג"ה דלפי מנהגנו יש ליטול ידיו אפילו בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר שאחריו אם נוגע בהם בידיו ואין לנו רשות אלא בששני התבשילין שוין:

(ג) לדבר אחר - צרעת ועיין במ"א שכתב דאפשר דבזמנינו אין סכנה כ"כ דבכמה דברים נשתנו הטבעים ע"ש:

(ד) ועיין יורה דעה סימן קט"ז - ושם נתבאר בהג"ה דמנהגנו שאין חוששין לזה וסיים דמ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה:

(ה) נוהגים באמצעיים - היינו שבין תבשיל לגבינה:

(ו) בין להקל - היינו שא"צ נטילה בכלי וגם רק עד פרק השני וגם אין חציצה מעכב בהם בדיעבד:

(ז) שפוסל באמצעיים - אין הכוונה שאם הסיח דעתו לאחר שהטיל לאמצעיים נבטל נטילת האמצעיים דמאי איכפת לן בהיסח דעתו הרי עכ"פ ידיו נקיות מגבינה אלא ר"ל שאם הסיח דעתו משמירת ידיו נבטל נטילה ראשונה דמים ראשונים כמו שמבואר בכמה מקומות דהיסח הדעת משמירת ידיו פוסל הנטילה ומילתא דפשיטא הוא ולא נקט לה אלא משום דהשוה לה בכל דבר למים אחרונים ובמים אחרונים לאחר שנטל לא איכפת לן בהיסח הדעת שהרי לא יאכל יותר להכי קאמר דבנטילה לאמצעיים אינו כן דאף שהטיל לאמצעיים אעפ"כ אינו רשאי להסיח דעתו מנטילה ראשונה שהרי יאכל עוד:

(ח) שאמצעיים צריכים ניגוב - דיש בו משום מיאוס אם יאכל בלי ניגוב:

(ט) דוקא מים - ששאר משקין מתוך שהם עצמן שמנים אינם מנקים את השומן והמאכל משא"כ באחרונים שאינם באים רק להעביר הזוהמא מידים אפילו משקין מעבירין הזוהמא ורש"ל מיקל דמותר בשאר משקין אבל כמה אחרונים הסכימו להרמ"א:

(א) ואין הפת פוטרו - היינו אע"פ ששותה לשרות האכילה שבמעיו וה"ז כדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה שנפטרים בברכת הפת כמו שיתבאר לקמן מ"מ הואיל והיין הוא חשוב אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו ואפילו כוון בפירוש בברכת הפת לפטור כל מה שישתה בתוך הסעודה לא מהני ליין:

(ב) יין פוטר וכו' - שהוא ראש וראשון לכל המשקים וכולם נטפלים לו [תוספות]:

(ג) כל מיני משקים - ובלבד שיהיו לפניו על השלחן בשעה שבירך על היין [דאלו לא היו לפניו בשעת ברכה אף שהביאו המשקין לפניו בשעה שעמד עדיין היין לפניו לא מהני וצריך לברך עליהם] ויש מקילין אפילו לא היו לפניו ורק שהיה דעתו עליהם וכ"ז בשלא קבע עצמו לשתות יין ורק כוס זה בלבד אבל אם קבע לשתות יין הסכימו כמה אחרונים דפוטר אפילו המשקין שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון שבאו לפניו עכ"פ בעוד שהיין לפניו [ואם באו לפניו אחר גמר שתיית היין צריך לברך על המשקין כ"כ מהר"מ בנעט בביאורו אם לא שהיה דעתו על המשקין קודם גמר השתיה] ולכתחלה טוב יותר לעולם שיהיו שאר המשקין לפניו בעת ברכתו על היין. ודע שאם קידש על היין והוציא אחרים בברכתו אם לא טעמו מכוס של קידוש ורוצים לשתות שארי משקין אף שהיו לפניהם בשעה שבירך על היין צריכים לברך על המשקין כי הטעם שיין פוטר הוא משום שכל המשקים טפלים לו וכשאינו שותה לא שייך טעם זה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בענין זה:

(ד) אפילו מברכה ראשונה - ועיין לקמן סימן ר"ח סט"ז ובמ"ב שם לענין ברכה אחרונה:

(ה) מניחו וכו' - דאפילו למ"ד בהמ"ז אינה טעונה כוס מ"מ מצוה מן המובחר יש בזה אם יוכל לעשות בכוס כדלקמן סימן קפ"ב ס"א ומ"מ אם הוא צמא לשתות ואין לו שאר משקין מוטב שישתה קודם כדי לצאת גם דעת המרדכי [שהובא ברמ"א לקמן סימן קצ"ז ס"ד] שסובר דכשתאב לשתות אינו חייב מה"ת לברך בהמ"ז עד שישתה:

(ו) אם קבע וכו' - כתבו האחרונים דל"ד קבע דה"ה אפילו אם שתה רק כוס אחד של יין קודם הסעודה דפוטר היין שבתוך הסעודה וכל זה אם דעתו לשתות גם בתוך הסעודה:

(ז) שבתוך המזון - וה"ה דפוטר נמי יין שלאחר המזון קודם בהמ"ז [במקום שרגילין לשתות יין אחר גמר אכילתן או שהיה דעתו לזה בפירוש] אבל אם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון צריך לברך שנית על יין שלאחר הסעודה כי יין שבתוך המזון אינו בא רק לשרות המאכל שבמעיו ואינו חשוב לפטור היין שלאחר המזון שבא לשתיה ולתענוג [ועיין בב"י שכתב דאם הוא צמא מחמת אכילתו אפילו נשתהא זמן הרבה אחר הסעודה אעפ"כ כל זמן שלא בירך בהמ"ז כיין שבתוך המזון דמי דבא לשרות המאכל וגם משמע קצת מדברי הרשב"א דאם הוא שותה מיד אחר האכילה ג"כ מסתמא כדי לשרות המאכל הוא בא] אך באמת אין דין זה מצוי בינינו שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד בהמ"ז וחשיב הכל תוך הסעודה ולפיכך ממילא יין שבתוך המזון פוטר גם יין שלאחר המזון דזה וזה לשרות:

(ח) וכן יין של קידוש - קמ"ל דלא תימא דוקא יין קודם המזון דחשיב דבא לפתוח המעיים ולשתות פוטר בתוך הסעודה אבל יין קידוש דבא עיקרו למצוה אימא לא קמ"ל דפוטר. ונ"ל פשוט דבמדינתנו שאין אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת אינו פוטר אלא א"כ היה דעתו לזה מתחלה וכמו שכתבתי מקודם:

(ט) שבתוך המזון - וה"ה שלאחר המזון [אחרונים]:

(י) וכן המבדיל וכו' - ר"ל אע"ג דהבדלה אינה שייכא כלל לסעודה כמו קידוש אפ"ה כיון דהבדיל על השלחן ר"ל שהכין עצמו לסעודה שייכא לסעודה ומיירי כנ"ל שהיה בדעתו לשתות גם בתוך הסעודה:

(יא) שאין ברכת וכו' - הטעם כנ"ל דאינה שייכא לסעודה כמו קידוש [שאינה אלא במקום סעודה] וע"כ ס"ל להי"א דבעינן עכ"פ שיטול ידיו לסעודה מתחלה דבזה בודאי אתחלתא דסעודה היא:

(יב) יין הבדלה - כתב מ"א דדוקא יין הבדלה שאינו בא לצורך סעודה אבל ביין שלפני המזון דעלמא שבא לצורך סעודה לפתוח המעיים פוטר אפילו קודם נטילה יין שבתוך הסעודה ולהכי סתם המחבר בריש הסעיף ולא התנה דדוקא אחר נטילה:

(יג) נטל ידיו - לאו דוקא דה"ה אם קבע עצמו לסעודה על השלחן [מ"א] ובא"ר חולק עליו וכן משמע מביאור הגר"א:

(יד) קודם הבדלה - וא"ת היכי שרי להפסיק בהבדלה בין נט"י להמוציא י"ל דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול ואינו רשאי לאכול בלי הבדלה אבל להפסיק בשתיית רשות בין נטילה להמוציא אסור:

(טו) יכוין שלא להוציא - ואז יברך ברכה אחרונה על כוס זה קודם הסעודה:

(טז) בתוך הסעודה - ר"ל אפילו שלא בבת אחת:

(יז) בברכה אחת - דמסתמא כשבירך בפה"ג על כוס האחד דעתו היה ג"כ על כל מה שישתה בתוך הסעודה:

(יח) לא היה דעתו וכו' - ר"ל שהיה דעתו שלא לשתות אלא אותו הכוס ולא יותר אלא שאח"כ נמלך לשתות עוד וכתב הט"ז דה"ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו וע"ד זה בירך ואח"כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא [והטעם דמעשיו מוכיחין דלא היה בדעתו לאכול כ"א הלחם שקנה דאל"כ היה קונה יותר אלא שאח"כ נתאוה לאכול עוד] אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה אחת ואח"כ כשרואה שאינו שבע בזה לוקח עוד:

(יט) שבא לסעודה - היינו שאינו מן הקרואים אלא שבא דרך עראי לשם לכך אמרינן דהוי נמלך דבשעה שבירך לא היה יודע אם יתנו לו עוד וכדלקמן בסימן קע"ט סה"ו עי"ש במ"ב:

(כ) ומושיטין לו - ר"ל שלא בבת אחת אלא בזה אחר זה:

(כא) על כוס ברכת נשואין - שיש שם הרבה מסובין וכל כיוצא בזה:

(כב) כ"א צריך לברך - דמסתמא אינו מכוון לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו ועיין לקמן סימן ק"צ במ"א סק"ז ובמ"ב שם:

(כג) אין לברך וכו' דבהמ"ז פוטרתו - כדין דברים הבאים מחמת הסעודה שנפטרין בבהמ"ז [כמש"כ בסימן קע"ז] דהיין מחמת הסעודה הוא חשיב דבא לשרות המאכל ואף דברכה ראשונה מברך על היין כנ"ל בס"א ברכה אחרונה לא:

(כד) שלפני המזון - דכיון שבאים לפתוח המעיים להמשיך האדם לתאות המאכל הוי ג"כ כדברים הבאים מחמת הסעודה ופשוט דזה דוקא אם שותה סמוך למזון עכ"פ דהוי כאתחלתא דסעודה אבל בלא"ה לא:

(כה) ואפילו לא וכו' - כצ"ל. ור"ל דאף דאז לא שייך לומר דהוא שתיה אחת עם אלה שבתוך הסעודה אפ"ה פוטר דהן עצמן בכלל סעודה הן וכנ"ל. ולענין מים ושארי משקין ששותה קודם המזון ואינו שותה בתוך המזון דעת הרבה אחרונים דצריך לברך עליהם ברכה אחרונה שאין בהמ"ז פוטרתן דמכיון ששתה אותם קודם המוציא אינם שייכים לסעודה כלל לבד יי"ש שוה ליין דהוא מעורר תאות המאכל ועיין בה"ל:

(כו) וע"ל ס"ס רע"ב - ס"ז לענין קידוש דשם מבואר דגם בו ברכת המזון פוטרתו ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

(כז) ולענין יין של הבדלה - ר"ל דהם אינם באים לצורך סעודה ועיין שם שכתבנו דאם לא בירך קודם הסעודה לא יברך עוד ויפטרנו בברכת המזון. ולענין אם פוטר בהמ"ז היין ששתה אחר גמר הסעודה יש דעות בפוסקים י"א דאין בהמ"ז פוטרו בסתמא וצריך לברך על היין מעין שלש אם לא שכוון בהדיא בבהמ"ז לפטור גם היין דאז פטור בדיעבד כמבואר בסימן ר"ח סי"ז וי"א דאין צריך לברך ברכה אחרונה ובהמ"ז פוטרו בסתמא אף לכתחלה מיהו אין דין זה מצוי בינינו לפי המבואר לקמן בסימן קע"ז דאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד בהמ"ז א"כ הוי הכל כבתוך הסעודה ובהמ"ז פוטרו [מ"א] ומיהו באמת לכתחלה טוב יותר שיכוון בעת בהמ"ז לפטור:

(כח) אם אין לו יין וכו' - אסעיף א' קאי דאיין שבתוך הסעודה מברך ברכה ראשונה אף בתוך הסעודה משום חשיבותו אבל אשאר משקין לא דנטפלים להסעודה:

(כט) כבאים מחמת הסעודה - בתוך הסעודה דמבואר בסימן קע"ז דאין מברכין עליהם דנפטרין בברכת המוציא:

(ל) ואינם טעונים ברכה - לא לפניהם ולא לאחריהם ואפילו אם הם באים אחר גמר סעודה לדידן דאין אנו מושכין ידינו מן הפת וחשוב הכל כבתוך הסעודה:

(לא) המים - אליבא ריקנא וה"ה בשארי משקין:

(לב) וי"א לברך - היינו ברכה ראשונה דס"ל דדינו כמו פירות שאוכל בתוך הסעודה דצריך ברכה לפניה' אבל מברכה אחרונה לכו"ע נפטרין בבהמ"ז:

(לג) המים - וה"ה לשאר כל המשקין ואע"ג דיין חשבינן ליה בא מחמת הסעודה [דרק משום חשיבותו צריך ברכה וכנ"ל] יין שאני דסעיד ליבא טפי וגם דבא להמשיך תאות האכילה משא"כ שארי משקין:

(לד) בכל פעם דסתמא וכו' - ואף לדעה זו דוקא במים אמרינן דמסתמא נמלך הוא שאין אדם שותה מים אלא לצמאו אבל בשכר ומי דבש וכיו"ב לא חשיב בסתמא נמלך ובברכה אחת סגי לכו"ע אך לאקרי"ץ ודומיהן שאין שותין כ"א לצמאו דינם כמו מים לדעה זו [מ"א]:

(לה) קודם נטילה - דלאחר נטילה אין לו להפסיק בשתיית משקין של רשות והבדלה דס"ד שאני משום דאסור לאכול קודם הבדלה:

(לו) במקום סעודתו - ולא ישנה מקומו דבשינוי מקום צריך לברך שנית כששותה אח"כ וכמבואר בסימן קע"ח וא"כ לא תיקן כלום:

(לז) ויברך וכו' - וכתבו האחרונים דיזהר לשתות פחות מרביעית דאם ישתה רביעית לא יועיל כלום בתיקונו דיכנס בספק ברכה אחרונה על המשקין האלו דאפשר דאין בהמ"ז פוטרתו דאין שייכים לסעודה מכיון ששתה קודם נטילה אכן אם יש לו כוס שכר לברך עליו בהמ"ז א"צ ליזהר בזה דברכת בנ"ר שיברך על הכוס יפטור גם את המשקין ששתה קודם בהמ"ז:

(לח) על דעת וכו' - או שיבקש לאחר שאינו אוכל שיברך על המשקה ויתכוון לפוטרו:

(לט) והמנהג כסברא הראשונה - והטעם כדלעיל לפי שאין אכילה בלא שתיה והוי כדברים הבאים מחמת הסעודה ולענין יי"ש יש אחרונים שכתבו דצריך ברכה בתוך הסעודה משום שאין שותין אותו מחמת צמאון האכילה כשאר משקין אבל המ"א כתב דבתוך הסעודה א"צ ברכה משום דאז בא לעורר תאות המאכל וחשיב גם זה מחמת הסעודה [וה"ה בפירות הבאים להמשיך תאות האכילה כגון לימני"ש מלוחים או זית מליח או אוגערקע"ס מלוחים וכיו"ב ולא דמי לשאר פירות שבתוך הסעודה שצריך ברכה] וכן העתיקו איזה אחרונים כדעתו ובאמת היה ראוי לנהוג בזה כעצת המחבר לענין שאר משקין [דיברך על מעט מהיי"ש קודם נטילה ע"ד לפטור מה שישתה בתוך הסעודה] מפני שיש דעות בזה אלא שהעולם נהגו להקל ויש להם על מה לסמוך. וכ"ז בתוך הסעודה אבל אם שותה את היי"ש אחר סעודתו דאז בודאי דעתו רק לעכל המזון לכו"ע צריך ברכה [אחרונים] מ"מ נ"ל דאם אכל מאכל שמן ולקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בענין זה הוא בכלל טפל להאוכל וע"כ אף אם הוא אחר גמר סעודתו א"צ לברך. כתב הח"א דאם שותה אחר גמר סעודתו קאפ"ע הוא רק כדי לעכל המזון ולא דמי לשאר משקין וע"כ צריך לברך ברכה ראשונה ואינו מוכרח ונכון שיברך מתחלה על מעט צוקע"ר לפטור את הקאוו"ע. וכל זה שייך רק לענין חול אבל בשבת ויו"ט בשחרית אין שייך כ"ז דהרי בודאי כבר קידש על הכוס וממ"נ אם קידש על היין הלא פוטר כל המשקין [ובאופן המבואר לעיל בסק"ג] ואם קידש על השכר וכיו"ב הלא מברך שהכל וממילא נפטר גם זה:

(מ) אפילו הסיבו יחד - ר"ל ולא כמו דאמרינן בעלמא [קס"ז סי"א] דאם הסיבו יחד אחד מוציא כולם ועדיף טפי משום ברוב עם הדרת מלך אבל בברכה שבתוך הסעודה לא יעשו כן:

(מא) לענות אמן - ואף דקי"ל בכל מקום דשומע כעונה ועניית אמן אינו מעכב כלל לענין לצאת בהברכה חיישינן שמא יענו אמן ויסתכן [רא"ש וטור]:

(מב) משום דחיישינן וכו' - היינו משום דעוסקין אז באכילה ואין בית הבליעה פנוי ומבואר בפוסקים דלדעה זו אף אם יניחו מלאכול ויכינו עצמם לשמוע הברכה ולענות אמן ג"כ לא מהני דמ"מ חיישינן שמא לא יזהרו להפסיק מלאכול ויבוא לידי סכנה [פרישה]:

(מג) ויש אומרים וכו' - דהם ס"ל הטעם דאין אחד יכול להוציא חבירו בברכת היין שבתוך הסעודה משום דטרודים הם לאכול ולא יתנו לב לכוון לשמוע ולצאת ולכן אם אמר מקודם שיברך סברי מורי ומניחים כולן לאכול ויכונו לבם להברכה שפיר דמי וגם משום סכנה ס"ל דאין כאן כיון שפסקו מלאכול:

(מד) אחד מברך לכולם - וצריכין שיטעמו כולם תיכף מהכוס ולא יפסיקו בין ברכה להשתיה [מ"א]:

(מה) ויאמר סברי רבותי - ר"ל בברכה שבתוך הסעודה כשאחד מברך ומוציא כולם לא יאמר ברשות רבותי [דלשון זה אינו אלא נטילת רשות לברך] אלא סברי רבותי דהיינו שיפסקו מלאכול ויתנו לב לשמוע הברכה ולצאת כנ"ל:

(מו) כל מקום וכו' - ר"ל כשאחד מוציא חבירו כמו קידוש והבדלה וכה"ג. ובחופה וברית מילה שאין נוהגין לומר סברי כלל הוא משום דרק במקום שצריך נטילת רשות אומרים על היין סברי במקום רשות אבל בחופה ומילה שאין נוטלין רשות אין לומר סברי כלל:

(מז) אין אומרים ברשות - פי' אף דהיה ראוי לומר יותר ברשות שהוא נטילת רשות מהמסובין שחפצים בו שיוציא אותם בברכתו אלא משום ברכת היין שבתוך הסעודה דמוכרח לומר סברי כדי שיפסיקו מלאכול נהגו לומר לשון זה בכל מקום שמברכין להוציא אחרים:

(א) יין אחר - ר"ל שמתחלה בירך על יין שבתוך המזון ואח"כ הביאו לו עוד יין אפילו הוא ממין אחר אפ"ה נפטר בברכה ראשונה ועיין לעיל בסימן קע"ד ס"ה:

(ב) הטוב והמטיב - ומברך אותה בשם ומלכות והוא הודאה על ריבוי היין שנזדמן לו [ועוד כתבו הספרים טעם לנוסח זה כי ידוע שהאדם צריך למעט בתענוגי העולם ויין הלא מביא לידי שמחה ויכול לבוא לידי קלות ראש לכך סידרו נוסח זה של הטוב והמטיב שידוע שברכת הטוב והמטיב שבבהמ"ז תקנו על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה ועי"ז יזכור יום המיתה ולא ימשך אחר היין הרבה]. ודוקא על יין שבתוך המזון [או שהיו מסובין לשתות בלא אכילה ואח"כ הביאו להם יין אחר וכדלקמיה בס"ה בהג"ה] אבל על כוס של בהמ"ז א"צ לברך עליו ברכת הטוב והמטיב אף שהוא מין יין אחר דהא כבר אמר הטוב והמטיב בבהמ"ז [מ"א]. בלילי פסח טוב לכתחלה שלא לשתות עוד מין אחר של יין בתוך הסעודה כדי שלא יצטרך לברך עליו הטוב והמטיב ויהיה נראה קצת כמוסיף על הכוסות אך אם הוא צמא וחושק לשתות ממנו יכול לברך עליו הטוב והמטיב [אחרונים]:

(ג) אע"ג שאין לו וכו' - עיין במ"א בשם פוסקים שיש דעות בזה וע"כ הכריעו לדינא דאם יש להם מן הראשון והביאו השני כדי שיטעמו יין אחר משונה מן הראשון מברכין עליו הטוב והמטיב אבל אם אין להם כלל מראשון א"כ לא מחמת שינוי הביאו אלא מפני שכלה הראשון אין מברכין עליו שאין בזה ריבוי טובה כ"כ:

(ד) ולאו דוקא וכו' מחדש - ר"ל שהביאו להם עתה בבית אלא ה"ה אם היה להם מתחלה שתי יינות בבית ודעתו לשתותם אלא שהיין השני לא היה מוכן לפניו על השלחן בשעת ברכת בפה"ג וכדלקמיה [לבוש] ודעת הל"ח דכשהם בביתו בשעת ברכת בפה"ג ודעתו לשתותם כמונח לפניו על השלחן דמי וא"צ לברך ברכת הטוב וספק ברכות להקל:

(ה) שלא היו לפניו וכו' - או שעבר ובירך על הגרוע תחלה צריך לברך ברכת הטוב על היין השני:

(ו) אלא בפה"ג - ר"ל על היין המשובח וממילא נפטר היין הגרוע מכל וכל וכן פסקו האחרונים:

(ז) שאינו יודע שהוא גרוע - אבל אם יודע שהוא גרוע אפי' מעט לא יברך עליו אף שהוא מין אחר [אחרונים]:

(ח) ממנו - כתב הט"ז דוקא אם הוא מסתפק שמא הוא גרוע רק ממנו אבל אם הוא מסתפק שמא הוא גרוע מאד עד שאינו ראוי לשתות אלא מדוחק לא יברך עליו ברכת הטוב:

(ט) ואין חילוק וכו' - היינו בין לענין ברכת בפה"ג שאין צריך לברך אפילו מחדש לישן ובין לענין ברכת הטוב שצריך לברך אפילו כששניהם חדשים [הגר"א] והטעם דכיון שהובאו משני כלים חשיבי כשני מינים וכדלקמן בס"ו:

(י) או אחד חדש וכו' - ודוקא מחדש לישן אבל מישן לחדש בסתמא לא אא"כ ידוע לו שהחדש ההוא טוב כמו הישן [עט"ז וא"ר וש"א]:

(יא) תוך שלשים יום - לאפוקי ממאן דס"ל דאם שתה תוך ל' מיין זה אין חביב עליו כ"כ ולא יברך עליו ברכת הטוב קמ"ל:

(יב) יותר גרוע - ר"ל גרוע קצת אבל אם הוא גרוע הרבה לא יברך:

(יג) יותר מן האדום - ומ"מ אם שתה לבן תחלה ואח"כ הביאו לו אדום מברך עליו ברכת הטוב אם יודע שהאדום משובח יותר אבל בסתמא לא מפני שהלבן בריא יותר לגוף ונחשב אדום לגביה כגרוע ממנו:

(יד) על הטוב וכו' - ואם מסופק לו איזהו טוב ואיזהו רע מותר לו לכתחלה לברך בפה"ג על האחת וברכת הטוב על השני אף שהובאו לפניו לכתחלה שניהן כאחת וזהו מדינא ומ"מ טוב להדר כשיש לו ספק איזהו טוב שמתחלה יסלק אחת מן השלחן ואח"כ יברך בפה"ג על האחת ואח"כ יברך ברכת הטוב על השני ויוצא בזה ידי כל החששות. כתב בא"ר דכן אם רוצה לברך על כמה יינות יסירם עכ"פ מהשלחן בשעת ברכה ראשונה ואח"כ כששותה אפילו כמה יינות מברך על כ"א ברכת הטוב:

(טו) עמו - ושותה מאותו יין אבל אם אינו שותה אלא הוא לבדו או ששותה רק חבירו לבדו אין מברכין ע"ז ברכת הטוב גם בעינן דוקא שיהיה לחבירו שותפות באותו היין אבל אם הוא רק אורח בעלמא שבעה"ב נתן לו לשתות לא יכול לומר ברכת הטוב וכתב המ"א דגם הבעה"ב לא יכול לומר ברכה זו באופן זה אם לא שהבעה"ב העמיד הקנקן על השלחן לשתות מי שירצה הוי כשותפות ויכול אף האורח לברך ואשתו ובניו כיון שצריך לפרנסן הוי כאלו יש להם חלק בו. גם בעינן שישתו בחבורה ביחד ולא זה בחדר זה וזה בחדר זה. גם הסכימו כמה אחרונים שאין לברך ברכת הטוב אלא כששתו שניהם משתי היינות אבל אם שתו שניהם רק מיין הראשון ומיין השני שתה רק אחד או להיפך אין לברך. כתבו האחרונים בברכת הטוב יכול לברך בדיעבד אף שכבר שתה ונזכר כשהיין בפיו שבולעו ומברך אח"כ אבל אם נזכר אחר שכבר שתה אין כדאי לברך ומיהו כשיש עוד יין בקנקן לכו"ע יכול לברך דדמי למי ששכח לברך המוציא ונזכר קודם גמר סעודה [פמ"ג]:

(טז) חשיבי כשני מינים - דכיון שכל אחד היה תוסס בחבית בפ"ע בשיעור זמן זה עדיין חדש הוא ויכול להשתנות כל אחד בטעמו משא"כ אחר ארבעים יום הוא בכלל יין ישן ואין משתנה טעמו ומין אחד הוא ואין זה בכלל שינוי יין:

(א) דק דק - שאין בהם כזית וגם אבד מהם תואר לחם שברכתן במ"מ כמבואר בסימן קס"ח ס"י ומ"מ פטר להו פת מפני שהם טפלים לגביה והרי הם נחשבין כמעשה קדרה דפת פוטרתן:

(ב) בירך על הפרפרת - דדרך הוא להביאם קודם הסעודה לתענוג או להמשיך הלב לאכילה ולא פטר את הפת כיון דברכתן במ"מ. וכתב בשיטה מקובצת שאף אם כוון בפירוש לפטור לא מהני. ולענין ברכה אחרונה אם אכלן רק לתענוג או להשביע קצת צריך לברך עליהם ב"א קודם הסעודה ואם לא בירך עד שבירך בהמ"ז בדיעבד בהמ"ז פוטר כל מיני מזונות כמו שכתבנו לקמן בסימן ר"ח סי"ז במ"ב ע"ש וי"א דאם דעתו לאכול מיני מזונות גם בתוך הסעודה נחשבת לאכילה אחת ויכול אף לכתחלה לסמוך על בהמ"ז שיברך לבסוף ומ"מ נראה דאף לדעה זו יראה לכוין להדיא בבהמ"ז לפטור מה שאכל מקודם [עיין באבן העוזר סימן ר"ח סי"ז]. ועיין בבה"ל שבארנו לענין מה שאנו אוכלין אחר קידוש בשחרית לעק"ך וקיכלי"ך וכדומה נכון יותר שאף לדעה ראשונה לא יברך עליהם ברכה אחרונה קודם הסעודה אלא יפטרנו בבהמ"ז וכ"ש אם אוכל המין כיסנין גם בתוך הסעודה ובברכת במ"מ שמברך קודם הסעודה פוטר גם אותם לכו"ע נפטרין הכל בבהמ"ז מפני דכל זה שייך לסעודה. ואגב אעתיק מפוסקים אחרונים עוד איזה דינים מה ששייך לענין זה. עד הנה כתבנו באוכל מיני מזונות קודם הסעודה ועכשיו נבאר באוכל שאר דברים. א) הרוצה לאכול קודם נט"י לסעודה מדברים שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה כגון פירות ובדעתו לאכול פירות גם בתוך הסעודה ומכוין עכשיו בברכה זו לפטור גם מה שיאכל בתוך הסעודה א"כ הוי הכל לצורך סעודה וא"צ לברך אחריהם דבהמ"ז יפטור הכל כמו מה שפוטרת מה שאוכל בתוך הסעודה ואם לא יאכל פירות בתוך הסעודה צריך לברך ב"א עליהם דכיון שאכלן קודם הסעודה אין שייכין לסעודה כלל. ואפילו אם לא בירך ב"א קודם נט"י צריך לברך בתוך הסעודה. ב) כ"ז בשאוכל פירות וכנ"ל אבל אם אכל קודם הסעודה דברים שא"צ ברכה עליהם כשאוכלן בתוך הסעודה [כגון מיני לפתן ופרי אדמה שקורין ערד עפי"ל או בולבע"ס וכדומה] א"כ אפילו אם דעתו לאכול מהם גם בתוך הסעודה אינו מועיל להם כלל הברכה ראשונה דבלא"ה הם נפטרין ע"י ברכת המוציא וע"כ מה שאוכל קודם הסעודה אין שייך כלל להסעודה וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה בורא נ"ר. ולענין יין ושאר משקין מבואר בסימן קע"ד סעיף ו' ז' ג) אכן אם אכל קודם הנטילה פרפראות להמשיך הלב לאכילה ולפתוח הבני מעיים [כגון מיני מתיקה שקורין איי"ן גימאכ"ץ או דבר מלוח וכדומה] אין לברך עליהם ברכה אחרונה דהם שייכים לסעודה ונפטרין בבהמ"ז. ד) ודע דהא דמותר לאכול קודם המוציא דברים שא"צ ברכה תוך הסעודה כגון המבוארים באות ב' דוקא שאין בדעתו לאכול תיכף אבל אם השלחן ערוך והלחם לפניו אסור לגרום ברכה שא"צ אלא יברך המוציא על הלחם ויפטר שארי דברים [ח"א] וי"א דאם אוהב יותר לאוכלן קודם הסעודה מלאכלן בתוך הסעודה אין בזה משום גרם ברכה שאינה צריכה. ואם הם דברים המושכין הלב לתאות המאכל בודאי יש לסמוך להקל לאכלן קודם הסעודה:

(ג) פוטר מעשה קדרה - שברכתן נמי במ"מ:

(א) ללפת בהם וכו' - ודייסא אף שהיא עבה ואינו מלפת בהם הפת ונאכל בפ"ע מ"מ כיון שבאת להשביע עיקר סעודה היא ונטפלת להפת וה"ה כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת [רא"ש]:

(ב) בלא פת - דכיון שתמיד באים ללפת את הפת מעיקר הסעודה הם ונטפלים להפת:

(ג) פוטרתן - ואם אינו חפץ לאכול פת אלא אוכל מעט פת כדי לפוטרם כתבו האחרונים דיש להסתפק אם יכול לפוטרם דלא שייך לומר שהם נטפלים להפת כיון שלא היה חפץ באכילתו וכ"ש כשאכל רק פחות מכזית או אולי כיון דדרך העולם לקבוע סעודה על הפת ברכת הפת פוטרתן בכל גווני וע"כ כתבו דבאופן זה טוב יותר שיברך על השארי דברים הברכה הראויה לכל אחת ולא יאכל פת כלל אם לא בשבת ויו"ט דאז מצוה לאכול כזית פת חשוב הוא ונעשו הכל טפלים לו:

(ד) כגון תאנים וכו' - וכן כל דבר שבא רק לקינוח ולא להשביע. ואפילו היו הפירות לפניו בשעה שבירך המוציא. ואפילו הם מבושלים ג"כ אין הפת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת [אחרונים] ואפילו אם בישלו הפירות עם בשר משמע מכמה אחרונים דצריך לברך עליהם דאין הפירות נעשין טפילין להבשר והוא דלא כדעת הח"א שכתב דהפירות טפלין לגבי הבשר אכן בספר יד הקטנה מצאתי שמצדד ג"כ לומר דלא יברך אלא דכתב טעם אחר בזה דהיכא דמבשל הפירות עם בשר או עם שומן ודבש ועושה מהן תבשיל (שקורין עפי"ל צימע"ס או מהאגסים שקורין בארי"ן) נראה שכל עיקרן הן באין למזון ולסעודה ולא לקינוח בעלמא אלא בתורת תבשיל כשאר תבשילין שנעשין מלפת וירק שא"צ לברך עליהם מטעם זה ומסיים דלצאת ידי ספק כשרוצה לאכול צימע"ס מפירות מבושלים יקח תחלה איזה פרי חי ויברך עליה להוציא את זה ואם אין לו פרי חי יאכל תחלה וסוף עם פת עי"ש. ואין בכלל זה מה שמביאין מעט פירות מבושלין לקינוח סעודה [שקורין קאמפאט] דזה אין בא למזון כלל רק לקינוח סעודה וצריך ברכה:

(ה) וכל מיני פירות - ה"ה חזרת וקשואין ומלפפונות חיין או צנון ובצל ג"כ צריך לברך עליהן אכן אם אוכל חזרת או צנון ובצל וכדומה עם בשר הן נעשין טפל לבשר והבשר ללחם [פמ"ג]:

(ו) וע"ל סימן קס"ח - דשם נתבאר לענין פת כיסנין כשאוכלין באמצע סעודתו:

(ז) ברהמ"ז פוטרתם - דלענין בהמ"ז נטפלים הם להסעודה דכיון שעתיד לברך על כל מה שאכל גם זה נכלל עמו:

(ח) ואם בתחלת אכילתו וכו' - ר"ל שתחלת אכילת אותן פירות היה עם פת וגם כונתו הוא לאכול עמהם פת גם אח"כ אף שאכל עמהם באמצע בלא פת א"צ לברך עליהם דכיון שאכל אותם תחלה וסוף עם פת נחשבין כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דא"צ ברכה כנ"ל אך כ"ז דוקא כשהובאו ללפת בהם את הפת ולא לקינוח דאם הובאו רק לקינוח אף שאכל עמהם מקצת פת תחלה וסוף לא מהני ומה שאוכל בלא פת צריך ברכה. וגם לא מיירי כשעיקר קביעות סעודתו היתה על אלו הפירות דאז א"צ שיאכל גם לבסוף עם פת דוקא ורק כיון שהתחיל לאכול עם פת שוב אין מברך עליהם אף כשאכלן אח"כ לבדן לכו"ע כמבואר בס"ג:

(ט) ובסוף אכל עמהם - ואם אין בדעתו לאכול עוד עם פת צריך לברך על הפירות לפניהם ועיין בבה"ל:

(י) אינם טעונים ברכה - והאחרונים כתבו דראוי ליזהר לכתחלה כשהובאו לפניו פירות בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת שיברך מתחלה עליהם קודם שיאכלם עם הפת ויאכלם קצת בפ"ע ואח"כ יוכל לאכול בין עם פת בין בלא פת כי יש מהראשונים דסברי דאפילו אם אוכל תחלה וסוף עם פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך ובדיעבד אם לא בירך מתחלה מותר לאכול אך שיראה לאכול גם לבסוף עם פת. אמנם אם עיקר קביעת סעודתו היתה מתחלה על הפירות אז לכו"ע אפילו אם אוכל אח"כ בלא פת א"צ לברך כמ"ש בס"ג. אם אכל פשטיד"א שממולא עם פירות א"צ לברך על הפירות דנטפלים הם להקמח ועיין לעיל בסימן קס"ח במ"ב:

(יא) הבאים מחמת הסעודה - כגון בשר ודגים וכיו"ב וכנ"ל:

(יב) שלא מחמת הסעודה - כמו פירות ומיני מתיקה הבאים רק לקינוח וכנ"ל:

(יג) בין לאחריהם - ואף אם אכל דברים שברכתן מעין שלש לא נפטרו בבהמ"ז דבהמ"ז אינו פוטר מעין שלש כמ"ש לקמן בסימן ר"ח סי"ז ע"ש:

(יד) תוך עיקר הסעודה - דאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין נטפלים אליו ולכן צריכין ברכה בפני עצמם בין לפניהם בין לאחריהם:

(טו) ואם קובע וכו' - ר"ל שקביעת סעודתו ללפת הפת היה רק אלו הפירות וע"כ נחשבים הם כשאר דברים הנזכרים לעיל בס"א:

(טז) ויש חולקין - ס"ל דמ"מ אם אכל מהם בתחלה בלא פת אינם נעשים טפל להסעודה וצריך לברך עליהם בתחלה:

(יז) ואע"פ וכו' מאחר וכו' - ר"ל דאף דבס"א אמרינן שיאכל פת דוקא גם לבסוף בזה שעיקר קביעת סעודתו מתחלה היה רק על אלו הפירות יוכל לאכול אח"כ לכו"ע בלא ברכה אף שאין דעתו לאכול עמהם עוד פת:

(יח) שלא היו וכו' - ואפילו לא היה ג"כ דעתו עליהם בפירוש דכיון שקובע עצמו לאכילה הרי מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו [מ"א בסי' רי"ב]:

(יט) ברכה כלל - פי' למה שאוכל עם הפת ומה שאוכל בלא פת נתבאר בסעיפים הקודמים:

(כ) שדרכן לבוא וכו' - ר"ל וגם אוכלן עם הפת כיון שהוא מבית אחרים שבודאי לא היה דעתו עליהם כלל אין נפטרין בברכת הפת:

(כא) על כל מה וכו' - והיינו כשהביאו לו דברים הבאים מחמת הסעודה וכנ"ל בס"א דאלו אם הביאו לו מיני פירות לא מהני אפי' היה דעתו לזה בשעת ברכת המוציא שיוכל לאכלן אח"כ בלי ברכה [ואפילו בפירות שלו] אא"כ מלפת בהם הפת. <br><b>קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה:</b> אם אוכל עם הפת פשיטא שא"צ כלל ברכה דנעשה טפל לפת ואפילו לא היה דעתו לזה בפירוש בשעת ברכת המוציא. ואם אוכל בלא פת פשיטא שצריך ברכה לפניהם ואפילו הם מבושלים דהוי שלא מחמת הסעודה רק לקינוח בעלמא. אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם הפת וקצת בלא פת בזה יש דעות חלוקות ע"כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך עליהן ואח"כ יוכל לאכול שאר הפירות בין בפת ובין בלא פת. וזהו בקובע סעודתו ללפת הפת בשאר דברים אבל בקובע סעודתו ללפת הפת בפירות כיון שאכל מתחלה פירות עם פת יוכל לאכול בסוף פירות בלא פת בלא ברכה:

<b>הנה מפני שהסימן הזה יש בו פרטים רבים ע"כ אקדים לזה הקדמה קצרה כדי להקל על המעיין:</b> הנה בענין שינוי מקום [היינו שהתחיל לאכול והלך למקום אחר ורוצה לאכול שם או שרוצה לחזור למקומו הראשון ולאכול שם] קי"ל דצריך לחזור ולברך ויש בזה ג' דברים שצריך לבאר. א) מהו שינוי מקום אם מבית לבית או מחדר לחדר. ב) באיזה דברים שייך דין שינוי מקום. ג) אם שינה מקומו מה דינו בזה ונחזור לבאר אחד אחד. ענין שינוי מקום הוא לא מיבעיא אם הלך באמצע אכילתו מבית זה לבית אחר בודאי הוי שינוי מקום ואפילו אם יצא רק חוץ לפתח ביתו בתוך אכילתו ג"כ בכלל שינוי מקום הוא ואינו מועיל אפילו היה דעתו לזה בשעת ברכה שישנה מקומו ואפילו אם שינה רק מחדר לחדר ג"כ סוברים הרבה פוסקים דהוא שינוי מקום [ועיין במש"כ בזה בבה"ל] אך בזה יש חילוק דאם היה דעתו בשעת ברכה לשנות המקום מחדר לחדר מותר כיון שהוא תחת גג אחד. ומזוית לזוית אפילו טרקלין גדול לא הוי שינוי מקום כלל כיון שהוא חדר אחד ואין צריך כלל דעתו לזה. ובאיזה דברים שייך שינוי מקום איתא בזה פלוגתא בגמרא [פסחים ק"א ע"ב] דרב ששת סבר בין אם אכל פת ובין שאכל פירות ושארי משקין דינם שוה בזה דצריך לחזור ולברך ורב חסדא סבר דוקא אם אכל דבר שאין טעון ברכה במקומו ר"ל כגון פירות ומשקין שאין מחויב דוקא לברך ברכה אחרונה שלהן במקומו הראשון וע"כ אמרינן דתיכף שעקר ממקומו נתבטל קביעתו וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול עוד אבל אם אכל פת [וי"א דה"ה כל דבר שהוא משבעת המינים] שהוא דבר שצריך לברך במקומו דוקא וע"כ אמרינן בהו דאפילו אם עקר ממקומו עדיין לא נתבטל קביעותו הראשונה וכל היכא שאוכל על דעת קביעות הראשונה הוא וכאלו יושב במקומו דמי ואין צריך לברך עליו המוציא ונחלקו הפוסקים בזה הרמב"ם וסייעתו פסקו כרב ששת דבכל גווני צריך לברך וזהו טעם שני סעיפים הראשונים והרא"ש וסייעתו פסקו כרב חסדא וזהו דעת הגהת הרמ"א שהובא בסוף סעיף ב'. וכל זה הוא לענין לחזור ולברך אבל לכתחלה אין לעקור ממקומו לכו"ע בכל גווני. ומה דינו של שינוי מקום נחלקו הפוסקים ג"כ בזה הרמב"ם וסייעתו סוברים דמשחזר למקומו בתחלה צריך לברך בהמ"ז [או הברכה אחרונה כשאכל דבר שחייבין עליו לברך ברכה אחרונה] על האוכל שאכל מקודם ואח"כ יחזור לברך ברכה ראשונה על מה שהוא רוצה לאכול עתה וזהו המוזכר בסעיף א' ושארי פוסקים סוברים דאין צריך לברך רק הברכה ראשונה על מה שהוא רוצה לאכול אבל הברכה אחרונה יוצא במה שמברך אחר אכילה השניה ויהיה קאי על שניהן וזהו המוזכר בריש הג"ה שבסוף ס"ב ולמעשה נקטינן הכל כדעת הפוסקים המובא בהג"ה ויתר פרטי הדינים המסתעפים לזה יבואר הכל אי"ה בתוך הסימן ועתה נתחיל לבאר את דברי הסימן:

(א) היה אוכל בבית זה - ומיירי באוכל יחידי דאם אכל ביחד עם עוד אנשים ונשארו בני חבורתו במקומן א"צ לחזור ולברך לכו"ע ע"י יציאתו וכדלקמן בס"ב:

(ב) והלך וכו' - ואפילו לא נשתהא שם כלל שתיכף חזר למקומו הראשון אפ"ה שינוי מקום מקרי וכדלקמיה וכ"ש אם רוצה לגמור סעודתו במקום השני:

(ג) לבית אחר - וה"ה לחדר אחר ג"כ בכלל שינוי מקום הוא אם לא שהיה דעתו מתחלה לשנות לחדר אחר וכדלקמיה בהג"ה ע"ש:

(ד) או שהיה אוכל וכו' - אשמועינן בזה אע"פ שלא פסק מסעודתו כלל אלא שקראו חבירו לדבר עמו דיבור בעלמא ויצא לקראתו מפתח ביתו וחזר הוי כמו שינוי מבית לבית:

(ה) לפתח ביתו - ר"ל שיצא חוץ לפתחו דאם מדבר עמו על הפתח אין זה שינוי מקום:

(ו) צריך לברך וכו' - דע"י היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי ומה שאוכל אח"כ כסעודה אחרת דמיא ולכן מברך בהמ"ז למפרע והמוציא על להבא:

(ז) למפרע - ובמקומו הראשון. ולכתחלה כשרוצה לצאת ממקומו צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ורק בדיעבד כשלא בירך מתחלה צריך אח"כ לחזור ולברך בהמ"ז במקומו שכך הוא מצותו ואח"כ יברך המוציא ויאכל במקום שירצה:

(ח) וחוזר ומברך המוציא - והיינו כשעומד באמצע סעודת פת וכ"ש אם לא אכל מתחלה רק פירות או משקין בודאי שייך בהו שינוי מקום וכדלקמיה בס"ב:

(ט) מפנה לפנה - היינו באותו חדר ואף שאין נראה לפניו מקומו הראשון מחמת הפסק דבר מתשמישי הבית כמו תנור או פאראוואן וכיו"ב אין זה שינוי מקום כיון שהוא בחדר אחד:

(י) ועיין לקמן וכו' - ר"ל דשם מיירי לענין שינוי מקום גבי קידוש וה"ה לעניננו:

(יא) אם היה דעתו - ר"ל שבשעת ברכה חשב לאכול גם במקום ההוא:

(יב) בבית אחד - היינו תחת גג אחד ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה ואף שאין רואה מקומו וה"ה אם רואה מקומו הראשון שאכל שם אפילו דרך חלון ואפילו מקצת מקומו נמי מועיל אף שלא היה דעתו מתחלה. ודוקא מחדר לחדר באותו בית אבל מבית לבית אף שסמוכין זה לזה מסתפקים האחרונים דאפשר דאין להקל ע"י ראית מקום. ודע שלפי המבואר לקמן בהג"ה דאנו נוהגין כהפוסקים שלא לברך ע"י שינוי מקום כשעומד באמצע סעודת פת תו אין נ"מ לדינא כל החילוקים האלו שהזכרנו לענין שינוי מקום רק לענין מסובין לאכול פירות ושארי משקין דבהם לכו"ע שייך דין שינוי מקום:

(יג) לקראת חתן וכו' - וה"ה כשיצא לדבר הרשות והא דנקט לקראת חתן לרבותא דבלא הניחו שם אדם צריך לברך בהמ"ז מקודם שיצאו אף שיוצאין לדבר מצוה:

(יד) מקצתן - ואפילו רק אחד:

(טו) לברך שניה - היינו ברכת המוציא אף ששינו מקומן בינתים דכיון שנשאר מקצתן במקומן לא פסקה סעודתן בהיציאה:

(טז) כשהם יוצאים וכו' - דכיון שלא הניחו שם אדם נפסקה סעודתן ע"י היציאה וכשאוכל אח"כ הוי כסעודה חדשה:

(יז) כשהם חוזרים וכו' - באמת כבר כתב זה בס"א וכפל הדברים בשביל החידוש דהניח מקצת חברים או למה שכתבנו בסקי"ג:

(יח) וכן אם היו וכו' - אשמועינן דגם בזה מהני הניח מקצת חברים כמו בסעודת פת:

(יט) פסק אכילתו - וגרע מהיסח הדעת שאין מברכין רק ברכה לכתחלה כשחוזר לאכול דזה נחשב כסעודה אחרת לגמרי:

(כ) ולפיכך מברך וכו' - היינו כשלא בירך ברכה אחרונה קודם יציאתו מברך עתה כשחזר וכמו לענין פת לעיל בס"א:

(כא) למפרע - ובזה א"צ לחזור למקומו דוקא אלא יכול לברך אפילו במקום השני דרק בפת מצותו לכו"ע לחזור ולברך במקומו כדלקמן בס"ה:

(כב) בבית אחד - פי' בחדר אחד [מ"א וש"א] ועיין מש"כ בבה"ל:

(כג) אינו צריך וכו' - ואף ששינה מקומו לגמרי לאכול בזוית האחרת א"צ לחזור ולברך דזה אינו נחשב שינוי מקום ואף שאין רואה מקומו הראשון כגון שמפסיק תנור וכיו"ב כיון שהוא בחדר אחד:

(כד) אכל במזרחה וכו' - ואין חילוק בין שאכל שם פת ושארי דברים או שאכל פירות התאנה עצמה:

(כה) צריך לברך - כיון שהתאנה מפסקת ואינו רואה מקומו הראשון ומיירי שלא עמדה התאנה בתוך היקף מחיצות דאם עמדה בתוך היקף מחיצות אף שאין רואה מקומו א"צ לברך דחשיב הכל מקום אחד וכמש"כ לעיל בשינה מקומו בחדר אחד ועיין לקמיה בס"ג לענין מאילן לאילן. ואם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם במערבו של אילן י"א דמהני בכל גווני:

(כו) ויש חולקים וכו' - בתרתי פליגי על דעה ראשונה אחד דהם לא מצרכי ברכה למפרע לעולם מחמת שינוי מקום ורק ברכה לכתחלה קודם שיאכל שנית דחשיב רק כהיסח הדעת ולא כמה שסילק סעודה הראשונה לגמרי וע"כ הברכה אחרונה עולה לשניהם וגם ס"ל דגם זה שצריך ברכה ראשונה הוא רק בעומד בסעודת פירות או משקין דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו [אם לא הניח שם מקצת חברים ואפילו הלך רק לעשות צרכיו לקטנים] אבל בפת ומיני דגן שצריכין לחזור ולברך במקומן לא נפסקה הסעודה בהיציאה וא"צ אף ברכה ראשונה וכאלו לא שינה מקומו כלל אם לא שהסיח דעתו מלאכול עוד וכדלקמיה:

(כז) אבל אם הניח וכו' - דכיון שנשארו מקצתן ואפילו אחד במקומו לא נפסקה הסעודה וחוזרין לאכול או לשתות בלי שום ברכה אף שהיתה מסיבתן לאכול פירות או משקין:

(כח) ואכל דברים וכו' - כתב במ"א סימן ר"י דוקא כשאכל כזית דאם אכל רק פחות מכזית פת קודם שיצא דינו כמו פירות דהא א"צ לברך אחריו וממילא מיד שיצא לחוץ צריך ברכה ראשונה אף שחזר למקומו וע"כ צריך ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו אף מחדר לחדר [היכי שאין רואה מקומו] קודם שיאכל כזית:

(כט) או שהיה אוכל וכו' - אף שלא אשמועינן בבבא זו שום רבותא נקט לישנא דהמחבר בס"א ופסק להיפך:

(ל) ודאי צריך לברך - ברכה ראשונה כדין היסח הדעת ואח"כ יברך בהמ"ז על הכל:

(לא) ואין חילוק בין וכו' - אלעיל קאי והיינו באוכל דברים הטעונין ברכה במקומו ולא הניח מקצת חברים ואשמעינן דאף כשמסיים סעודתו במקום אחר ג"כ א"צ לברך דעל סמך סעודה ראשונה אוכל אבל כשאוכל דברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון פירות וכיו"ב [או ששותה משקין] אף שהניח מקצת חברים לא מהני אלא כשחוזרין לחבורתן לסעודתן הראשונה אבל לאכול או לשתות במקום אחר צריכין ברכה לכתחלה [מ"א וש"א]:

(לב) סיים סעודתו - ואם אכל גם שם פת מבואר בס"ד דמברך שם בהמ"ז כיון דשם הוא סיום סעודתו:

(לג) לכתחלה לא יעקור - ר"ל אף שעומד באמצע סעודת פת ורוצה לצאת ע"מ לחזור ולאכול ולברך דלדעה זו אינו מצריך שום ברכה ביציאתו מ"מ לכתחלה לא יצא דחיישינן שמא ישכח לחזור ולאכול ולברך במקומו [או שישהא עד שירעב ויפסיד בהמ"ז לגמרי] ואם מזמינים לו לאכול פת במקום אחר דאז לא שייך האי חששא כיון שהולך לאכול שם ויברך שם אחר אכילתו כמ"ש בס"ד אפ"ה לכתחלה לא יעקור ממקומו עד שיברך דרק בדיעבד כשכבר יצא אמרינן דמותר לו לאכול ולברך במקום השני דגם שם מקומו הוא אבל לכתחלה מצותו לברך במקומו שאכל קודם שיצא אם לא שהיה דעתו בשעת המוציא לאכול גם שם דאז חשיבי שניהם מקומו ומותר אף לכתחלה ואפילו מבית לבית מהני מחשבתו לדעה זו וכן נהגו כשהולכין לסעודת נשואין שמכוון מתחלה לאכול שם:

(לד) ממקומו - בתוספות ורא"ש משמע דאין להחמיר בזה רק כשיוצא ע"מ להפליג דאז חיישינן להנ"ל אבל כשיוצא ע"מ לחזור לאלתר מותר:

(לה) בלא ברכה - עיין בחידושי רע"א מה שכתב בזה ועיין בבה"ל שהכרענו לדינא דאף דלכתחלה בודאי נכון לנהוג כהרמ"א שלא לצאת לדבר הרשות מ"מ כשיוצא אין לו לברך אם יציאתו הוא ע"מ לחזור ולגמור סעודתו דחשיב כעומד באמצע סעודה ויש בזה חששא דברכה שא"צ רק אם הוא משער שאפשר שיפליג הרבה נכון יותר שיברך בהמ"ז כשיוצא:

(לו) דחיישינן וכו' - ואפילו אם לא אכל פת אלא פירות ושארי דברים משמע מכמה אחרונים דנכון ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה:

(לז) אינו צריך לברך - ואפילו אין רואה מקומו שהאילנות מפסיקין ול"ד לאוכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה דצריך לברך דכאן מיירי שמוקף מחיצות דחשיב כמו מקום אחד כנ"ל ויש מאחרונים שפירשו דמיירי באין מוקף מחיצות וטעם ההיתר בזה הוא משום שהיה דעתו לזה מתחלה וכמש"כ לעיל בהג"ה דדעתו מהני אף מחדר לחדר ואף שאין רואה מקומו מחמת הפסק האילנות לא חשיב אלא כמו מחדר לחדר ולפ"ז גם לענין מזרחה של תאנה מהני דעתו ולהכי כתב המחבר בשם יש מי שאומר משום דאין דין זה ברור דליהני דעתו באין מוקף מחיצות דהוא רק שיטת הראב"ד [הגר"א בביאורו]:

(לח) והוא וכו' היה דעתו - כמו בחדר לחדר בעלמא דבעינן דוקא דעתו וכנ"ל בס"א בהג"ה ובח"א כלל נ"ט ראיתי שמחלק בענין זה בין מוקף מחיצות לאינו מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות לא בעינן דעתו בפירוש אלא אפילו מסתמא אמרינן דדעתו על כל האילנות [אם לא שהיה דעתו מתחלה לאכול רק מהאחד ואח"כ נמלך לאכול גם מהשני דאז צריך לברך] ובאינו מוקף מחיצות בעינן שיהיה דעתו בשעת ברכה גם על השני [ואם לא היה דעתו אפילו רואה את מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל כיון שאינו מוקף מחיצות ט"ז ודה"ח]:

(לט) ואפי' וכו' - משום שינוי מקום דהוי כמבית לבית דלא מהני דעתו לכו"ע כמש"כ לעיל בס"א בהג"ה ואפילו אין הגן מוקף מחיצות כיון שכל אחד הוא בפני עצמו חשיב הוא כמו שני בתים ואפילו רואה מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל. מי שבירך על הפרי לאכול כאן ולא אכל ממנו ושינה מקומו כתב הא"ר בשם ברכת אברהם דאינו יוצא בברכתו [ולפי מש"כ לעיל בס"ב בבה"ל הוא דוקא מבית לבית אבל מחדר לחדר לא] וכתב הח"א דאפילו אם אוחז הפרי בידו והולך ואוכל יש בו משום שינוי מקום אם יצא ממקומו הראשון שקבע עצמו לאכול לחדר אחר ולא היה דעתו מתחלה לזה דכל פתיתה ופתיתה הוא דבר אחר עי"ש ולפי מה שכתבתי לעיל יש ליזהר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לחזור ולברך מחמת שינוי מקום שמחדר לחדר:

(מ) וחזר ואכל - ואף דלדעת המחבר לעיל בסעיף א' וב' אסור לאכול במקום השני על סמך סעודה הראשונה אלא צריך לברך מקודם בהמ"ז על אכילה ראשונה והמוציא על להבא וגם דעתו לא מהני מבית לבית צ"ל דכאן מיירי שכבר אכל דאז מברך במקום השני דגם זה מקומו הוא ולפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה לעיל בסעיף ב' רק לכתחלה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם כבר עקר מותר לאכול כאן על סמך סעודה הראשונה ואם היה דעתו לזה מהני בסעודת פת אף לעקור לכתחלה מבית לבית וכנ"ל:

(מא) אלא במקום השני - דכאן הוא סיום סעודתו:

(מב) הולכי דרכים - דהם לכו"ע מותר להם להלוך ולאכול ואף אם אין רואין מקומן הראשון מחמת מרחק הדרך או שמפסיקין אילנות משום דהם לא קבעו עצמן לכתחלה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול ולכן אין נחשבין כלל עי"ז עוקרין ממקומן ואם היה דעתן לאכול סעודתן במקום שברכו המוציא ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כ"ז שרואין מקומו הראשון מותר להם לאכול דחשיב מקום אחד אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי מקום ובפירות צריך לברך שנית ובפת ג"כ אף לדעת הגהה לעיל עכ"פ לכתחלה אין להם לעקור ממקומן בלא ברכה כמבואר שם. אך אם מתחלה חשב לאכול מעט במקומו והשאר לאכול בדרך מהני ואף בהפסק אילנות דרק מבית לבית לא מהני דעתו באכילת פירות אמנם אם התחיל לאכול בבית והלך לדרך הרי הוא כמו מבית לבית דלא מהני דעתו בפירות וצריך לחזור ולברך ובפת מהני דעתו ואף לענין לכתחלה:

(מג) לאחריהם במקומם - ואם הלך משם צריך לחזור למקומו ולברך כמו לגבי פת:

(מד) מיני דגן - מפני חשיבותן שנקרא מזון:

(מה) לבד - כתבו האחרונים דלכתחלה יחמיר לברך במקומן אפילו בז' מינים וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל השבעה מינים כמו על הפת אם שינה מקומו לפי מה שפסק בס"ב בהג"ה ודעת הגר"א בביאורו דדעה האמצעית היא העיקר לדינא ולפ"ז פירות של שבעת המינים דומים לסתם פירות דשייך בהו שינוי מקום לכו"ע:

(מו) וא"א לו לאכול - ר"ל דלכאורה יש לדמותו להב לן ונברך דלמ"ד דאין רשאי לאכול צריך לברך כשחוזר לאכול אבל באמת לא דמי דהתם הטעם משום דהוי היסח הדעת וסילוק משא"כ הכא דלא הסיחו דעתם מלאכול:

(מז) לא הוי הפסק - ולדעת המחבר בס"א הוא דוקא כשמתפלל בביתו אבל אם הולך לבהכ"נ הוי הפסק אכן לפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה בס"ב לא הוי הפסק אף כשהלכו לבהכ"נ ורק אם לא הסיחו דעתם מלאכול. כתב המ"א דאף דהמוציא א"צ לברך מחמת הפסק התפלה אבל נט"י צריך דשמא לא שמר ידיו אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאף נט"י אינו צריך דבעת התפלה בודאי שמר ידיו מלטנפם. אבל בזה דוקא אם מתפלל בביתו אבל אם הלך לבהכ"נ והתפלל שם כשחזר צריך ליטול ידיו ובלי ברכה:

(מח) שינת עראי - ואפילו אם שהה משך זמן לערך שעה כיון שנאנס בשינה לא מקרי הפסק וא"צ לברך המוציא [אבל נט"י בעי ובלי ברכה פמ"ג] ואם ישן על מטתו שינת קבע הוי הפסק דזהו סילוק והיסח הדעת לד"ה:

(מט) לנקביו - ונטילת ידים צריך כמבואר בסימן קס"ד ע"ש:

(א) לאכול - וה"ה שיש ליזהר לכתחלה שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר שלא לשהות שהיה מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:

(ב) עד שיברך בהמ"ז - ולא דמי להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו אסור להפסיק. והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך המוציא מתחלה וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה לברכה אלא דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק באיזה עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:

(ג) הב לן ונברך - פי' תן לנו כוס לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת. וכן אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ צריך לברך מתחלה על המשקה:

(ד) לשתות - ואם מסובין רק לשתיה ואמרו בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור לשתות עוד בלא ברכה:

(ה) ואכילה דינה כשתיה - דבגמרא לא נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:

(ו) שסילק ידו מלאכול - ר"ל אפילו גמר בדעתו שלא לאכול:

(ז) ואפילו סלקו השלחן - זהו מלשון רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך אפ"ה לא מהני לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:

(ח) לחזור לאכילתו וכו' - כתב הט"ז דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה לדעה זו גם על השתיה דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע בתחלה לענין שתיה דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:

(ט) לא נסתלק - משום דדרך להגרר מאכילה קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה בהיסח הדעת כל דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו הרבה פוסקים שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא ברכה וכן סתם המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה באמצע סעודה צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י אין לו לברך:

(י) לא הוי היסח הדעת - דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ואם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בעה"ב לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך [היינו לדעת רבינו יונה בשתיה לבד ולהרא"ש אף באכילה] וכ"ש כשנטל ידיו דמהני [מ"א וש"א]:

(יא) עד שיאמר בעה"ב - ואז כל המסובין אסורין ודוקא כששתקו והסכימו לדבריו אבל אם האורח דעתו לאכול ולשתות עוד רשאי אף שאמר בעה"ב הב ונברך וטוב שיגלה לפני המסובין שלא היה לו היסח הדעת שלא יחשבוהו כנמלך:

(יב) משנטל הכוס וכו' - ועדיף מהב לן ונברך דכיון שנטל הכוס בידו אפילו בשיחה אסור להפסיק כדלקמן בסימן קפ"ג ס"ו:

(יג) הוי היסח הדעת - ודינו כנטילת ידים [מ"א] ולפ"ז לדעת המחבר לעיל בס"א אסור שוב בין באכילה ובין בשתיה לכו"ע ועיין לעיל בסק"ב במ"ב מש"כ לענין נטילת ידים:

(יד) כשאדם נכנס וכו' - היינו שלא קראוהו להיות נקבע עמהם לשתות ככל המסובין:

(טו) הרבה - וה"ה בחבורה אחת כשכל אחד מושיט לו כוס דעל כל כוס וכוס הוי נמלך וכדלקמיה:

(טז) נמלך - דאינו יודע אם יושיטו לו כוס אחר ואפילו אם הושיטו לו כוס אחר בשעה דעדיין לא גמר לשתות כוס הראשון נמי דינא הכי דצריך לחזור ולברך עליו בפני עצמו כיון שבשעה שבירך לא היה דעתו ע"ז שלא היה יודע שיושיטו לו עוד. וכ"ז דוקא בסתמא אבל אם בשעת ברכתו היה דעתו שתעלה הברכה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך על כל כוס אף שלא היה יודע אז אם יתנו לו מ"מ מהני דעתו לזה ובמקום שהמנהג שמושיטין כוסות הרבה למי שנכנס במסיבת הקבועים לשתיה אז אפילו בירך בסתמא על כוס אחד אמרינן דדעתו היה על כל מה שיתנו לו וא"צ שוב לברך על כל כוס וכוס. ומ"מ טוב יותר שיכוין בשעת ברכה על כל מה שיתנו לו:

(יז) הקרואים וכו' - דכיון שהם קרואים אף כשמברכין תחלה בסתמא ג"כ דעתם על כל מה שיביאו לפניהם שיודעים דדרך בעה"ב להביא הרבה מינים זה אחר זה. [ולא דמי לס"ד הנ"ל וכן לשמש בסימן קס"ט ששם אינם יודעים שיתנו לו עוד ובודאי מסתמא לא ברכו אלא על מה שלפניהם לבד] ואף אם הסיחו דעתם אח"כ שסברו שלא יביא להם עוד ג"כ אין זה היסח הדעת גמור כיון דתלוים בדעת בעה"ב וכנ"ל בס"ב ולכן אם הביא להם בעה"ב אח"כ א"צ לחזור ולברך:

(יח) למה אין אנו נוהגים - היינו משום דכל האכילות שלנו מעורב מתחלה במלח וכן כל המשקה שלנו כשכר ומי דבש וכדומה מעורב במים ע"כ אין להקפיד ע"ז מיהו בלא"ה אין להקפיד בזמנינו דהאידנא נשתנו הטבעים [מ"א]:

(א) אין להסיר - כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:

(ב) כל מי שאינו וכו' - דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר:

(ג) אינו רואה סימן ברכה - כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר:

(ד) אבל וכו' - ר"ל אם יש פתיתין על השלחן אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה:

(ה) לא יביא וכו' - עיין במ"א שכתב דה"ה אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב דה"ה לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת בודאי לא יסירן עד לאחר בהמ"ז בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד שבת הוא מונח:

(ו) קודם שיטול ידיו - למים אחרונים:

(ז) יכבד הבית - מקום שאכלו שם אם הסיבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסיבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו שם [רש"י] ותר"י פירשו דהכיבוד הוא במקום שדרך לסלק השלחן קודם נטילה לבהמ"ז צריך לכבד הקרקע של מקום השלחן דחיישינן שנתפזרו שם פירורי פת ובאופן זה מיירי המחבר כאן שכתב דעכשיו שאין מסלקין א"צ לכבד והיינו הקרקע שתחת השלחן אבל כשנוטלין הידים בכלי על השלחן כמנהגנו לכו"ע צריך לנקות הפירורין סביב וכדלקמיה:

(ח) שאין אנו מסלקין - משמע דמלפנים היו נוהגין לסלק וצ"ל דהיינו מלפני כל המסובין אבל מלפני המברך לא וכמו שכתב בס"א שאין להסיר וכו':

(ט) ואנו נוטלים וכו' - ואם יושבין במקומן ונוטלין הידים בכלי על השלחן אף עכשיו הדין הוא שצריך לנקות השלחן עצמו מפירורי הפת שלא ימאסו מנצוצי מי הנטילה וכנ"ל מרש"י ונראה דמ"מ ישאיר לחם על השלחן במקצוע אחד שיהיה מונח עד אחר בהמ"ז וכנ"ל בס"א ויהיה קצת רחוק ממקום הזה:

(י) קשה לעניות - ודוקא לדרוס עליהם דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:

(יא) לכסות הסכין - בב"י ב' טעמים האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל וע"כ אחר שגמר אכילתו ורוצה לברך בהמ"ז מכסה הסכין וטעם שני בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה:

(יב) ונהגו שלא לכסותו וכו' - הטעם שאין מקפידין ע"ז בשבת ויו"ט עיין באחרונים:

(א) מים אחרונים וכו' - הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

(ב) חובה - ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים כפי שיעור המבואר בסימן קס"ב סעיף ב' בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל ואם בתוך שיעור זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ בהמ"ז וכל אימת שימצא מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:

(ג) אלא בכלי - ולא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי:

(ד) מפני רוח רעה - ויש חשש סכנה לעובר עליהם ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן מותר ליטלם תחת השלחן ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:

(ה) ואם אין לו כלי - דכשיש לו כלי ישפכם דוקא בתוך הכלי:

(ו) וכיוצא בהם - כמו אבנים דקים וקוצים וכל כה"ג שנבלעים בהם המים ואינם מתקבצים למקום אחד ויש מקילין ליטול אף ע"ג רצפה אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח רעה אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:

(ז) בחמין - אבל פושרין דהיינו שאין היד סולדת בהן מותר ורש"ל פסק דוקא בצוננין ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין בודאי אין להחמיר:

(ח) נכוית בהם - ל"ד דבודאי אין אדם נוטל ידיו במים כאלו שיכוה בהן אלא ר"ל שהיד סולדת בהן ושיעורו כל שכריסו של תינוק נכוית בו [מ"א]:

(ט) שמפעפעין - מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:

(י) עד פרק שני - שלמעלה משני פרקי אצבעות אין מגיע לכלוך המאכל [ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון] ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה גם למעלה [א"ר בשם בלבו] ועיין בבה"ל. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל:

(יא) שתרד הזוהמא - מן הלכלוך שבידיו ע"י הנטילה:

(יב) מתחילין מן המברך - כדי שיעיין בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה צריך לעיין קצת מתחלה:

(יג) מן הקטן - היושב בסוף המסבה והטעם הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא לו וגם דהוי הפסק:

(יד) ואין מכבדין וכו' - דאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:

(טו) מתחילין וכו' - כדי שבשיעור הזמן שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף לנטילה ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:

(טז) מן המברך - וכיון שנטל הוא ידיו אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:

(יז) אין מברכין וכו' - דלפי הטעם שבארנו לעיל בסק"א משום חשש מלח סדומית דהוא סכנה לעינים בודאי אין שייך לברך על נטילה זו כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות כגון המסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה וכיוצא בזה ואפילו לפי הטעם הראשון שכתבנו לעיל דהנטילה היא כדי להסיר הזוהמא מעל ידיו קודם בהמ"ז שלפי טעם זה היה ראוי לברך על נטילה זו מ"מ לא נהגו כן לפי שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא:

(יח) אינן צריכין ניגוב - כיון שאינם באים רק לנקות את הידים גם בלא ניגוב הן נקיות:

(יט) ולהרמב"ם וכו' - ס"ל דלא נקרא נטילה בלי נגוב ועיין לעיל סוף סימן קע"ג משמע דעת המחבר להקל בזה מ"מ לכתחלה טוב לנגב ידיו לצאת דעת כולם [ח"א]. כתב הב"י בשם ספר שלחן של ארבע וכן הביא בא"ר בשם הכלבו דמים אחרונים אין צריכין שיעור אלא שיהא בהן כדי להדיח בהן את ידיו ובספר מעשה רב הביא דהנהגת הגר"א היתה ברביעית:

(כ) נוטלים בכל וכו' - שגם הם מנקין הידים מזוהמא כמו מים ומיירי באין לו מים כ"א משקין הא יש לו מים אין ליטול במשקין [פמ"ג]:

(כא) מיני משקין - אפילו בשמן ודבש וחלב חוץ מיין מפני חשיבותו. כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת:

(כב) שאין נוהגים וכו' - מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

(כג) וצריך ליטול ידיו וכו' - ר"ל דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:

(כד) קודם בהמ"ז - וצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת:

(א) טעונה כוס - שברוב הברכות שתקנו חז"ל תקנום לסדר על הכוס מפני שכן הוא דרך כבוד ושבח נאה להקב"ה לסדר שבחו וברכתו ית' על הכוס וכמו שכתוב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (לבוש):

(ב) ולא יאכל וכו' - וכמו לענין הבדלה ברצ"ו דאם מצפה שיהיה לו כוס למחר מבטל סעודת לילה וימתין על הכוס ועיין במ"א שחולק על זה דמשום כוס בבהמ"ז אין למנוע מלאכול ולא דמי להבדלה עיין שם ובביאור הגר"א משמע ג"כ דמסכים עם המ"א:

(ג) אם שנים אוכלים וכו' - דבשלשה ויותר שמזמנין יחד אחד מברך על הכוס ומוציא את כולם כמו שמוציאם בברכת הזימון אבל בשנים דמצוה ליחלק ואין אחד מוציא את חבירו א"כ צריך כל אחד גם כוס בפני עצמו:

(ד) מן המובחר וכו' - ר"ל דאף לדעה זו שאין טעון כוס כלל היינו שאין בה חיוב אבל כו"ע מודים דמצוה מן המובחר לברך על הכוס אם יש לו יין בביתו. והנה המחבר לא הכריע בין הדעות ודעת רש"ל וב"ח להחמיר דבהמ"ז צריך כוס מדינא ומנהג העולם להקל בזה כדעה השלישית שלא לחזר אחר כוס אם לא כשיש לו יין או שאר משקין דהוא חמר מדינה בביתו דאז בודאי מצוה מן המובחר לכו"ע לברך על הכוס וכנ"ל ודוקא כשהוא בזימון שלשה אבל לענין יחיד מקילים כמה אחרונים לגמרי ועיין לקמיה בסוף ס"ב בהג"ה:

(ה) ולא משאר משקים - כמו לענין קידוש והבדלה דאינו על שאר משקין לכו"ע במקום דלא הויין חמר מדינה:

(ו) אפילו קבע סעודתו - ר"ל שתוך הסעודה סמך על משקה והיה עיקר שתייתו מהם אפי' הכי אין זה מחשב אותם לברך עליהם בהמ"ז כיון דאין אנשי העיר רגילין לשתותו תמיד במקום הזה:

(ז) אין יין מצוי - ואפי' נמצא יין בעיר אלא שאינו מצוי הרבה ומפני זה עיקר שתיית בני העיר הוא שכר ושאר משקין יש להקל לברך בהמ"ז על שכר ועיין בב"ח שכתב דאף דאינו מחויב להדר שם אחר יין לקנותו מן החנוני מ"מ אם יש לו יין בביתו יברך על היין:

(ח) באותו מקום - היינו בכל העיר אף שבשאר עיירות במדינה זו נמצא יין הרבה:

(ט) מברכין עליהם - ואם יש לו שני מיני משקין כגון שכר ומי דבש וכיו"ב ואחד מהן חביב עליו יברך על אותו המין שהוא חביב עליו וכ"ש אם מתחלה קודם בהמ"ז שתה ממנו מפני חביבותו בודאי מהנכון לברך ג"כ עליו ולא על משקה האחר שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם אבל כ"ז דוקא אם אותו המין הוא חמר מדינה דהיינו שרגילין לשתותו במקום ההוא אבל אם אין שותין אותו אלא לפרקים אף דבעצם הוא חשיב יותר מחבירו לא הוי חמר מדינה מידי דהוי אשאר משקין כגון יין תפוחים ויין רמונים:

(י) חוץ מן המים - אע"פ שרוב שתייתן מים אין מברכין עליו וה"ה קווא"ס ומי בארש"ט אע"פ שרוב שתית ההמונים מהם אפ"ה לא חשיבי יותר ממים וטישביר אפשר דיש להקל בשעת הדחק כשרוב ההמונים שותין מהם ועיין בסימן רצ"ו במ"ב סק"י מה שכתבנו שם:

(יא) ומה שנוהגין וכו' - ר"ל שנוהגין לברך על השכר אע"ג דיין מצוי בעיר:

(יב) וקובעין הסעודה עליו - ר"ל אף אם לא נחשיב אותו לחמר מדינה כ"כ מפני שמצוי גם יין שם מ"מ בלא"ה י"א דאם קבע סעודתו מתחלה על שאר משקין מחשיב אותם בזה ומברך עליהם בהמ"ז אף דאיכא יין אלא דהמחבר סתם מעיקרא כהפוסקים דלא מהני קביעותא מ"מ יש לצרף דעה זו להקל בזה שהיין ביוקר וקשה להשיגו:

(יג) ואי אפשר וכו' - אבל לענין קידוש והבדלה משמע דגם רמ"א מודה דצריך לחזר דוקא אחר יין כיון דיין נמצא בעיר אלא שהוא ביוקר:

(יד) לקנות יין בכל סעודה - אבל אם יש לו יין בביתו צריך לברך עליו [ב"ח] ואם יש לו יין בביתו רק מעט לצורך קידוש והבדלה א"צ לברך עליו דקידוש והבדלה לכו"ע טעון כוס וחמיר מבהמ"ז:

(טו) שלא לאחוז - דהמדקדקים שמברכין על הכוס הוא לצאת ידי דעה הראשונה שבסעיף א' דגם ביחיד טעון כוס ורק דמהזוהר משמע דיחיד לא יברך על הכוס וע"כ מברכין ואין אוחזין בידם ובזה יוצאים ידי הכל דאפילו האומרים טעונה כוס הרי הכוס לפניו על השלחן ואחיזתו אינה אלא למצוה מן המובחר לד"ה:

(טז) ונכון מנהג זה וכו' - ר"ל מה שאין אוחזין אותו בידים וכנ"ל וכהיום מנהג העולם שאין מברכין על הכוס כלל ביחיד:

(יז) פגמו - ואינו ראוי עוד לברך עליו בהמ"ז וה"ה לקידוש ולהבדלה וכדלקמן בסימן רע"א ס"י וסימן רצ"ו ס"א ואפילו טעם ממנו רק משהו בעלמא:

(יח) לתוך ידו - וה"ה אם טעמו באצבעו דדוקא אם שתה ממנו בפיו פגמו:

(יט) אין בכך כלום - והוא שלא שפך אלא מעט בענין שעדיין שם מלא עליו או שאח"כ שפכו לתוך כוס קטן ממנו והוא מלא או שזרק לתוכו פירור פת להגביה היין שיהא הכוס מלא שאצ"ל מלא כולו מיין כי די ברביעית רק שלא יהא הכוס חסר וכדלקמיה:

(כ) הוי פגום - ר"ל כל מה שיש בזו החבית אף ששפכו אח"כ לכלים אחרים:

(כא) אין להקפיד - ויש מחמירין אף בזה ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא להניח לשתות אפילו מפי ברזא מחבית גדולה:

(כב) פסולים למזוג - לכאורה אמאי לא אמרינן קמא קמא בטיל כמו בס"ה ואפשר דמיירי שהיין חי דא"א לשתות בלי מזיגה ולכך לא בטיל:

(כג) אם היו וכו' - פי' דפעמים שנותנין כוס לכל אחד ואחד מן המסובין וכשבירך המברך בפה"ג שותים כל אחד כוסו ואם היו שלהם פגומים צריך שיתן המברך מכוסו מעט לכל אחד ואחד קודם שישתה ויתקן פגימתם וישתו כולם מכוס שאינו פגום:

(כד) מכוס הברכה - ואם רק המברך לבדו אוחז כוס בידו אף שאז המסובין בע"כ טועמין מכוס פגום אחר ששתה הוא לא איכפת לן כיון דמתחלה היה כוס שלם וכולהו כחד חשיבי:

(כה) ויש מי שאומר וכו' - דס"ל דלא קפדינן על כוס פגום אלא על המברך ולא על המסובין:

(כו) עיין לקמן וכו' - ר"ל דשם סתם המחבר כסברא הראשונה:

(כז) כשר - ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות כן ולכן נוהגין להוסיף עליו מתחלה מעט מהקנקן ובזה מתוקן כמו בס"ו ואח"כ שופכין אותו להקנקן ואז כשר היין להוציא לברכה:

(כח) דקמא קמא בטל - ובלבד שיהיה היין שבקנקן יותר מהיין שבכוס:

(כט) יכולין לתקן - דענין פגום אינו פסול ממש אלא פגם בעלמא משום ששתה ממנו מעט ולכך כשחוזר ומוסיף עליו נעשה מתוקן בכך:

(ל) מים - ודוקא שהיין חזק שאינו מתקלקל ע"י המזיגה. ולאו דוקא במים דה"ה בשאר משקין [א"ר]:

(לא) מיתקן - והוא שלא יהיו המים עצמם פגומים שלא שתו מהם דאל"ה א"א לתקן בהם לי"א בס"ג דגם מים נפגמים בשתיה:

(לב) בשעת הדחק - שאין לו כוס אחר ואין לו במה לתקן הכוס זה וקמ"ל דהו"א דמוטב לברך בלא כוס כלל קמ"ל דענין פגום הוא רק לכתחלה אם יכול ליזהר בזה ולא לעיכובא. כתבו האחרונים דכשצריך לברך על כוס פגום אם יש לו כוס קטן המחזיק רביעית ישפוך מהגדול לתוכו דעי"ז נמי מתקן הפגימה קצת. יש שמתקנים הפגימה ע"י נתינת פירור פת והטור דחה מנהג זה דלא מהני זה לפגימה. ואם אינו פגום רק שאינו מלא ובמה שיש בהכוס יש בו שיעור רביעית לכו"ע מהני המלוי אפי' ע"י פת ודוקא בחתיכה א' דבהרבה יש בו משום מיאוס דהקריבהו נא וגו' וגם אדרבה צריך להדיח הכוס מפירורי פת וכדלקמן בסי' קפ"ג ס"א [אחרונים]:

(א) טעון הדחה וכו' - וה"ה אם קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי:

(ב) שיורי כוסות - שיורי יין ששרה בו פת:

(ג) אינו צריך - וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח [א"ר]:

(ד) חי - פי' כמו שהוא בלי מזיגה אף שאין ראוי לשתותו כך כמות שהוא:

(ה) לברכת הארץ - פי' לתחלת ברכת הארץ:

(ו) שבח הארץ - שיינה חזק שצריך למוזגה במים ועיין בב"י שכתב דבמדינתו נהגו העולם למזוג במעט מים אף כשאין היינות חזקים ע"ש הטעם:

(ז) אין צריך למוזגו - משום דראוי לשתותו כמות שהוא:

(ח) לשם ברכה - היינו שיוציאנו סמוך לברכה מן החבית לשם ברכה ולא יוציאנו מקודם וישתהא בכלי וזהו רק למצוה מן המובחר:

(ט) שיהא מלא וכו' - ואף שרגיל לישפך קצת עי"ז לארץ ויש שאין ממלאין אותו כ"כ מטעם זה ואפ"ה שם מלא עליו. ודע דמלא הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב אם אך יש בהיין שיעור רביעית וכמו שכתבתי בסימן רע"א במ"ב סקמ"ב עי"ש:

(י) לחזור וכו' - מלשון זה משמע דהוא רק לכתחלה ואין עיכוב בדבר:

(יא) שלם - שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט [ובנסדק יש להקפיד לכתחלה אפילו בלא חסרון כלל] וכן אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד ואפילו יכול לעמוד על בסיסו אם לא שאין לו אחר יש להקל בכל זה. ובכיסוי כלים אף שלא נעשו לקבלה ג"כ אין להקפיד אם אין לו אחר [א"ר]. כתב המ"א בשם הב"ח ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר בגמרא אצל כוס ברכה וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס:

(יב) מקבלו בשתי ידיו וכו' - כתב הט"ז דהטעם הוא כדי להראות חביבות קבלת הכוס עליו ואח"כ אוחזו ביד אחד שלא יהא נראה עליו כמשוי וביד ימין שהוא העיקר והחשוב:

(יג) שלא תגע וכו' - היינו אפילו אם ירצה לאחוז הכוס ביד ימינו באמצע הכוס וביד שמאלו יאחזנו מתחתיו:

(יד) לסייעה - פי' שהכוס מונח על כף ימין ונותן השמאל מתחת לסמוך יד הימין:

(טו) מותר - כיון שאין נוגע בהכוס והאחרונים כתבו דיש להחמיר בזה אם לא לצורך. כתב השל"ה ע"פ הקבלה נכון שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב. לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם מקודם:

(טז) ומגביהו וכו' - כדי שיהא נראה הכוס לכל המסובין ויסתכלו בו [טור] ובגמרא מסמיך לה אקרא דכתיב כוס ישועות אשא וגו':

(יז) שלא יסיח דעתו - מן הברכה:

(יח) וע"כ אין לוקחין וכו' - שלא יוכלו להסתכל במה שבתוכו והאחרונים הקשו ע"ז דכוונת הגמרא מה שאמרו ונותן עיניו בו היינו בהכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד בזה אם אינו יכול להשיג בקל כלי אחר:

(יט) ומשגרו לאשתו וכו' - שע"י כוס של ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה האשה עמהם ואם יש עוד אורחים אצלו יתן גם להם לטעום מהכוס של ברכה וכמבואר לקמן בסימן ק"צ ס"א ובסימן רע"א סי"ד ע"ש ואם אורח מיסב אצל בעה"ב ובירך על הכוס יתן גם לבעה"ב לשתות מכוס של ברכה כדי שיתברך הבעה"ב:

(כ) שהוא שמאל כל אדם - ואם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין שהוא ימין לכל אדם. ודע דמה דהוזכר מסעיף ד' עד סעיף זה הסכים בביאור הגר"א דהוא רק להידור מצוה לכתחלה:

(כא) משנתנו לו כוס - ועד אחר שתייתו שהוא לאחר גמר בהמ"ז:

(כב) משהתחיל המברך - אבל מקודם רשאין להשיח אף שכבר נטל המברך הכוס בידו ויש מן הפוסקי' דס"ל להחמיר בזה ונכון לחוש לדבריהם:

(כג) שצריכין לשמוע וכו' - דהמברך מוציא אותם בבהמ"ז ואם לא ישמעו לא יצאו:

(כד) אין להם להשיח - דכיון דשומע כעונה הרי הם כמברך עצמו:

(כה) אפי' - דהשיחה שבינתים אינה מפסדת הברכות בדיעבד. ודע דמ"א מצדד דכ"ז הוא דוקא בשיחה בשוגג אבל במזיד אפילו בשיחה מועטת ואפילו בין ברכה לברכה חוזר לראש בהמ"ז וכמו גבי תפלה לעיל בסימן קי"ד ס"ז אמנם בא"ר נשאר בדין זה בצ"ע וכן הכרענו לעיל בסימן ס"ה במ"ב דבדיעבד אין לחזור אפילו כששח במזיד וע"ש בבה"ל אך לכתחלה יש ליזהר בזה הרבה. ואם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי וכמבואר לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש וה"ה כאן ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דין זה ברור למעשה דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש הברכה:

(כו) לא יצאו - ותלוי בזה דאם לא גמר המברך עדיין את הברכה חוזרין המסובין ומברכין בעצמן ממקום שפסקו לשמוע לדברי המברך ואם גמר המברך את הברכה וכוונו לשמוע צריכין המסובין לחזור לתחלת הברכה ולברך בעצמן דכיון שדלגו באמצע הוי כלא אמרוה כלל. וכ"ז דוקא אם ע"י השיחה שבאמצע לא שמעו ודלגו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה וכיו"ב שהם לעיכובא כמ"ש בסימן קפ"ז אבל אם דלגו רק דברים שהם שלא מעיקר הברכה יצאו בדיעבד ואינם צריכים לחזור בשביל זה וכ"ש אם לא דלגו כלל כגון שהמברך עצמו שח אז באמצע ושחו גם הם אף דבודאי שלא כדין עשו מ"מ בדיעבד יצאו ואינם צריכים לחזור:

(כז) נכון הדבר - היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הבהמ"ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון ומתקיים מה שאמר הכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו דמזה ילפינן ברכת זימון וכמ"ש לקמן [בסימן קצ"ב במ"ב]:

(כח) כל ברכה וברכה - ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל וכדלקמן בסימן רי"ש [אחרונים] ולפ"ז מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן כמו שכתב רמ"א ועיין במ"א שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ שס"ל דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון אבל אין אנו נוהגין כן ומ"מ הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם ודוקא כשהשומעים כלם מבינים לשון הקדש דאל"ה בודאי טוב יותר שיברכו בעצמן כל הבהמ"ז ולא לצאת מן המברך [א"ר]:

(כט) לטוב עין - שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנא' טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך [גמרא]:

(ל) שדינה כתפלה - שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך וכדלעיל סימן ס"ג ע"ש במ"ב:

(לא) בשעה שמברך - ומסתימת הפוסקים משמע דגם ברכה רביעית אף שהיא מדרבנן צריך לישב כי היכי דלא לזלזולי בה:

(לב) בביתו - דבמהלך בדרך עיין לקמן בסי"א:

(לג) ה"ה כל המסובין - דכיון דכולן יוצאין בברכתו צריכין לישב ובאימה כמברך עצמו:

(לד) אפילו בירך מהלך וכו' - היינו כשהוא מהלך בביתו במקום אכילתו אבל כשהלך למקום אחר ובירך יש דעות בזה עיין לקמן בסימן קפ"ד ס"א בהג"ה:

(לה) שגם ברכת מעין שלש - עיין בביאור הגר"א שתלה דין זה במה שמבואר לקמן בסימן קפ"ד ס"ג והרמב"ם שהוא בעל דעה זו אזיל לשיטתו שם ולפ"ז בחמשת מיני דגן עכ"פ לכ"ע צריך להיות דוקא ברכה אחרונה שלהם בישיבה:

(לו) עליו - אם ישב מפני שיקשה בעיניו איחור דרכו ולא יוכל לכוין יפה אלא מהלך ומברך כתב הח"א דכל זה דוקא כשאכילתו היה דרך הליכה כמו שכתב המחבר שמהלך בדרך ואוכל אבל אם אכילתו היה בישיבה צריך לברך ג"כ בישיבה:

(לז) אסור לברך - היינו כל הברכות ועיין לקמן בסימן קצ"א במ"ב ששם מבואר היטב:

(א) קודם שיעקור - ומפינה לפינה אפילו הבית גדול מותר ואפילו כשאין רואה מקומו הראשון כגון אחורי הפארא"וון וכיו"ב ואם היה לו מניעה שלא יוכל לברך בהחדר שאכל מותר לברך בחדר שסמוך לו אם יכול לראות מקומו שאכל ואם דעתו היה בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר בבית זה אפשר דיש להקל בשעת הדחק [כגון שמקום שאכל אינו נקי לברך שם] אפילו אינו רואה מקומו הראשון:

(ב) ממקומו - וכל ד' אמות ממקום אכילתו חשיב מקום אחד ויוכל להעתיק ממקומו ע"י מניעה קטנה:

(ג) יחזור למקומו - אפילו כבר הלך בדרך למרחוק כמה מילין אם לא שהוא רחוק כ"כ שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון ויפסיד ברכתו לגמרי יברך כאן:

(ד) יצא - היינו אפילו היה מזיד בעקירתו וגם הזיד עתה בברכה דהיינו שידע הדין שצריך לחזור למקומו ונתעצל בזה אפ"ה יצא בדיעבד:

(ה) לדעת הרמב"ם - ר"ל דס"ל בסמוך דבשוגג אף לכתחלה יוכל לברך במקום שנזכר די לנו אם נחמיר במזיד בלכתחלה שצריך לחזור למקומו אבל לדעת הרא"ש דאף בשוגג צריך לכתחלה לחזור למקומו מסתברא דבמזיד מחמרינן טפי דאף בדיעבד לא יצא. ולענין הלכה הסכימו האחרונים דא"צ לחזור ולברך אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה כנ"ל בסק"ד:

(ו) יברך במקום שנזכר - ומ"מ גם לדעה זו אם חזר הרי זה משובח אלא דאינו מחויב בדבר:

(ז) יחזור למקומו ויברך - וכתבו האחרונים דכן נכון לנהוג למעשה אם לא שהוא שעת הדחק דאז יוכל לסמוך אסברא ראשונה:

(ח) יאכל במקום השני - ואפילו במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה ברכת המוציא ולא ברכת המזון על מה שכבר אכל ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר:

(ט) מעט - היינו אפילו פחות מכזית דמ"מ מצטרף זה לאכילה שאכל במקום הראשון. ודוקא אם במקום השני אכל ג"כ פת אבל פרפרת וכיסנין מצדד בפמ"ג דאפילו כזית לא מהני:

(י) רק שלא יהא רעב - דאם הוא רעב לא מהני מה שיאכל עתה דכבר הפסיד הבהמ"ז של אכילה ראשונה כמ"ש בס"ה ועתה הוא חיוב חדש וצריך לברך גם ברכת המוציא:

(יא) במקומם - ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סעיף א' ב':

(יב) וע"ל סי' קע"ח ס"ה - ששם הביא הרב עוד שיטה ג' דדוקא פת ולענין דינא כתב שם הגר"א דהעיקר כדעה השניה דה' מיני דגן חשיבי כפת לענין זה ועיין במה שכתבנו שם במ"ב:

(יג) צריך לברך וכו' - היינו כל ברכת המזון אף ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן כי היכי דלא לזלזולי בה [אחרונים]:

(יד) מספק - וגם יכול להוציא לאחר שאכל ולא בירך [רע"א בהגהותיו וכ"כ בתשובותיו סי' ו' וכ"כ כתב סופר סי' למ"ד]:

(טו) מפני שהיא מן התורה - ודוקא כששבע דאי לא שבע לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומ"מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא אפילו שלא אכל אלא כזית שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]:

(טז) עד אימת וכו' - אמי ששכח ולא בירך דלעיל קאי:

(יז) כל זמן שאינו רעב - דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז. ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה אבל הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים:

(יח) מחמת אותה אכילה - נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח"כ נזכר שלא בירך בהמ"ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ"ז שכבר בטל אותה האכילה. בד"א שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי:

(יט) לאותם פירות - לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות הוא סימן שלא נתעכל עדיין במעיו:

(כ) אם אינו יודע וכו' - וכ"ז כשאכל כל צרכו מהלחם או מהפירות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר מזה בזה קשה מאד לשער השיעור דכל זמן שאינו רעב כיון שתיכף היה לו ג"כ תאוה אלא שלא היה לו כתבו הרבה אחרונים דמשערינן בזה עד כדי הילוך ד' מילין [שהוא ע"ב מינוט] ועד כדי שיעור זה מחויב לברך שבודאי לא נתעכל אפילו אכילה מועטת בשיעור מועט כזה ויש מן האחרונים שמצדדים דאם אכל אכילה מועטת ושהה קודם שבירך בהמ"ז ואינו יודע לשער אם נתעכל המזון אף שהוא בתוך שיעור ד' מילין יאכל עכ"פ עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ועל אותו פת שאוכל א"צ לברך המוציא מחדש אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ומ"מ אם אין לו פת יש לסמוך אסברא ראשונה ולברך בהמ"ז עד שיעור ד' מילין וכנ"ל ועיין בביאור הלכה:

(כא) לברך עליה בהמ"ז וכו' - ואע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על כל שהוא התם משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה:

(כב) בכזית - היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:

(א) בכל לשון - דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך ודוקא שמבין באותו הלשון [בה"ל לעיל בסימן ס"ב ע"ש] וכתב הב"ח בסימן קצ"ג דכ"ז מצד הדין ולמצוה מן המובחר בעינן דוקא לשה"ק. כתב בספר החינוך כל הזהיר בבהמ"ז מזונותיו מצויות לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחלה תוך הספר ולא בע"פ. כתב בספר חסידים מעשה באחד שמת ונתגלה בחלום לאחר מקרוביו וא"ל בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך כל הברכות בכונת הלב וכו' ע"ש:

(ב) בשפתיו - אבל אם הרהר בלבו לא יצא. ואם מחמת חולי או אונס אחר בירך בהמ"ז בלבו יצא [מ"א] ועיין לעיל בסימן ס"ב במ"ב סק"ז שביררנו דהאי יצא לא לגמרי קאמר דהא קי"ל הרהור לאו כדיבור דמי אלא ר"ל דעכ"פ בשעה שאינו יכול לברך יהרהר בלבו והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה אבל בעצם אינו יוצא וע"כ כשנסתלק האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון ועיין במה שכתבנו שם במ"ב ובבה"ל בכל הסעיף כי הכל שייך לכאן:

(ג) בקול רם - היינו כשאינם בקיאים בעצמם לברך והם יוצאים בשמיעתם ממנו ויש שכתבו דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה ובפרט אם הוא שבת או ר"ח לא ישכח עי"ז להזכיר מעין המאורע:

(ד) יכול לברך בהמ"ז - דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם [ירושלמי] פי' שאינו יכול לדבר כראוי ומושבעת קדייק ליה שמצוי כמה פעמים שאחר שביעה האדם עומד שיכור ואפ"ה חייבתו התורה לברך ועיין לקמיה מה שנכתוב בזה:

(ה) אם בירך והיתה וכו' - ר"ל דבתפלה קי"ל לעיל בסימן ע"ו במי שהתפלל ומצא צואה כנגדו או בצדו תוך ד' אמותיו במקום שהיה ראוי להסתפק ופשע ולא בדק שצריך לחזור ולהתפלל משום שנאמר זבח רשעים תועבה וכן ה"ה לענין ק"ש ונסתפקו התוספות והרא"ש אם גם בבהמ"ז אמרי' הכי או דלמא שאני בהמ"ז דקילא מהתם דהרי בשתוי אף שיכול לדבר לפני המלך קי"ל דאל יתפלל ולענין בהמ"ז ודאי מותר בשתוי:

(ו) פי' לגמרי - היינו שנשתכר כ"כ עד שאינו יכול לדבר לפני המלך ונסתפקו אם צריך לחזור ולברך כשיפוג יינו ועדיין לא נתעכל המזון [ומ"מ מיירי שלא הגיע לשכרותו של לוט דאל"ה כשוטה יחשב ופטור מכל המצות וחייב לכ"ע לחזור ולברך] ובסעיף הקוד' שמתיר לברך מיירי שיכול לדבר לפני המלך והקשו כמה אחרוני' דכיון שאינו יכול לדבר כראוי מסתמא אינו יכול לדבר לפני המלך ואפ"ה מתיר הירושלמי. ולדינא מסקי האחרונים דאם אירע שנשתכר כ"כ אעפ"כ יברך ולכתחלה יזהר לברך קודם שיבוא לידי כך ועיין לעיל בסימן צ"ט סקי"א במ"ב:

(ז) אם צריך לחזור ולברך - אבל לכתחלה גם הם מודים דאסור לברך שום ברכה וכן ד"ת נגד צואה ומן התורה דהא כתיב והיה מחניך קדוש ואטו תפלה כתיב בקרא אלא כל דבר קדושה אסור לקרות במקום שאינו נקי [רמב"ן בליקוטיו ע"ש] ולא מסתפקי אלא כשכבר בירך ומצא אח"כ ולדינא דעת הע"ת והא"ר בשם הב"ח כשמצא צואה כנגדו בתוך ד' אמותיו דצריך לחזור ולברך בהמ"ז אם עדיין לא נתעכל המזון וכן מצאתי בלקוטי הרמב"ן על ברכות שהביא מתחלה ספיקא שנסתפקו בעלי התוספות בזה ואח"כ מסיק דאין חילוק בזה בין תפלה ובין שארי דברי קדושה עי"ש ועיין בבה"ל:

(ח) ומשום מי רגלים וכו' - היינו ג"כ באופן זה דבירך בהמ"ז ואח"כ מצא מי רגלים בתוך ד' אמות ולהכי קאמר פשיטא וכו' דאפילו לכתחלה היה מותר לו לברך כ"ז שלא נודע לו שיש כאן מי רגלים דנגד מי רגלים הוא רק איסורא דרבנן ועל ספיקן לא גזרו וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז דאי היה נודע לו מתחלה שיש כאן מי רגלים ועבר ע"ז ובירך נגדם לא הוה אמר המחבר פשיטא דדין אחד הוא עם מצא צואה כנגדו [פמ"ג בשם לחם יהודה ע"ש]:

(א) אם הן חייבות מדאורייתא - לפי שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא:

(ב) אלא מדרבנן - מדכתיב על הארץ הטובה ונשים אין להם חלק בארץ מצד עצמן (א"ל בבת יורשת) משא"כ כהנים ולוים אע"פ שאין להם חלק מ"מ יש להם ערי מגרש וי"א משום שלא ניתן להם ברית ותורה:

(ג) אלא למי שאין וכו' - כגון שלא אכל כדי שביעה שאין חיובו אלא מדרבנן ומסיים הטור דמפני שהוא ספק נקטינן דאין מוציאות את האחרים שאכלו כדי שביעה [מ"א] וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהלכות ברכות. כתב בש"א אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש טעמו וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים אכן בחידושי רע"א וכן בברכי יוסף פסקו שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג ומ"מ נראה דהרוצה לסמוך על דעת ש"א וסייעתו אין למחות בידו ועיין בבה"ל:

(ד) קטן חייב מדרבנן - היינו אפי' לא אכל רק כזית ג"כ חייב מדרבנן לחנכו:

(ה) וההיא דבן וכו' - ר"ל ההיא דאיתא בגמרא דבן קטן מברך ומוציא את אביו בבהמ"ז כשאין יודע לברך:

(ו) כשלא אכל האב כדי שביעה - אבל אם אכל האב כדי שביעה שחייב לברך מן התורה אין בנו קטן שמחויב רק מדרבנן יכול להוציאו. וכתבו האחרונים דקטן אינו מוציא את האשה דשמא מדאורייתא חייבת:

(ז) שאינו חייב וכו' - ואם גם הבן לא אכל כדי שביעה דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו יש דעות בין הפוסקים ויש להחמיר:

(א) י"א ברוך וכו' - היינו שהיו נוהגין לומר קודם התחלת בהמ"ז:

(ב) והמוסיף גורע - דאין להוסיף על מטבע שטבעו חכמים לא יאמר כי לעולם חסדו עמנו כי חסדיו הם עם כל חי. שאתה זן קמ"ץ תחת השי"ן. אנחנו מודים ולא אנו דאנו הוא לשון אנינות. בפי כל חי ולא בפה. רענו בשו"א תחת הרי"ש ולא בחול"ם כי הוא לשון בקשה. ומטעם זה צ"ל זוננו במלאפו"ם. לא חסר לנו ואל יחסר לנו [א"ר בשם של"ה]:

(ג) מלכא מאריה וכו' - ולפי מה שכתב המחבר לקמן בסי' רי"ד מיירי דאמר מלכא דעלמא ועיין במש"כ שם:

(ד) יצא - ידי ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואף שקיצר מאד הברכה ולא אמרה כנוסח שתיקנו חכמים בלה"ק אפ"ה יצא בדיעבד הואיל והזכיר שם [דהש"י היו קורין אותו בלשון רחמנא] ומלכות וענין הברכה ומשמע עוד דלדעה ראשונה אף שלא חיתם ג"כ מהני דאף דקי"ל דמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום מ"מ בדיעבד יצא והדעה השניה ס"ל דהוא לעיכובא אף בדיעבד ועיין בב"ח שכתב דנ"ל לעיקר הדעה הזו והביאו בא"ר. והנה כ"ז הוא דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לכו"ע אין לשנות כלל מנוסח הברכה שתקנו לנו חכמים ז"ל וכמו שמבואר ברמב"ם פ"א מק"ש ופ"א מהלכות ברכות ומשמע באחרונים דילדים קטנים נוכל לחנכם לכתחלה בנוסח זה מברכת הזן וכן מעט מכל ברכה עד שידעו לברך כל ברכה כתיקונה:

(ה) ברית ותורה - כי בנוסחתם הי' כתוב שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה וע"ז כ' הרא"ש דלא יאמר שהרי יאמר אח"כ על בריתך וכו' ומה דאמר בגמ' צריך שיזכיר בה ברית ותורה היינו הענין של ברית ותורה כמו שאנו אומרים על בריתך וכו' לא תיבות ממש:

(ו) אם לא הזכיר וכו' - והא דלא הזכיר המחבר אם לא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה דמחזירין אותו כדאיתא בש"ס דהא מלתא דפשיטא היא דהיא עיקר ברכת הארץ אלא אפילו לענין ברית ותורה נמי מחזירין אותו [א"ר]:

(ז) בברכת הארץ וכו' - שע"י ברית נתנה הארץ לאברהם בפרשת מילה שנאמר ונתתי לך לזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' ובזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו' ואומר ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו וגו':

(ח) מחזירין אותו - היינו לראש בהמ"ז דכולהו ג' ברכות ראשונות חשובות כאחת כ"כ מ"א לקמן בסימן קפ"ח סק"ח ועיין במה שכתבנו שם בזה בשם שאר אחרונים:

(ט) דנשים לאו וכו' - באמת לאו בני תורה נינהו ג"כ והא דחלקינהו לשתים משום דעבדים איתנהו בברית. ומ"מ בימינו נהגו הנשים לומר ג"כ על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' והכוונה על ברית הזכרים שחתמת בבשרנו וכן תורתך שלמדתנו על למוד הזכרים שבזכות התורה והברית נחלו ישראל את הארץ ועוד שגם הנשים צריכות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן כמ"ש בסי' מ"ז:

(י) בבונה וכו' - מפני שע"י דוד נתקדשה ירושלים וגם שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות ב"ד למקומה:

(א) מפני שהיא סיום וכו' - עיין לקמן בסימן רט"ו:

(ב) ונראה דדוקא וכו' - ויש מיישבין המנהג מטעם אחר שלא חששו לזלזול ברכה רביעית אלא בימיהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם כששומעים אמן שאחר בונה ירושלים (שלא חייבום חכמים בברכה רביעית מפני בטול מלאכתו של בעה"ב) לכך היה צריך לענות אמן בלחש כדי שלא ישמעו הפועלים ויכירו שברכה רביעית אינה מן התורה ויבואו לזלזל בה אף שלא במקום בטול מלאכת בעה"ב אבל עכשיו שגם הפועלים מברכים ד' ברכות כמ"ש בסימן קצ"א אין לחוש לזה ולפי טעם זה בין כשמברך בזימון ובין כשמברך ביחידי יכול לענות אמן בקול רם וכמדומה שכן המנהג. לא יאמר בונה ירושלים אמן בנשימה אחת רק ימתין קצת אחר תיבת ירושלים ואח"כ יאמר אמן כדי שלא יהא משמע שגם האמן מסיום הברכה הוא:

(ג) שום מלכות אחר - היינו כגון הא דמסיים המחבר לקמיה:

(ד) והאומר וכו' - צ"ל לכן האומר וכן הוא בטור:

(ה) אבינו מלכנו - אלא יאמר אבינו רוענו ואע"ג דאינו אומר ביחד ממש עם מלכות בית דוד מ"מ כיון דבחד ברכה הוא לאו אורח ארעא לאדכורי מלכותא דשמיא אצל מלכותא דבשר ודם:

(ו) אבל לא ראיתי וכו' - והאחרונים כתבו טעם לזה כיון דענין בפ"ע לגמרי הוא לא קפדינן בזה ואומרים אותה כמו שהיא מסודרת בתפלת י"ח לכן אין למחות ביד הנוהגין כן:

(ז) או נחמנו - היינו נחמנו ה' אלהינו בירושלים עירך ובציון משכן כבודך ובמלכות בית דוד משיחך ובבית הגדול והקדוש וכו':

(ח) וחותם בה וכו' או מנחם - מלשון זה משמע שאף אם פתח ברחם מותר לחתום במנחם ואף שאין החתימה מעין הפתיחה ממש לית לן בה דעכ"פ הענין אחד אבל יש מאחרונים שמחמירין בזה וסוברין דצריך להיות מעין הפתיחה ממש:

(ט) ואין לשנות וכו' - ר"ל דאם אומר בחול רחם יאמר בשבת ג"כ רחם ואע"ג דאסור לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דתופס ברכה כך היא תמיד וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מתופס הברכה שתקנו חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין בזה משום שאלת צרכיו בשבת:

(י) נוסחא אחת - והגר"א כתב שעיקר כהרי"ף שבחול יאמר רחם נא כמנהגנו ובשבת יאמר נחמנו וכו' ומסיים מנחם וכו' וכי יש עוד כמה ראשונים שסוברים כן:

(יא) דאומרים בונה ברחמיו וכו' - משום דכתיב שבתי לירושלים ברחמים וגו' וגם מאחר שהתחיל בתחלת הברכה ברחם מסיים נמי ברחמים כדי שיהיה החתימה מעין הפתיחה ממש ומ"מ לכ"ע אין מעכב כלל ועיין במעשה רב:

(יב) אומר בה - לפי שהזכרה זו וכן ביעלה ויבוא הם בקשת רחמים קבעום בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר בבונה ירושלים:

(יג) ואח"כ יעלה ויבוא - מפני ששבת הוא תדיר וקי"ל בכל מקום תדיר קודם ובדיעבד אם החליף בודאי יצא:

(יד) ביעלה ויבוא - דהא כבר הזכיר שבת ברצה ולמה יחזור ויזכירנו:

(טו) ברצה והחליצנו - דהא תקנו ע"ז נוסח בפ"ע יעלה ויבוא ולמה יכפילנה פעמים:

(טז) ולא הזכיר של שבת - ואפילו אם ספק לו אם הזכיר או לא תלינן דמסתמא בודאי לא הזכיר:

(יז) אומר ברוך אתה וכו' - ואם אינו יודע נוסח ברכה זו חוזר לראש ואם יודע ההתחלה והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח שבאמצע כראוי אומרה וא"צ לחזור לראש [ט"ז וש"א] ועיין מה שכתבנו בבה"ל:

(יח) ימים טובים לישראל - צ"ל לעמו ישראל:

(יט) לששון ולשמחה - ובר"ה אין אומרים לששון ולשמחה גם אין אומרים ודברך מלכנו וכו' וזה נוסחו בא"י אמ"ה שנתן ימים טובים לעמו ישראל את יום הזכרון הזה ואינו חותם בה כמו בר"ח וזהו דעת המ"א שחולק על כנה"ג שמשוה ר"ה לשאר י"ט אבל הרבה אחרונים הסכימו לדעת כנה"ג וע"כ צריך לחתום בא"י מקדש ישראל ויום הזכרון ואם שכח והתחיל הטוב והמטיב ג"כ דעת המ"א דשוב אינו חוזר כמו בר"ח וא"ר חולק עליו וס"ל דחוזר. וביוה"כ לענין חולה שצריך לאכול בו וצריך לומר בו יעלה ויבוא כדלקמן בסימן תרי"ח ס"י אם פתח בהטוב והמטיב ונזכר שלא אמר יעלה ויבוא אינו צריך לחזור וכמו בר"ח ואם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב י"א דצריך לומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יוהכ"פ הזה בלי חתימה וי"א דבזה לא תקנו חכמים כלל נוסח ברכה להשלים הזכרת יעלה ויבוא וכל שלא אמר במקומו שוב אינו חוזר וכן מסתברא:

(כ) יו"ט בשבת אומר וכו' - ומיירי ששכח ולא אמר שניהם לא רצה ולא יעלה ויבוא ולהכי צריך לכלול שניהם אבל אם שכח של שבת לבד אומר רק אשר נתן שבתות למנוחה וכן בשכח של יו"ט לבד אומר אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל וכו' [אחרונים]:

(כא) וכל ברכות הללו וכו' - פי' פתיחת הברכות:

(כב) קודם שהתחיל הטוב וכו' - היינו שעומד אחר ברכת בונה ירושלים. ואם נזכר אחר שאמר תיבת ברוך אתה פשוט דחוזר לומר רצה והחליצנו או יעלה ויבוא ואומר אח"כ ובנה ירושלים וכו' ואם נזכר אחר שאמר כבר ברוך אתה ה' מהנכון שיסיים תיכף למדני חקיך כדי שלא יהיה השם לבטלה והוי עדיין כלא סיים הברכה וחוזר לרצה:

(כג) עד שהתחיל הטוב וכו' - כתב הח"א ר"ל שאמר ברוך אתה ה' אמ"ה האל זה מקרי התחלה לברכה זו אבל אם אמר רק בא"י אמ"ה יסיים אשר נתן שבתות למנוחה וכו' ואח"כ יחזור ויאמר ברכת הטוב והמטיב ועיין בבה"ל:

(כד) לראש בהמ"ז - דכיון דכבר סיים סדר ברכות דאורייתא והסיח דעתו מהם ופתח בהטוב והמטיב דמי לעקירת רגלים בתפלת י"ח דחוזר לראש אם טעה באיזה דבר. ואם טעה בברכה רביעית כגון שלא אמר בה שם ומלכות אע"פ שכבר גמר אותה אינו חוזר אלא להטוב והמטיב שהיא ברכה בפני עצמה [מ"א וש"א]:

(כה) אומר ברוך שנתן - עיין בבה"ל שביררנו בשם רוב הפוסקים דגם אותה צ"ל בשם ומלכות:

(כו) מפני שאינו חייב וכו' - דדוקא בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת וא"כ חיוב ברהמ"ז קבוע הוא בימים האלה לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין המאורע וכמו בתפלה אבל בר"ח אע"ג שאסור להתענות בו מ"מ אינו מחויב לאכול דוקא פת וא"כ אין חיוב ברהמ"ז קבוע בו ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז וע"כ אם שכח אין צריך לחזור וכתב המ"א דה"ה ביו"ט יותר מסעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה שמחויב לאכול אם אכל ושכח להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז אינו צריך לחזור כמו בר"ח אם לא כשלא אכל הסעודה בלילה שמחויב לאכול ביום שתים כדלקמן בסימן תקצ"ט דאז אפילו בסעודה שניה חוזר [פמ"ג]:

(כז) וחוה"מ דינו כר"ח - לענין שאין צריך לחזור וה"ה לענין שאם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה ואינו חותם כמו בר"ח:

(כח) אינו חוזר - כמו בכל ר"ח כששכח ואע"ג דבההוא יומא לא סגי דלא אכיל פת ההיא משום שבת היא ולאו משום ר"ח דאכילת פת בר"ח ליכא חיובא ושל שבת הרי הזכיר:

(כט) ואם שכח של שבת - כצ"ל. וכן הגירסא בש"ע של עולת תמיד ובשכח של שבת לבד בודאי אין צריך לכלול גם של ר"ח בברכה זו כיון שכבר הזכיר ר"ח ביעלה ויבוא. ומ"מ אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי:

(ל) ואינו חותם בשל ר"ח - כדלעיל דליכא חתימה בר"ח ואע"ג דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת מ"מ אינו כדאי להזכיר דהזכרת השם הוא על שניהם ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה גם ר"ח מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה כמו ביו"ט ואע"פ שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ הכא דבלא"ה חותם בברכה בשביל שבת שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים:

(לא) דינה כר"ח - שאינו חוזר אם התחיל ברכת הטוב והמטיב לפי שי"א שסעודה שלישית אין צריך פת ואף שאין דבריהם עיקר כמש"כ המחבר בסימן רצ"א ס"ה מ"מ יש לחוש לדבריהם שלא לכנוס לספק ברכה לבטלה. ובסעודה ג' ביו"ט לד"ה אינו חוזר שהרי לד"ה אינו אלא רשות וכמש"ל בס"ק כ"ו ומ"מ אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב אפילו בסעודה רביעית או חמישית בשבת ויו"ט אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה וכו' או שנתן ימים טובים וכו' כמו שאומר בר"ח אע"פ שא"צ אז פת כלל באותו יום:

(לב) דאזלינן וכו' - וכיון שהתחלת הסעודה היה מבעוד יום כבר נתחייב להזכיר מעין המאורע וע"כ אפילו נמשך זמן רב בלילה לא נפקע חיובו וכתבו האחרונים דאם התפלל מעריב קודם בהמ"ז שוב אינו מזכיר של שבת בבהמ"ז דמחזי כסתרי אהדדי:

(לג) בתר התחלת הסעודה - ולפיכך אף אם חל ר"ח במו"ש יזכיר בבהמ"ז של שבת לבד ולא של ר"ח ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ר"ח ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי דהיאך יאמר ביום השבת הזה ואח"כ יאמר ביום ר"ח הזה דהא ר"ח הוא ביום א' א"כ מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע משא"כ בהזכרת שבת דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במו"ש (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש מ"מ כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ר"ח דהוא חיוב לכ"ע) אכן במו"ש לחנוכה ופורים אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים וי"א דאם חל יו"ט או ר"ח במו"ש יזכיר רצה וגם יעלה ויבוא דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי דברצה נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום ואח"כ כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ר"ח ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו:

(לד) וה"ה לר"ח וכו' - ר"ל דאם אכל בהם ונתאחר הבהמ"ז עד הערב צריך להזכיר דאזלינן בתר זמן התחלת הסעודה והוא שלא התפלל ערבית וכנ"ל ועיין לקמן בסימן תי"ט:

(א) לא יאמר תתברך - שכבר אמר ברוך אתה ה':

(ב) החי - כי בקצת סדורים היה כתוב המלך החי הטוב וכו':

(ג) כ"א בבית האבל - וכדלקמיה בס"ב:

(ד) שלשה מלכיות וכו' - וטעם כל זה הוא דברכת הטוב והמטיב אינו מן התורה אלא שחכמים תקנוה על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה ואמרו הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וקבעוה לברכת המזון מפני שכולה הודאה ושבח על הטובה שהטיב עמנו וגם זו מן הטובות וסמכוה לברכת בונה ירושלים מפני שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד ומפני שכבר סיימו ברכות שהם מן התורה וזו היא מדרבנן לא מקרי זו ברכה שהיא סמוכה לחברתה ולהכי פותחת בברוך [ומה שאין אנו חותמים בה בברוך אע"פ שהיא ברכה ארוכה מפני שמתחלה תקנוה במטבע קצר שלא הוזכר בה אלא הטוב והמטיב לכל ואח"כ הוסיפו בה יתר הדברים] ותקנו בה ג' מלכיות מפני שכבר תקנו להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים וכיון שמזכירין מלכות בית דוד היה ראוי להזכיר גם מלכות שמים אלא מפני שאין זה דרך כבוד להזכיר בסמוך ממש מלכותא דשמיא למלכות בו"ד רצו להשלימה ולהזכיר בברכת הטוב והמטיב מלכות כנגדה ואגב שתקנו להזכיר מלכות כנגד ברכת רחם תקנו להזכיר עוד פעם מלכות כנגד ברכת הארץ שלא הוזכר גם בה מלכות (ואע"פ שמעיקר הדין אין צריך בה מלכות שהיא סמוכה לברכת הזן ובה נזכר מלכות) וכיון שאומרים בה ג' מלכיות אומרים בה ג"כ ג' הטבות מפני שעיקר הברכה היא על שם ההטבה דהיינו הטוב והמטיב וכיון שאומרים בה ג' הטבות והיא ברכת הודאה כמו שכתבנו אומרים ג"כ ג' תגמולות עכ"ל הלבוש:

(ה) המלך הטוב - אין לומר אל שבכל יום וכו' דמשמע ח"ו שיש שתי רשויות ואותו אל שבכל יום אנו מברכין אלא יאמר אל בכל יום וכו' ויותר נכון שלא לומר כלל מלת אל שהרי כבר אמר האל אבינו. בבהמ"ז בעה"ב מסיים ונאמר אמן שאין יכול לגזור אומר ואמרו אמן משא"כ בברכת עושה שלום במרומיו שהוא שבח של הקב"ה וכל ישראל מצווין אומר ואמרו אמן. אחר הרחמן יש לענות אמן וכן אחר כל תחנה ובקשה אע"פ שאין בה שם [כל בו ושל"ה]. יאמר ונשא ברכה מאת ה' כלשון הפסוק ישא ברכה מאת ה'. נוהגים לומר בשבת ויו"ט ור"ח מגדול ובחול מגדיל ויתר דקדוקים שבנוסח בהמ"ז עיין בא"ר סימן קפ"ז שהאריך בזה:

(ו) בבית האבל אומר - בין כשהאחרים האוכלין עמו מברכין ובין כשהוא עצמו מברך ואם בעינן לזה עשרה או לא עיין ביו"ד סימן שע"ט ובאחרונים שם:

(ז) הטוב והמטיב - לפ"ז אין אומר בבית האבל ג' הטבות וג' גמולות וכן הוא בב"י ועיין בב"ח פה ובש"ך שם סימן שע"ט שאין סוברים כן:

(א) אחר שסיים וכו' - ר"ל כשמברך בהמ"ז על כוס כמבואר לעיל סימן קפ"ב יברך בפה"ג אחר שסיים בהמ"ז והיינו אפילו אם כבר בירך על היין שבתוך הסעודה שכל מה שאוכל ושותה אחר בהמ"ז סעודה אחרת היא לפי שבהמ"ז היא סילוק והיסח הדעת למה שלפניה:

(ב) ע"ל סימן רע"א סט"ו - דחוזר ומברך ובמילתא דשייך לסעודה אינו חוזר ומברך בדיעבד:

(ג) ואח"כ יטעמו האחרים - שכיון שהוא בירך על כוס זה נכון הוא שישתה הוא תחלה:

(ד) אם כולם זקוקים - הלשון מגומגם קצת וכונתו כאלו כתב וכן אם כולם זקוקים ור"ל דלא מיבעיא אם יש רק כוס אחד וכולם שותים מכוס זה בודאי נכון לכתחלה שהוא יטעום מקודם ואפילו אם כל אחד כוס ריקן לפניו והוא מערה לאחר ברכה קודם טעימתו מכוסו לכוסם ג"כ אין ראוי שיטעמו הם קודם מאחר שעכ"פ הם זקוקים כולם לכוסו:

(ה) אבל אם אינם וכו' - ר"ל אם יש לפני כל אחד כוס יין והוא מוציאם בברכתו והוי כאלו הם מברכין בעצמם אינם צריכין להמתין עליו:

(ו) אין צריך וכו' - קאי אדלעיל שלא היו זקוקין לכוסו של המברך והטעם דא"צ לשפוך משום דכיון דיצאו בברכתו א"כ כוסות כל אחד מקרי כוס של ברכה:

(ז) פגום - שאז צריך לשפוך מכוסו לכוסם מעט קודם שטעם ממנו כדי לתקן פגימתם ובזה צריכין ליזהר שלא יטעמו קודם שיטעום הוא תחלה כיון שהם זקוקים לכוסו:

(ח) אחר ששתה וכו' - ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף אחר גמר שתייתו ודוקא כשדעתו לשתות מיד דאל"ה יש לחוש שמא יתעכל דעיכול של שתיה איננו שיעור גדול כ"כ עיין לעיל סימן קפ"ד ס"ה מ"א ועיין בבה"ל:

(ט) שתיית יין - וה"ה בשאר משקין יש ספק זה:

(י) אם די בכזית - כמו באכילה דקי"ל בכל מקום שיעור אכילה בכזית [והוא כחצי ביצה כמבואר בסימן תפ"ו] ולפ"ז במשקין יחוייב בברכה אחרונה בשליש רביעית דרביעית הוא ביצה וחצי כידוע ועיין סימן רע"א סי"ג מה שכתבתי שם במ"ב ובה"ל:

(יא) או ברביעית - כמו שמצינו בכמה דיני התורה לענין משקין דשיעורן ברביעית:

(יב) והכא וכו' - פי' דבשאר שתיות שהם רשות יכול גם להסתלק מן הספק באם ישתה פחות מכזית דבזה פטור לכו"ע מלברך אחריו אבל הכא בכוס של ברכת המזון א"א לעשות כן דכיון דטעון כוס צריך עכ"פ לשתות מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית והוא הרבה יותר מכזית:

(יג) שהוא רוב רביעית - היינו באדם בינוני מחזיק שיעורו כך אבל באדם גדול ביותר משערינן במלא לוגמיו דידיה ומ"מ לא בעי לשתות טפי מרביעית:

(יד) רביעית שלם - עיין ט"ז שכתב דלעיקר הדין קי"ל במלא לוגמיו ולפיכך אם לא שתה רק כמלא לוגמיו חייב לברך ברכה אחרונה אלא דלכתחלה יראה לשתות רביעית כדי לצאת לכו"ע אכן כל האחרונים דחו דבריו והעלו דכל שלא שתה רביעית שלם בין ביין בין בשאר משקין אין רשאי לברך ברכה אחרונה וכדעת השו"ע עוד הסכימו דאין חילוק בין שאר משקין ובין יין שרף אע"פ דביי"ש מייתבא דעתיה דאינשי בפחות מרביעית דלא חילקו חכמים בשיעורן ודלא כט"ז לקמן בסימן ר"י:

(טו) יטעום אחד מהמסובין - דכיון שהמסובין שמעו מתחלה את הברכה והוא כוון עליהם להוציאם מהני טעימתם לכולם ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם חי' רע"א:

(טז) ואין שתיית וכו' - דבעינן שיטעום בעצמו או אחד מהמסובין שיעור הנאה שתתיישב דעתו עליו והיינו כמלא לוגמיו:

(יז) שיטעמו כולם - היינו טעימה בעלמא וא"צ מלא לוגמיו רק לאחד. והנה הכא איירי המחבר רק לענין מצות שתיית הכוס ולפי מה שביאר המחבר לעיל בס"ג דלצאת ידי ספק יראה לשתות רביעית שלם לא יצוייר מה שכתב דמצוה מן המובחר שיטעמו כולם בכוס המחזיק רביעית אם לא שהוא מחזיק יותר מרביעית:

(יח) סימן רע"א - דיש מי שאומר דשתיית כולם מצטרפין למלא לוגמיו ועיין לקמן בסימן רע"א ס"ק ס"ט במ"ב:

(יט) צריך לברך - דמסתמא אינו מכוין לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו וכתב המ"א דאם המסובין נתכונו בהדיא אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה אם גם המברך נתכוין להוציא בברכתו כל אחד מהמסובין וכן הסכימו הרבה אחרונים. ואך יזהרו כולם מי שרוצה לטעום מן הכוס על סמך ברכת המברך שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להטעימה:

(א) וכולל בה בונה ירושלים - דאף דדרשינן בגמרא מקרא שיברך לה' בבהמ"ז על המזון ועל הארץ ועל ירושלים אין ר"ל שמן התורה צריך לחתום על כל אחד ואחד בברכה בפ"ע אלא מדאורייתא די כשיברך על שלשתן בברכה אחת אך דרבנן תקנו לחתום בברכה על כל אחד ובפועלים משום בטול מלאכה תקנו שרק הזן יברך בפ"ע אבל ברכת הארץ ובנין ירושלים כיון שדומות זו לזו יכללם בברכה אחת [מ"א בביאור דברי רש"י וכ"כ עוד הרבה אחרונים לדינא]:

(ב) כלל - שזו אינה כ"א מדרבנן בעלמא ועקרוה אצל פועלים בין שמברכין בעצמן בין ששומעין מפי אחר המזמן ומברך בהמ"ז כתיקונה הרי הן עומדין למלאכתן כשחותם ברכת ירושלים ולענין ברכת הזימון אם מחויבין פועלים בכך או לא יש דעות בין האחרונים ולפי מה שכתב בס"ב לא נ"מ מידי לדידן דבודאי חייבין אך כשאוכל פועל עם אנשים אחרים והוא גמר סעודתו מקודם נראה דלא ימתין עליהם אם אינם רוצים לענות אותו דבכגון זה בודאי בעה"ב מקפיד ועיין לקמן בסימן ר' במ"א סק"ב:

(ג) כשנוטלין שכר - וע"כ צריכין למהר המלאכה [רש"י]:

(ד) מיסב עמהם וכו' - דמסתמא מוחל להם:

(ה) אסור לעשות מלאכה וכו' - מפני שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות ואצ"ל שלא יעסוק בדבר שצריך לשום לבו אליו וכתב הט"ז שיש ליזהר שלא לעיין אפילו בד"ת בשעה שמברך בהמ"ז כי זה מורה על היות הבהמ"ז אצלו רק על צד המקרה וההזדמן ולאו דוקא בבהמ"ז ה"ה כשעוסק בתפלה או באיזו ברכה אחרת וזה נכלל במאמר תורתנו ואם תלכו עמי קרי דהיינו שלא יהיו המצות אצלנו על צד המקרה וההזדמנות בעלמא:

(ו) לעיל סוף סימן קפג - אלא דשם מיירי שמקודם התחיל במלאכה וכאן מיירי שמקודם התחיל לברך והיא היא:

(א) חייבין בזימון - דהיינו שחייבין להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:

(ב) נברך - בזוהר הזהירו לומר בפיו קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין) והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:

(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו - ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:

(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה וכו' - משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:

(ה) יכול לומר ברכו - כיון שהם שלשה וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר בשנים ברכו אפשר דיצא:

(ו) בלמ"ד - דגבי ברכה לא כתיב למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:

(ז) על המזון שאכלנו - דמשמע דמברך לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:

(ח) למי שאכלנו משלו - דמשמע דרבים הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע דהוא מוציא עצמו מן הכלל:

(ט) יכול וכו' - דתו ליכא למטעי דקאי על בעה"ב המאכילו:

(י) אינם יכולים לחזור - דבדיעבד יצאו בזימון בלא שם ואם יכול המזמן לחזור אח"כ ולומר ברוך אלהינו וכו' או שצריך לומר ג"כ בלא שם מאחר שהעונים אמרו מתחלה בלא שם יש דעות בין האחרונים עיין בשע"ת ולכו"ע אם הם אמרו בשם יכול גם הוא לחזור ולומר ברוך אלהינו וכו' אף דנברך אמר בלא שם:

(יא) יחזור ויזמן בשם - דכיון שלא ענו עדיין לא נתקיים מצות זימון והוי כלכתחלה:

(א) פוטר אחד וכו' - ר"ל דבהמוציא אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:

(ב) מצוה לחלק - כלומר דאע"ג דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך כ"א לעצמו:

(ג) אחד יודע וכו' - עיין לקמן סימן קצ"ז ס"ד במ"ב:

(ד) שיכוין להוציאו - וגם השומע צריך שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:

(ה) אבל אם אינו וכו' - ולפי זה הנשים יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג ס"ז ע"ש:

(ו) אינם רשאין ליחלק - דכבר נתחייבו בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז' מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:

(ז) מצוה שיחזרו - היינו אם הוא עמהם בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:

(ח) אחר שלישי - ופשוט דאם הוא אחד א"צ לחזור אחר שנים:

(ט) שכולם נתחייבו - כלומר אע"פ שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:

(י) יכולים ליחלק - עשרה לכאן ועשרה לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:

(יא) אינן מחויבין לחלק - היינו דלא אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:

(יב) אחר עשרה - כדי שיהיו יכולים לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ לעיל בסק"ז:

(יג) לשמוע ברכת הזימון - דאם היו יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:

(יד) ואינם רשאים וכו' - דאם היו יכולין ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:

(טו) בקול רם - כדי להשמיע ברכת הזימון לכל העשרה:

(טז) ויקפיד עליהם - במה שעושין חבורות לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:

(יז) ברכת זימון שהרי וכו' - אבל אם היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא. כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו כל המסובין וכנ"ל:

(יח) שהשנים קבעו - קביעות נקרא כשיושבים ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפי אפילו בלא שלחן אחד:

(יט) בגמר האכילה - חל עלייהו חובת זימון עי"ז שאכלו לבסוף ביחד ומשמע מזה הא אם לא גמרו גם סוף אכילה ביחד כגון שבא אחד לאכול אצל שנים אחר שכבר התחילו לאכול וגם גמרו סעודתן שלא בזמן אחד אותן שגמרו מקודם רשאין לברך בפני עצמן דעכ"פ התחלה או גמר בעינן ביחד ומ"מ אם המתינו לאחר אכילתם ולא ברכו עד שגמר גם השלישי לאכול חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק ואע"ג שלא גמרו ביחד כל היכי דאי מייתי להו מידי מצי למיכל מינייהו כמו גמרו ביחד דיינינן להו וכעין ההיא דריש סימן קצ"ז ע"ש:

(כ) ומ"מ אם וכו' - הוא כמו אבל:

(כא) בלא קבע - היינו שלא אכלו בדרך קבע בישיבה ועל שלחן אחד ואפילו התחילו לאכול בשלשה מתחלת הסעודה ועד סופה:

(כב) הוא שמש - שדרך אכילתו בלא ישיבת קבע לכך הוא מצטרף בכל גווני:

(כג) כ"מ שרשאין ליחלק - היינו שאכלו השלשה בלא קביעות וכן בעשרים או בששה אף שע"פ דין רשאים ליחלק מ"מ עדיף טפי שלא ליחלק:

(כד) עדיף טפי לזמן - עיין במ"א שהקשה דמהרבה פוסקים משמע לענין שלשה שאכלו בלא קבע דאין אחד יכול להוציא חבירו בביהמ"ז וממילא גם לענין זימון אין רשאין וע"ש שהאריך בזה ואף דיש איזה אחרונים שדחו ראייתו לענין זימון מ"מ יותר מסתבר כדבריו וכן בפמ"ג כתב ג"כ דבמקום שאין אחד יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אם יכולים להצטרף לענין זימון צ"ע למעשה ומסיים דבעשרה שיש הזכרת השם אפשר דאסור לכ"ע לזמן באין חייבין וכן משמע בחיי אדם כלל מ"ח דין ז':

(כה) אם היו רוכבים וכו' - סעיף זה כלשונו ממש מובא לעיל בסימן קס"ז סעיף י"ב אלא דשם מיירי לענין להוציא בברכת המוציא והכא מיירי לענין צירוף זימון ודין אחד לשניהן וכבר ביארתי שם במ"ב באר היטב ע"ש:

(כו) הולכים ואוכלים לא - וביושבין בעגלה ואוכלין ביחד כשהם נוסעין עיין בסימן קס"ז מה שכתבתי בשם המ"א שמסתפק בזה ובח"א הכריע דבזה וכן בכל מקום שיש ספק בשלשה יזמנו אבל בעשרה יש לחוש להזכרת השם לבטלה. ומ"מ נ"ל דיזמן בלא שם דהא בדיעבד יצא בעשרה אף אם לא הזכיר השם וכדלעיל בסוף סימן קצ"ב:

(כז) שלא לזמן וכו' - האחרונים חולקים ע"ז וכהיום המנהג שמזמנין ובהרחמן אומרים הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בהליכתנו ובישיבתנו עד עולם ונוכל לומר הרחמן הוא יברך את בעה"ב הזה וקאי על בעל הסעודה. ומכ"ש אם כל אחד אוכל משלו שאז אפילו בבית ישראל אומרים הרחמן הוא יברך אותנו וכו' ואם אוכלין במלון ביום דרך עראי בבית עו"ג אפשר דאין זה קביעות ואין מזמנין [מ"א] וטוב שלא יקבעו אז שלשתן יחד ויצאו מידי ספק [פמ"ג]:

(כח) אינם רשאים ליחלק - היינו אפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו:

(כט) כל אחד לשנים - עיין בביאור הלכה:

(ל) אפי' אכלו אח"כ - דכבר פרח זימון מינייהו ע"י שזימנו עליהם מקודם ומ"מ בהמ"ז חייבים לברך מתחלת ברכת הזן וכדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה:

(לא) ואינם רשאים ליחלק - כיון שנועדו עתה יחדו וכל אחד בא מחבורה שכבר נתחייב שם בזימון ואף דנתבאר בס"ו בהג"ה דאסור ליפרד מחבורה של ג' שעי"ז מפסיד הזימון שלהם וא"כ היה לכל אחד ואחד לחזור לחבורה שלו י"ל דמיירי הכא שנתפרדה חבורתם הראשונה א"נ לפי מה דמבואר לקמן בסי' רי"ש בא"ר וש"א דבמקום שיש אונס או הפסד ממון מותר לאחד לגמור סעודתו מקודם שגמרו השנים ולברך בפני עצמו מיירי הכא ג"כ בכה"ג שהיו אלו השלשה מוכרחין למהר ולגמור סעודתן מקודם ולכן אם נזדמנו אלו השלשה ביחד יזמנו בפני עצמן:

(לב) ואפילו לא אכלו וכו' - וקשה הא קי"ל לעיל סימן קפ"ד דבהמ"ז צריך לברך דוקא במקום שאכל וא"כ כל אחד ואחד צריך לחזור למקום שאכל מתחלה יש מתרצים דהכא מיירי בעקרו בשוגג ממקומם דבזה לא מטרחינן אותו לחזור למקומו לדעת הרמב"ם וכנ"ל שם בסעיף א' וכן פסקו שם האחרונים במקום הדחק ובעניננו נמי כיון דכאן יכול לזמן וכשיחזור לשם יברך ביחידי כשעת הדחק דמי ועוד י"ל דה"ק ואפילו לא אכלו יחד כלומר אלא כל אחד אכל בפני עצמו שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבין כיון שכבר נתחייבו:

(לג) פרח זימון מינייהו - ובזה דוקא אם לא אכלו אח"כ יחדו אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה להא דסעיף ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם [חי' רע"א בשם תר"י]:

(לד) כיון שחבריהם זימנו - עיין בביאור הלכה:

(לה) ובא אחד וכו' - היינו אחד מן השוק אכל מעט בסוף סעודתן ונצטרף עמהם ולישנא לכל חבורה שכתב המחבר לאו דוקא דאפילו רק לחבורה אחת א"כ פרח זימון מן אחד ולא נשאר כאן אלא שנים:

(לו) מותר ליפרד וכו' - ומיירי שכל החבורות היו מתחלה ג"כ בבית זה אלא שלא נצטרפו ביחד דאל"ה הלא צריך לברך בהמ"ז במקומו:

(א) ואין יכולים וכו' - לומר נברך וכו' דלמאי יזמנו זה את זה והרי כבר ברכו בהמ"ז ואין לשון זימון אלא שאחד יזמן השנים שיהיו מוכנין ומזומנין להצטרף יחד לברכת המזון:

(ב) יכול לומר וכו' - דהא באמת מחוייב בזימון הוא שאכל עמהם ביחד אלא שאין לו תקנה משום שכבר בירך ואין זימון למפרע לכן מהני הצטרפותו עכ"פ שיהיו הם יוצאין על ידו:

(ג) עם האחרים - היינו שבא לחבורה של שלשה או אפילו שבא לשנים בסוף סעודתם ואכל עמהם מעט:

(ד) אינן יכולין לזמן - על האחד מפני שכבר יצא ידי חובת זימון מיהו אם נזדמן להם אחד מן השוק יכולין לזמן עליו כשיטעום עמהם דחיוב זימון שלהם לא נפקע בשביל אותו שזימן:

(ה) כדי שיכוין - לשמוע ברכת הזימון:

(ו) ויענה עמהם - אבל אם אינו עונה אין מזמנין עליו משום דאינו עומד עמהם אבל אם היה עומד עמהם אף אם אינו עונה עמהם מזמנין עליו בע"כ כמבואר לקמן סי' רי"ש [שיו"ב ומגן גבורים וא"ר בתירוץ ב']:

(ז) ויוצאין ידי חובתן - וגם הוא יוצא ידי חובת זימון בזה:

(ח) שאינו בא - אלא שעומד נגד הפתח בסמוך להם [ועיין סימן נ"ה ס"כ דמבואר שם דאם יש טינוף בינתים מפסיק] וכשיגמור ענינו יבוא הביתה שאכל שם ויברך בהמ"ז [רמב"ם] מיהו אם נשתהה שם עד גמר בהמ"ז וכוון לבו לצאת יצא ידי בהמ"ז וא"צ לברך:

(ט) וע"ל סי' רי"ש - ס"ב ולפי מה דפסק שם רמ"א צריך העונה להמתין עד שיגמרו ברכת הזן:

(י) ואין אחד מהם יודע - דאי אחד מהם יודע כל ברכת המזון בודאי נכון שהוא יברך כל הברכות ויוציאם ידי חובתם ולא לחלק בהמ"ז לפרקים פרקים:

(יא) ברכה ראשונה - היינו לבד מברכת נברך שצריך המזמן לומר בתחלת ברכת הזימון:

(יב) וכל אחד יברך - ר"ל ויכוין להוציא את חבירו:

(יג) אין בכך כלום - דברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ולפיכך אינה מעכבת להשלש ברכות ומשמע מזה דבאחת משלש ברכות הקודמים אם אין אחד מהם שיודע אותה מעכב שלא יברכו כלל דברכות מעכבות זו את זו ויש פוסקים שסוברים דאף דמן התורה חייב לברך אותם מ"מ אין מעכבות זו את זו ולפיכך מי שאינו יודע לברך כל הברכות וא"א לו לקרא לבקי שיוציאו בבהמ"ז צריך לברך עכ"פ הברכה שיודע אותה ולענין דינא אם אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מן התורה יש להחמיר כשיטה זו ולברך אותה:

(א) רואין אלו וכו' - אפילו כשאוכלים כל אחת על שלחן בפני עצמו:

(ב) מצטרפות לזימון - ר"ל אם ירצו יכולין להצטרף ולהוציא אחד את כולם בבהמ"ז:

(ג) ואם לאו וכו' - אפילו כשהם בבית אחד ואפילו אם נכנסו מתחלה ע"ד להצטרף יחד:

(ד) ואם יש שמש - היינו אפילו אינו אוכל כלל:

(ה) הוא מצרפן - היינו אפילו הם בשני בתים ואין רואין אלו את אלו:

(ו) וכגון שנכנסו וכו' - מסתימת המחבר משמע דאפילו בית אחד ורואין זה את זה ג"כ לא מצטרפי שתי החבורות יחד אא"כ כשנכסו מתחלה ע"ד זה אבל הרבה אחרונים כתבו דבבית אחד לא בעינן כלל שיכנסו מתחלה ע"ד זה ובכל שרואין זה את זה בלחוד או אפילו באין רואין זה את זה ויש שמש בין שתי החבורות סגי לענין צירוף וכן דעת הגר"א בבאורו ובאדרת אליהו ע"ש:

(ז) רשות הרבים וכו' - כתב הט"ז לאו דוקא ר"ה ממש שהוא רחב ט"ז אמות דה"ה כשיש שביל היחיד מפסיק בינתים ואפשר דדוקא כשהוא קבוע גם בימות הגשמים [א"ר]:

(ח) בשום ענין - היינו אפילו כשהן רואין זה את זה ויש שמש המשמש לשתיהן:

(ט) מפתן הבית - דהוא רואה אלו ואלו והו"ל כמקצתן רואין זה את זה:

(י) ברכת זימון - עיין לקמן בסימן רי"ש ס"ב דדעת המחבר דברכת זימון הוא נברך וברוך שאכלנו ודעת הרמ"א דדוקא עד גמר ברכת הזן וכל זה הוא ג"כ רק במקום הצורך אבל לכתחלה יותר נכון שישמעו כל הבהמ"ז מפי המברך והוא יוציאם בכל הברכת המזון [מ"א והגר"א] ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז במ"ב שם:

(יא) בביאור - ובדיעבד אם לא שמע דברי המזמן שאמר נברך רק שמע להעונים שעונים ברוך שאכלנו משלו וכו' מותר גם כן לענות עמהם ביחד:

(יב) צריכים שישמעו וכו' - ויכונו לצאת:

(א) דבר איסור - אפילו אין איסורו בעצם אלא משום שהוא אסר ע"ע דבר זה:

(ב) ואין מברכין עליו - וה"ה שאין עונין אמן על ברכתו:

(ג) לא בתחלה וכו' - הואיל ודבר איסור הוא ויש עבירה באכילתו מנאץ את ה' בברכתו ע"ז וכענין שנאמר בוצע ברך נאץ ה':

(ד) ולא בסוף - ואפילו אם אכל כדי שביעה ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ אלא דלענין זימון אפילו בשוגג אין לזמן ע"ז דאכילת איסור לא חשיבא קביעות. אם גנב או גזל חטים וטחנן ואפאן י"א שאע"פ שקנאן בשינוי והרי הם שלו אלא שחייב לשלם לו דמים עבורם מ"מ אסור לברך ע"ז בין ברכה ראשונה ובין בהמ"ז דלענין ברכה דאית בה הזכרת השם חמיר טפי ותמיד הוא בכלל נאוץ וי"א דהואיל וקנה יכול לברך ודעת המ"א דלענין בהמ"ז אם אכל כדי שביעה יש להורות בזה שיברך בהמ"ז דהוא דאורייתא ויש להחמיר ולברך:

(ה) דבר איסור - ואפי' אכל איסור דאורייתא במקום סכנה כגון מפני חולי והטעם דכיון דסכנה הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו וכדכתיב וחי בהם ואחז"ל וחי בהם ולא שימות בהם:

(ו) וע"ל סי' ר"ד - דשם נשנה דין זה ונתבאר שם בס"ח בהג"ה דאם אנסוהו לאכול אינו מברך אע"ג דהיה מוכרח לאכול מפני הסכנה וע"ש במ"ב:

(ז) מצטרפין - אע"פ שכל אחד אוכל מככרו:

(ח) אינם מצטרפין - שכל צירוף לזימון אינו אלא כשהם יכולים להתחבר יחד באכילתן לאכול לחם אחד וכאן כ"א נזהר מלחם חבירו:

(ט) לשלשה שמודרים וכו' - בין שכל אחד מהם מודר מחבירו בין שאחד מודר מהשנים והשנים ממנו דעכ"פ אותו האחד אינו יכול לאכול משלהם והם משלו לכך אינם מצטרפין אבל כששנים מודרים מאחד והוא אינו מודר מהם ודאי מצטרפין כיון שהאחד יכול לאכול עמהם. כתבו הפוסקים דה"ה כשאחד אוכל חלב או גבינה והשנים בשר מצטרפין שהאוכל גבינה הרי יכול לאכול מלחמם אע"פ שהוא מלוכלך בבשר אם יקנח פיו וידיחנו [והמנהג שהאוכל גבינה הוא המברך ברכת הזימון ולא להיפוך שהוא הגורם להזימון] אבל אם אוכל גבינה קשה אינן מצטרפין שהמנהג עכשיו שלא לאכול בשר אחר גבינה קשה ע"י קינוח והדחה וכן מר"ח עד ט"ב שאין אוכלים בשר רק בסעודת מצוה ויש שנזהרין גם בזה ואוכלין רק מאכלי חלב כמו שכתב בסימן תקנ"א אותן שנזהרין מבשר ואוכלין חלב אין מצטרפין עם אוכלי בשר דהרי אין יכולין לאכול זה עם זה אלא אם כן אכלו כזית פת קודם שאוכלי בשר התחילו לאכול בשר בלחמם שאז עדיין היו יכולין לאכול ביחד או שאחד מבני הסעודה אכל כזית לחם אחר שאינו מלוכלך לא בבשר ולא בחלב שזה מצרף את כולם שהרי כולם יכולים לאכול מלחמו:

(א) ובא שלישי - ורוצה לאכול ולהצטרף עמהם לזימון:

(ב) מצו למיכל מיניה - היינו שאינם שבעים כ"כ ואם היו מביאים להם דברים הממשיכים את הלב לקינוח סעודה כגון פירות וכמהין ופטריות וגוזלות וכה"ג היו יכולין לאכול ואפילו מעט מהם:

(ג) מצטרף בהדייהו - דחשבינן להו כאלו לא גמרו סעודתן עדיין והוא שקבע עמהם דהיינו שאכל אצלם בשלחן שיושבים וכמ"ש בסי' קצ"ג ס"ב ע"ש במ"ב. כתב במאמר מרדכי דה"ה אם אחד גמר סעודתו מתחלה ואח"כ באו שנים אצלו ואוכלין ג"כ מצטרף בהדייהו לזימון אם היו מביאים לו מידי ומצי למיכל מניה ע"ש עוד כתב דה"ה בכל זה לענין צירוף עשרה לזמן בשם:

(ד) וחייבים ליתן וכו' - לאו דוקא אלא שר"ל שמצוה ליתן לו וכמו שכתב לעיל בריש סימן קצ"ג:

(ה) אינו מצטרף עמהם - דכיון שאמרו כן הרי כבר הסיחו דעתם מאכילה ושתיה ואסור להם שוב לאכול כמבואר לעיל בסימן קע"ט ס"א בדעה הראשונה ולהכי אינו יכול להצטרף עמהם דכבר נסתלקו מאכילתם הראשונה ועיין בה"ל:

(ו) וע"ל סי' קע"ט - דשם נתבארו פרטי דינים של הב לן ונברך ונט"י:

(ז) ואחד אכל וכו' - דאף דעל ירק אין מברכין בהמ"ז מ"מ יכול להצטרף ולענות ברוך שאכלנו משלו:

(ח) כזית ירק - טעמו דכיון שאומר שאכלנו ואין אכילה פחותה מכזית או משום דבעינן שיתחייב עכ"פ בשום ברכה ובפחות מכזית אין חיוב בשום ברכה אחר אכילתו כמבואר לקמן סי' ר"י:

(ט) מצטרפין - ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב אין יכולין לזמן עליו דכבר נסתלק מהם [מ"א וש"א]:

(י) בציר - היינו שטבל ירק בהציר ובין כולם היה רק כזית אפ"ה מצטרף:

(יא) כוס אחד - דשתיה בכלל אכילה ויכול לומר שאכלנו:

(יב) חוץ מן המים - דמים לא זייני ואינו חשוב להצטרף אפי' הוא צמא ורוצה לשתות ומ"א חולק ופסק דמצטרף דכל שתיה בכלל אכילה היא והעתיקוהו איזה אחרונים להלכה אכן בספר בגדי ישע ובמגן גבורים הסכימו להמחבר וכן מצדד בספר חמד משה:

(יג) המברך אחד וכו' - דכיון שהוא מוציא את חבריו בברכת הזימון חמיר טפי:

(יד) ירק - וה"ה איזה משקה וכנ"ל:

(טו) צריך לברך - לאחר שגמר לשמוע ברכת הזימון:

(טז) ואינו נפטר - ר"ל אפילו אם ירצה לכוין לצאת בבהמ"ז ג"כ לא מהני כדקי"ל [לקמן בסימן ר"ח סי"ז ובאחרונים שם] דאין ברכת שלשה פוטרת מעין שלשה ולא ברכת בנ"ר אך אם אכל תמרים או שתה יין בודאי מהני בדיעבד דהא קי"ל בסימן ר"ח דאם בדיעבד בירך עליהן בהמ"ז יצא ולפי מה דפסקו שם כמה אחרונים דאף על דייסא אם בירך בהמ"ז יצא גם בדייסא דינא הכי וכתב המ"א דמ"מ לכתחלה יכוין בהם שלא לצאת בבהמ"ז דצריך לברך על כל מין ברכתו הראויה לו:

(יז) להצטרף לעשרה - דבלאו דידיה יש חיוב זימון מן האוכלים פת ולא בעינן ליה אלא להזכרת השם:

(יח) כזית פת - דמחוייב בבהמ"ז:

(יט) דבכזית דגן וכו' - היינו כגון דייסא וכיוצא בו ממיני מזון שחייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש:

(כ) דבירק ובכל מאכל - וה"ה שתיה וכנ"ל בס"ב לענין עשרה וטעם דעה זו דס"ל דלענין צירוף לזימון אקילו גם לענין שלשה כיון ששנים מהן אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז והוא שהשלישי אכל כזית שמחויב עכ"פ לברך ברכה אחרונה:

(כא) הלכך שנים וכו' - הוא מדברי המחבר להכריע בין השיטות דלכתחלה יש לזרזו שיאכל פת דוקא כדי לצאת ידי דעה ראשונה ואם אינו רוצה לא יתנו לו כלל כדי שלא להכניס עצמן לספק חיוב אך בדיעבד אם אירע שנתנו לו איזה דבר שאינו פת צריך לחוש לדעה שניה ולזמן עמו:

(כב) לשתות - ועכשיו נוהגים שאם לא רצה לאכול פת נותנים לו לכתחלה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה האחרונה [אחרונים]:

(כג) מצוה וכו' - דכיון דהרבה מהם אכלו כדי שביעה ומחוייבים בבהמ"ז מן התורה מוטב שיוציאם ג"כ אותו שאכל כדי שביעה ומחוייב מן התורה כמותו. וכתבו האחרונים דכ"ז אם מוציאם בבהמ"ז אבל אם מברכים כל אחד בפני עצמו אלא שאחד מזמן עליהם לא קפדינן כולי האי ולכתחלה יכול לזמן עליהם אף מי שלא אכל כ"א כזית:

(כד) יכול להוציא וכו' - דמן התורה יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אע"פ שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש:

(כה) י"א שאינו חייב וכו' - דס"ל דמה דדריש ר"מ בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הכוונה דאם שתה לאחר אכילה אז חייב לברך ואם לאו אינו חייב אלא מדרבנן:

(כו) והוא תאב לשתות - דאם אינו תאב לשתות לכו"ע חייב מדאורייתא אף בלי שתיה:

(כז) וטוב ליזהר לכתחלה - ר"ל דלפי פסק המחבר מקודם דאם יש מי שמחוייב בדבר מדאורייתא שיודע לברך מצוה שיברך הוא להוציא אחרים טוב לחוש גם לשיטה זו שיברך מי ששתה אחר אכילתו להוציא אחרים דהוא מחוייב בודאי מדאורייתא אם לא שאותן ששתו אין יודעין לברך דאז יוכל להוציא אותן אפילו מי שלא שתה וכמו שכתב גם המחבר לענין כדי שביעה:

(כח) שיברך מי ששתה - ואעפ"כ אם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף שלא שתו ודעת המרדכי בשם הרא"מ דעת יחידאה היא. מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:

(א) שלא אכל - ואם שתה אפילו לא נצטרף עמהם כלל יכול לומר ברוך שאכלנו וכו' דשתיה בכלל אכילה ומיהו בעשרה לענין הזכרת השם שיאמר ברוך אלהינו שאכלנו משלו וכו' נשאר הפמ"ג בספק ע"ש:

(ב) עונה אחריו ברוך וכו' - דאין מן הראוי שיהיה אדם אצל חבורה שמזמינין עצמן ליתן שבח והודיה לו ית' והוא ימנע מזה:

(ג) כשאחרים עונים - ר"ל דאז לא יוכל לענות ברוך וכו' כיון שלא שמע מפי המזמן שבקשו לברך:

(ד) עונה אחריהם אמן - ככל הברכות שאדם שומע מפי ישראל שצריך לענות אמן אחריו ואם שמע אח"כ מפי המזמן כשחזר ואמר ברוך שאכלנו משלו וכו' צריך לענות עוד הפעם אמן ככל הברכות שאדם שומע מפי אחד וחזר ושמע אותה הברכה מפי השני כתב הט"ז אם נכנס אחר שכבר התחיל המברך לומר ברוך שאכלנו אין צריך לענות אמן אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז:

(ה) בכל הברכות - בין ברכת המצות בין ברכת הנהנין:

(ו) אומר ברוך אלהינו - היינו כששמע להמברך שאמר נברך לאלהינו ואם שמע רק להעונים אומר רק אמן בלבד כנ"ל. וברכת נשואין עונה ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו [אחרונים]:

(ז) ואחר העונים - ר"ל אף שאמר מתחלה עם המסובין ברוך ומבורך וכו' צריך לענות לבסוף אמן ג"כ אחר העונים:

(א) מזמנין עליו - שאף שלא קבע עצמו בשלחן עמהם שאוכל מעומד וגם הולך ובא באמצע אכילתו ואין לו קביעות כלל עמהם אפ"ה מצטרף שכיון שדרך אכילתו בכך זו היא קביעתו משא"כ באיש אחר וכמ"ש בסימן קצ"ג ס"ב במ"ב:

(ב) ע"ה גמור - דבגמרא אמרינן דאפילו קרא ושנה ולא שימש ת"ח דהיינו להבין טעמי המשניות להקשות ולפרק אין מזמנין עליו ולכן קאמר דאפילו ע"ה גמור שאין בו מקרא ומשנה מזמנין עליו בזמן הזה שאם היו פורשין מהם היו גם הם פורשין מן הצבור לגמרי ואם אינו מקיים מצות התורה בדבר המפורסם בכל ישראל כגון שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית י"א שאעפ"כ מזמנין עליו ודעת המ"א שבזה אין מזמנין עליו דבזה כיון דכלל ישראל קוראין ק"ש לא חיישינן לקלקולא במה שנפרוש עצמנו מיחידים שאין קורין וכן סתמו כמה אחרונים וכ"ש מי שהוא רשע ועובר עבירות בפרהסיא דאין מזמנין עליו [מ"א וש"א]:

(ג) עובד כוכבים אין וכו' - היינו אפילו נתכוין לברך לאלהי ישראל:

(ד) ולא טבל - וכל זמן שלא טבל כדין בפני ב"ד של שלשה כמבואר ביו"ד סימן רס"ח ס"א מקרי לא טבל [אחרונים]:

(ה) אין מזמנין עליו - דאינו גר עד שימול ויטבול:

(ו) ויכול לברך - והיינו אפילו להוציא אחרים ידי חובתן בברכת המזון [ב"י]:

(ז) לאבותינו - לפי שלאברהם נתנה הארץ למורשה ואברהם נקרא אב המון גוים:

(ח) שהוא פטור מלברך - פי' כל זמן שמתו מוטל לפניו כבסימן ע"א:

(ט) אין מזמנין - ואפילו להאומרים שאם רצה להחמיר ולענות ולברך הרשות בידו מ"מ כיון שהוא פטור אינו מצטרף ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ע"א סק"ד במ"ב לענין אם יש חבורה בעיר המיוחדים להוצאת המת ומסרהו להם:

(י) עליו - ואפילו בדיעבד אם בירך להוציא לאחרים לא מהני דכל שהוא בעצמו פטור מן הדבר אין יכול להוציא לאחרים [פמ"ג]:

(יא) וקטנים - עיין לקמיה בסעיף י':

(יב) אין מזמנין עליהן - ר"ל אם לא היו רק שני אנשים אין אלו מצטרפין לשלשה שיתחייבו על ידם בזימון משום דאלו אינן בני חיובא בזימון וכדלקמיה בס"ז ואפילו אם רצו לזמן עמהם ג"כ אין רשאין וגרע מנשים בעצמן או עבדים שיש להם עכ"פ רשות לזמן וכדלקמיה משום שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של שלשה ע"י הנשים וכן ע"י העבדים שהם פרוצים בזמה ואפילו אשה עם בעלה ובניה ג"כ אין נכון להצטרף מטעם זה:

(יג) אבל מזמנין לעצמן - רשות וקאי אנשים ועבדים ולא אקטנים דקטנים לאו בני מצוה נינהו לומר שיזמנו לעצמן:

(יד) פריצותא דעבדים - שחשודים על הזנות ועל משכב זכור ולכן אפילו יש ג' עבדים אין מזמנין עם הנשים בחבורה אחת דאכתי איכא פריצותא:

(טו) בשם - דהזכרת השם הוא דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה איננו בפחות מעשרה זכרים ובני חורין וכדלעיל בסי' נ"ה:

(טז) רשות - י"ל הטעם דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון:

(יז) חייבות וכו' - ואע"ג דנתבאר בסקי"ב דאין מזמנין אנשים ונשים ביחד ואפילו רצו משום שאין חבורתן נאה היינו דוקא התם שהאנשים הם רק שנים וחיוב זימון בא ע"י צירוף נשים להכי מנכר צירופן והתחברותן יחד וגנאי הדבר משא"כ הכא מיירי כשיש שלשה אנשים זולתן ואין צריך כלל לצירופן לענין חיוב זימון ולכן אף שהנשים ועבדים מצטרפין לצאת ידי חובתן בשמיעה מהמברך ולענות אחריו ברכת הזימון אין בזה משום גנאי:

(יח) ויוצאות וכו' - שכמו שהאנשים מוציאים לאנשים כן הם מוציאים לנשים ועיין בשו"ע הגר"ז שדעתו שאם רצו הנשים להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן:

(יט) אע"פ שאינן מבינות - ועיין בסימן קצ"ג במ"ב סק"ה מש"כ שם בשם האחרונים דיוצאות גם ידי בהמ"ז בשמיעה מפי המברך אע"פ שאינן מבינות לשה"ק וכתבנו שם דמ"מ יותר נכון שיאמרו אחר המברך מלה במלה בלחש אם אפשר להם:

(כ) מזמן למינו - דכל אנדרוגינוס אחד הם משא"כ בטומטום לקמיה דשמא זה כשיקרע ימצא זכר וזה נקבה ואין נשים מצטרפות עם האנשים וכדלעיל בס"ו:

(כא) לא לאנשים וכו' - דשמא נקבה היא ונתבאר בס"ו שאין מזמנין עליהן וכן עם הנשים דשמא זכר הוא ואין חברתן נאה וכנ"ל:

(כב) אינו מזמן כלל - היינו אפילו עם שני טומטומים אחרים וכ"ש דאינו מצטרף עם אנשים ונשים ומ"מ פשוט דעם ג' אנשים יכול להצטרף דלא גריעא מאשה וכנ"ל בס"ז:

(כג) שהגיע וכו' - ופחות מזה אין דעתו חשיב לכלום אפי' יודע למי מברכין:

(כד) הפעוטות - היינו כבן ט' או כבן י' [מ"א] וי"א דה"ה בפחות משיעור זה אם הוא רק מבן שש ומעלה אם הוא חריף ויודע למי מברכין:

(כה) ומצטרף וכו' - היינו אחד ולא שנים בין לשלשה בין לעשרה:

(כו) בין לשלשה וכו' - והא דאיתא בס"ו דאין מזמנין על הקטנים מיירי בקטנים ביותר או שאינו יודע למי מברכין:

(כז) דאז מחזקינן וכו' - דאמרינן כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא כבר הביא שתי שערות וא"צ בדיקה אחר זה אבל אם בדקוהו ונמצא שאין בו שתי שערות לא מצרפינן ליה לזימון. וכל אלו הדעות הוא רק לענין צירוף שיהיה מצטרף לשלשה ולעשרה אבל שיהיה הוא המזמן ויוציא אחרים בבהמ"ז לכו"ע אינו מוציא עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבהמ"ז הוא מן התורה ובשל תורה אין סומכין על חזקה זו דמסתמא הביא מיהו אם המזמן אינו אומר כי אם נברך וכל בהמ"ז מברך כ"א ואחד לעצמו כמנהגנו [וכמבואר בסימן קפ"ג ס"ז] לית לן בה דכיון שהוא בן י"ג שנה סמכינן בזה על חזקה:

(כח) וחרש - מיירי בחרש המדבר ואינו שומע דאלו בחרש גמור קי"ל דפטור מכל המצות כקטן דלאו בר דעה הוא וכדלעיל בסימן נ"ה ס"ח ואינו מצטרף. וחרש השומע ואינו מדבר עיין בפמ"ג:

(כט) ושוטה - לא מיירי בשוטה גמור דזה אין מצטרף אלא שאינו חכם כ"כ כשאר אינשי והעם מחזיקין אותו לשוטה:

(ל) אין מזמנין עליו - בין לג' בין לעשרה שזהו לשון נידוי שמרחיקין ומבדילין אותו מאגודתם ועיין לעיל בסימן נ"ה סי"ב בבה"ל:

(א) שאכלו כאחד וכו' - ר"ל שהתחילו לאכול כאחד וגמרו שנים מהם תחלה ורוצים לברך בהמ"ז:

(ב) מפסיק על כרחו - ר"ל שאין הדבר תלוי ברצונו אם רוצה להפסיק מסעודתו ולענות אלא מן הדין מחויב לזה כיון שהם רבים נגדו אין צריכים להמתין עליו:

(ג) בין אינו עונה וכו' - ר"ל שאעפ"כ הם יוצאים ידי זימון כיון שהוא עומד שם ושומע ויכול לענות (ולאפוקי כשיצא לחוץ וכדלעיל בסימן קצ"ד ס"ב) ומיהו הוא בודאי אינו יוצא אא"כ הפסיק וענה עמהם:

(ד) אין חיוב זימון חל וכו' - הלשון מגומגם קצת והכוונה דאין חייבים עתה לזמן עם האחד:

(ה) אינו רשאי - הב"ח חולק ע"ז ודעתו דאין חיוב זימון חל עד שיגמרו כל השלשה את סעודתם ועל כן קודם שגמרו השנים רשאי האחד לברך בפני עצמו ולצאת והעתיקו המ"א להלכה אבל כל האחרונים חולקין עליו ודעתם כהשו"ע דמכיון שהתחילו לאכול ביחד חל מיד חובת זימון עליהם ואין שום אחד מהם שגמר סעודתו קודם רשאי לברך בפ"ע ולצאת מיהו אם היה דבר נחוץ מאד שנוגע להפסד ממון וכדומה אפשר שיש להקל להאחד לברך בפ"ע קודם שגמרו השנים סעודתם ולצאת. אך באופן זה טוב יותר שהשנים יתנהגו בזה לפנים משורת הדין ויפסיקו מסעודתם ויזמן עליהם:

(ו) עד שיאמר וכו' - דבזה לבד יוצאים ידי ברכת הזימון:

(ז) בלא ברכה בתחלה - דהיינו שאין צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י ממילא:

(ח) וי"א שצריך להפסיק - ס"ל דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ ברכת הזן:

(ט) עד שיאמר הזן - וחוזר וגומר סעודתו כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:

(א) גדול מברך - היינו הגדול בחכמה שבכל המסובין הוא יהיה המברך בהמ"ז לכולם ואף דהשתא המנהג שכל א' מברך לעצמו בלחש וכדלעיל בסימן קפ"ג מ"מ מנהג ד"א לכבדו שיהיה הוא המזמן ומיירי שכל המסובין הם בעלי בתים שאכלו משלהן דאם היה א' בעה"ב הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך וכדלקמיה או למי שירצה מבני ביתו ויברך ג"כ לבעה"ב. אם הגדול מוציא ליחה [שקורין הוש"ט] יברך אחר כי אין זה נכון שיפסיק הרבה פעמים ויהיה רוקק והאחרים ימתינו [אחרונים]. יש מקומות שנוהגין שנותנין לאבל [שעל אביו ואמו כל י"ב חודש] לברך ודוקא כשכולם שוים דהיינו שכולם אוכלים משלהם אבל כשאוכל מפתו של בעה"ב תלוי ברצון בעה"ב למי שירצה יתן וכ"ש אם רוצה בעצמו לברך:

(ב) בסוף - הסעודה כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל וכדלעיל בסימן קצ"ז ס"א ע"ש ומסתברא דאם משהה בסעודתיה אין מחוייבין להמתין עליו עד שיגמור סעודתו כדי שיהיה הוא המברך אלא מברך אחר והוא יענה:

(ג) אם יש שם אורח - היינו כשהוא אוכל מפתו של בעה"ב:

(ד) מברך אפי' וכו' - ואם יש שם כמה אורחים תלוי לפי דעתו של בעה"ב ואפילו ליתן לקטן שבהם:

(ה) ומה ברכה מברכו וכו' - בספר לחם חמודות תמה למה אנו משנים נוסח הברכה דבעה"ב ממה שנאמר בש"ס:

(ו) רשאי - שלא תקנו ליתן לאורח אלא לטובתו כדי שיברכנו וכ"ש אם האורח אינו הגון בעיניו דיש לו לעשות כן:

(ז) למי שירצה - היינו דאפילו אם א' סמוך על שלחנו ומשלם לו דמי מזונו שאותו א"צ לברך לבעה"ב ג"כ רשאי ליתן לו לברך:

(ח) לא יקדים וכו' - ואמרינן בגמרא דהוא בכלל משניאי אהבו מות שמשניא את התורה בפני ההמון שיאמרו שאינה חשובה כ"כ בראותם שהחכם שפל לפני ע"ה דאף שהוא כהן מעלת התורה גדולה ממעלת הכהונה:

(ט) דרך חק וכו' - ר"ל שמקדימו מפני משפט הכהונה:

(י) רשות - ר"ל אין בזה פחיתות ערך לת"ח מדאינו מברך בלתי רשותו ואפילו אם הוא אינו כהן יכול ליתן לו רשות לברך:

(יא) אבל כהן ת"ח וכו' - וה"ה כששניהם אינם חכמים:

(יב) מצוה להקדימו וכו' - ואפילו אם הת"ח הוא גדול ממנו דאין עליו חיוב לכבדו מחמת מצות וקדשתו מ"מ טוב שיקדים הכהן לפניו כיון שהוא ג"כ חכם והעושה כן הוא מאריך ימים:

(יג) לפתוח ראשון - בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ"ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה"ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ"א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ"מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל"ה במ"ב סק"ט אמרי' בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור"ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ"א וע"ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג"כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ"ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג"כ לפני ישראל:

(יד) שנותנים לו לברך - ר"ל אורח שנותנים לו לברך בהמ"ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך לבעה"ב וכנ"ל ובזה שנמנע לברך את בעה"ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ"א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה"ב. ונ"ל שר"ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו:

(טו) לברך - שיהיה הוא המזמן ומוציא אחרים ידי חובתן ולא לשמוע ולענות אמן שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו מ"מ ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך:

(א) פירות האילן - בין משבעת המינים ובין שאינם משבעת המינים:

(ב) חוץ מהיין וכו' - מפני שהוא סועד הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:

(ג) בורא פה"ג - ואפילו זב מעצמו מהענבים בלי דריכה [פמ"ג]. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן בסימן ר"ח סי"ד במ"ב:

(ד) בין מבושל - דע"י הבישול אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים כדי לעשות מהן יין:

(ה) דהיינו שנותנין וכו' - ואע"פ שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:

(ו) דבש ופלפלין - ואפילו שליש דבש ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:

(ז) בשכר - ושכר של כל המינים שוים בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם היין מברך שהכל:

(ח) אם הרוב יין וכו' - כדקיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר והמיעוט טפל הוא לו:

(ט) מברך בפה"ג - והוא שלא נתבטל טעם היין ע"י התערובות:

(י) ואם הרוב שכר וכו' - ולא דמי להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר מאחד בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:

(יא) לכפול הלבן - בגדלו:

(יב) בפה"א - דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בפה"א [טור]:

(יג) ומתוך שלא נודע וכו' - שיש כמה מינים גדולים וקטנים:

(יד) לעולם מברך וכו' - משום דבדיעבד אם בירך בפה"א על פה"ע יצא כדלקמן בסימן ר"ו. ומ"מ בכגון זה אין לאכול מהם כשיעור שחייב ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה כיון שהוא ספק אם יברך אחריהם מעין ג' או בנ"ר [אהע"ו ומא"מ]:

(טו) גדול ביותר - ואם לפי מראית עין כבר נגמר בישולו אין נ"מ כלל בגדלו ובכל אופן מברך עליו בפה"ע וכן אם החרצנים שלהם נראה מבחוץ בודאי הוא קרוב להתבשל ומברך עליהם בפה"ע לכו"ע:

(טז) משיוציאו פרי - אע"ג שהם עדיין קטנים ביותר:

(יז) עפוץ - חמוץ:

(יח) עד שאינו ראוי וכו' - מבואר מזה דאם עכ"פ נאכלים ע"י הדחק אע"ג שחמוצים ומרים הם כדרך פירות בקטנותם אפ"ה מברך עליהם ברכתם הראויה ובח"א וכן בספר עוללות אפרים פקפקו בדין זה ודעתם דבכגון זה אינו מברך אלא שהכל אם לא שבישלן או שמתקן באור דאז מברך עליו בפה"ע כיון שהוא פרי בעצם אלא שצריך תקון:

(יט) אין מברכין עליו כלל - דכעץ בעלמא חשיב ואפי' מתקן ע"י אור ג"כ אין מברך עליו רק שהכל וכדין גרעינין שמתקן לקמן בס"ג. כתב בח"א דלפ"ז מיני פירות שמרקחין ומטגנין בדבש וכיו"ב בעודם קטנים מאד אם לא היו ראוין לאכול קודם ריקוחן כלל אין מברכין עליהם כ"א שהכל לאחר ריקוחן ועיין בבה"ל מה שכתבנו לענין תפוחים:

(כ) עד שיראה בהן וכו' - דאז חשיב פרי אבל כ"ז ג"כ דוקא אם לא היו מרים ביותר וכנ"ל:

(כא) מברך וכו' - וכן הסכים המ"א והגר"א וע"ש בביאור הגר"א שמחמיר עוד יותר בענין זה כמו שכתבנו בבה"ל:

(כב) בורא פה"א - היינו אפי' הם מתוקים דעדיין אינם עיקר פרי:

(כג) מתוקים - לאו דוקא אלא כל שהחיך נהנה ממנו במקצת והטעם שמברך בפה"ע משום דהם נמי חלק מחלקי הפרי והרבה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאינו מברך בפה"ע דלא הוי כפרי גופא ואינו מברך עליהם אלא בפה"א וכן הסכמת הגר"א. ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד [דרך החיים] ואם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכו"ע נפטר בברכת בפה"ע שבירך על הפרי משום דהוי טפל לפרי:

(כד) מרים - היינו שאינם ראויים לאכול אפילו ע"י הדחק וכנ"ל בסוף ס"ב:

(כה) מברך עליהם שהכל - הרבה אחרונים הקשו ע"ז ודעתייהו דלדעת המחבר דגרעינין הוי כפרי גופא א"כ גם במרים ומתקן ע"י איזה דבר נמי מברך עליהם בפה"ע וכמו גבי שקדים המרים המבואר בס"ה ויש מתרצים דאפילו לדעה זו לא עדיפא גרעינין כשקדים גופא שהם עיקר הפרי משא"כ בגרעינין ולהכי אם הם מרים לא מקרי פרי כלל ולא מהני במה שממתקן אח"כ מיהו לדינא אין לזוז מפסק השו"ע דבלא"ה כתבנו מקודם דעת הרבה אחרונים והגר"א מכללם לחלוק על עיקר דינא דמחבר ולדידהו גם גרעינין מתוקין אינו מברך עליהם לכל היותר רק בפה"א דלאו פרי נינהו וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם אלא שהכל:

(כו) כמות שהוא - בלא תערובות ד"א להחליש כח השמן:

(כז) דאזוקי מזיק ליה - ואפילו חושש בגרונו נמי אינו מברך דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו:

(כח) עם פת - פי' אע"ג דעם פת אינו מזיק ליה השמן ואדרבה נהנה מזה אבל עכ"פ אינו מברך עליו משום דהו"ל פת עיקר ומיפטר בברכת הפת:

(כט) ופוטר את הטפלה - ואפילו היה שמן הרבה נמי אינו אלא טפל לפת וכ"ז באוכל השמן ללפת בו הפת אבל אם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל לזה מעט פת כדי שיוכל לאכול השמן עמו ולא יזיקנו בזה מקרי השמן עיקר ופוטר הפת הטפלה לו וא"צ ליטול ידיו ולברך המוציא ויש חולקים וס"ל דאף בכה"ג הפת עיקר [א"ר ע"ש]:

(ל) עם מי סלקא - וה"ה אם עירבו עם איזה שאר משקה בענין שנהנה מהשמן עי"ז ואינו מזיקו:

(לא) הו"ל שמן עיקר - דמרכך ומרפא את הגרון ואע"ג דהאניגרון מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה והשני נפטר בברכתו:

(לב) ומברך עליו בפה"ע - ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור:

(לג) אניגרון עיקר - ומשמע מדברי הט"ז דמיירי שמי הסילקא הם הרוב לגבי שמן ולפיכך השמן נטפל לו אבל המ"א כתב דאפילו באניגרון מועט נמי אניגרון עיקר כל שאינו לרפואה אלא לאכול ומברך על האניגרון ופוטר השמן:

(לד) שהכל - כ"כ הרמב"ם שם וכ"מ בתר"י והמג"א תמה דהא מבואר לקמן בסי' ר"ה דברכת מי השלקות הוא בפה"א והגר"א מיישבו דהכא שמתקנו לשתיה הרי הוא כמשקה וברכתו שהכל:

(לה) מברך בפה"ע - ואע"ג דבמתוקים קטנים אינו מברך אלא שהכל וכדלקמן סימן ר"ד שאני התם דאינו גמר פירא ובודאי לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו משא"כ הכא דבגדלם לא יהיו ראוין כלל לאכילה נטעי להו שפיר אדעתא למיכל בקטנותם וזהו גמר פירא שלהם:

(לו) ואם מתקן - דכיון דנשתנו למעליותא ע"י המיתוק באור הו"ל כשאר פירות שאין ראוין לאכול חיין ונתבשלו דמברך כשהן מבושלין בפה"ע וכדלקמן בסי"ב:

(לז) מברך בפה"ע - וה"ה שאר מיני פירות שהם חמוצים או מרים ואינם ראוים לאכילה כלל ומיתקן או בישלן שמברך בפה"ע דהלא באמת פרי הוא אלא שאינו ראוי לאכילה כך לכך מהני מיתוק:

(לח) על העלין ועל התמרות - שאינן חשובין להקרא פרי העץ:

(לט) ועל הקפריסין וכו' - משום דאינו עיקר הפרי. ומ"מ בדיעבד אם בירך על הקפריסין בפה"ע יצא. ולענין קליפת פאמערנצי"ן שטוגנין בדבש יש דעות בין האחרונים אם לברך עליהן שהכל או פה"ע ופרי האדמה וע"כ יש לברך עליהן שהכל ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא:

(מ) שמיעכן ביד ועשה וכו' - פי' אף שנתרסק עי"ז לגמרי אפ"ה מברכין פרי העץ משום דכיון דעדיין ממשן קיים שייך לברך עליהם פרי העץ וה"ה לענין פה"א כגון ער"ד עפי"ל שמיעכן ועשאן כעיסה:

(מא) הנקרא פאווידל"א - שעושין מגודגדניות ושאר מינים שמוציאין גרעיניהן ומבשלין אותם עד שהם נימוחו לגמרי:

(מב) וי"א לברך עליהם שהכל - בזה נחלקו האחרונים יש מהם שסוברים דהי"א לא פליג כ"א אפאווידלא משום שנימוחו לגמרי ולא ניכר צורתן כלל אבל בדין המחבר דמיירי בתמרים שנתרסקו שניכר תוארן וצורתן אף כשמתרסקין לגמרי מודו דמברך פה"ע ויש מהם שסוברין דהי"א פליג גם אדין המחבר וס"ל דכיון דנתרסקו לגמרי מברך שהכל ולדינא אין נ"מ בזה דאף אם נימא דהי"א פליג גם אתמרי' שנתרסקו מ"מ להלכ' קי"ל כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן ורק בפאווידלא שאבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחלה מברך שהכל וכהכרעת הרמ"א דבברכה זו יוצא על הכל בדיעבד [אכן לענין ברכה אחרונה אין עצה אי אתרמי לענין דברים שהוא משבעה מינים וכדאיתא בסימן ר"ח סי"ג דברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג' ולא מעין ג' פוטרת בנ"ר אם לא שיאכל גם פרי משבעת המינים וגם דבר שברכתו בנ"ר לפטור גם את זה ממ"נ [פמ"ג] ואם אין לו נראה לי שיוכל לברך מעין שלש כי כן משמע מלשון הרמ"א דתופס לעיקר הדין שברכתו פה"ע]:

(מג) לברך שהכל - וע"כ מיני אגרע"ס וייגדע"ס ומאלינע"ס וכיו"ב שסוחטין אותן ומרקחין אותם בדבש וצוקע"ר מברכין עליהם שהכל כיון שהם מרוסקים ונימוחים לגמרי ואבד מהם צורתן ובדיעבד אם בירך עליהם ברכתו הראויה יצא:

(מד) יצא - ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה בין לענין פה"ע או פרי האדמה כגון מאכל שמבשלין מדלועין שקורין קירבעס וכן אינגבע"ר ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם צוקער מברכין בפה"א ועיין לקמן סי' ר"ח ס"ח בהג"ה מדינים אלו:

(מה) הזב מהתמרים - וה"ה היוצא ע"י כתישה וסחיטה:

(מו) עליו שהכל - דמה דכתיב בתורה זית שמן ודבש היינו תמרים היוצא מהן דבש אבל דבש גופא זיעה בעלמא הוא ואינו בכלל פרי:

(מז) על משקין היוצאין וכו' - כגון יין תפוחים וכה"ג בין אי איתרמי שיצא מאליהן ובין שיצא ע"י כתישה וסחיטה ברכתן שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד:

(מח) סופי ענבים - היינו ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהם חומץ:

(מט) שבישלם ושרפם וכו' - היינו שע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לקלקולא [רש"י] ושארי מפרשים פירשו דנובלות היינו מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ואין נכשרין לאכילה אלא תולשין אותן ומחממין אותן בעפר ומתבשלין או נותנין אותן במחצלאות או בתבן להתחמם עד שיתבשלו:

(נ) מברך שהכל - ואחריהם בנ"ר ולא דמי לס"ב גבי בוסר דאפילו לא הגיע לכפול הלבן דמברכין עליו בפה"א ומ"ש סופי ענבים דמברכין עליהם שהכל י"ל דשאני התם דענבים מעליא נינהו אלא שלא נגמרו עדיין משא"כ הכא דמקולקלים הם דאין עומדין אלא לחומץ ולא עדיפי ממשקין היוצאין מהן דברכתן רק שהכל וזהו ג"כ טעם היש מפרשים בנובלות תמרים דמברכין עליהן שהכל דגריעי משאר תמרים שאין מתבשלין על האילן לעולם:

(נא) פירות ששראן - מעל"ע דבזה רגילין ליתן טעם במים:

(נב) אלא שהכל - דלא הוי אלא זיעה בעלמא כדלעיל ס"ח ולא דמי למיא דסילקא ודכולהו שלקי דמברכין עלייהו בפה"א וכדלקמן בסימן ר"ה ס"ב משום דהתם רוב אכילת אותן ירקות הוא ע"י שליקה משא"כ הכא בפירות דלאו דרכייהו למישלק או לכבשן אלא לאוכלם בעין לכן לא אמרינן שיהיו שליקתן וכבישתן כמותן מיהו בפירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול או כבישה מי שליקתן וכבישתן כמותן ומברך עלייהו בפה"ע לכו"ע וכ"ז בפירות שמתחלת נטיעתם נטעי להו אדעתא לאוכלם מבושלים או כבושים אבל בפירות שדרכן לאוכלן חיים רק שיש שמיבשין אותן ואח"כ מבשלין אותן אין מברך על רוטבן לעולם רק שהכל אע"ג דדרך כולן לבשלן כשהן יבשין מ"מ תחלת נטיעתן לא נטעי להו אדעת ליבשן אלא לאוכלן חיין ולענין פלוימי"ן יבשים או קרשי"ן כתב הח"א דבמדינות שגדילים שם הרבה מסתמא נטעי להו ברובא אדעתא ליבשן וא"כ ברכתן של רוטבן בפה"ע:

(נג) שאם נכנס וכו' - ר"ל בשטועמין ומרגישין שיש טעם הפרי במים המבושלין או השרויין מברכין בפה"ע ולא אמרינן שאינו אלא טעם קלוש וזיעה בעלמא כדאמרינן בס"ח לענין סחיטת פירות דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי בעצמו כשהוא חי. ולענין הלכה פסקו האחרונים דלכתחלה יברך שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא ועיין בר"ה ס"ב מה ששייך לעניננו:

(נד) מברך עליהם שהכל - מיירי ששותה המים בפני עצמן אבל אם אוכל הפירות עצמן ושותה המים ג"כ מסתברא דלכו"ע אין צריך לברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא אחרונה דנעשה טפל להפרי ואם עיקר כונתו בשביל המים ואכל איזה מהפירות מתחלה ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל דלהרא"ש כבר יצא בברכת פה"ע וע"כ יברך על ד"א תחלה שהכל:

(נה) להרא"ש - קאי על סעיף הקודם דהביא פלוגתא בזה וקאמר דלמעשה פשוט דנקטינן כדעה ראשונה לברך שהכל דיוצא בזה גם לדעת הרא"ש דהא בלא"ה על כל הדברים אם אמר שהכל יצא ובברכה אחרונה ג"כ אין נ"מ בכל הפירות דהא ברכה אחרונה שלהן אינה אלא בורא נ"ר אבל בפירות של ז' מינים כגון צמוקים ותאנים שמברכין עליהם באחרונה מעין ג' בזה יש להסתפק היכי נעביד דאם יש להמים דין הפרי יש לברך עליו מעין ג' באחרונה ואם אין להם דין הפרי בעצמם אין לברך עליו אלא ב"נ ובאלו אין האחת פוטרת חברתה אפי' דיעבד:

(נו) אלא בתוך הסעודה - דבהמ"ז פוטרת ברכה שלאחריהם בין שתהיה מעין ג' בין שתהיה בנ"ר:

(נז) ואם משך וכו' - פי' הא דהשוינו צמוקים לתאנים אינו אלא בשהיו מעורבים הצמוקים עם הרוטב דעדיין שם רוטב ומרק עליהם אבל בשמשך המים מן הצמוקים הו"ל המים יין גמור ומברך עליהם בפה"ג ודעת המג"א דל"ד במשיכה נעשה יין אלא אפילו כשמעורבים כל שלא שראן אדעתא לאכול הצמוקים רק למשוך ולשתות המים אפילו שתה מהכלי כשמעורבים ביחד דין יין יש לו והמגן גבורים מפרשו כפשוטיה דדוקא בשמשך אלא דמיירי בשלא נשרה עדיין ג' ימים ולכך אין לו דין יין לענין ברכת בפה"ג אא"כ משכן והפרידן מהצמוקים:

(נח) וברכה אחת וכו' - היינו על הגפן ועל פה"ג ועיין באחרונים דאפילו לא רמיא ג' ואתא ד' והטעם דכיון שהצמוקים יפים כח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק:

(נט) שאם ידרוך אותם - ר"ל בלא שריה יצא מהן לחלוחית אז אם שראן הו"ל יין גמור:

(ס) שום לחלוחית וכו' - ר"ל ומברכין עליהם שהכל לכו"ע ואע"פ שנמתקו קצת המים אינו אלא זיעה בעלמא:

(סא) שטובים חיים ומבושלים - ואפילו הם טובים יותר כשהם מבושלים כיון שכשהם חיים טובים ג"כ והרבה ב"א אוכלים אותם כן:

(סב) כגון תפוחים ואגסים - שקורין בערנע"ס שאותן פירות טובים ג"כ לאכול כשהם חיין. ויש מיני תפוחים שהם חמוצים ואין ראוין לאכול לרוב בני אדם כשהם חיין רק ע"י בישול מברך שהכל כשהם חיין ועיין לקמן בסימן ר"ג במ"ב סק"ה לענין תפוחי יער:

(סג) ואם אין דרך וכו' - ר"ל שרוב בני אדם אוכלים אותו כשהם מבושלים:

(סד) כשהם חיים וכו' - הטעם כיון שדרך אכילת אותן פירות לרוב בני אדם הוא ע"י בישול דוקא לא מקרי עיקר פרי כ"ז שלא בא לכלל זה ועיין בא"ר סי' ר"ה ובח"א שדעתם דאפילו טובים ג"כ לאכול חיין כיון שדרך רוב בני אדם לאכול אותן ע"י בישול דוקא מברך שהכל:

(סה) כשהם מבושלים בפה"ע - וה"ה אם היה להיפך שדרך אכילת בני אדם אותן הפירות הוא רק כשהם חיין כגון אגוזים וכה"ג אינו מברך ברכת פה"ע כ"א כשהם חיים וכשהם מבושלים שהכל. וברכה אחרונה בורא נפשות אפילו אי אתרמי בשבעת המינים בכה"ג:

(סו) ר"ל נויאי"ט - פי' שכבר נגמר גידולו ופוצעים אותו וזורקים ממנו הקליפה שהיא כעץ ולוקחין הגרעין ומטגנין בדבש ונקרא בל"א נויאי"ט:

(סז) מברך עליו וכו' - ואע"ג דאגוזים דרכן לאכול חיים ואם היה מבשלם במים משתנים לגריעותא אפ"ה כשמתקנין אותו ע"י טיגון בדבש הרי הם משתנים למעליותא ע"י הדבש והו"ל כדבר שטובים חיין ומבושלין. וגם קמ"ל דלא אמרינן בזה דהדבש עיקר וליברך עליה ברכת שהכל כברכת הדבש וכדמבואר כעין זה לקמן בסימן ר"ה ס"א בהג"ה דבזה דאין הדבש בא בשביל עצמו כ"א בשביל ליתן טעם בהאגוז הו"ל האגוז עיקר והדבש טפל ומברכין בפה"ע וה"ה כל מיני פירות כה"ג [פה"ע או פה"א] שדרכן להאכל רק חיים ואם היה מבשלו במים היה משתנה ברכתו לשהכל אם טיגנן בשמן או בדבש מברך ברכתו הראויה להן:

(סח) בפה"ע - כתבו האחרונים דאפילו אין האגוז שלם אלא כתות ושבור כמו שדרך לעשות כשמטגנין אותן אפ"ה לא נשתנית ברכתו ומיהו עכ"פ בעינן שלא יהיה כתות ושחוק ביותר שיהא ניכר עכ"פ קצת דבמעוך שאין ניכר צורתו לגמרי אין מברכין עליו אלא שהכל:

(סט) אגוז רך וכו' - שלא נגמר גידולו וקליפתו עדיין אינו קשה ולוקחין אותו למרקחת ביחד עם הקליפה העליונה ומטגנים אותם כן בדבש:

(ע) נוס מושקאד"ה - אין זה אגוז מושקא"ט האמור בסי"ז דשם פרי גמור הוא:

(עא) מברך עליו שהכל - ואע"ג דע"י הדבש נתקן הפרי וטוב לאוכלו מ"מ כיון שהוא רך עדיין ונאכל ביחד עם קליפתו אינו מברך עליו אלא שהכל דלא נטעי להו אדעתא למיכל כשהם רכים בקליפתן אלא לאכול הפרי עצמה כשיתבשלו וכמו דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"א לענין שקדים הרכין דברכתן נמי שהכל מטעם זה וכ"ש הכא שבלא טיגון אינו ראוי כלל בעודו רך לאכילה שמר הוא וכל תיקונו הוא ע"י דבש. והנה כ"ז הוא דוקא משום שלא נגמר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי וכמ"ש מה שאין כן בפרי גמורה כשאינו ראוי לאכול חי כ"א ע"י טיגון בודאי מברך עליו ברכתו הראויה לו [אחרונים]:

(עב) וכן אותם וכו' - צ"ל והן אותם וכו' דהא זהו ג"כ כוונת המחבר:

(עג) על הסוקאר - פי' שבארצותם גדלים קנים מתוקין וסוחטין אותם ומבשלין מימיהם עד שיקפה וידמה למלח [רמב"ם]:

(עד) שהכל - דלא עדיפי מדבש תמרים דחשבינן ליה רק כזיעה בעלמא וברכתו שהכל וכ"ש בזה שנשתנו ע"י הבישול [רמב"ם]:

(עה) וכן המוצץ - פי' שמוצץ קני הסוקר בעצמם:

(עו) שהכל - ג"כ מטעם הנ"ל דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא"א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא"כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו. וכתב בח"א דה"ה הלועס שורש שקורין לאקעריץ ג"כ אין מברך אלא שהכל דגם הוא עץ בעלמא אלא שיש בו טעם מתוק. ודע דאף שהשו"ע סתם לדינא דעל הסוקר ועל הקנים ברכתו שהכל באמת יש בזה דעות בין הראשונים כמו שמובא בטור וב"י ומספיקא פסק לברך שהכל דבזה יוצא בדיעבד לכו"ע ואולם בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא וכן בצוקער שלנו שנעשה מבוריקע"ס ג"כ יש לברך לכתחלה שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"א יצא וכמו שבארתי הכל בבה"ל ע"ש:

(עז) וזנגביל - הוא מה שקורין (אינגבער):

(עח) וכל כיוצא - כגון גלגי"ן וציטוו"א:

(עט) שאין דרך וכו' - פי' והוא אכלן לבדן לפיכך אין מברך עליהם כלום שאין הנאה באכילתן כשהם יבשים ואם אכלן עם צוקער וכדומה מברך בורא פה"א [פמ"ג]:

(פ) בפה"ע - דפרי הוא ורגילין ג"כ לאכלו ביובש. ומי שיש לו שלשול ונותן לתוך השכר מושקא"ט כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושקא"ט עיקר והשכר טפל ומברך בפה"ע כמו גבי שמן לעיל בס"ד ואם הוא תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אע"פ שנותן לתוכו המושקא"ט לרפואה השכר עיקר ומברך שהכל ופוטר את המושקא"ט וה"ה גבי שמן לעיל כשהוא תאב לשתות מי אניגרון והשכר אע"פ שנותן לתוכו השמן לרפואה מברך על השכר לבד אם הם הרוב:

(פא) בפה"א - כי הוא גדל על הארץ כמו קנים ורגילין ג"כ לאוכלו ביובש:

(פב) רטובים וכו' - דזנגביל לאו פירא הוא אלא שרשים מן העץ תחת הקרקע ופלפלין אע"ג דגדילין על אילן כיון דאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו ע"ז שהכל כמו קורא בריש סימן ר"ד אלא לפי שמעט מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהן בפה"א:

(פג) ושאינן עיקר הפרי וכו' - כנ"ל בס"ו ועיין לקמן בריש סימן ר"ו במ"ב:

(פד) ואם הוא מסופק - היינו אחר שלמד ואינו יכול לברר אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות [גמרא]:

(פה) בפה"א - שאף אם הוא פה"ע יצא בדיעבד בברכת פה"א כדלקמן בסי' ר"ו:

(פו) מה הוא - היינו שמא הוא מין שברכתו שהכל:

(א) על התותים הגדלים בסנה - שקורין מוי"ל בע"ר ומאלינע"ס ויש מיני מוי"ל בע"ר שגדילים באילן ומברכין עליו בפה"ע וכן מאלינע"ס שלנו ג"כ ידוע שגדילין באילן שמתקיים משנה לשנה ומברכין עליו בפה"ע [דה"ח וח"א] ושטעני"ל נוס"ל שגדילין על עצי יער צ"ע כי אין טוב כ"כ למאכל כ"א אחר הבישול ודמי לבני אסא המבואר בס"ה ולא דמי לתותים הגדילים באילן שכתבנו דמברך בפה"ע דטובים הם למאכל כשנשתהו על האילן:

(ב) שמוציא עליו מעצו - ואז יש על פריו שם פרי עץ אף אם העץ הוא גבעול דק:

(ג) דכלה עציו - ופרי שקורין ברומבערי"ן וערפער"ט דעת המ"א וא"ר דיברך עליהם בפה"ע שכן הענף מתקיים ימים הרבה וכי שקל פירא הדר אתי מאותו ענף עצמו. ופירות אדומים שקורין פאזימקע"ס הגדילים בתוך היערות מברך עליהם בפה"א ואפילו אותן הגדילים בגנות מסיק הח"א דנכון לכתחלה שיברך עליהן פה"א ובדיעבד כשבירך בפה"ע יאכל רק מעט כדי שלא תתבטל הברכה ולא יותר. ופירות שגדילין על אילנות קטנות אף שגבהן פחות מג' טפחים כמו יאגד"ש שחורים דעת המ"א ועוד כמה אחרונים לברך עליהן בפה"ע אך העולם נוהגין לברך בפה"א ואפשר דטעמם דלא חשיבי כ"כ פרי. ומיני יאגדע"ש וזורעוויני"ס שמוצצין מהן המשקה וזורקין הקליפה יש דעות בין האחרונים אי מברכין עליהן בפה"א או שהכל אבל על קאלינע"ס אף שגדילין באילן בודאי יש לברך עליהן שהכל שאין האוכל ראוי כלל ואפילו אם בולע עם הקליפה והגרעין מ"מ הלא באמת הקליפה והגרעין אין ראוין לאכילה כלל:

(ד) על המאוזי"ש בפה"א - ג"כ הטעם כמו בתותים:

(ה) שהכל - דלא חשיבי לברך עליהן בפה"ע דכמו עץ בעלמא נינהו ולא דמי לתותים שבס"א דחשובין עכ"פ פרי אף שגדילים נמי בסנה דהוא כאילן סרק דהם טובים לאכילה חיים כשהם שוהים הרבה על הסנה ומתבשלין אלא שאין הענף מתקיים משנה לחברתה אבל כאן מיירי בפירות גרועים כגון תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדילים בעצי היער שאינם ראוים לאכילה כשהם חיים וע"כ אינם חשובין בכלל פרי ואפילו בשלם ולכן מברך עליהם שהכל ואגוזים קטנים הנלקטים בעצי היער שהם טובים לאכילה פרי גמור הוא ומברך ע"ז בפה"ע. וכן על [אגרע"ס] ובל"א (קאסטעה"ר בערי"ן) אף שגדילי' על קוצים נהגו העולם לברך בפה"ע אבל על פרי אדום שגדל על קוצים שקורין בל"א (האנפוטין) וכ"ש על המינים שגדל על אטדין וקורין בל"א (שלוים קערשין) ובלשון פולין (פיאניצעס) מברכין שהכל שאינן חשובין וגם שגדילין על אטדין:

(ו) בני אסא - היינו ענבים קטנים שרגילין להמצא בהדסים:

(ז) אלא שהכל - דלא חשיבי והו"ל כפירות שמוציאין אילני סרק:

(ח) שמרקחים אותו - אשמעינן דע"י ריקוח שמרקחין אותו בדבש לא נשתנה ברכתו מאלו אכלו חי דברכתו בפה"א וכדלעיל בסי' ר"ב בסי"ח:

(ט) אותו יבש - ר"ל אף דזנגביל יבש אין מברכין עליו כלל וכבסימן ר"ב סט"ז הכא דע"י ריקוח נעשה ראוי לאכילה חוזר לברכתו הראויה [ואין להקשות מאגוז רך דאיתא שם בסי"ד דאף שנתקן ע"י בישול בדבש מ"מ ברכתו שהכל דהתם הפרי לא הגיע עדיין זמן בישולו משא"כ הכא דהפרי כבר נתבשל אלא שמחמת יבשותו לא היה ראוי לאכילה ולכן מהני כשמרקחו ועושהו ראוי] וה"ה כשמרקחין פלפלין יבשין ג"כ ברכתו בפה"א:

(י) ראוי לאכילה - וכן כשצולין זנגביל ואוכלין אותן לרפואה כיון דחזי לאכילה ע"י כך אבל ציטוו"ר מברך שהכל כיון דעביד לטעמא ולא לאכילה. מרקחת של חזרת (שקורין קריין) ברכתו שהכל אבל מרקחת של (רעטיך) משמע מכמה אחרונים דברכתו בפה"א ואפילו אם עושה מקליפתן ג"כ לא נשתנית הברכה:

(יא) הזנגביל עיקר - ואפילו רקחו עו"ג אין בו משום בשול עו"ג שהרי נאכלין חיין ע"י תערובות צוקע"ר אבל שאר כל מיני פירות או ירקות וכן עלי ורדים כל שאינו ראוי לאכול אותו חי אם בשלן או רקחן נכרי אסורים משום בשול עו"ג:

(יב) שחוקים - היינו אף כשהם שחוקין ונימוחים לגמרי עד שאין ניכר בהם תארן הראשון כלל אפ"ה לא נשתנית ברכתן עי"ז לכו"ע דדרך הבשמים לכתוש באופן זה:

(יג) הבשמים עיקר - היינו אפילו כשהיה צוקע"ר הרוב ומעט בשמים וכעין שנוהגין בינינו לעשיית מאגע"ן פולווע"ר שמערבין צוקע"ר הרבה עם אינגבע"ר כתוש אפ"ה האינגבע"ר עיקר והצוקע"ר טפל להן דאינו בא רק למתקו ואין לברך עליהן:

(יד) צנון וכו' - דאע"ג שסופו להקשות כעץ אם אין תולשו בעתו אפ"ה מברכין עליו בפה"א דנטעי אינשי אדעתא לאוכלו כשהוא רך [גמ'] ועי' בח"א ובנ"א שמצדד דבצנון שלנו שהוא מר [ואין דרך לאכול בלא פת] לא חשיבא כ"כ ומברך עליו שהכל אמנם הגר"ז בסי' ר"ה מוכיח מהח"י דמ"מ מברך עליו בפה"א:

(א) ופת שעיפשה - ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל:

(ב) ונתקלקל - מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי [ב"י]:

(ג) שבשלם ושרפם וכו' - היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל:

(ד) ועל הגובאי - הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה [שעל הקללה הם באין] אין מברכין עליו:

(ה) ועל המלח - הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו:

(ו) ועל המרק - של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א:

(ז) כמהין - אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים:

(ח) שהוא הרך - של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ:

(ט) הניתוסף וכו' - דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת] אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל:

(י) לולבי גפנים - גם בזה הטעם כמו בקורא:

(יא) מתוקים - ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה:

(יב) כשהם רכים בקליפיהם - ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל:

(יג) שחת - תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]:

(יד) חיה - שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א:

(טו) קימחא דשערי - אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [גמרא]:

(טז) ושכר שעורים - הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:

(יז) ועל מי שעורים וכו' - ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה:

(יח) עשבי דדברא וכו' - ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]:

(יט) שאינם נזרעים - ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א:

(כ) ועל כמון - קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז:

(כא) דלטעמא עבידי וכו' - ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל [א"ר ופמ"ג]:

(כב) ולא לאכילה - אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו:

(כג) עד שראוי לשתות - דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו:

(כד) אינו מברך - ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ"כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי:

(כה) ריחיה חלא וכו' - סעיף זה וסעיף ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו:

(כו) כל שבני אדם וכו' - היינו בשלא נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו מפני זה ברכתו שהכל:

(כז) שמרי יין - היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:

(כח) שלשה מדות וכו' - מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:

(כט) ואם מצא פחות וכו' - ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:

(ל) אלא שהכל - ואחריו ברכת בנ"ר:

(לא) ובלבד שלא יהא וכו' - דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:

(לב) כי אז וכו' - ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:

(לג) ודאי בטל - אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם:

(לד) שעושים מחרצנים וכו' - היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:

(לה) כשנעצרו בקורה - ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:

(לו) מברכין עליו בפה"ג - שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים:

(לז) זגים וכו' - ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו [תשב"ץ]:

(לח) כל כח התאנים וכו' - דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים:

(לט) ואין לברך בפה"ג - אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו:

(מ) לצמאו - נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:

(מא) חנקתיה אומצא - שעמד לו דבר אכילה בגרונו:

(מב) ושתה מים - דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]:

(מג) אם טעמם טוב וכו' - ר"ל אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ החיך נהנה מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך כלל:

(מד) מברך עליהם וכו' - עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב:

(מה) אע"ג דהחיך וכו' - ולא דמי למש"כ לקמיה בסעיף ט' באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ כן היא סברת הרמ"א והסכימו עמו הרבה אחרונים ויש חולקים ע"ז וס"ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע"ז וכההיא דס"ט ועיין בח"א שהכריע דבפת אם אכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מה"ת יברך:

(מו) מפני הסכנה - כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו:

(מז) מברך עליו - דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו:

(מח) תחלה וסוף - דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז:

(מט) דבש דבורים וכו' - דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ [ב"י]:

(נ) הרי הוא כשאר דבש - דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש [ב"ח]:

(נא) הם עיקר וכו' - דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה. וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהם מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי עיקר [פמ"ג]:

(נב) כתושים ביותר - דוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסד צורתו העצמי מברך לכתחלה שהכל כמבואר לעיל סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ג ס"ז ובמ"ב שם:

(נג) ורדים בפה"א - היינו רוזי"ן בל"א ואע"ג דפרי עץ הם שגדילים על האילן מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי והעלים שמרקחין אותם הם הפרחים ע"כ מברך בפה"א וכן על הלוינדר"א בל"א מברך בפה"א דאע"פ שהלוינדר"א גדילים באילן דעיקר הפרי הם גודגדניות השחורות שגדלים באותו אילן ודומה ממש לדין ורדים [אחרונים] וא"ת כיון דורדים לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלין אלא א"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הו"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם דבש הו"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה והו"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך עליהם אחר בישולם ברכה ראויה להם [כדלקמן בריש סימן ר"ה] ואין אנו אומרין שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה [ב"י]:

(נד) אלא לרפואה וכו' - הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה:

(נה) מברכין עליו שהכל - ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה:

(נו) על העיקר וכו' - עיין לקמן סימן רי"ב שם מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל:

(נז) הרי הוא עיקר - המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא:

(נח) שיש שם ממשות - ולפי הסכמת אחרונים כנ"ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא:

(נט) שהוא מסופק וכו' - עיין לעיל סוף סי' ר"ב מ"ב ד"ה ואם:

(ס) יברך שהכל - דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר וכאן כיון שמסופק כדיעבד דמי [ב"י] ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי [מ"א]:

(א) ואפילו בשלם - ומיירי שטובים לאכול בין חיים בין מבושלים וכדמסיים אח"כ גבי פירות וקטניות:

(ב) וקטניות - ודוקא שאוכלן בעודם לחים אבל קטניות ופולין יבשים אין דרכן של ב"א לאכלן חיין אלא מבושלים לפיכך האוכלם חיין מברך שהכל ועיין בסימן ר"ד סק"ט במ"ב:

(ג) יותר מחיים - מלשון זה משמע דאף כשהם טובים חיין ג"כ כיון שהם יותר טובים כשהם מבושלים מברך שהכל ומ"מ אם דרך רוב ב"א לאכלם ג"כ כשהם חיין מברך בפה"א:

(ד) ולאחר בישולם וכו' - וה"ה אם הם כבושים או מלוחים ודרך בני אדם לאכלם עי"ז כשהם חיין מברך בפה"א ולפ"ז מה שקורין קרוי"ט כשכבשן ונעשו חמוצים מברך עליהן בפה"א אף כשהם חיין אבל אם לא כבשן ואכלן חיין שהכל מבושלין בפה"א. שלאטי"ן מעורב עם שמן וחומץ בפה"א אף בחיין. וכ"ז כשלא אכלם תוך הסעודה [אחרונים] ואם אוכל השלאטין עם בשר נעשה טפל להבשר [פמ"ג]:

(ה) כשהם חיים בפה"א - כתבו האחרונים דדוקא בשומים רכים דאז דרך בני אדם לאוכלן חיים אבל שומים שהזקינו שהם חריפים מאד ואינו ראוי לאוכלן חי [בלא פת] אם אכלו מברך שהכל וכן בבצלים דינא הכי דאם אוכלן רכים בפה"א הזקינו שהכל ועיין בשע"ת שמצדד לומר דאפילו רכים אינו מברך בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם אלא שהכל וכן מצדד בנשמת אדם לברך שהכל. וע"ש עוד בשע"ת שכתב דבמבושלים בין שומים ובצלים רכים ובין כשהזקינו לעולם אינו מברך אלא שהכל ואפילו בישלן אם בשר:

(ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא - ומשמע מהאחרונים דה"ה בבצלים מבושלים וכן בירק שקורין זערזי"ך או מה שקורין טראה"ן ונראה דדוקא כשבישל הבצלים בתבשיל עם מים כנהוג אבל מה שדרך לעשות מאכל מבצלים לבד שמבשלין אותן בישול רב עד שמצטמקין וטובין ויפין לאכילה יוכל לברך עליהן בפה"א דהרי הם משתנים לעלויא ע"י בישול הרב:

(ז) מצד עצמן - עיין באחרונים שכתבו דאם היה מבשל ירקות עם בשר [או שטגנן בשומן] שכוונתו ודאי לאכול גם הירקות עצמן בודאי צריך לברך עליהן בפה"א אפילו אם טבע אותן הירקות להשתנות לגריעותא כשמבשלן בלא בשר ושאני הכא דלא ניתנו שומים בתוך הקדרה בשביל עצמן רק כדי ליתן טעם בהבשר אלא דממילא מקבלין הם ג"כ הטעם מהבשר ונשבחו ע"כ מברך עליהן רק כברכת הבשר. ולפ"ז אם טיגן בצלים בשמן או בחמאה כדי להשביחן מברך עליהן בפה"א דהרי הבצלים נשתנו לעילויא ע"י הטיגון והם העיקר אצלו וה"ה כל כה"ג:

(ח) על המים שבשלו - ואם שרה ירקות במים כתב הב"י בסימן ר"ב דדינו כמבושל וכדקי"ל בעלמא דכבוש כמבושל ומ"מ ברוטב של אוגערקעס שהכבישה הוא רק בשביל האוגערקעס לבד שיחמיצו ואין כונתו בשביל מי הכבישה כלל מברך על הרוטב שהכל [ט"ז בר"ב סק"י וכ"כ הא"ר] [ובמקום שמנהג רוב אנשי העיר לטבול בו פת במי האוגערקעס יצטרך לברך פה"א אף כששותה המשקין לבד] עוד כתב שם א"ר דה"ה ברוטב של קומפוש"ט ובמדינותינו קורין אותן קרוי"ט שמברך שהכל [ואין זה נראה לפי מנהג מדינותינו שאוכלין הרוטב כמו הקומפוש"ט עצמו] וכ"ז בשאוכל רוטב של קרוי"ט חיין אבל כשבשלן עם הקרוי"ט ורוצה לשתות הרוטב לבד מודה הט"ז דמברך פה"א כעל שאר מי שלקות ורוטב של בוריקע"ס חמוצין שקורין ראסי"ל אף אם בשלן לבדן משמע מהט"ז שמברך בפה"א כיון דנכבשו בהן הבוריקעס וכונת הכבישה הוא גם בשבילן ודרך ללפת בו הפת וכן מצדד הח"א ומ"מ בשותה אותן חיין מסתברא דמברך עליהן שהכל משום דרוב אכילתן הוא ע"י בישול. ומשקה בארש"ט העשויה ממי סובין וקמח מברך עליהן שהכל בין כששותה אותן חיין או מבושלין [אחרונים]:

(ט) בהם ירקות וכו' - ר"ל שרוצה לגמוע המים לבד דאלו אם אוכלן עם הירק אין שייך שום ברכה על המים דנעשין טפלה לירק:

(י) מברך וכו' - ודוקא כששלקן כדי לאכול גם את הירקות דאלו בישל הירקות או שראן לצורך מימיהן לבד לשתות אותן אין מברך עליהן אלא שהכל ולכן המשקה שעושין בפסח מתפוחים וכל כה"ג אין מברך עליהן אלא שהכל:

(יא) שמברך וכו' - וכ"ז במיני ירקות אבל לביבות שבשלן במים [פארפיל לאקשין קניידליך] ואינו רוצה לאכול הלביבות רק לשתות המים לבד הוא ספק אם יברך עליהן במ"מ כהלביבות או שהכל וע"כ יקח מעט מהלביבות ויברך במ"מ וגם יברך על ד"א שברכתו שהכל ויאכל משני המינים כשיעור כדי שיוכל לברך על המחיה וגם בנ"ר [וזה דוקא בענין זה שעיקר רצונו הוא רק לאכול את הרוטב של הלביבות אבל אם רוצה לאכול גם הלביבות עצמן כדרך העולם מברך על הלביבות במ"מ ופוטר בזה את הרוטב ג"כ לכו"ע מטעם טפל] ואם בישל רק מעט לביבות בהרבה מים ועיקר כונת תבשילו הוא רק בשביל המים שהרוטב כמעט צלול בזה בודאי אין המים בטלים ללביבות ומברך על המים שהכל ועל הלביבות במ"מ [מ"א וש"א] ובח"א כתב שגם בזה יותר טוב שיברך שהכל על ד"א וכנ"ל:

(יב) אע"פ שאין בהם וכו' - ודוקא כשבישל הירק במים בעלמא שאין בהם טעם בעצמו ונרגש בו רק טעם הירק אבל אם בישל הירק בחומץ או במשקה העשויה ממי סובין וקמח [שקורין קוואס] שיש בהן טעם בפני עצמן אין נגרר המשקה אחר הירק ומברך עליו שהכל כששותה אותם בפני עצמו וה"ה במשקה בארש"ט שהוא מי שריית בוריקעס חמוצין שבישל בהם ירקות עם בשר ורוצה לשתות אותם לבדו אין מברך על הבארש"ט שהכל משום טעם בשר שנקלט בו וכדלקמיה אלא בפה"א כיון שיש להמשקה טעם עצמו מבלתי הבשר [ט"ז] ומ"מ כשאוכל גם הבשר נראה שיותר טוב שיברך על הבשר שהכל ויכוין לפטור גם את הרוטב דמסתברא דכשאוכל ביחד הרוטב טפל לגבי הבשר:

(יג) עם בשר וכו' - דהירקות נותנין טעם בהמרק והבשר נותן טעם בהמרק וטעם הבשר הוא חשוב יותר הלכך הוא עיקר וע"כ אפילו הוא אוכל המרק לבד מברך שהכל. ומ"מ אם אוכל הירק עם המרק ביחד אין צריך לברך כ"א על הירק דהמרק נעשה טפל גם להירק ודע עוד דהירק גופא בודאי לא נעשה טפל להבשר כיון שבא למזון ולשובע [פמ"ג]:

(יד) אם סחטן וכו' - דיותר יוצא טעם הירק ע"י בישול מעל ידי סחיטה ולכן אפילו בפירות שדרכו למיסחטינהו גם כן ברכתן שהכל ואפילו אם כתשן נמי דינא הכי:

(טו) לחתיכות קטנות - כיון שניכר עדיין תארן וצורתן במקצת וע' לעיל סי' ר"ב סעיף ז' במ"א סקי"ח ולקמן בסימן ר"ח סקל"ח במ"ב:

(טז) ברכתן - בין דבר שברכתו בפה"א או בפה"ע:

(יז) מפני כך - ושומשמין שטחנן נשתנית ברכתן מפה"א לשהכל מפני שאין צורתן עליהן כלל [מ"א] ודעת האע"ו דאפי' טחנן מברך בפה"א אם לא שעשה מהן משקין דאז ברכתן שהכל והובא בשע"ת:

(יח) הלפת כשהוא חי וכו' - הלפת טוב שיותר מבושל מחי [טור] ולפת הוא מה שאנו קורין מייארי"ן וריבי"ן ועיין במ"א שמפקפק בדין זה ועיין בטור שמביא ג"כ שיש גאונים שסוברין לברך על חי בפה"א ועיין בח"א שכתב דתלוי אם דרך בנ"א באותו מקום לאוכלן חיין ועיין בנ"א שהאריך בזה:

(א) בירך וכו' - הואיל ועיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו ואפילו הזיד בזה [פמ"ג]:

(ב) על פרי האדמה וכו' - ואפילו כשהפירות גדילין על העץ אך שאין העץ מתקיים בחורף לא יצא דהוי בכלל פרי האדמה וכדלעיל בסי' ר"ג בהג"ה:

(ג) לא יצא - כתב מ"א ואותן פירות הגדלים על האילן ומברך בורא פרי האדמה משום דלא נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי וכדלעיל בסימן ר"ב ס"ב וס"ו אם בירך בפה"ע יצא כיון דעכ"פ מין פרי עץ הוא. וכן על פירות האדמה שטובין מבושלין יותר מחיין שדינן לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיין אם בירך בפה"א יצא [פנים מאירות]:

(ד) אם הוא פרי העץ וכו' - וכן כשהוא ספק לו מצד הדין אבל אם הוא ספק לו מחמת שלא למד לא יאכל עד שילמוד:

(ה) אם אמר שהכל - וכ"ז דיעבד אבל לכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו המיוחדת לו:

(ו) ואפילו וכו' - ר"ל אף שהם דברים חשובים:

(ז) היו וכו' - דוקא דיעבד אבל לכתחלה לכו"ע אין לכוין להוציא את פה"ע דטוב יותר לברך ברכה המיוחדת לו ובלא"ה יש דעות בסימן רי"א ס"ג די"א דטוב יותר להקדים פרי העץ:

(ח) לפניו - נקט לפניו לרבותא דאפילו היה לפניו פה"ע כשבירך לא נפטר ממילא אא"כ נתכוין בהדיא לפטור אבל באמת היכי דנתכוין בהדיא לפטרו מהני אפילו לא היו לפניו פרי העץ כשבירך:

(ט) פרי האדמה ופה"ע - וכן אם היה לפניו דבר שברכתו שהכל ודבר שברכתו פה"א ונתכוין בשהכל לפטור גם המין השני יצא בדיעבד:

(י) יצא - ועיין בשע"ת דיש חולקין ע"ז וס"ל שאפילו נתכוין לפטור את פה"ע המונח לפניו לא יצא וצריך לחזור ולברך בורא פרי העץ וברכת בורא פה"א לא היתה לבטלה דנתקיימה על פרי האדמה לבד ומ"מ מסיק דבדיעבד אין לחזור ולברך וכדעת השו"ע דספק ברכות להקל ויותר טוב להיות נמלך שלא לאכול מיד הפרי העץ אלא לאחר זמן ויחזור ויברך עליהן:

(יא) בין ברכה לאכילה - וה"ה ברכת המצות בין ברכה להמצוה:

(יב) יותר מכדי דיבור - היינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק ומיירי בשתיקה אבל דיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה וכמבואר בסימן קס"ז ס"ו עי"ש עוד יש חילוק בין שתיקה לדיבור דבדיבור הוא לעיכובא וצריך לחזור ולברך אבל בשתיקה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה יותר מכדי דיבור א"צ לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו בינתים. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה אסור להפסיק אחר הברכה ואם הפסיק חוזר ומברך ואפילו לעניית אמן או לקדיש וקדושה וברכו ג"כ לא יפסיק. לא יברך על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק. ומי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס בעיניו יש לו לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה. הרוצה לשתות מים ששופך קצת ממנו ישפוך תחלה ואח"כ יברך דתרווייהו איתנהו משום הפסק ומשום ביזוי ברכה כ"כ בשערי תשובה בסי' ר"ב בשם אחרונים. כשאוכל אגוז ישברנה ואח"כ יברך דאין כדאי להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה ועוד שמא לא ימצאנה יפה ואינה ראויה לברכה ולענין שארי פירות עיין לעיל בסימן ר"ב בשערי תשובה:

(יג) בשפתיו - אבל אם הרהר בלבו את הברכה לא יצא ועיין לעיל בסימן קפ"ה ס"ב במ"ב ובסימן ס"ב בבה"ל סוד"ה יצא:

(יד) בכל לשון - עיין לעיל קפ"ה ס"א במ"ב:

(טו) באיש - שהגיד והביצים בולטין ונראין ולא מהני בלא כיסוי:

(טז) טוחות בקרקע - פי' דבוקות ומכוסות בקרקע וצריך להיות מכוסה כ"כ שלא תהא נראה עגבותיה כי העגבות יש בהן משום ערוה [ב"י] ובמ"א מאריך בזה ומסיק דעגבות אין בהן משום ערוה וכן נוטה קצת דעת הגר"א לעיל בסי' ע"ד ובא"ר וכן במגן גבורים מצדדים לדינא כהב"י ולכן יש להחמיר לכתחלה:

(יז) צריך לאוחזו - טעם האחיזה כדי שיכוין לבו על מה שמברך והוא רק לכתחלה דבדיעבד אם בירך עליו כשהיה מונח בפניו אף אם לא אחזו כלל יצא וכדלקמיה:

(יח) בימינו - הטעם משום חשיבות [ובאיטר יד אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא כן משמע מחי' רע"א וכ"מ במ"א סימן קפ"ג] וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת ברכה וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו. כשאומר לחבירו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו [ס"ח]:

(יט) צריך לברך פעם אחרת - ואפי' כוון דעתו עליהם בשעת ברכה ג"כ לא מהני כיון שאז לא היו לפניו ולא היה להברכה על מה לחול ולא דמי לאמת המים דס"ו דהתם כיון שבודאי יבואו המים נגדו כאלו היו לפניו דמיא משא"כ הכא דתלוי בדעת אחרים. ואם היה הדבר שבירך עליו מונח בתיבה בעת הברכה ואחר הברכה לקחה משם אינו צריך לחזור ולברך כיון שהוא מוכן לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים ובפמ"ג מצדד דה"ה כל כה"ג שהוא ודאי שיובא אצלו כגון שהוא בחדר הסמוך לו ג"כ אין צריך לחזור ולברך אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה אחד מטעם הפסק ועוד דלכתחלה המצוה לאחוז בידו בשעת הברכה וכנ"ל בס"ד:

(כ) ואח"כ הביאו לו - היינו אפילו אחר שכבר אכל הראשונים. והנה מדברי הרמ"א דבסמוך משמע דהמחבר מיירי אפילו בשלא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתמא ואמרינן דזה הוי כאלו אתני בפירוש שאם יביאו לו עוד שיאכל גם מהן משום שכן דרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה אא"כ היה דעתו בהדיא שלא לאכול רק אלו הפירות שהם לפניו או שבעת שגמר אכילתו הוסכם בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך לאכול דבזה לכו"ע צריך לחזור ולברך:

(כא) ממין אחר - ובלבד שיהיה ממין פירות דאם בירך על דגים והביאו לו שכר שהוא מין אחר לגמרי אף שברכותיהם שוות מ"מ אינם נפטרין בברכתו בסתמא אא"כ היה דעתו בהדיא לפטור אותם בהברכה או שהיו לפניו עכ"פ על השלחן בשעה שבירך:

(כב) שברכתו וכו' - כמה אחרונים חולקים בדין זה וס"ל דדוקא באותו המין ממש הוא דפוטר בברכתו בסתמא אף לאותן פירות שהביאו לו אח"כ אבל למין אחר לא מהני ברכתו בסתמא וצריך לברך ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין הראשון נראה שאין לברך כיון שהביאו לו בשעה שהיה עסוק עדיין באכילה וכן נראה להלכה. ויש מן האחרונים שכתבו עוד דאם קבע עצמו לאכילת הפירות אף שבירך בסתמא על הפירות שהיו לפניו והביאו לו מין אחר שכלה המין הראשון א"צ לחזור ולברך דכיון דקבע עצמו לאכילה אינו מסיח דעתו מזה:

(כג) ליזהר לכתחלה - דיש מן הפוסקים שסוברים דבסתמא לא מהני בכל גווני אא"כ היו לפניו בשעת ברכה אבל בלא"ה בעינן שיהיה דעתו על כל מה שיביאו לו אח"כ:

(כד) או נמאס - וה"ה במצאו שנרקב ואינו ראוי לאכילה כלל ונוטל אחר דאם עדיין קצת ראוי לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא יהא ברכתו לבטלה [עט"ז]:

(כה) אע"פ שהיה וכו' - ר"ל אפ"ה לא אמרינן דיהיה חל ברכתו על הכל והטעם עיין בה"ל:

(כו) רק שלא היה דעתו - ר"ל שלא היה דעתו בפירוש בשעת ברכה על כולם רק בסתמא דאם היה בדעתו בשעת ברכה לאכול גם השאר א"צ לחזור ולברך [ואפילו כשלא היה מונח לפניו אז על השלחן] ועיין בבה"ל דיש כמה ראשונים שסוברין דאפילו בסתמא ג"כ א"צ לחזור ולברך דכיון שהיה מונח לפניו על השלחן הוי כדעתו בהדיא על הכל. וספק ברכות להקל. בירך על פירות ובעודו מברך הביאו לו פירות יותר יפים יאכל מהראשונים תחלה כיון שבירך עליהם אף שהיה דעתו לפטור היפים. ואם לא היה דעתו לפטור היפים צריך לחזור ולברך עליהם [מ"א] והא"ר מצדד דא"צ לחזור ולברך כיון שהוא מין אחד. בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ואם אמרו לו שהתקופה נופלת ויש אז חשש סכנה לשתות המים ימתין מעט עד שתעבור התקופה ואח"כ ישתה ואפילו למ"ד שיש חשש סכנה אף בכה"ג כיון שהיו אז המים תלושים מן הקרקע אפ"ה ש"ד כי שומר מצוה לא ידע דבר רע:

(א) פירות האילן וכו' - ובדיעבד אם בירך עליהם על העץ ועל פרי העץ יצא [שערי תשובה]:

(ב) וכל דבר וכו' - כלל בזה אפילו מים:

(ג) בורא נפשות רבות - נוסח הברכה בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי ברוך חי העולמים. והחי"ת נקוד בצירי שהוא דבוק וי"א שבראת ונהרא נהרא ופשטיה:

(ד) לאחר כולם וכו' - ר"ל דא"צ לברך בורא נפשות עכאו"א דהיא שייכא על כולם ואפילו אכל ושתה יצא בברכה אחת. ואם מצטרפין שניהם יחד לכשיעור עיין לקמן בסימן ר"י במ"ב. אם מסתפק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס א"צ לברך בנ"ר:

(ה) חותם בה בלא שם - שי"א שהיא מטבע ארוכה וי"א שתקנו בה מטבע קצר בלא חתימה ולכך טוב שיחתום אבל בלא שם ודעת הגר"א לחתום בה בשם כמו שמוזכר בירושלמי ומ"מ העולם לא נהגו כן [מגן גבורים]. ופי' בנ"ר מבואר בטור דנותן לו ית' שבח על שברא דברים הכרחיים כגון לחם ודברים מועילים אף שאינם הכרח כגון פירות על ההכרחים אומר וחסרונם ועל כל השאר יאמר על כל מה שברא להחיות וכו':

(א) מברך לאחריהם וכו' - שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן א"י כדכתיב בקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [והוא תמרים שזב מהן דבש] קבעו להן ברכה חשובה בפ"ע לאחריה:

(ב) חמשת מיני דגן - הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טאטארק"י או מה שאנו קורין טערקשי וויי"ץ לאו בכלל דגן הוא דהם פרי האדמה:

(ג) ששלקן - צ"ל שחלקן והיינו אחד לשנים או ליותר והוא מה שקורין גרויפי"ן דאלו אם הם שלמים אף שבישלן מבואר בס"ד דמברך בפה"א אכן אם נתמעכו ע"י הבישול אף שמתחלה נתנן בקדרה שלמים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ כיון שנתמעכו יפה:

(ד) או כתשן - ר"ל אפילו לא חילקן רק שהסיר קליפתן ע"י הכתישה והאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק ע"י הבישול אז נחשב זה למעשה קדרה דאל"ה נחשב כשלמין בס"ד ועיין מה שכתבנו שם:

(ה) הריפות וגרש כרמל - הריפות הוא פי' על כתשן וגרש כרמל הוא פי' על חלקן וכל אלו בכלל מעשה קדרה הן:

(ו) ודייסא - מקרי כשנתמעך ונתדבק יפה. ומה שכתבו האחרונים שלא לאכול הני שעורים או חטים גנצ"י גערשטי"ן או גרי"ץ שלמים אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו ע"י הבישול אבל אם נדבקו ע"י הבישול מברך במ"מ:

(ז) הרבה יותר מהם - הטעם כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה:

(ח) אלא לדבקו וכו' - ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה:

(ט) מברך בורא מיני מזונות - ואפילו אם הם המועט כיון שהקמח הוא מחמשת המינין השקדים בטלי לגבייהו:

(י) אינו מברך בורא מיני מזונות - דהקמח בטל לגבי הפרי וכנ"ל בס"ב:

(יא) וטוב להחמיר - משום דבמעשה השקדים הדרך לעשותו נמי לסעוד ולכן קשה לשער אם היה כונתו רק לדבק וע"כ טוב להחמיר:

(יב) ולגמעו - פי' לאכלו שהיה עב וראוי לאכילה דאלו אם היה רך וראוי רק לשתיה אפילו שלא בתוך הסעודה ועשאו כדי לסעוד הלב ג"כ מברך רק שהכל וכדלקמן בס"ו:

(יג) ופטור ממנה - צ"ל ממ"נ והקשו האחרונים דאם הוא רק לדבק א"כ בטל לגבי השקדים והרי צריך לברך על פרי בתוך הסעודה ונראה ליישב דכיון שהוא חולה וצריך להשקדים עיקר קביעת סעודתו לכתחלה הוא עליהם והו"ל כקובע סעודתו על הפירות דאינו מברך עליהם וכדלעיל בסימן קע"ז ס"ג עי"ש:

(יד) דגן חי - כל ה' מינים בכלל והרמ"א חולק בשעורים:

(טו) והגרעינין שלמים - ר"ל שלא חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי אדמה נינהו ואם הוסר הקליפה ע"י כתישה יש אומרים דברכתן במ"מ כשנתבשלו דחשיב מעשה קדרה ויש אומרים דברכתן פ"א כיון שגרעינין עצמן שלמים והנכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה [לבד סברת התוספות דלקמיה] ועיין לעיל בסוף סק"ו דכשנתדבקו ע"י הבישול יש לסמוך לכתחלה לברך במ"מ ואחריו מעין שלש. אכן שעורים שהוסר קליפתן וגם מקצת מהן גופא ע"י טחינת הריחיים שנעשים קטנים ממה שהיו מקודם [ומצוי זה במין שקורין פערי"ל גרויפי"ן] הנוהגין לברך עליהן במ"מ ולאחריו מעין שלש לכתחלה אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול אין למחות בידן:

(טז) רק שהכל - ואם היו מבושלים גם בשעורים מברך עליהן בפה"א [א"ר]:

(יז) נסתפקו וכו' - ס"ל דמ"מ כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה אין יכול לומר דאינו מין מזון יאמר על האדמה ועל פה"א כמו שאומרים על העץ ועל פרי העץ אלא דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק:

(יח) בתוך הסעודה - ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין:

(יט) אפילו של חטים - דחשיבי וכ"ש קמח של שעורים:

(כ) מברך עליו שהכל - דאף דאכל את החטה כשהוא בעין ברכתו בפה"א כנ"ל בס"ד הכא כיון שנשתנה החטה שנטחן עומד להתעלות ולעשות ממנו פת וקודם לזה יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא:

(כא) דק דק - ר"ל דזה אינו טוב הקמח לאכילה כלל כשהוא חי ובודאי אינו מברך רק שהכל [משום קצת הנאה דאית ליה בזה] ואפילו נטחן רק קצת וכו' אפ"ה ברכתו רק שהכל:

(כב) וללועסו - לאו דוקא דאפילו אם אינו עב כ"כ כיון שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו במ"מ [אחרונים]:

(כג) שהכל - דכיון שהמים רבים עליו כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה ורק לשתיה אינו בכלל מאכל כלל ומברכין שהכל כברכת המים. וכ"ז הוא דוקא בקמח שממשו אינו בעין ומתבטל בריבוי המים אבל העושה תבשיל ממיני גרויפי"ן שנעשה מה' מיני דגן [כגון הנעשים במדינתנו משעורים ושבולת שועל שנחלק כל גרעין לשנים] ונתן בהם מים הרבה עד שאינו ראוי רק לשרפו שקורין זופ"א אין הגרויפ"ן בטילין לגבי המים כיון שהם בעין ומיני דגן לא בטלי וצריך לברך על הגרויפי"ן במ"מ ומ"מ אפשר שגם המים לא בטלי לגבייהו כיון שעיקרן נעשה רק לשתיה ולא לאכילה וצריך לברך גם על המים שהכל וע"כ יברך תחלה על המים ואח"כ על הגרויפי"ן [כן מתבאר מדברי המ"א בסימן זה ובסימן ר"ה] ובח"א כתב שיותר טוב בזה לברך שהכל על דבר אחר ויוציא את הרוטב. וכ"ז דוקא בה' מיני דגן דלא בטלי אבל בשאר מינים כגון רעצק"ע גרויפי"ן שנעשים בריבוי מים שאינם ראוין לאכילה ורק לזופ"א מברך ברכה אחת שהכל דהגרויפי"ן נתבטלו לגבי המים:

(כד) הכוסס - פי' שאכלו כשהוא חי:

(כה) האורז - ריי"ז דוחן היר"ז בל"א [ב"י ולבוש] ויש מפרשים איפכא וע"כ יש מחמירין דלא יאכלם כשנתמעכו אלא תוך הסעודה או שיברך עליהם שהכל מחמת ספק ובלחם חמודות כתב דסוגיין דעלמא אורז ריי"ז דוחן היר"ז וכן מוכח בברכי יוסף ומטה יהודה וכן מצאתי במעשה רב מהנהגות הגר"א דאורז הוא ריי"ז ומברך עליהם במ"מ:

(כו) עד שנתמעך - היינו אפילו נתמעך קצת ע"י הבישול אבל כשהם עדיין שלמים מברך בפה"א ואפשר דאפילו אם רק הוסר קליפת האורז כמו בשלנו ג"כ לא מקרי שלמים ומברך עליהם במ"מ [פמ"ג] ומ"מ אם בירך בפה"א משמע שם דיוצא בזה עי"ש:

(כז) פת - וה"ה תבשיל:

(כח) מברך עליו בורא מיני מזונות - דפת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו מה' מיני דגן ועדיף משאר מיני קטניות ומ"מ לא חשיב פת שלו כלחם גמור של ה' מיני דגן לברך המוציא:

(כט) בורא נפשות - דבהמ"ז או ברכה מעין שלש אינם אלא בחמשה מינין מפני חשיבותן:

(ל) והוא שלא יהא וכו' - היינו דאף שבחמשה מיני דגן קי"ל לעיל בס"ב דאם עירבן בשארי מינין אפילו הם המיעוט אזלינן בתרייהו אורז אינו חשוב כ"כ וע"כ אם עשה תבשיל או פת וקמח דשארי מינין הם הרוב מברך עליו כברכת אותן המינין:

(לא) לבדו - ה"ה אם הוא הרוב ונקט לבדו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה כ"א בנ"ר:

(לב) הוא הרוב וכו' - וכן פסקו הרבה אחרונים:

(לג) על פת דוחן וכו' - דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל. והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה:

(לד) ופליז"ו - בתר"י כתוב פניצ"ו והכל אחד והוא מין שהוא זיין יותר משאר מיני קטניות וקמ"ל דאפ"ה מברכין על פתו שהכל כשאר קטניות:

(לה) מברך שהכל וכו' - וה"ה על תבשיל הנעשה מקמח שלהן וכדלקמיה:

(לו) משאר מיני קטניות - וה"ה מדוחן לפי מה שפסק המחבר מקודם דדוחן שוה לקטניות:

(לז) נשארו שלמים - לאו דוקא שלמים אלא כל שלא נתמעכו לגמרי שעדיין ניכר קצת תוארן וצורתן ברכתן בפה"א וע"כ מה שאנו קורין (רעצינ"ע קאש"ע) מברכין בפה"א [אחרונים]:

(לח) נתמעכו לגמרי - היינו דוקא שעשה תבשיל מקמח של קטניות שאין דרך אכילתן בכך או שמיעך אותן דרך כלי מנוקב שהן דקין מאד כקמח (או מה שנעשה מן רעצקע שאנו קורין מל"ך גרופי"ן) אבל כשבישל הקטניות שלמין ומיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך ועוד שממשן קיים ומברך בפה"א:

(לט) או שאינן וכו' - כמ"ש בסימן ר"ה ס"א:

(מ) מברך שהכל - ובדיעבד שבירך בפה"א כתב בח"א דיצא:

(מא) מברך במ"מ וכו' - כנ"ל בס"ב עי"ש:

(מב) מברך המוציא ובהמ"ז - דפת גמור הוא:

(מג) בכדי אכילת פרס - פרס הוא חצי ככר של עירוב י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה וכזית הוא חצי ביצה ומשערינן בו כל האיסורים שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אינו מצטרף למלקות ולחיוב חטאת וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן אין מצטרף השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס וא"כ אינו מברך בהמ"ז אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז:

(מד) בתחלה מברך המוציא וכו' - כדקי"ל לקמן בסימן ר"י דברכה ראשונה א"צ שיעור דאפילו על משהו יש לברך ברכה הראויה לאותו המין ומיני דגן חשיבי ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני כיון שנרגש טעמן:

(מה) טעם דגן - הלא"ה לא חשיבי ובטיל ומברך שהכל ובנ"ר:

(מו) ולבסוף וכו' - אפילו לא אכל רק כזית מהפת:

(מז) על המחיה - רבים מהאחרונים נתקשו בזה דלא מצינו כיוצא בזה בברכות דמתחלה המוציא ולבסוף על המחיה ועוד דמאי שנא מהא דכתב לענין בישול בקדרה דאין מברך לבסוף רק בנ"ר מחמת דאין בו כדי אכילת פרס וה"נ לענין פת ומחמת זה באמת הגיה הגר"א דצ"ל גם כאן ולבסוף בנ"ר והרבה אחרונים טרחו ליישב דברי השו"ע [עיין בא"ר ובמטה יהודה] ומחמת זה ראוי לירא שמים שלא יאכל פת כזה אלא בתוך הסעודה ומ"מ הנוהג כדברי השו"ע אין למחות בידו דכן סתמו הרבה אחרונים לדינא ודע עוד דה"ה אם בהפת היה מעורב קמח דגן כזית בכדי א"פ אלא שהוא לא אכל רק מקצת מהפת שלא היה שיעור כזית דגן מכל הזיתים שאכל ג"כ אינו מברך בהמ"ז אלא על המחיה לדעת השו"ע או בנ"ר לדעת הגר"א:

(מח) בקדירה - ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעוררים בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובות קמח בקמח דאינו מנכר כ"כ המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי א"פ ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית:

(מט) מברך תחלה במ"מ - וגם בזה בעינן דוקא שיהיה מנכר קצת טעם דגן דאם היה רק משהו בעלמא מקמח דגן ולא מנכר טעמו כלל בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל:

(נ) מעין שלש - נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה [ויש שאין אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה] ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י על הארץ ועל המחיה [ונקראת ברכה זו מעין שלש לפי שיש בה מעין ג' ברכות שבברכת המזון דהיינו נגד ברכת הזן אומרים כאן על המחיה או על הגפן או על העץ ונגד ברכה שניה שעל הארץ ועל המזון אומרים כאן ועל ארץ חמדה טובה וכו' ונגד ברכה ג' שהיא בונה ירושלים אומרים כאן ובנה ירושלים ונגד הטוב והמטיב שהיא ברכה ד' בברכת המזון אומרים ג"כ כי אתה ה' טוב ומטיב ואף ע"פ שיש בברכה זו מעין ד' ברכות נקראת מעין ג' לפי שעיקר בהמ"ז מן התורה הם רק ג' ברכות והטוב והמטיב הוא מדרבנן] ועל פירות אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו' ועל יין אומר על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו' ולענין חתימה דיין מבואר בסעיף הסמוך:

(נא) של פירות דחוצה לארץ - ר"ל כשהן משבעת המינים:

(נב) ועל הפירות - שאין יכול לומר פירותיה כיון שאינם מפירות של א"י ואפילו הובאו לא"י ואכלן שם כיון שגדלו בחו"ל [ע"ת וא"ר]:

(נג) על הארץ ועל פירותיה - שמשבח להש"י על נתינתו לנו את הארץ שמוציאה אותן פירות:

(נד) אוכל מפירות הארץ - ר"ל כשיודע שהם מפירות הארץ אבל בספק כגון בחו"ל הסמוכה לא"י יאמר על הפירות וה"ה כשאוכל בא"י ואינו יודע אם הם מפירות הארץ או שהובאו מחו"ל יברך ג"כ על הארץ ועל הפירות:

(נה) אינו חותם וכו' - דכמו בה' מיני דגן אומר בחתימתו על הארץ ועל המחיה וכן בפרי העץ אומר בחתימתו על הארץ ועל הפירות כן בפרי הגפן צריך ג"כ להזכיר ארץ בחתימה ומ"מ בדיעבד אם לא הזכיר ארץ כתב המ"א דיצא:

(נו) על הארץ ועל פה"ג וכו' - טעם המחבר משום דיש דעות בין הפוסקים יש מראשונים דס"ל דכמו בפתיחת הברכה מתחילין ביין על הגפן ועל פה"ג משום שבחו ועילויו כן צריך להזכיר שבחו גם בחתימת הברכה ויש מראשונים דס"ל דבחתימת הברכה די אם יזכיר סתם ועל הפירות ואין לשנות נוסחתו משארי ברכות ולכך סתם המחבר להורות דיכול לעשות כמו שירצה ועיין באחרונים דמשמע מהם דהמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. ומ"מ בדיעבד אם סיים על הארץ ועל הפירות בודאי יצא:

(נז) מזכירין בה - בין על מיני מזונות ובין על היין ועל פירות הארץ:

(נח) מעין המאורע - היינו קודם שאומר כי אתה ה' טוב ומטיב יאמר בשבת ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה וכן בר"ח יאמר וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה ובדיעבד אפילו לא הזכיר מעין המאורע יצא:

(נט) אבל לא וכו' - דהא אפילו בבהמ"ז אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא וכאן ליכא מנהג כלל ע"ז [הגר"א]:

(ס) ויקדים המחיה - לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שג"כ חשוב ויש לו ברכה בפרטיות:

(סא) ועל פה"ג ועל הפירות - במ"א מצדד שלא לומר רק ועל הפירות וכן משמע בביאור הגר"א ומנהג העולם כהשו"ע וברכה שא"צ לא שייך כאן דאין מוסיף שם א"כ אין קפידא שיאמר פה"ג ופירות ועכ"פ בדיעבד אם לא אמר פה"ג בודאי אין חוזר [ח"א]:

(סב) שגם הם וכו' - הא לא"ה אין ברכה מעין ג' פוטרת בנ"ר וכן להיפך [אחרונים]:

(סג) פרי העץ הם - פי' אלא שמפני שאין חשובין כ"כ לא קבעו עליהן ברכה זו ועכשיו שמברך בלא"ה ברכה זו פוטרת ודוקא אם אכל תפוחים עצמן אבל סחטן ושתה מימיהן אינו נפטר בברכת על העץ דלאו פרי הוא כלל:

(סד) ושתה יין - ואפילו להפוסקים שסוברין דבחתימה שבברכת היין מסיים על הארץ ועל הפירות כנ"ל בסעיף י"א מ"מ כיון דפתיחה הוא מזכיר רק גפן אין תפוחים בכלל ואינו יוצא [מ"א] ויש מאחרונים שכתבו דאם סיים בברכת היין על הארץ ועל הפירות אפשר דיוצא גם על התפוחים. וע"כ יש ליזהר היכא שאוכל תפוחים ושותה יין שיברך תחלה בנ"ר על התפוחים או שיסיים בברכת היין על הארץ ועל פה"ג:

(סה) וכ"ש אם אכל בשר וכו' - טעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ:

(סו) וה"ה אם וכו' - עיין לקמן בסימן רי"א לענין עיקר וטפל מה שכתבנו שם:

(סז) לברך עליהם בפה"ע - דלא תימא דענבים נמי פה"ג נינהו ויפטרו בדיעבד בברכת היין קמ"ל דלא:

(סח) צריך להזכיר על וכו' - ור"ל דלא תימא דיוצא בברכת על הגפן שמברך על היין אלא צריך להזכיר ג"כ על העץ ויכלול עם ברכת הגפן בברכה אחת וכנ"ל בסי"ב:

(סט) אם בדיעבד וכו' - וה"ה אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים דיצא כמ"ש סימן ר"ו ס"ב עי"ש [אחרונים. וע"ש במ"ב מה שכתבנו בזה וה"ה לעניננו]. ואינו דומה לסי"ד דהתם לא כוון בפירוש בברכת פה"ג לפטור הענבים לכן אמרינן דממילא לא מיפטרי דלכתחלה יש לו לברך על כל אחד ברכה מיוחדת:

(ע) על הענבים בפה"ג וכו' - ואם בירך על היין בורא פה"ע יש דעות בין הפוסקים יש אומרים דיצא בדיעבד וי"א דלא יצא וספק ברכות להקל:

(עא) ומים - וה"ה כל מיני משקין אף החשובים ביותר:

(עב) אין לו לברך וכו' - מיירי כשקבע על היין ואז פוטר אפילו לא היו המשקין לפניו בשעת ברכה או דמיירי שהיו המשקין לפניו בשעת ברכה ואז פוטר אפילו לא שתה רק כוס אחד אבל אם לא קבע וגם לא היו המשקין לפניו בשעת ברכה אז צריך לברך על המשקין לאחריהם כשם שצריך לברך עליהם לפניהם וכמבואר לעיל בסי' קע"ד במ"ב סק"ג ע"ש:

(עג) שברכת היין פוטרתן וכו' - ואפילו אם אירע שהביאו המשקין אחר שנמלך והסיח דעתו משתיית היין דאז בודאי צריך לברך ברכה ראשונה על המשקין [דלא עדיף מיין גופא] אפ"ה א"צ לברך בנ"ר כיון שקבע מתחלה על היין נטפל הכל ליין ונפטר בברכתו:

(עד) שאם אכל וכו' - ר"ל שלא בתוך הסעודה דאלו בתוך הסעודה אפילו קודם בהמ"ז ודאי ג' ברכות פוטרן:

(עה) דייסא - וה"ה שאר מיני תבשילין שהם מה' מיני דגן ואף דכל זה הוא זיין יותר מתמרים אפ"ה כיון דאית להו עילויא אחרינא בפת שפת נעשית עיקר ממיני דגן לא שייך ברכת שלשה כ"א בפת. ודע דלדינא הסכימו כמה אחרונים שלא כדעת המחבר אלא דדייסא וכן כל שהוא ממיני דגן בדיעבד בהמ"ז פוטרתן דכיון דהוא זיין לא גריעא מתמרים [וכ"ש בפת כיסנין דודאי בהמ"ז פוטרתן]:

(עו) אבל ביין וכו' - ר"ל אפילו כששתה שלא בתוך הסעודה גם כן בדיעבד פוטרו כשבירך עליו ברכת המזון והטעם משום דיין זיין וסועד הלב כמו לחם ועיין בה"ל:

(עז) על התמרי' - דתמרים נמי זיין כעין מיני דגן ושייך בהו בדיעבד בהמ"ז משא"כ שאר פירות אפי' מז' המינים אפי' בדיעבד אין יוצא בבהמ"ז:

(עח) אלא ברכת הזן וכו' - אע"ג שאין בו מעין שלש מ"מ כיון שכבר גמר הזן את הכל שוב אין יכול לומר הברכות הנותרות שלא נתקנו לכתחלה על היין והתמרים:

(עט) ואם נזכר וכו' - דלכתחלה הלא בודאי יש לו לברך ברכה שיכלול מעין שלש כדין:

(פ) ודבר שברכתו וכו' - ומיירי שיין אין לו [דאי יש לו הלא יכול להוציא עצמו מספק דיברך על היין בפה"ג ועל מין אחר בנ"ר ויצא ממ"נ] ורוצה ליקח דבר אחר שברכתו ג"כ מעין שלש ויכלול ג"כ באמצע ברכה מספק על הגפן וכו' וכמו בסי"ב והטעם דאסור דשמא ברכתו בנ"ר ואין שייך פה שם גפן כלל ומוטב שלא להזכיר כלל ומ"מ אם יש לו על איזה דבר לברך בנ"ר יברך דשמא ברכתו בנ"ר ומה שיוכל לתקן יתקן:

(פא) ויכלול עמו וכו' - ואם אכל פרי עץ ואינו יודע אם הוא משבעת המינים ואין לו פרי אחר שהוא משבעת המינים להוציאו בברכת מעין שלש כתב המ"א דיוכל ליקח יין וה"ה אחד מה' מיני דגן שברכתו ג"כ מעין שלש ויוסיף לכלול בהברכה על העץ ועל פרי העץ ויצא ממ"נ דאף אם הפרי זו אינה משבעת המינים שייך לומר עליה פרי העץ וכנ"ל בסי"ג:

(פב) מספק - ודעת הט"ז והסכימו אתו כמה אחרונים לדינא דלא אמרינן סברא זו רק לענין לכתחלה דהיינו שישתה משקה זו ויסמוך לענין ברכה אחרונה על סמך שיכלול אח"כ בתוכה שום תוספת אבל לענין דיעבד דהיינו שכבר שתה משקה שיש לו ספק מוטב שיכלול בתוכה ממה שישאר בלי ברכה אחרונה כלל:

(א) אין מחזירין אותו - זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות:

(ב) וי"א שאם לקח וכו' - וכן הלכה [אחרונים]:

(ג) על דעת וכו' - היינו אע"ג דבשעה שהזכיר שם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה דעתו על ברכה שאינה ראויה לאותו המין כלל אפ"ה כיון שחתימת הברכה הזכיר בפיו כהוגן יצא בדיעבד:

(ד) שהרי אף אם סיים - ונמצא שאף לפי מחשבתו היתה ברכה הראויה לאותו המין:

(ה) ובירך בא"י וכו' - היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ"ה כיון שעקר תוך כ"ד וסיים כהוגן יצא:

(ו) ותוך כדי דיבור - אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך. ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ"ז שהוא דאורייתא אם אירע כה"ג כגון שאכל לחם וטעה וסבר שאכל פירות והתחיל לברך בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ונזכר שהוא לחם וסיים הזן את העולם וכו' כהוגן צריך לחזור ולברך ודוקא באופן זה שציירנו אבל אם טעה וסבר על הלחם שאכל שהוא אחד מחמשת המינים והתחיל לברך בא"י אמ"ה על המחיה ונזכר יכול לסיים הזן את העולם כולו וכו' ויצא דמחיה נמי מזון הוא. כתבו האחרונים מי שאומר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר שצריך להקדים בשמים וסיים בורא מיני בשמים יצא ידי בשמים וחוזר ומברך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש ודוקא כשנתכוין בשעת הזכרת שם ומלכות על הבשמים שנקט בידו ונכשל בלשונו ואמר בורא מאורי האש אבל כשנתכוין על האש יצא ידי ברכת מאורי האש ואח"כ מברך ברכה אחרת על הבשמים דהא על האש ג"כ צריך לברך והסדר אינו מעכב. ולענין ברכת השחר אם טעה בפוקח עורים ומלביש ערומים וכדומה נתברר לעיל בסימן מ"ו במ"ב סק"כ עי"ש:

(ז) ובירך בפה"ג - וכונתו היתה להוציא גם האחרים בברכתו:

(ח) דהא דעתו היה וכו' - אמר שני טעמים לפטור אחד כיון שדעתו לשתות שאר יין ואפילו לא היה אז אותו היין לפניו והביאו לו אח"כ חל הברכה עליהם [ואף דכוס זה היה מים והתחיל לשתותו אפ"ה לא מקרי הפסק כיון שלא הפסיק בדיבור בינתים] ואפילו לא היה דעתו בהדיא לשתות יותר ורק בסתמא כיון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות היין שלפניהם נמצא שלא היתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות שאר יין. והנה הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן ר"ו ס"ג בהגהה שס"ל שם דהיכא שלא היה דעתו בהדיא ורק בסתמא צריך לחזור ולברך ולכן בעניננו נמי כתב דהא דעתו וכו' אבל לפמש"כ שם במ"ב ובה"ל דיש כמה פוסקים שסוברין דאפילו בסתמא כל שהיו לפניו על השלחן בשעת ברכה ממילא חל הברכה על כולם ואין צריך לחזור ולברך כשנשפך הכוס שבירך עליו א"כ ה"ה בעניננו כשנמצא מים ושותה כוס אחר יין שהיה לפניו בכל גווני א"צ לחזור ולברך:

(ט) כל הברכות וכו' - משום שהן מד"ס וספיקא דרבנן לקולא ועיין לעיל סימן קס"ז ס"ט במ"ב:

(י) חוץ מבהמ"ז - והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה ועיין לעיל קפ"ד ס"ד במ"ב. והנה מהמחבר משמע שסתם כהרמב"ם וסמ"ג שסוברין דברכה מעין שלש שמברכין על שבעת המינים הוא מדרבנן אבל באמת יש הרבה ראשונים שסוברין שהוא מדאורייתא וע"כ כתבו האחרונים דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא עי"ז גם הספק שלו ועיין בפמ"ג שמצדד דאם אין לו מאותו המין יקח ממין אחר שהוא משבעת המינין כגון שאכל פרי עץ יקח מיני מזונות ויכלול בהברכה:

(יא) של תורה - ועיין בסימן מ"ז במ"ב סק"א מ"ש לענין ברכת התורה אם נסתפק:

(א) האוכל - כל האוכלין מצטרפין לכזית לברך עליהן ברכה אחרונה הראויה להן אם משבעת המינין ברכה מעין ג' אם שלא מזיי"ן מינים לענין בנ"ר. אכל חצי זית משבעת המינין וחצי זית אחר מברך אחריהן בורא נ"ר וה"ה כשאכל חצי זית פת וחצי זית מדבר שמברכין בנ"ר מברך בנ"ר וכל המשקין מצטרפין לרביעית האוכל והשותה [דהיינו שאכל פחות מכזית ושתה פחות מרביעית] אין מצטרף אפי' לענין בנ"ר. ציר שע"ג ירק מצטרף לכזית דכל אכשורי אוכלא [משקה הבא למתק אוכל] אוכלא הוא וה"ה בפת השרוי במשקה או ביין או ברוטב אבל אם אכל הפת עם הרוטב בלא טבול אין מצטרף אך אם היה הרוטב של המאכל מדברים שמברכין עליהן כמו על המאכל [ומבואר בסימן ר"ה] אפשר דמצטרף הרוטב להמאכל וצ"ע [ח"א]. אכל הכזית מעט ונשתהה הרבה באכילתו אם יש מתחלת האכילה עד סוף האכילה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף [ושיעור פרס עיין לקמן סימן תרי"ב שיש דעות אי ג' ביצים או ד' ביצים והכא מסתברא דאין מצטרף אפילו רק בכדי ג' ביצים דשיעור כזית אפילו בפת לענין בהמ"ז הוא רק דרבנן וכן משמע מח"א]. וכתב הפמ"ג דכ"ז הוא רק לענין שיעור כזית אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה חייב אף שאכל מעט דהא עכ"פ ושבעת קרינן ביה. היה פת סופגנין שנתפח עד שאין האוירים שבו נרגשים האוכל כזית ממנו כמות שהוא אינו מברך דלפי האמת לא אכל כזית וכן אם היה כזית ונצטמק ונתמעט בשיעורו אין מברכין אחריו אלא א"כ דחזר ונתפח [אחרונים]. ולענין שתיית רביעית אם שתה והפסיק מעט וחזר ושתה עד שהשלים לרביעית יש אומרים דאינו מצטרף וי"א דמצטרף אם לא ששהה מתחלת השתיה עד סוף השתיה יותר מכדי אכילת פרס [מלקמן בסימן תרי"ב ס"י] והגר"א הסכים שם בביאורו דהלכה כדעה זו השניה. והנה לענין שתיית טה"ע וקאפ"ע שהדרך לשתותו כשהוא חם וקשה לשתותו בלא הפסק כדרך שאר משקין כ"א מעט יש מחלוקת רבה בין הפוסקים אם צריך לברך ברכה אחרונה לדעה ראשונה הנ"ל ובמחצית השקל ובח"א מצדדים שלא לברך וכ"כ בדה"ח וכן הוא מנהג העולם. ואנשי מעשה נוהגין שלבסוף שתייתן מניחין כדי שיעור רביעית שיצטנן מעט כדי שיוכל לשתות רביעית בלא הפסק ולברך ברכה אחרונה וטוב לעשות כן כדי לצאת אליבא דכו"ע ובפרט לדעת הגר"א הנ"ל דפסק כדעה שניה דהשיעור הוא כדי אכילת פרס לענין צירוף גם בשתיה בודאי נכון לעשות כן. אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר מיד דבודאי צריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת יש לעיין אם חזר ואכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס אם מצטרף דאולי כיון שהלך לחוץ הוי כמו היסח הדעת ועיין במ"א דמצדד דמצטרף:

(ב) פחות מרביעית - ושיעור רביעית וכזית עיין לעיל בסימן רע"א סקס"ח במ"ב ובה"ל שם ולקמן בסימן תפ"ו במ"ב ובה"ל:

(ג) מברך תחלה - ואפי' על כל שהוא בין מדבר אוכל בין ממשקה דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה:

(ד) ולאחריו וכו' - דבפת הלא כתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' ואין אכילה בכל התורה פחותה מכזית ובשאר דברים כשתקנו חז"ל ברכה אחרונה כעין זה תקנו ובמשקין נמי מדאשכחן בעלמא לענין שתיית משקין אסורין דחיובו ברביעית הכא נמי כשתקנו ברכה אחרונה במשקה בשיעור זה תקנו:

(ה) גרגיר של ענב - וה"ה יגד"ע אחת או קטנית אחת [א"ר וש"א]:

(ו) שמברכין לאחריו - מפני חשיבותיה ואם נתרסקה קודם אכילה לא מקרי בריה [ע"ת]:

(ז) כמות שהוא - דהיינו עם הגרעין ואפילו אם הגרעין אינו ראוי לאכול כלל כיון שעכ"פ בלע כולו:

(ח) אבל אם לקח וכו' - וכ"ש אם נחתך מעט מהפרי גופא. ואם נפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ג"כ נראה שעי"ז נתבטל ממנו שם בריה:

(ט) הגרעין - ולא מבעיא אם הגרעינין ראוי ג"כ לאכלן בודאי ע"י חסרונן נתבטל שם בריה מהפרי ואפילו אם היו מהמינין שאין ראוי לאכול אותן כלל ג"כ נתבטל הפרי מתורת בריה עי"ז. ואם נמצא בתוך הגרעין גופא דבר שראוי לאכול ואכל מה שבתוך הגרעין וזרק קליפתו הקשה (כעין פלוימי"ן שלנו) דעת המ"א וא"ר דזה ג"כ הוי בכלל בריה אחרי שעכ"פ אכל מה שראוי לאכול ממנו:

(י) של יין - וה"ה שאר משקין:

(יא) על כזית - דהוא שליש רביעית דאפשר דלענין משקה ג"כ משערינן כמו באכילה בכזית:

(יב) אלא פחות וכו' - ובדיעבד אם שתה כזית ואין לו רביעית טוב ליזהר שלא ישתה עד רוב רביעית וכ"ש שלא ישתה כשיעור ביצה שהוא שני חלקי רביעית די"א דעל שעורים אלו יש לברך ברכה אחרונה ועיין לעיל סימן ק"ץ סקי"ד מה שכתבנו שם:

(יג) הטועם וכו' - דאע"ג דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה אפילו כל שהוא בין באכילה בין בשתיה היינו כשמכוין לאכול ולשתות אבל הכא שאין כונתו אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין א"צ ברכה לא לפניה ולא לאחריה ואפילו אם הוא אוכל קצת מהמאכל אחר הבישול [שאין ביכלתו לתקן אז המאכל] ורק לידע אם הוא טוב ג"כ מצדדים הא"ר והפמ"ג דגם זהו בכלל טעימה אחרי שאין כונתו לשם אכילה:

(יד) עד רביעית - ועד בכלל אבל יתר מרביעית כיון שהוא הנאה יתירה חשיב כמו שמתכוין לאכילה. ועיין במ"א שכתב דעד רביעית דשרי היינו אפילו לטעום מהרבה קדירות ומיהו אם כונתו לאכול מעט אסור לעשות הרבה פעמים דהו"ל אכילה מעלייתא. ולענין טעימה איזה דבר אוכל לידע אם הוא טוב מצדדים האחרונים דשיעורו הוא רק עד כזית. ודע דאף שבשו"ע כתב אין צריך לברך ממילא אסור לברך דהו"ל ברכה לבטלה [אחרונים]:

(טו) ואפילו אם הוא בולעו - ואם הוא פולט מותר אפילו ביותר מרביעית בלי ברכה גם לדעה זו:

(טז) טעון ברכה - אפילו בכל שהוא כיון שיש לו הנאת מעיו:

(יז) כשחוזר ופולט - דבזה התירו כשכונתו רק לטעימה בעלמא כיון שאין לו רק הנאת החיך מהתבשיל שטעם או מהאוכל שלעס. ואותן שנותנין עשב שקורין טאב"ק לתוך שפופרת ומדליקין אותו ושואבין העשן בפיהם נסתפק המ"א בזה אי הוי כטועם ופולט והאחרונים החליטו בפשיטות שאין לברך על עישון הטאב"ק הזה:

(יח) ואז אפילו וכו' - וע"כ הלועס לתינוק כיון שאינו בולע אפילו להרבה א"צ ברכה:

(יט) וספק ברכות להקל - היינו באפילו אם הוא בולע לא יברך כיון שאין כונתו לאכילה וכסברא הראשונה. והנה המ"א חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דבבולע לכו"ע חייב לברך אבל כמה אחרונים החליטו עם פסק הרמ"א דהוא ספק ברכה ולא יברך ולכתחלה טוב ליזהר הרוצה לבלוע שיתכוין ליהנות ממנו בתורת אכילה ויברך עליו [ח"א]:

הנה מפני שהסימן הזה רבו פרטיו ע"כ אכתוב לו הקדמה קצרה. והוא. תנן [ברכות מ"א] היו לפניו הרבה מינין ר' יהודה אומר אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהן שירצה ואיתא בגמרא אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות [כגון זית ותפוח] דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף וחכמים אומרים חביב עדיף אבל כשאין ברכותיהן שוות כגון צנון וזית ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז והנה יש דעות בפוסקים דרוב מהן פסקו כר"י דמין שבעה עדיף [וזהו מה שכתוב בס"א] ויש שפסקו כחכמים [וזהו דעת הרמב"ם המובא בס"ב] וגם באין ברכותיהן שוות יש דעות בפוסקים יש אומרים דכונת עולא מה שאמר ד"ה מברך ע"ז וחוזר ומברך ע"ז היינו דכיון שאין ברכותיהן שוות ואין אחד פוטר חבירו לא שייכי זה לזה כלל ויוכל לברך תחלה על צנון בפה"א אף שהזית הוא מין שבעה וגם חביב עליו וי"א דכונת עולא דלד"ה יכול לברך על איזה שירצה תחלה ומסתמא יברך ממילא על החביב אצלו ואלו שתי הדעות נזכרים ג"כ בסעיף א'. גם מבואר שם בס"א וב' מה נקרא חביב אם הרגיל להיות תמיד חביב אצלו או מה שהוא אצלו עתה חביב ומתאוה לו. כל הקודם בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו' המדבר שם משבחה של ארץ ישראל הוא מוקדם לברכה אפילו השני חביב עליו יותר ומ"מ זית הוא קודם לגפן משום דחזינן שחלק הכתוב וכתב ארץ פעם שני [ארץ זית שמן ודבש] ונמצא דזית הוא ראשון סמוך לארץ בתרא וגפן הוא רק שלישי לארץ קמא. בפה"ע ובפה"א קודמין לשהכל ויתר הפרטים יבואר הכל בפנים:

(א) היו לפניו וכו' - ודוקא שגם דעתו היה לאכול מכולם הא אם אין כולם לפניו או שאין דעתו לאכול מכולם אין שייך בזה דין קדימה:

(ב) ברכותיהם שוות ויש ביניהם וכו' - כגון ענבים ותפוחים:

(ג) ממין שבעה - ר"ל שנשתבחה ארץ ישראל בהן דכתיב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [זית שמן הוא ד"א זית שעושה שמן. ודבש היינו תמרים שעושין מהן דבש]:

(ד) מקדים מין שבעה - ואפילו הוא חצי פרי והשאר הם שלמים. ואם שניהם ממין אחד משבעת המינים או ששניהם אינם מין שבעה מקדים השלם ואפילו אם החצי חביב יותר שלם עדיף:

(ה) אע"פ וכו' - דמעלת מין שבעה עדיף:

(ו) מקדים החביב - היינו שרגיל להיות תמיד חביב עליו וכדלקמיה:

(ז) ואם אין וכו' - דכיון דאין אחד פוטר חבירו בברכתו אין שייך כאן שום מעלה בהקדמתו ואיזה שירצה יברך עליו ואוכל קודם [הרא"ש]:

(ח) כגון צנון וזית - דוקא בזה דברכת הצנון בפה"א אבל אם היה דבר שברכתו שהכל בודאי מברך על הזית תחלה וכדלקמיה בס"ג:

(ט) וי"א וכו' - ס"ל דגם בזה שייך מעלת הקדימה לברך על מין אחד תחלה אלא דס"ל דלא מקדמינן בזה מין שבעה אלא החביב לו יותר יקדימנו לברך עליו ולאכול תחלה אכן אם שני המינים חביבים אצלו בשוה אז מברך על מין שבעה תחלה ועיין מש"כ במ"ב סקכ"ז בשם הגר"א ועיין בה"ל מש"כ בשם האחרונים דעיקר כי"א הזה שהוא דעת רוב הפוסקים [וגם דאפילו לדעה הראשונה שס"ל דמברך על איזה שירצה מ"מ הלא הברירה היא בידו]:

(י) המין שרגיל וכו' - ומשמע מדברי הפוסקים דיתנהג כך יברך על המין שרגיל להיות תמיד חביב עליו ויטעום קצת ממנו ואח"כ יאכל המין שחפץ עכשיו לאכלו ואחר גמר אכילתו יחזור לאכול המין הראשון:

(יא) אפילו אם עתה וכו' - ומ"מ המברך על מה שחביב עתה בעיניו ג"כ יש לו על מי לסמוך דיש פוסקים שסוברים דחביב נקרא מה שהוא חביב עליו עכשיו [ט"ז]:

(יב) מקדים החביב - פליג על דעה ראשונה וס"ל דחביב עדיף לעולם ואף דברכותן שוות ויש בהם מין שבעה חביב קודם לברך עליו:

(יג) באותה שעה - גם בזה פליג על דעה ראשונה וס"ל דאינו נקרא חביב מה שחביב עליו תמיד אלא מה שחביב עליו באותה שעה. ומשמע מסתימת המחבר דהעיקר כדעה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים:

(יד) בפה"ע קודמת - ואפילו מין השני חביב עליו [מ"א וש"א]:

(טו) שהיא חשובה וכו' - פי' דברכת בפה"ע מבוררת טפי על איזה מברך וחשובה היא מברכת שהכל שאינה רק ברכה כוללת לכל המינים:

(טז) וכן בפה"א - חשובה נמי משהכל דמברר בהברכה רק מיני פה"א משא"כ שהכל דכוללת הכל. וע"כ כשמביאים לפניו יי"ש עם מרקחת יברך על המרקחת תחלה אף שהיי"ש חביב עליו יותר [אחרונים]:

(יז) איזה מהם וכו' - ואין תלוי כלל בחביב לדעה הראשונה שבס"א דהא אין ברכותיהן שוות ולי"א שם מיירי הכא ששניהם חביבים עליו בשוה:

(יח) וי"א שבפה"ע קודם - והסכימו האחרונים דנכון לנהוג כי"א הזה אם שניהם שוים בחביבות אכן אם פה"א חביב עליו יותר מברך על החביב כנ"ל בס"א וכן אם פה"א הוא מין שבעה כגון קליות של חטים ותפוח או אחד משבעת המינים יש לו לברך תחלה על החטה שהוא מין שבעה וקודמת בפסוק:

(יט) כל הקודם וכו' - דמקרא זה חושב המינים שנשתבחה בהן א"י וכל המוקדם בפסוק הוא יותר חשוב מהמאוחר לפיכך הוא קודם לברכה וחטה ושעורה דקרא דקודמין לשארי המינים הוא דוקא שעשה מהן תבשיל להרבה פוסקים וכדלקמיה בס"ה:

(כ) קודם לברכה - אף כשהמין השני הוא חביב יותר. וכתבו האחרונים דחשיבות מין שבעה להקדים ראשון לשני הוא רק כשנגמר הפרי אבל אם לא נגמר כגון זית קודם שגדל הנץ אף שהוא ראשון לארץ בתרא חשוב יותר המאוחר ממנו דמה שנשתבחה בהן א"י הוא רק בגמר פרי וכן כל כה"ג:

(כא) וארץ בתרא - דכן הוא סדר המקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ומארץ שבאמצע הוי התחלת סדר וכל הסמיך לו חשוב יותר מהמאוחר שבארץ קמא:

(כב) תמרים קודמין - דדבש שבקרא הוא תמרים שיוצא מהן דבש [ב"י]:

(כג) תחלה - היינו אפילו לזיתים שהיא ראשונה לארץ בתרא:

(כד) היא חשובה - שגם ברכת בורא מיני מזונות היא ברכה מבוררת כמו ברכת היין והרי היא קודמת ליין בקרא. ונקט הרמ"א מחמשת מיני דגן להשמיענו דאף כוסמין ושבולת שועל ושיפון מזון הנעשה מהן ג"כ קודמין ליין דהם ג"כ בכלל חטים ושעורים:

(כה) לאחר ששוה וכו' - מלשון זה משמע דחטים ושעורים דקודמין הוא רק מהשוה להן בסמיכה לארץ כמו חטים לזיתים ושעורים לדבש [שהוא תמרים] אבל שעורים [היינו מזון הנעשה מהן כמו שמפרש בסעיף ה'] לזיתים לא אבל הלבוש כתב דברכת במ"מ היא קודמת לכל וכן הסכימו הרבה אחרונים:

(כו) תבשיל או פת - והם קודמים לשארי מינים אף אם הם חביבים אצלו יותר:

(כז) אינה קודמת וכו' - אלא בפה"ע תקדים ומשמע במ"א דדוקא אם הפה"ע חביב יותר אצלו אז הוא קודם אף שהוא מאוחר בקרא אבל אם שניהם חביבים בשוה חטה קודמת אכן בביאור הגר"א משמע דלפי מה שמבואר לעיל בס"א דהיכא שאין ברכותיהן שוות לא אזלינן כלל בתר מין שבעה ה"ה הכא לא אזלינן כלל בתר מוקדם ועל איזה שירצה יברך תחלה. ומ"מ אם החטה חביבה יותר אצלו מסתברא דיברך עליה תחלה דגם שם הלכה כהי"א דחביב קודם כמש"כ שם:

(כח) קודמת לברכת במ"מ - פי' כגון שיש שלחן ערוך לפניו לאכול פת וגם רוצה לאכול לחמניות דברכתן במ"מ ואפילו כשאוכלן בתוך הסעודה [כגון שבלילתן רכה ואוכלן לתענוג ולא לשובע וכדלעיל בסימן קס"ח ס"ח] מצוה שיטול ידיו ויברך המוציא תחלה על הפת דברכת המוציא חשובה ואח"כ יברך במ"מ על הלחמניות דאי מיירי בשאר תבשילין בלאו טעמא דברכת המוציא חשובה צריך לברך תחלה על הפת ולפטור ממילא את התבשיל דאי יברך תחלה על התבשיל נמצא גורם ברכה שא"צ ואסור [מ"א]:

(כט) שהדבר השני חשוב - כגון שהלחם משעורים והמזונות מחטים [אחרונים] וה"ה כל כה"ג שהדבר השני הוא חשוב בעצם יותר מהדבר הראשון:

(ל) או חביב עליו - ר"ל שבאמת אינו חשוב יותר מהראשון אך בעיניו הוא חביב יותר. ופשוט דה"ה אם הוא חביב וחשוב ביחד:

(לא) אם אינו רוצה - ואפילו רוצה לאכול משניהם אך שלא הביאו עדיין החביב לפניו א"צ להמתין:

(לב) ובלבד שיהא דעתו וכו' - ואפילו היו שניהם לפניו בשעת ברכה בעינן שיתכוין לו בפירוש לפוטרו דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא בכונה אבל אם בירך על החשוב פוטר את שאינו חשוב אפילו לא נתכוין בפירוש לפוטרו כיון שהיה מונח לפניו על השלחן בשעת ברכה ואם הביאו לו אחר שכבר כלה המין הראשון צריך לחזור ולברך ואם הביאו לו אחר שבירך אבל עדיין לא כלה אכילתו יש דעות בפוסקים וספק ברכות להקל [כ"ז מבואר בסימן ר"ו עי"ש באחרונים ובמ"ב סקכ"ב] ולכתחלה מבואר שם ברמ"א דיש ליזהר לכוין לפטור את אשר יביאו לו אח"כ:

(לג) עליו בברכתו - ואם היה מונח לפניו אתרוג וזית אף דאתרוג היה חביב עליו יותר קיי"ל לעיל בס"א דמברך על הזית שהוא ממין שבעה ונפטר ממילא אף בסתמא האתרוג ואם הוא בירך על האתרוג בסתמא לא נפטר הזית [ב"י בשם רשב"א] ומ"מ לפי מה שהבאנו שם בבה"ל הרבה ראשונים דס"ל ג"כ כדעת הרמב"ם המובא שם בס"ב דחביב עדיף אף לגבי מין שבעה נהי דלכתחלה בודאי טוב לנהוג כדעה הראשונה שהיא סתמית ולברך על הזית מ"מ בדיעבד שבירך על החביב כדעת הרמב"ם וסייעתו לכאורה בודאי לא יחזור ויברך על הזית דלשיטתם היא ברכה לבטלה וכבר כתב שם הט"ז דמאן דעביד כרמב"ם ג"כ שפיר עביד. ויותר נ"ל דאפילו אם הוא מברך על הזית טוב שיכוין בהדיא לפטור גם האתרוג אחרי דהאתרוג חביב לו יותר ולדעת הרמב"ם וסייעתו אינו יוצא בזה ממילא על האתרוג וכן כל כה"ג היכא שיש דעות בפוסקים על איזה דבר יברך בתחלה יהיה זהיר בשעת ברכה לכוין לפטור שניהם דבלא"ה יש חשש דאוכל המין השני בלא ברכה:

(לד) ואיהו לאו ממין שבעה - אע"ג דכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורים מ"מ כיון דאין נזכרין בהדיא בקרא אין בהם חשיבות מין שבעה כ"כ כמו המפורשים בהדיא בקרא:

(לה) דעבדי מינייהו פת - וגם הם בכלל חטה ושעורה דקרא עכ"פ [דחטה ושעורה קודמין לגפן ותאנה ורמון] וכתב המ"א דדוקא הני דחשיב כאן אבל זיתים עם תבשיל של שבולת שועל זיתים קודמין משום דמוקדמין בקרא אבל כמה אחרונים חלקו ע"ז וכנ"ל בס"ק כ"ה עי"ש. ועתה נבוא לבאר סדר המעלות בקצרה. וכל המאוחר מחבירו הוא גרוע מחבירו. המוציא [אפילו מפת של שבולת שועל ושיפון]. במ"מ על מעשה קדרה דחטים. במ"מ על מעשה קדירה דשעורים. במ"מ על מעשה קדרה דשיבולת שועל ושיפון שהוא ג"כ מין שעורים [ובמ"מ דשעורים כיון דשעורה מפורש בקרא קודם להן ואפילו לכוסמין שהוא מין חטים הוא ג"כ קודם]. בפה"ג. זיתים. תמרים. וענבים. תאנה. ורמון. בפה"ע ופה"א. שהכל. ובכל אלו אין משגיחין על החביב כלל דמי שהוא מאוחר מחבירו אפילו הוא חביב יותר כגון שהיה חביב לו השהכל אפ"ה הפה"א קודם לו וכן בכל הנ"ל. בפה"ע ובפה"א אזלינן בתר החביב אפילו השני מין זיי"ן. היו שניהם חביבין אזלינן בתר מין זיי"ן. ואם אחד מהן מוקדם בפסוק כגון שכוסס קליות חטה דברכתו בפה"א ואוכל זית יקדים חטה דהוא קודם בקרא כ"כ המ"א והגר"א פליג ע"ז וכמו שכתבנו לעיל בסקכ"ז עי"ש. שניהם אינן מין זיי"ן יש להקדים פה"ע אם שוים בחביבות הא לא"ה חביב קודם וכנ"ל. וכן שניהם פה"א או שניהם שהכל אזלינן בתר חביב. והנה מה נקרא חביב אנן בני אשכנז נמשכין אחר הרא"ש וסייעתו שהוא המין הרגיל להיות חביב אצלו כמ"ש בס"א ואם שניהם חביבים אצלו אזלינן אחר איזה שחפץ עתה כמ"ש בס"ב לרמב"ם. ברכת אכילה ושתיה אפילו ברכת שהכל קודמת לברכת הריח:

(א) אם העיקר מעורב - כגון כל תערובות שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר כמ"ש סימן ר"ח ס"ז ואפילו כל מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן וע"כ בפורים שמרקחין שומשמין בדבש ומערבין בהם פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פרי האדמה ומיהו כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר"ד סי"ב ובמש"כ שם. ודע דבחמשת מיני דגן קי"ל לעיל בסי' ר"ח דאם מעורבין עם שאר מינים אפילו הם המיעוט כל שניתן בהתבשיל לטעם אזלינן בתרייהו ומברך עליהם במ"מ לבד ונפטר תערובות הרוב מפני שמיני דגן נחשבין לעיקר תמיד אך בלבד אם יש בהם ממש אבל אם עירב קמח במים הרבה כ"כ עד שהוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך שהכל:

(ב) כל אחד לבדו - בין שאוכל העיקר והטפל בבת אחת בין שאוכל העיקר תחלה והטפל אח"כ וכדלקמיה:

(ג) שאוכל דג מליח - כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ אע"פ שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]:

(ד) כיון שהוא טפל - ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים] אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית. האנוס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק שתית היין ששתה מקודם א"צ לברך עליהן דהן טפלין להיין וברכת היין פוטרתן וה"ה כששתה שאר משקין תוך הסעודה ואוכל אח"כ אנוס"י למתק השתיה א"צ ברכה משום דברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס"י למשקה:

(ה) ואח"כ מברך על העיקר - עיין במ"א ובביאור הגר"א שהקשו כמה קושיות ע"ז ומסיק המ"א לדינא דאין חילוק בזה וגם בא"ר הביא בשם בה"ג וכלבו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב עליו מברך על העיקר לבד והטעם דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מ"מ עתה איננו אוכלו רק בשביל העיקר שבשבילו הותחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. וע"ש עוד דכל זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד ובפרט כשברכותיהן שוות או שאוכלן ביחד בודאי מברך על העיקר לבד. מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש ולענין נטילת ידים עיין לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו. וה"ה כשרוצה לאכול שאר דברים אינו מותר רק כשרוצה לאכול רק מעט כדי להפיג המרירות אז הוי טפל אבל כשרוצה לאכול יותר מזה אין שייך שם טפל כלל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם כדי לסעוד הלב וכתבו האחרונים בשם השל"ה דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב דאז צריך לברך המוציא ונט"י. ומי ששורה אחר גמר אכילתו מעט פת ביי"ש לעכל המאכל יש לברך על היי"ש דעיקר כוונתו אז על היי"ש כדי לעכל ואין שייך להסעודה ורק מפני שחזק לו לשתותו שורה בו פת להפיג קצת מרירותו והו"ל היי"ש עיקר [מ"א] ומא"ר משמע דטוב באופן זה שישתה תחלה מעט יי"ש קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. ועיין לעיל בסי' קע"ד סקל"ט במ"ב דאם אחר שאכל מאכל שמן לקח מעט יי"ש להפיג השמנונית שבפיו אם רגיל בכך א"צ ברכה דהוא טפל לפת:

(ו) שאוכלן ביחד - ואם אוכל פת כיסנין עם גבינה או שאר דבר ללפת בו אף שהם ג"כ חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם מ"מ מברך רק על הכיסנין לבד דמסתברא שהוא העיקר אצלו וה"ה בכל דבר כשאוכל עם מין אחר ללפת בו דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל:

(ז) העיקר תחלה - ואח"כ הטפל כדי למתק את העיקר כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית להפיג חרפו של צנון וכה"ג שאר טפל וכנ"ל בס"א:

(ח) או שאוכל גרעיני וכו' - ר"ל ג"כ שאוכלן קודם שמתחיל לשתות כדי למתק השתיה ששותה אח"כ:

(ט) על האוכל תחלה וכו' - דבשלמא כשמברך על העיקר תחלה ממילא הטפל בכלל משא"כ כשאוכל הטפל מקודם לא יתכן שיפטרנו אח"כ העיקר מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה:

(י) רק שהכל - ר"ל דכיון דעכ"פ אכילתו הוא לטפל לד"א הפסיד ברכתו הראויה לו ומברך שהכל כדי שלא יהנה בלי ברכה והנה הרמ"א סתם בזה ולא הזכיר שום חילוק דמיירי בכל גווני אבל המ"א חילק בזה ודעתו דדוקא אם שותה משקין שברכתו שהכל והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה אך מפני שאוכל הטפל תחלה צריך לברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר וממילא נפטר גם העיקר בברכתו אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר כגון ששתה יין אין מברך על המאכל שמקודם שהכל רק ברכתו הראויה לו. ולכתחלה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר:

(יא) הואיל והוא טפל לדבר אחר - ואם הטפל חביב עליו מברך עליו ברכה הראויה לו [ט"ז וא"ר]:

(יב) הוו טפילה למרקחת - וצריך לברך על המרקחת לבד:

(יג) לאכול לחם - רק שבאים לדבק המרקחת עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:

(א) ושארי דברים - היינו שארי מיני אוכלין ומשקין:

(ב) חוץ מפת ויין - משום דחשיבי ודרכם לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:

(ג) אחד פוטר את חבירו - ר"ל אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת מלך:

(ד) אפילו בלא הסיבה - דדוקא בפת ויין דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ בפירות:

(ה) ישיבה מיהא בעי - דאין אחד יכול להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת יצא [מאמר מרדכי]:

(ו) ולדידן וכו' - ר"ל לפי שאין דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:

(ז) חוץ מן הפת - הא דהזכיר המחבר פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:

(ח) בברכה ראשונה - והטעם משום דברכה ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:

(ט) צריכין ליחלק - ואפילו קבעו יחד לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו עם המברך מלה במלה:

(י) דאין זימון לפירות - היינו דכיון דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:

(יא) וי"א דבכל וכו' - קאי אריש הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:

(יב) בפירות - וה"ה בשארי דברים. ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין זה מבואר בח"א כלל ה':

(יג) שכל אחד מברך לעצמו - ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל נמי יצא:

(יד) מוציא אחרים - בברכת הנהנין דדוקא בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:

(טו) ואז יוצאים בשמיעתן - ואם אינו אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על ידו:

(טז) שמכוונין אליו - והוא ג"כ יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:

(יז) אפילו לא יענו אמן - דקי"ל דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט:

(יח) בשמיעת וכו' - מדסתם משמע דאכל ברכות קאי ואפי' ברכות שהם דרבנן בעינן דוקא שיכוין לצאת ידי המצוה וכ"מ ברי"ט ס"ה ועיין לעיל סימן ס' במ"ב סק"י ובה"ל שם ובסימן רע"א בס"ו בבה"ל ד"ה וכגון:

(יט) מתחלת ועד סופה - והיינו גם תיבת ברוך שבתחלתה דלא עדיף ממברך בעצמו כשמדלג איזה תיבה מעיקר הברכה דלא יצא ידי חובתו דהוי משנה ממטבע שטבעו חכמים:

(א) כל ברכה - היינו בין ברכת הנהנין ובין ברכת המצות בין ברכה ארוכה שיש בה פתיחה וחתימה בין שאין בה אלא פתיחה בלבד חוץ מברכה הסמוכה לחברתה דנמשכת לברכה הקודמת לה שיש בתחלתה שם ומלכות:

(ב) שם ומלכות - והא דבתפלת י"ח לא תקנו מלכות תירץ ב"י בשם הרא"ש דברכה ראשונה כיון דאית בה האל הגדול חשוב כמו מלכות וכולהו בתרה דראשונה גרירא ועי"ש עוד תירוצים:

(ג) ואם דילג וכו' - אבל אם דילג תיבת אתה אינו מעכב בדיעבד:

(ד) שם וכו' - היינו שלא אמר כלל אזכרה אבל אם אמר אזכרה אחת כגון אדני או אלהינו יצא:

(ה) יחזור ויברך - המחבר מיירי לענין פתיחת הברכה דאית בה שם ומלכות וה"ה לענין ברכה שיש בה חתימה אם דילג השם בחתימה הוי כלא חתם כלל:

(ו) דמלך לבד וכו' - ובספר אבן העוזר חולק ע"ז ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(א) אחר ברכותיו - ר"ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה. והנה מלשון הגמרא משמע דלא עשה בזה איסור רק דהוא מגונה וה"מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך [פמ"ג בסי' נ"א]:

(ב) שהם סוף ברכות - היינו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד [או אחר הפורס סוכת וכו' שאומרים בשבת] שהוא גמר ברכות ק"ש או אחר ברכת בונה ירושלים שהוא גמר ג' ברכות ראשונות שהם מן התורה ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין:

(ג) אחר יהללוך וכו' - ואע"ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ"מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך [ופסוקי דזמרה שאומרים ביניהם לא מקרי הפסק] משא"כ בברכה אחרונה שאחר ברכת הנהנין אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה כיון שאין לה אחיזה עם ברכה ראשונה שהרי רשאי להפסיק ולדבר בין הטעימה שאחר ברכה ראשונה לבין ברכה אחרונה הויא ברכה אחרונה כברכה מיוחדת:

(ד) בונה ירושלים - מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן:

(ה) שומר עמו וכו' - אבל אין עונין אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק"ש והויא כברכה מיוחדת:

(ו) שלא שמע כולה - אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן [א"ר] ועיין בח"א שהכריח דאפילו דעה הראשונה מודה היכא שיודע על איזה ברכה הוא עונה דצריך לענות וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה ע"ש:

(ז) אע"פ שאינו חייב - ר"ל וכ"ש היכא שהוא עצמו חייב באותה ברכה ורוצה לצאת בברכת המברך בודאי חייב לענות אמן להורות שגם הוא מחזק ומקיים דברי המברך אכן אז בעינן דוקא שישמע כל הברכה מתחלה ועד סוף כדלעיל בסימן רי"ג ס"ג:

(ח) חייב לענות - דכתיב כי שם ה' אקרא הבו וגו' ואחז"ל [יומא ל"ז] אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי"ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן:

(ט) אחריו אמן - איתא במדרש כששומע שאחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ולכן נתפשט המנהג שעונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז [אחרונים]:

(י) אבל אם היה וכו' - מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה"ה באלו ואע"ג דבגמרא אמרינן שאף בכותי עונין אם שמע כל הברכה מפיו היינו קודם שמצאו להן דמות יונה בהר גרזים שהיו עובדין לה אבל אח"כ לא דכונתן להר גרזים ואפיקורוס נמי אין כונתו לשמים אלא לע"ג והגר"א בביאורו פסק דבאלו השנים אם שמע כל הברכה מפיו עונה אחריו אמן:

(יא) ושינה וכו' - ודוקא כששינה באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו:

(יב) שמע כל הברכה - שאין דרך העו"ג לכוין לע"ג כשמזכיר השם [ונראה דה"ה במי ששמע מאחד שהמיר דתו לע"ג] ומ"מ דעת הט"ז דאין עליו חיוב לענות בעכו"ם רק רשות:

(יג) שלומד וכו' - ר"ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה:

(יד) לבטלה - ר"ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ"ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע"כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות (וכמו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו') ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:

(טו) לפטור וכו' - כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך:

(טז) דבני חינוך הם - משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה"ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו [פמ"ג בחידושיו על ברכות]:

(יז) שאומרים ההפטרה - ר"ל שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם:

(יח) ברכה שאינה צריכה - כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע"י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל ועוד כתבו הפוסקים דאפילו אם עכשיו לא היה הברכה לבטלה ג"כ היא לפעמים בכלל ברכה שאינה צריכה כגון אם שלחנו ערוך לפניו ודעתו לילך וליטול ידיו ולאכול ולוקח קודם הנטילה ומברך על דברים שדעתו לאכלם בתוך הסעודה ג"ז אסור דגורם ברכה שאינה צריכה וכ"ש המפסיק בין הברכה לעשיה דגורם שתתבטל הברכה הראשונה לגמרי בודאי אסור ועיין לעיל בסימן מ"ו במ"ב סקי"ד ובמ"א בסימן זה לענין השלמת מאה ברכות בשבת:

(יט) לשוא - ר"ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ"ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח"ו ולא דוקא שם של ד' אותיות ה"ה שארי השמות ג"כ בכלל איסור הזה. וה"ה אם הוציא השם בלשון לעז לבטלה דהיינו שלא בדרך שבח והודאה ג"כ יש איסור (אחרונים). כתב הא"ר בשם ס"ח אם תשמע שחברך מזכיר השם אל תכנס תוך דבריו לומר עשה לי כך וכך שהרי עי"ז ישתוק לשמוע דבריך ואתה גורם שיוציא שם שמים לבטלה אבל אם תשמע שחברך הזכיר שם השם לקלל את חבירו אז תפסיק דבריו כי יחטא כשיקלל:

(כ) כנשבע לשוא - הוא לשון הרמב"ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא את שם וגו' ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מ"ע דאת ה' אלהיך תירא שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה. ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך:

(כא) ואסור לענות אחריו - דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ"ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ"ש זה דעשה איסור דהוציא ש"ש לבטלה [הגר"א]:

(א) אסור ליהנות וכו' - וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש"ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח:

(ב) עד שיברך - הברכה המבוארת לקמיה בס"ב:

(ג) קודם שיריח - דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות. כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שהפסיד ברכתו הראשונה וכמו שנתבאר בסימן קס"ז ס"ח:

(ד) אבל לאחריו וכו' - דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא. כתבו הפוסקים היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נוטל תחלה המין של טעם בימינו ומברך עליו לפי שהיא חשובה שנכנסת בגוף ואח"כ נוטל של ריח ומברך עליו. עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול [ר"ל בשומע קול נעים] שאין בו ממש וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף:

(ה) אם זה וכו' - רצה לבאר כיצד מברכין עליו וע"ז קאמר אם זה וכו':

(ו) או מין עץ - ר"ל אע"ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ"מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע"ב:

(ז) כמו המוס"ק - ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל:

(ח) ראוי לאכילה - כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב. ואפילו אינו ראוי לאכול בפ"ע אלא ע"י תערובות וכמו שיתבאר בסוף הסעיף:

(ט) הנותן וכו' - עיין בא"ר שכתב דמש"ס ופוסקים משמע שצריך לומר אשר נתן בלשון עבר:

(י) או לאכלו ולהריח בו - ואיזה מהם יברך תחלה עיין בא"ר שמסיק דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח"כ יברך על האכילה וכ"כ ג"כ המאמר מרדכי ע"ש. ובפמ"ג נתן עצה אחרת בזה והוא שיטעום קצת מן הפירי ויברך עליה ברכת האכילה ולא יכוין אז ליהנות מן הריח ואח"כ יברך ברכת אשר נתן וכו' ויריח:

(יא) אע"פ שהוא וכו' אינו מברך - דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע"ג שנותן ריח ונהנה וכמו שמבואר לקמן סי' רי"ז ס"א:

(יב) ועל כולם - בין שהריח בעץ או בעשב או בפרי שמריח:

(יג) יצא - שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה. ודעת איזה אחרונים שבדיעבד אם בירך אריח שהכל יצא דלא עדיף ריח שהנאה מועטת היא מאכילה ושתיה שהנאתם מרובה ואעפ"כ יוצאים בשהכל ודעת מגן גבורים שאפילו בדיעבד לא יצא דאין זו מטבע שטבעו חכמים בברכות ולא נתקן ברכת שהכל כ"א אאכילה ושתיה:

(יד) אגוז מוסקא"ט וכו' - פי' אם רוצה להריח בו:

(טו) ועל קנילה - שקורין צימערינג:

(טז) וקלאו"ו - שקורין נעגעל"ך ואע"ג דכל הני הם מיני בשמים מ"מ עיקרייהו לאכילה קיימי [רא"ש] ועיין באחרונים שמפקפקין לענין קלאו"ו והרבה מהן מסכימין שטוב יותר לברך בורא מ"ב על ריחה. כתבו האחרונים המריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו':

(יז) על הורד - הוא מה שאנו קורין רוזא"ש וקמ"ל בזה אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר"ד סי"א אפ"ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים. והיינו על הורדים הגדלים באילנות אבל אלו הגדלים בקרקע מברכין בורא עשבי בשמים [ב"י] ובביאור הגר"א משמע שמצדד דאם מוציא עליו מעצו והוא מתקיים משנה לשנה [דהיינו שאין העץ מתייבש וכלה בחורף] יברך בורא עצי בשמים ואפשר שגם הב"י מודה לזה וצ"ע:

(יח) עור הנדי - ט"ס וצ"ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם [הגר"א] ועיין בשע"ת מש"כ בשם מחזיק ברכה:

(יט) מי הורד - היינו בין מי הלחלוחית שיצא מן הורד ע"י סחיטתו ובין מה שיצא ע"י שנשרה ונתבשל במים ואפילו למאן דס"ל בסימן ר"ב ס"י דמי שריית פירות אינו כפירות עצמן היינו לענין ברכת אכילה לבד ולא לענין ברכת הריח:

(כ) הלבונה - הוא קטף יוצא משרשי עץ:

(כא) והמצטיכי - הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב:

(כב) על שמן אפרסמון - הוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש"ס הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

(כג) בורא שמן ערב - מפני שנמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו ואם בירך בורא ע"ב אם יצא בדיעבד עיין בב"ח ופמ"ג:

(כד) שכתשו וכו' עד שחזר - פי' שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף:

(כה) בורא עצי בשמים - שהזית גדל על העץ וה"ה משאר פירות שגדלין על העץ אם עשה כה"ג ואם היה זה מפירות שאין גדלין על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם אינו מברך עליהם רק בורא מיני בשמים [פמ"ג] והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע"י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם אין שייך לברך הנותן וכו' שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע' בשמים על שהוטבע בו כח הבושם בפנימיותו:

(כו) שמן שבשמו - ר"ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה"ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים [ח"א]:

(כז) כמו שמן המשחה - אין הכונה שעשאו בשיעור ובמדה כמו שמן המשחה דזה אסור אלא הוא מראה לנו שדרך לבשם שמן בבשמים וכמו שמצינו בשמן המשחה שהיו מבשמים אותו:

(כח) עצים ובשמים - ר"ל בין עשבי בשמים ובין מיני בשמים:

(כט) ואם סיננו - פי' דכ"ז מיירי בשנשאר עכ"פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין אבל אם סיננו וכו':

(ל) בורא שמן ערב - וכמו באפרסמון:

(לא) שאין לו עיקר - ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו וכעין דמבואר לקמן בסימן רי"ז לענין מריח בכלים שהם מוגמרים:

(לב) מלהריח בו - כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה [והיינו כשאין לו אלא בושם זה אבל כשיש לו בשמים אחרים מברך עליהם עצי או מיני ויוצא גם ע"ז] ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע"ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים. וצריך להזהיר שביוה"כ לוקחים מיני שפיריטו"ס המריחים להריח בו ואינם מברכין כלל ויותר מזה ששופכין על בגד פשתן שיריח בו וזה אסור דמולידין ריח בבגד. ואותן שפיריטו"ס שקורין (שלאקוואסער) אין לברך ע"ז כלל שאינו מריח כלל [ח"א]:

(לג) סימלק וחילפי דימא - אע"ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ"ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע"ב:

(לד) רוסמארי"ן - ובביאור הגר"א חולק והוכיח דלדעת היש מפרשים והוא תר"י חלפי דימא הוא רוסמארי"ן:

(לה) הוא שבולת נרד וכו' - והוא מה שקורין בימינו ספיגינאר ומעלה ריח טוב ובעלי בתים נוהגים באיזה מקומות ליתן זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן כדי שיהיה עי"ז ריח טוב ואין נכון לעשות כן דהא מוליד ריחא במים ביו"ט דאסור:

(לו) סיגלי - הם מין דודאים הנזכר במקרא:

(לז) גדל בגינה וכו' - הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע"פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:

(לח) היו לפניו - פי' ורוצה להריח בהם. ואם בירך וכו': כנ"ל בס"ב אלא דשם מיירי שנקט עצי בשמים או עשבי בשמים בידו ובירך עליהם בורא מ"ב והכא מיירי שנקט רק מיני בשמים ובברכתו כוון להוציא גם את העצי בשמים ועשבי בשמים אפ"ה יצא שברכה זו שייך בדיעבד גם עליהם:

(לט) מברך על כל אחד וכו' - ר"ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ"ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ"ע. ויברך בתחלה על עצי בשמים ועשבי בשמים ואח"כ יברך על שאר מינים בורא מ"ב וכמו דקי"ל לעיל סימן רי"א ס"ג לענין ברכת הפירות. נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא"א להריח מכל מין בפ"ע מברך עליהם בורא מ"ב [א"ר ודה"ח] מיהו משמע בא"ר דטוב לקטום מהאגודה איזה מין כדי שיוכל לברך עליו ברכתו הראוי לכתחלה. יצא - היינו כשכיון בהדיא להוציא כל המינים ואי לא"ה לא וכמו לענין ברכת הפירות כשיש לפניו דבר שברכתו פה"ע ופה"א ויש לפניו דבר שברכתו שהכל אינו יוצא בסתמא בברכת שהכל על הכל וכנ"ל בסי' ר"ו. כ' האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי' כן ברכת עשבי בשמי' אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ:

(מ) עיין לעיל סימן רי"א - ר"ל דשם איתא פלוגתא כעין זה בס"ג לענין פה"ע ופה"א אם צריך להקדים פה"ע וה"נ בעניננו. ודע דשם הסכימו האחרונים דמה שהוא חביב לו תמיד יותר צריך להקדימו אך אם שניהם חביבין אצלו בשוה נכון יותר להקדים הפה"ע וה"ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח"כ יברך עשבי בשמים:

(מא) להריח בהם - דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך וכמ"ש בסימן רי"ז ס"ב ע"ש בבה"ל מה שנכתוב בזה:

(מב) אם ברכותיהן שוות - כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס"ו:

(מג) מברך על ההדס - הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו. וכשמברך עליו נוטל ההדס בימין והשמן בשמאל דעל דבר שמברך נוטלו בימינו:

(מד) ואם אינם שוות - כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס"ד דברכתו הוא בורא שמן ערב וא"כ אין יכול לברך על ההדס עצי ולפטור את השמן:

(מה) מברך על ההדס תחלה - ואע"ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ"ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי [הרא"ה]:

(מו) להריח בהם - לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד וכדלקמן בסימן רי"ז:

(מז) קודם שיגיע וכו' - דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן. ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח:

(מח) אבל לא וכו' - דסמוך לעשייתן עכ"פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה. ובדיעבד יצא כל שלא הפסיק בינתים וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ה ע"ש:

(מט) בורא עצי בשמים - ולא נשתנה ברכתו אע"פ שנשרף ע"י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף [לבוש]:

(נ) עשבי בשמים - העי"ן בחירק והשי"ן בשו"א והבי"ת רפויה [פמ"ג] וע"ש שמביא עוד דעת אחרת בזה:

(נא) המריח באתרוג וכו' - אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו"ע אין לברך וכדלעיל בס"ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח דבכה"ג פסקינן לעיל דמברך על אכילה ועל הריח וסובר דעה ראשונה דה"ה בזה דמברך על נטילת האתרוג ועל הריח:

(נב) וי"א שאינו מברך - דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה וכתב מ"א בשם רש"ל דדוקא בשעת נטילתו למצוה אבל קודם לכן או אח"כ מברך לכו"ע ויש שחולקין בזה ועיין בבה"ל:

(נג) לכך נכון וכו' - כדי לצאת מידי ספק ברכה. ואם מריח בו דעת מג"א שלא לברך וכן דעת הגר"א בביאורו:

(נד) דהמריח וכו' יש לו לברך - כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם:

(נה) וי"א דאין לברך עליו - דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו [ב"י בסי' רצ"ז]:

(נו) לכך אין להריח בו - ואם מריח אין מברך עליו [מ"א]:

(א) הנכנס לחנותו וכו' - ואף דבס"ב מבואר דבעינן שיהא נעשה הבושם להריח וזה הלא כינס סחורתו בחנותו רק למכור באמת גם בזה נקרא עשוי להריח דניחא ליה שיריחו אנשים ריח הבושם ויבואו לקנות ממנו [גמרא] ולפ"ז אם מונחים בשמים בחדרו של חנוני הבושם ולא בחנותו [דהיינו שאין מונחים בפומבי במקום שמצוי יוצאים ונכנסים] דהתם לא עבידא לריחא אז אפילו אם נתכוין הנכנס שם להריח בהם א"צ לברך אם לא שנטלו בידו להריח בו אותה נטילה משוה לו עבידא לריחא וצריך לברך:

(ב) מברך - יש אומרים דדוקא במתכוין להריח אבל באינו מתכוין אלא שהריח בא מאליו ונהנה מזה אינו מברך אבל רבים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו אינו מריח במתכוין כיון שהבשמים נעשים כדי להריח בהם והוא נהנה מברך:

(ג) בורא מיני בשמים - משום שבחנות של בשמים נמצאים בו עצי ועשבי בשמים לפיכך מברך מיני בשמים ול"ד להא דלעיל סימן רט"ז ס"י דאם היו לפניו עצי ועשבי דמברך על כל אחד ברכה הראויה לו התם מיירי שמביאין לפניו שנים או שלשה מינים ונוטל בידו מכל מין בפ"ע להריחו לפיכך מברך אכל מין בפ"ע משא"כ הכא שאינו נוטל בידו שום בושם אלא כשנכנס עולה לו ריח מן כמה מיני בשמים כאחת לפיכך מברך ברכה כוללת [אחרונים]:

(ד) אלא אחת - ולא נ"מ בזה אם הסיח דעתו או לא כיון שהריח עולה לו תדיר כ"ז שהוא יושב בחנות. ובעל החנות גופיה נמי פעם ראשון שבכל יום שנכנס לחנותו צריך לברך עליו לפי שנהנה מריח ותו לא ואפילו נכנס ויוצא דהא דעתו לחזור שוב לחנותו וכדלקמיה ויש אחרונים שסוברין שאפילו בפעם ראשון כשנכנס לחנותו א"צ לברך וע"כ טוב שיכוין להריח ואז לכו"ע יהיה צריך לברך בפעם ראשון:

(ה) נכנס ויוצא וכו' - וכ"ש כשהלך לחנות של בושם אחר בודאי צריך לברך שם פעם אחרת:

(ו) היה דעתו לחזור - ודוקא כשהיה דעתו לחזור מיד. אגודות בשמים שמונחים על השלחן להריח בהם אם נוטלו פעם אחד להריח בו ומברך עליו וחוזר ומניחו על השלחן אם היה דעתו לחזור ולהריח בו א"צ לברך עליהם כשחוזר ומריח בהם ואפילו יצא מביתו ודעתו לחזור מיד א"צ לברך עליהם כיון שהיה דעתו מתחלה להריח בהם בכל שעה ואם הלך לעסקיו או להתפלל בבהכ"נ הוי הפסק וצריך לברך שנית:

(ז) לא יברך - ואפילו כשחוזר ומריח בבשמים אחרים ג"כ א"צ לברך:

(ח) נתונים למטה - היינו לפני מטתו:

(ט) לכבוד החיים - כדי שיריחו ויהנו:

(י) על בשמים של בה"כ - שמוליך איסטניס לביה"כ להעביר הריח רע אם הולך אדם ומריח מרחוק ריח בשמים אלו א"צ לברך כיון דבעלים לא עשאום אלא להעביר הר"ר ואפילו במתכוין להריח נמי אין מברך:

(יא) העשוי להעביר וכו' - כגון אדם שגופו מזיע הרבה וצריך לסוך גופו בשמני בשמים להעביר זוהמת הזיעה שריחה רע וכן כשאוכל וידיו מזוהמות מחמת שנגע בידיו באוכלין וסך ידיו בשמן נמי אינו מברך דגם בזה עיקרו להעביר הזוהמא ולא להריח ואין נ"מ בין שמן סתם לשמן אפרסמון דחשיבא ובכל ענין אין מברך עליהם שום ברכה כיון שלא באו אלא לסלק הזוהמא:

(יב) מוגמר - ששורפין בשמים ומעבירין כלים או בגדים ע"ג עשן הבשמים ונקלט הריח בכלים או בבגדים:

(יג) אין מברכין עליו - בין המגמר בעצמו בין אדם אחר שהולך ומריח:

(יד) לפי שלא נעשה וכו' - מיהו אם מתכוין לגמור כליו וגם להריח צריך לברך עליו דהא עומד גם לריח:

(טו) אלא ריח בלא וכו' - ובע"ב שאין להם בשמים להריח במוש"ק ונוטלין מדוכה שדכו בה בשמים ונקלט בה ריח ומריחין ומברכין ברכתן לבטלה הוא וכמש"כ כאן שהיא ריח שאין לו עיקר:

(טז) של ערוה - פי' של אשה שהיא ערוה עליו אבל בפנויה אפשר דמותר [מ"א] אבל כמה אחרונים מחמירין דאפילו בפנויה אסור דעי"ז יבוא לידי הרהור וכ"ז אפילו כשאינה נדה. ובתולות שלנו שסתמן בחזקת נדות הם שאינן טובלות לנדותן אסור לכו"ע דבכלל עריות הן. וכתב בשע"ת בשם הברכ"י דאפילו בבשמים של אשתו נדה אסור להריח:

(יז) תלוי בצוארה - יש מאחרונים שכתבו דל"ד בשהוא תלוי בצוארה אלא רגילות נקט דבשמים שהיא רגילה לשאת בצוארה אפילו הם מונחים כעת על השלחן ג"כ אין לברך עליהם דעי"ז יבוא לידי הרהור אם מכירה ויודעה:

(יח) של עכו"ם - היינו שהוקטרו לעבודת גלולים ועיין בח"א בכלל ס"א אות י"ד מה שכתב בזה:

(יט) לפי שאסור וכו' - ואאיסור אין מברכין:

(כ) מסיבה - כשמסובין לאכול ולשתות:

(כא) דסתם מסיבתן לעכו"ם - ודוקא במסיבה אבל שלא במסיבה מותר לברך אבשמים של עובד גלולים:

(כב) אם רוב וכו' - דתלינן הריח בתר רוב ובודאי של עובדי גלולים הם שעשאום במסיבה ולפיכך מריח מרחוק [מ"א]:

(כג) ואם רוב ישראל וכו' - וה"ה מחצה על מחצה ישראל וכמו שמבואר לקמן בסימן רצ"ח לענין אור של הבדלה ועיין בבה"ל:

(כד) מברך - כבר כתבנו בראש הסימן די"א דוקא היכי שמתכוין להריח ובלא"ה אין צריך לברך אבל רוב הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמברך בכל ענין כיון שעכ"פ נהנה מהריח שעולה:

(כה) נתערב ריח וכו' - עיין בבה"ל:

(א) כגון מעברות הים - מקום שעברו ישראל בים ביבשה:

(ב) ומעברות הירדן - מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע:

(ג) ומעברות נחלי ארנון - מפורש בש"ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה' עליהם ונהרגו כולם שם:

(ד) של בית חורון - שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא:

(ה) ואבן שבקש וכו' - כדמפורש באגדה שעקר הר בת תלתא פרסא כדי להפילו על ישראל ונעשה נס שלא היה יכול להפילו ע"ש בברכות נ"ד ע"ב ועיין בבה"ל:

(ו) וחומת יריחו - שנבלעה במקומה:

(ז) מברך שעשה נסים - כתב המ"א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום [פי' שבראותנו מעברות הים נזכרים אנחנו שהמים אלו נחצו לגזרים וכן בירדן היה נס במים גופא כדכתיב בקרא וכן אבני אלגביש יודעים אנו שאלו הם האבנים שבהם נעשה הנס] אבל בלא"ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה' והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום [פי' אע"ג שאפשר לכוין מקום שנעשה הנס אעפ"כ אין הנס ניכר שהרי לא בגוף האדמה נעשה הנס] מיהו על נס שלו אפי' אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך:

(ח) ובין שאר ברכות וכו' - הנזכרים בסימן שאחר זה:

(ט) בהזכרת שם ומלכות - וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות:

(י) אין מברכין עליו - אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם:

(יא) משלשים לשלשים - חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה:

(יב) ואז הם וכו' - וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה:

(יג) חובה - ואין להקשות מ"ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום [עיין לעיל סימן רי"ז וסימן רכ"ז] דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא"כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע"כ לא חשיב לברוכי אא"כ עבר זמן מרובה כל' יום:

(יד) שנעשה נס ליחיד - וכבר מבואר בס"ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה:

(טו) אבל הוא עצמו וכו' - היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא"כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג':

(טז) וכל יוצאי ירכו - עיין בא"ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא"כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס:

(יז) שעשה נס לאבי - זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא:

(יח) כל שאר המקומות - זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ"א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א"צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל וגם ביחיד גופא כתב המ"א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו:

(יט) ויכלול כולם - וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח"כ יזכיר שארי מקומות. ודע שאף שכלל שארי נסים מ"מ אם פגע אח"כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום:

(כ) צריך לברך - ונוסחתו ברוך וכו' שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו:

(כא) אם רואה האדם וכו' - וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים:

(כב) כמו שמברך וכו' - ולפ"ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח"כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו' שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס:

(כג) כיואב בן צרויה - שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה"ל:

(כד) שנתקדש בו - ר"ל ע"י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו' ועיין בבה"ל:

(כה) שעשה נס לצדיקים - ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו:

(כו) אשתו של לוט - כשהיא נציב מלח:

(כז) מברך שתים - ואע"פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש"כ ועל לוט ר"ל בשביל לוט:

(כח) זוכר הצדיקים - שזכר הקב"ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו' [ומשמע לכאורה דעל קברו של לוט אינו מברך כלל דשם אינו מנכר זכירת הצדיקים רק כשרואה אשתו שנעשה נציב מלח ושם באותו מקום ובאותה שעה בודאי היה כח תוקף הדין ואעפ"כ זכר הש"י את אברהם והציל בעבורו ללוט ושייך לברך ע"ז]:

(כט) שהוא יוצא ממנהג העולם - כגון עובדא דנזכר בש"ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה:

(ל) וניצול - ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו:

(לא) אינו חייב לברך - כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים:

(לב) ויש חולק - דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו:

(א) כשעלו ממנה - ודוקא כשעלו ממנה לגמרי ואין בכלל זה מה שעומדים עם הספינה כשבאה לנמל והאנשים שבה יורדים ליבשה ליום או ליומים או עד שתגיע זמן הספינה לילך הלאה דבזה אין מברכין דאכתי לא ניצול מן הסכנה לגמרי וה"ה בהולכי מדבריות ובדרך הליכתם עוברים דרך איזה עיר ג"כ אין מברכין:

(ב) ונתרפא - והולך כבר על בוריו:

(ג) ומי שהיה חבוש - דעת מ"א דמיירי בחבוש על עסקי נפשות דוקא והרבה חולקים עליו ועיין בבה"ל מה שביארנו בזה. כתבו האחרונים דמי שנתחייב ארבעתן אינו מברך כ"א ברכה אחת לכולן. עוד כתבו דקטן אינו מחוייב להודות [ואפילו מצד מצות חינוך] וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו וכתבו האחרונים הטעם משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה וכדלקמיה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמ"מ נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד:

(ד) הגומל לחייבים טובות - פי' אפילו לאותם שהם חייבים עכ"ז גומל להם טובות וגם אני אע"פ שאיני הגון עכ"ז גמלני בכל טוב ונוסח זה אינו מעכב כל שאמר ענין הברכה וכדלקמיה בס"ד. כתב הרמב"ם המברך צריך שיהיה עומד בשעת ברכה ובדיעבד יצא אף בישיבה:

(ה) והשומעים אומרים - ואם לא אמרו אינו מעכב [אחרונים]:

(ו) בפני עשרה - עם בעל הנס:

(ז) ובמושב זקנים - ואין זקן אלא מי שקנה חכמה וכתב מ"א דבעינן הני דתנו הלכתא:

(ח) יש אומרים שיצא - דכל עיקר עשרה אינו אלא למצוה ולפ"ז אם יודע שלא יזדמנו לו עשרה יברך בלא עשרה אפי' לכתחלה ועיין בהלכות הרא"ה שכתב דימתין עד שלשים יום פן יזדמן לו עשרה שיוכל לקיים המצוה כהלכתה ויותר לא ימתין:

(ט) בלא הזכרת שם ומלכות - משום דספק ברכות להקל:

(י) אם בירך אחר - מדסתם המחבר משמע דאפילו אחר שאינו קרובו יכול לברך אטובת חבירו כל שהוא משמח בזה ועיין בבה"ל ד"ה ואין זה וכו':

(יא) וענה אמן - ואי לא ענה אמן לא יצא ומיירי ששמע הברכה מתחלתה ועד סופה וכוון נמי לצאת בה ידי חובת ברכת הגומל שנתחייב:

(יב) יצא - וה"ה דלכתחלה יכול לפטור עצמו בכך. ודוקא שיש שם עשרה הא אי ליכא עשרה בודאי אין לו לכוין לפטור עצמו ובדיעבד שכוון אם צריך לחזור ולברך תליא בפלוגתא דס"ג ויברך בלא שם ומלכות:

(יג) דיהבך לן - בש"ס הגירסא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא:

(יד) ואין זה וכו' - היינו אפילו לא היו שם עשרה אנשים ולי"א הנ"ל בס"ג דס"ל דלא יצא בפחות מיו"ד וא"כ החולה אינו יוצא בברכה זו אפ"ה לא מקרי זה ברכה לבטלה לגבי המברך שהוא רשאי לומר ברכה זו לכו"ע אפילו בפחות מעשרה [הגר"א]:

(טו) אע"פ שלא נתחייב - דלא נזכר חיוב ברכה זו בש"ס בד' שצריכין להודות כ"א בהן עצמן ולא שיברך אחר עליהן:

(טז) רק דרך שבח - ר"ל שלא בתורת חיוב:

(יז) על טובת חבירו - וכ"ש על אשתו שהיא כגופו דרשאי לברך ומזה נוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם וחוזרות לבורין עומדים ומברכים ברכת הגומל וכשהיא תענה אמן על ברכתו יוצאת בזה ונוסח הברכה יאמר הגומל לחייבים טובות שגמלך כל טוב. ואם בירך שלא בפניה יאמר שגמל לאשתי כל טוב ואם הוא מברך על אביו [או רבו] יאמר בא"י אמ"ה שגמל לאבי [או לרבי] כל טוב ואם בפניו יאמר שגמלך כל טוב:

(יח) ששמח בה - ודוקא בקרובו או אוהבו שעכ"פ שמח הוא ברפואתו או בהצלתו של זה אבל אם אינו שמח בלבו כ"כ אלא שאומר כן מפני השלום אין לו לברך בשם ומלכות דבזה ברכתו לבטלה אלא יאמר ברוך הש"י דיהבך לן ועיין בבה"ל שיש חולקים על עיקר דין זה דהג"ה וע"כ מהנכון ליזהר לכתחלה שלא לברך ברכת הגומל אפילו על קרובו ואוהבו כ"א על אביו ורבו לבד:

(יט) אם איחר - ר"ל שלא בירך בשעה שעלה מן הים או בשעה שחזר לבוריו ממחלתו:

(כ) שלשה ימים - דעד זמן זה קרוי בא מן הדרך וכתבו האחרונים דאפילו יצטרך בשביל זה לברך שלא בס"ת כפי המנהג אעפ"כ אל יאחר יותר משלשה ימים כגון אם יצא ביום ב' לאחר שכבר קראו יברך בעשרה בלא ס"ת ואל ימתין עד יום ה' ועיין במש"כ לעיל בסק"ח:

(כא) שלא חייבו אלא וכו' - עיין לקמיה בס"ק ל"א:

(כב) נוהגים לברך מפני וכו' - דס"ל דברכה זו שוה לענין ברכת תפלת הדרך לעיל בסימן ק"י עי"ש:

(כג) ומיהו בפחות וכו' - דבמקום קרוב כזה בודאי לאו בחזקת סכנה הוא:

(כד) כל שעלה למטה - אבל אם לא עלה למטה כלל רק שיש לו איזה מיחוש בעלמא בראשו או בגרונו וכה"ג אינו מברך אפילו לדעה זו:

(כה) מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' - שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אע"פ שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה:

(כו) ואין הפרש בין וכו' - ר"ל שלא תאמר דמיחוש שבא מזמן לזמן כבר ידוע הוא שאין בו סכנה אינו כן ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר מתחזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא מתרחיש ניסא עכ"ל הרשב"א בתשובה:

(כז) ובין שאינו קבוע - אלא בכל גוונא כל שעלה למטה מחמתו בזמן שחשש בו חייב לברך אח"כ:

(כח) כגון מכה של חלל - או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז - וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי:

(כט) אם גנבים באו לו - ר"ל והיה קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח:

(ל) כולם צריכים וכו' - ואעפ"כ כשיגיע למקום שנעשה בו הנס יברך גם שעשה לי נס במקום הזה ועיין בסימן רי"ח ס"ט שם יש פלוגתא אי יברך שעשה לי נס כשניצול בדרך הטבע [מ"א]:

(לא) אלא הני ארבעה - משום שמצויים ביותר תקנו עליהם ברכת הגומל משא"כ אינך שאינם שכיחים כלל אין לברך עליהם הגומל אלא בהני דנעשה להם נס יברך שעשה לי נס כשיגיע לאותו מקום. ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה ובאו עליו לסטים להרגו וניצול לכו"ע מברך ברכת הגומל:

(לב) בלא הזכרת שם ומלכות - והאחרונים כתבו דהמנהג כסברא ראשונה וכן מסתבר:

(א) ונפשו עגומה עליו - היינו אפילו אין בו משמעות לרע:

(ב) ייטיבנו וכו' - ואפי' היכא שהוא מתענה. וטוב שייטיב בשחרית כי זריזין מקדימין למצוה אך אז לא יאמרו לו לך אכול בשמחה וגו' אם לא כשאין מתענה [פמ"ג] ויזכור החלום במחשבתו בשעת הטבה:

(ג) באפי תלתא וכו' - מצוה להמצא עם הג' להיטיב מפני שמשיב את נפשו בזה ואף בשבת יכול להיטיב חלום [א"ר]:

(ד) וטבא להוי וכו' - שבע זמנין לגזרו וכו' לשון זה צריך שיאמרוהו העונים ג' פעמים וי"א דיאמרוהו ז' פעמים. ובסוף ההטבה יאמרו לו לך אכול לחמך בשמחה ושתה בלב טוב וגו'. מי שחלם לו חלום קשה על חבירו יתענה [ס"ח סימן תמ"ד ע"ש טעמו ועוד נראה דלפעמים מורה הדבר על החולם גופא אלא דבחלום אין מראין הדבר רק בדמיון מה]:

(ה) יפה וכו' - עוברות ומניקות אין להורות להם להתענות רק יפדו בממון [פמ"ג]:

(ו) תענית - אבל דוקא כשעושה תשובה עמו כי התענית מועיל כמו קרבן לחטא מה קרבן אינו מועיל בלי תשובה שנאמר זבח רשעים תועבה אף תענית חלום וכו' [ס"ח]:

(ז) כאש לנעורת - ומ"מ אין מחויב להתענות אלא רשות:

(א) אם היו בצער - אפשר דבא"י שמצוי שם יובש גדול וכשבא עת הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו אפילו בסתמא צריך לברך בפעם ראשון כשיורד ונקט לשון זה לאפוקי אם יורד עוד הפעם למחר וליומא אוחרא ומפמ"ג משמע דאפילו בפעם ראשון א"צ לברך כשהשנים מסודרות כתיקונן ועיין בבה"ל:

(ב) ואינן נעצרין כ"כ - ר"ל ואין להם שמחה בירידת הגשמים ואה"נ אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך:

(ג) רוב ההודאות - ר"ל בריבוי ההודאות:

(ד) בשותפות וכו' - הטוב והמטיב. שהטיב לו וגם לאחרים עמו דהיינו להשותף ומשמע בהרבה אחרונים דאפילו אם יש לו רק אשה ובנים הם ג"כ בכלל שותפין:

(ה) ואם אין לו וכו' - הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו מברך שהחיינו אף דאין לו קרקע כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך שהחיינו אבל הרואה בכל יום אף דביום זה ניתוסף על שלפניו מ"מ לא יברך דקמא קמא בטיל בהנהר. ואם רואה מים שבכלי"ג [הוא חלק מהנילוס שמתפשט בו ג"כ מגודל הנהר] אם כבר ראה המים במקומו בנילוס אין לו לברך על ראית הכלי"ג אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך שהחיינו שרגילין העולם לשמוח גם בו:

(ו) מברך שהחיינו - לבד ולא הטוב ומטיב ואפילו יש לו שותף כותי לא מקרי שותף לזה [מ"א ע"ש טעמו]:

(ז) י"א דהשומע שירדו וכו' - ר"ל אף שלא ראה בעצמו רק שמע מאחרים שירדו גשמים בשדה שלו אחר העצירה וכנ"ל ג"כ שייך ברכת הטוב והמטיב והיינו כשהשדה שלו הוא בשותפות וכנ"ל ברואה בעצמו ואם השדה שייך לו לבדו מברך שהחיינו וכנ"ל. ואם אין לו שדה אינו מברך כלל ואפי' ברכת מודים הנ"ל דברכה זו לא נתקנה אלא ברואה בעצמו ולא בשומע [מ"א וח"א] ובשיטה מקובצת מסיק בסוף דבריו דאין חילוק כלל בין רואה לשומע ויכול לברך ברכת מודים אפילו בשומע. ומ"מ נראה דספק ברכות להקל:

(א) על וכו' - ודוקא כששמע מפי אדם נאמן וזה האדם ראה בעצמו אבל אם שמע שמועה [בין שמועה טובה שצריך לברך עליה הטוב והמטיב או שהחיינו בין שמועה רעה שצריך לברך עליה דיין האמת] ואין המגיד נאמן או שהמגיד לא ראה בעצמו לא יברך וכן אם שמע שנתפס הגזלן שגזל ממנו לא יברך עד שישיב לו הגזלה. מי שהוכרח מחמת עניותו לקחת אשה עשירה שלא בחפצו מברך הטוב והמטיב ודיין האמת [מ"א בשם ס"ח] וכמדומה שכהיום ממעטין בברכות אלו [פמ"ג] גם בספר מור וקציעה מפקפק בזה:

(ב) שמועות - נקט בלשון רבים להורות שאם שמע כמה שמועות בבת אחת די לו בברכה אחת:

(ג) מברך שהחיינו - היינו כשיש לו שמחה מהשמועה וכן להיפוך בדיין האמת כשיש לו צער מהשמועה:

(ד) כדרך שמברך וכו' - כי באמת כל היסורין בין בגוף ובין בממון הוא הכל כפרה על העונות כדי שלא יצטרך להתיסר לע"ל ששם העונש הוא הרבה יותר גדול וכדאיתא במדרש יצחק תבע יסורין [היינו שהוא הכיר גודל מדת הדין שלעתיד וכעין זה אמר ג"כ דהע"ה סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי ותבע בעצמו יסורין כדי שינקה מכל וכל ולא יצטרך לפחוד עוד] א"ל הקב"ה חייך דבר טוב אתה מבקש וממך אני מתחיל שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות:

(ה) אע"פ שירא וכו' - כי אין לנו להסתכל בעתיד שאפשר שלא יהיה כן [רמב"ם בפי' המשנה]:

(ו) כגון שמצא מציאה - וירא שיעלילו עליו ויקחו את אשר לו ומיירי שיש לו אנשי בית שיש בזה טובה גם להם ושייך ברכת הטוב והמטיב דאל"ה יש לו לברך רק שהחיינו:

(א) ילדה וכו' - ואפילו לא ראה בעצמו רק שמע כשהיה בעיר אחרת וכן במה שמבואר בס"ב:

(ב) זכר - מדסתמו הפוסקים משמע דאפילו היו לו כמה זכרים ותאב שיולד לו בת כדי שיקיים מצות פו"ר אפ"ה אם נולד בת אין מברך ע"ז ומ"מ נ"ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו דמי גרע ממי שרואה את חברו לאחר ל' יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו כדלקמן בסימן רכ"ה ס"א:

(ג) מברך הטוב והמטיב - הטוב לו דניחא ליה בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר ואפילו היה להם כבר כמה בנים. ועיין בפמ"ג דאפילו אם לא בירך תיכף כששמע ג"כ יברך לכו"ע דעדיין הטובה נמשכת:

(ד) ואם מתה אשתו וכו' - יש אומרים דהמחבר פליג ע"ז וס"ל דאפילו מתה אשתו בלדתה מברך הטוב והמטיב וכזה ס"ל ג"כ הט"ז לדינא וטעמו של הט"ז דמ"מ יש לה טובה שהשאירה זכר בעולם ע"ש אבל במור וקציעה פליג ע"ז דברכת הטוב והמטיב נתקן רק על הנאה גשמיית ולא על הנאה רוחניית לבד וכן בלחם חמודות ולבוש וח"א כולם העתיקו לדינא כהרמ"א:

(ה) בלידתה - מלשון זה משמע לכאורה דאם מתה איזה שעות אחר לידתה מברך הטוב והמטיב דמכל מקום ניחא היה לה מקודם שמתה ועיין בבה"ל:

(ו) מברך שהחיינו - על לידת הבן אלא שמתחלה צריך להקדים לברך דיין האמת על מיתתה דברכת דיין האמת היא חובה כדלעיל בסימן רכ"ב ס"ג וברכה זו דשהחיינו י"א שאינה אלא רשות וכדלקמיה:

(ז) בברכה זו - פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר:

(ח) מת אביו - וה"ה שאר אדם כשר שאדם מצטער עליו דהוא בכלל שמועות רעות מיהו העולם נוהגין לברך בלא שם ומלכות ואינו נכון ועכ"פ על ת"ח שמת שצריך בודאי להתאונן ולהתמרמר ע"ז וכן על קרוביו שחייב להתאבל עליהם ודאי יזכור הברכה בשם ומלכות:

(ט) ג"כ שהחיינו - היינו מתחלה דיין האמת כנ"ל באות ו' ואח"כ שהחיינו על הנכסים שנשארו לו מאתו [רמב"ם] ואף דיותר היה מתרצה שלא ימות אביו ולא יירשנו מ"מ יכול לברך שהחיינו דאין ברכה זו תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו תועלת ממנו ואע"פ שמתערב עמה צער ואנחה [ת' הרשב"א סי' רמ"ה]:

(י) במקום שהחיינו - ר"ל ששוב לא יברך שהחיינו כיון שיש בזה טובה גם לאחיו ויוכל לברך ברכת טוב ומטיב. א"ל שמתה אשתו והניחה ממון מברך דיין האמת על מיתתה ושהחיינו על ירושתה:

(יא) בנה וכו' - וה"ה אם קנה בית ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך הטוב והמטיב [גמרא] וע"כ קהל שבנו או קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם הטוב והמטיב להוציא את כולם:

(יב) בית חדש - ה"ה אם נשרף וחזר ובנאו אבל אם סתרו וחזר ובנאו יש דעות באחרונים בזה וספיקו להקל. ואם הוסיף בו איזה שורה בגובה לכו"ע יש לברך:

(יג) כלים חדשים - בין מלבושים ובין כלי תשמיש ושתיה ואכילה וכיו"ב אם הם דברים שלב האדם שמח בהם עני בראוי לו ועשיר בראוי לו ועיין בסעיף וי"ו אכן אם הוא עשיר גדול שאפילו כלים יקרים וחשובים אין נחשבים לו ואין שמח בהן לא יברך. ובקניית ספרים יש דעות בין האחרונים אם יברך עליהם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובח"א מצדד דאם היה מהדר אחר זה הספר ושמח בקנייתו דמברך שהרי ברכה זו נתקנה על השמחה ולא על התשמיש וכדלקמיה בס"ד וכ"כ במור וקציעה וע"כ אין למחות ביד המברך:

(יד) היה לו וכו' - מירושת אבותיו דמ"מ כלי זה חדש הוא לענין קניה וכתב עוד דאפילו קנה וחזר וקנה דבזה אף לענין קניה לאו חדש הוא שהרי יש לו כלים כאלו קנויות מכבר אפ"ה כלי זו חדשה היא אצלו:

(טו) שהחיינו - ויזהר לברך תיכף קודם שיתרגל ויסתלק השמחה ממנו:

(טז) לאפוקי אם מכרן וכו' - ואפילו אם הם חדשים שלא נשתמש בהם עדיין מ"מ כיון שכבר דש בהן לית בהן שמחה:

(יז) בשעת הקנין וכו' - ודוקא אם קנה בגד שראוי ללובשו תיכף אבל אם קנה שום דבר שאינו ראוי ללובשו או להשתמש בו כמו שהוא רק שצריך ליתן לאומן לתקן לא יברך שהחיינו עד שעה שילבש הבגד או ישתמש בהכלי:

(יח) מלביש ערומים - היינו קודם שהחיינו. אכן אם לובש הבגד שחרית יכול לצאת בברכת מלביש ערומים שמברך בברכת השחר [אחרונים]:

(יט) הוא ובני ביתו - אבל אם קנה כלים לו וכלים לב"ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב"ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב"ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב"ב שנהנין בטובה זו ודוקא אם קנה בשביל אשתו וזרעו אבל אם קנה בשביל עבדו ושפחתו לא מקרי טוב לדידיה דהוי כאלו מכר להם בשכרן שמגיע להם אם לא שגם הוא משתמש בהכלים האלו:

(כ) במתנה - היינו דוקא כלים או בגדים שהמקבל משמח בזה אבל לא מעות שעי"ז מתבייש יותר ולא יוכל ע"ז לברך:

(כא) לו ולנותן - שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש"י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא"ש בביאור דברי הירושלמי]. והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס"ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ"א בדאית להו לאחריני ג"כ טובה גשמיית ולפ"ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו"ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה"ל ומ"מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ"א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין ברכת הטוב ס"ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו:

(כב) כגון חלוק וכו' - וה"ה שאר כלים שאין חשובים ואין דרך לשמוח בהם:

(כג) וי"א דאפילו עני וכו' - ס"ל דדוקא בגד צמר וכדומה דבר שיש בהם חשיבות קצת דמי לדבר הבא מזמן לזמן דסתם ב"א מתחדשים להם לפרקים מועטים ושייך ע"ז שהחיינו משא"כ אלו שרגילים תמיד להתחדש לסתם ב"א ואין שייך ע"ז לברך שהחיינו לזמן הזה:

(כד) וכן נוהגין - עיין במ"א וביאור הגר"א שהרדב"ז מכריע לעני לברך ועיין בפמ"ג ובדה"ח שפסקו דלמעשה יש לנהוג דאפילו עני לא יברך על כלים שאינם חשובים כאלו:

(כה) בהמה - אפי' טמאה ואפי' הוא ממין אחר רק שתפור תחתיו מעורות בהמה:

(א) מרקוליס - היא ע"ג שעובדין אותה עי"ז שזורקין לה אבנים. ושמה העצמה קילוס ומפני שאסור להזכיר ע"ג בשמה לכך כינו אותה בשם קוליס ומר הוא חילוף בלשון ארמי ופירושו הוא חילוף קילוס:

(ב) או שאר ע"ג - אפילו בית ע"ג [ב"י] וב"ח פי' דוקא כשרואה אותה בגלוי:

(ג) והאידנא וכו' - שהרי אנו רואין אותה תמיד וכתבו האחרונים דאפילו הולך לעיר אחרת וראה שם ע"ג אינו מברך כיון דראה את מין זה תוך למ"ד בעירו ואפשר עוד דאפילו קטן שהגדיל א"צ לברך כיון שראה אותה בקטנותו ובא"ר כתב עוד מילתא חדתי דאפילו הוא לא ראה אותה תוך למ"ד כיון שיש רוב העולם שהוא שוכן ביניהם שרואין אותה. כתב הב"ח בשם ספר האשכול השמר לך לראות קנגיאות של כותים וה"ה מחולתם או שום דבר שמחתם ואם תשמע קול כותים שמחים האנח ותצער על חורבן ירושלים ותתפלל להקב"ה עליה. ואיתא בגמרא דאפילו ההולך לקניגיאות ולטיטראות של ישראל ה"ז מושב לצים:

(ד) אם הוא בא"י וכו' - אפילו רק ממקום אחד:

(ה) ועל מקום שנתנוה - היינו אם יש שלשים יום שלא ראה אותה וכנ"ל:

(ו) או כבשן האש - היינו החפירה שהוסק בה אז האש לחנניה מישאל ועזריה:

(ז) ברוך אומר ועושה וכו' - היינו בשם ומלכות. בגמרא הגירסא ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים:

(ח) חכם הרזים - שאין דעתן דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה והוא יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין:

(ט) שחלק - שעם ד' הם חלק אלוה ודבקים בו לכן אמר שחלק משא"כ לקמיה בס"ז:

(י) בחכמות העולם - היינו בהשבע חכמות לאפוקי אם הם חכמים בדתם ע"ז אינו מברך כלל:

(יא) ועל מלכי וכו' - ומשמע בגמרא אפילו סומא כשיודע שהמלך עובר מברך ועיין בפמ"ג שמצדד דאם הוא סומא שלא ראה מאורות מימיו יברך בלא שם ומלכות:

(יב) ברוך שנתן מכבודו וכו' - השלטונים שאין עול מלך עליהם לשנות דבריהם ודן והורג במשפט מברך עליהם. ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר טוב וישר לברך בלא שם ומלכות:

(יג) לראות מלכים אפי' וכו' - ומותר לטמא בטומאה של דבריהן מפני כבודן בין למלכי ישראל ובין למלכי או"ה וכן מפני כבוד הבריות כגון לילך לנחם אבלים. אם רואה פ"א המלך לא יבטל יותר מלימודו לראותו אם לא שבא בחיל יותר ובכבוד גדול יותר:

(יד) בתי ישראל - פי' בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון בישוב בית שני [רש"י] ואפשר דוקא בא"י ובזמן בית שני קאמר אבל בזה"ז אפילו בא"י לא [ב"י] ויש שמפרשים כונת רש"י דאפילו אם הם מיושבים עתה כמו בבית שני ג"כ מברכין והרי"ף פי' בתי ישראל בישובן היינו בתי כנסיות שמתפללין בתוכן וכן נהגו העולם שאין מברכין על שארי בתים כ"א על בהכ"נ כשרואה אותה ביפיה ובתיקונה וכתב בא"ר דאין חילוק בין א"י לחו"ל ואפילו בזה"ז ובפמ"ג מצדד דבזה"ז טוב לברך ברוך מציב גבול אלמנה בלא שם ומלכות:

(טו) הרואה בתי וכו' - לפירש"י הנ"ל היינו בתי כותים שיושבים בשלוה והשקט ועושר ולהרי"ף היינו בתי תפלה שלהם:

(טז) קברי ישראל - ואם היה שם רק קבר אחד י"א שאין לומר ברכה זו כי נתקנה בלשון רבים:

(יז) אותו דבר - ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך [מ"א בשם רדב"ז] וה"ה לענין ההיא דסי"ב ברואה קבר אחר וכל כיו"ב אמנם בא"ר סוף סימן רכ"ה כתב דהמ"א בעצמו בסקי"ט שם משמע דלא ס"ל הכי ועיין בפתחי תשובה מה שכתב בשם ספר עמודי אור בזה:

(א) חבירו - ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם. כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו:

(ב) לאחר שלשים יום - מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל:

(ג) אומר שהחיינו וכו' - וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]:

(ד) מחיה המתים - ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ:

(ה) ושלח לו כתבים - ר"ל אע"פ שהריצו כתבים מזה לזה ועי"ז נעשו אוהבים מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו. כתב הפמ"ג דאם נתבשר לו שילדה אשתו והוא היה במדינת הים וראהו עתה מברך שהחיינו או מחיה המתים [אם הוא לאחר י"ב חודש] דודאי יש לו שמחה בולדו אף שלא ראהו מעולם:

(ו) בר מצוה - היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום:

(ז) שפטרני מענשו וכו' - פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות הש"י. ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו':

(ח) וטוב לברך בלא וכו' - משום שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא וכן העתיק בדה"ח אמנם דעת הגר"א בביאורו דמאחר שהוזכרה ברכה זו במדרש ומהרי"ל עשה כן הלכה למעשה יש לברך בשם ומלכות ועיין בח"א שכתב ג"כ דהמברך לא הפסיד:

(ט) מברך שהחיינו - ואינה אלא רשות דאי לא מברך לא מיענש. ומ"מ ראוי ליזהר שלא לבטלה [א"ר ע"ש]:

(י) ביד חבירו - דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש:

(יא) עד שעת אכילה - דמי שאין לבו שמח בראייתו רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה נכון לברך שהחיינו קודם ואח"כ יברך ברכה הראויה לה וה"ה אם טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו אפשר דג"ז טוב הוא ובדיעבד אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה קודם שהתחיל לטעום ג"כ אין זה הפסק ע"ש:

(יב) עד שנגמר וכו' - ר"ל דאף דלענין ברכה על הפרי קי"ל בסימן ר"ב ס"ב דמברכין על הבוסר [בגפנים] בפה"ע משהגיעו לשיעור פול הלבן ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול ע"י הדחק הכא לענין שהחיינו אין לברך עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל ואפילו בדיעבד אם בירך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה. ועיין במ"א שהביא דדעת הרדב"ז הוא דכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך עליו ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך עליו שלא לחזור ולברך:

(יג) בראיה שניה - דהרי אנן נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם. ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:

(יד) כשיאכל גינד"ש וכו' - ר"ל אע"פ שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן ועיין במ"א ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו כשאין באין לפניו בבת אחת וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו. [ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד די במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו וניחא פסק השו"ע ע"ש]:

(טו) אינו חוזר ומברך - ואפילו אם שתי ליה אחר מ"ם יום שנתחזק היין ויש לו טעם אחר מן מוהל הענבים מ"מ הכל שמחה אחת היא דבעת שראה אז שאכל הענבים ידע שהיין יצא מהם ועיין באחרונים שהביאו די"א דמ"מ צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים וע"כ טוב שאם בירך שהחיינו על הענבים אזי כשישתה יין חדש יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש או על מלבוש כדי לפטור גם את היין [אבל אם בירך תחלה שהחיינו על היין דעת הע"ת דלכו"ע אינו חוזר לברך שהחיינו על הענבים] וכ"ז דוקא כששותה את היין כשהוא תירוש שהוא ניכר שהוא יין חדש אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין אפילו לא בירך שהחיינו על הענבים אינו מברך עליו שהחיינו אף שהוא יודע שהוא יין חדש משום דאינו ניכר בין חדש לישן [אחרונים]:

(טז) שאינו מתחדש וכו' - ר"ל שאפילו בימות החורף אינו משתנה ממראיתו כגון אתרוג וכה"ג שדר באילנו משנה לשנה שכיון שעומד בירקותו כל השנה אין הנאה נרגשת בחידושו וכן בא למעט דבר שאין לו זמן קבוע לגידולו וכדלקמיה בהג"ה וכן דבר שאינו גידולי קרקע כגון עופות ודגים שנזדמנו לו אפילו אותן שלא טעם ממינן מעולם אפ"ה אין מברך עליהם שהחיינו דזה המין אינו חדש בעצם דאע"פ שהוא לא אכל מהם אחרים אכלו מהם. על כמהין ופטריות אין לברך שהחיינו דגם להם אין זמן קבוע גם מאויר הן גדלין ולא מקרקע [פמ"ג]. על ריח המתחדש משנה לשנה כמו ורד וכיו"ב שאר דברים שנעשו להריח יש דעות בפוסקים אי מברך עליהם זמן ונהגו שלא לברך [שע"ת בסי' רט"ז] י"א שעל גדיים וטלאים שרגילים להתחדש פעמים בשנה שמברכין עליהם שהחיינו וצ"ע [מ"א] והעולם נהגו שלא לברך ע"ז:

(יז) מברכין עליו שהחיינו - בכל פעם ופעם כיון דעכ"פ בא מזמן לזמן:

(יח) דעומד כל השנה בקרקע - ר"ל שיש ירק שדרכו לעמוד כל השנה בקרקע וברכת שהחיינו לא נתקן אלא בדבר הבא מזמן לזמן אכן באמת אינו מצוי זה כ"א באיזה ירקות ולא בכולן ואפשר משום דאין לחלק בין ירק לירק [פרישה] ויש לפרש עוד דכונת רמ"א במה שכתב דעומד כל השנה בקרקע היינו שמטמינין אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה ואינו ניכר בין ירק חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אישתקד משא"כ פירות אע"ג דיש מטמינין אותן הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן להו [מ"א] ולפ"ז פשוט דאין לברך שהחיינו על פרי אדמה שקורין (ער"ד עפי"ל) דהרי דרך העולם להטמין אותם בבורות בחורף ומתקיים זמן רב. ובשם של"ה כתבו האחרונים דאין לברך שהחיינו על שום ירק חדש וכן על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן והעולם יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה וכתב המ"א דמ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים אכן במור וקציעה חולק ע"ז דאחרי שאין מינכר בטעמו אין יתרון להם ע"ש ויש למעט בברכות. ובקטניות כשהן חדשים וניכרין שהן חדשים כגון שהם ירוקים עדיין במקצת נראה שיוכל לברך שהחיינו וכן משמע בא"ר. על מיני לפתן שקורין מיירי"ן וריבי"ן ואוגערקע"ס מברכין עליהם שהחיינו [א"ר ודה"ח]:

(יט) אחר גמרו - ר"ל שיהיה נגמר לגמרי וטוב למאכל ועיין לעיל בסקי"ב. כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה:

(כ) והקפח דהיינו וכו' - ובבכורות [דף מ"ה] משמע דהוא אריך וקטין ולפי שדק הוא אינו יכול לסבול קומתו ונכפף ודומה כמי שחוליותיו שמוטות [מ"א]:

(כא) שכל שערותיו וכו' - ונולד כך ממעי אמו דאי נעשה לו זה אח"כ אומר דיין האמת:

(כב) הקטע - שנקטעו לו ידיו:

(כג) הסומא - משתי עיניו:

(כד) דקות - היינו שיש לו נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח ומבהיק ועל שם אותו הלובן נקרא בהקנין [מחה"ש ועיין בא"ר ובפמ"ג אכן אם שכיח שם הרבה אנשים כזה מסתברא דאין זה גנאי ולא שינוי שיברך ע"ז דיין האמת ומשנה הבריות וכ"ש אם נעשה זה ע"י חום השמש ועתידין להסתלק נראה דלכו"ע אין לברך ע"ז]:

(כה) ממעי אמם - קאי אכולהו לבד אקיטע:

(כו) מברך דיין האמת - שבא לו זה ע"י עונש:

(כז) דדוקא וכו' - קאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנה הבריות לא שייך במצטער דוקא מידי דהוי אפיל וקוף:

(כח) אבל על עובד כוכבים - מילתא דפסיקא נקט וה"ה לכל מי שאינו מצטער עליו:

(כט) ואינו מברך וכו' - זה קאי גם אברכת משנה הבריות [ט"ז] ור"ל דאפילו ראה כושי אחר [וכה"ג שארי דברים הנ"ל] אחר שלשים יום ג"כ אינו מברך והטעם דעל שינוי אין שייך לברך רק פעם ראשון שרואה הדבר והשינוי גדול בעיניו ומשמע מהט"ז דכ"ש דקאי המחבר אברכת דיין האמת אמנם בספר נהר שלום כתב דלענין דיין האמת שהוא דוקא על קרובו ואוהבו שמצטער עליו מסתברא דאם רואה זה עוד על קרובו אחר בודאי נתגדל עליו עוד הצער יותר ושייך לברך ע"ז דיין האמת:

(ל) וי"א וכו' - ולמעשה יש להורות דיברך אחר ל' בלא שם ומלכות [א"ר עי"ש]:

(לא) משלשים יום - פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום [מ"א]:

(לב) הרואה וכו' ובריות נאות - בין זכרים בין נקבות. ועכשיו לא נהגו כלל לברך ברכה זו [ח"א ע"ש טעמו] ומ"מ נכון לברך בלא שם ומלכות:

(לג) עובד כוכבים - היינו ראיה בעלמא דמותר אבל להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו אסור [מ"א] ואסור לומר כמה נאה כותי זה משום לא תחנם [גמרא]:

(לד) ולא על אחרים - אפילו לאחר שלשים יום:

(א) בימי ניסן - אורחא דמלתא נקט שאז דרך ארצות החמים ללבלב האילנות וה"ה בחודש אחר כל שרואה הלבלוב פעם ראשון מברך [אחרונים]:

(ב) פרח - דוקא פרח הא עלים לחודיה לא ואף בפרח דוקא באילני מאכל שמזה הפרח עתיד להתגדל פרי אבל אילני סרק לא [אחרונים]:

(ג) אלא פעם אחת - מדסתם משמע דאפי' על אילנות אחרים לא יברך וכנ"ל בסי' רכ"ה ס"י:

(ד) ואם איחר לברך וכו' - היינו אפילו לא ראה כלל מקודם אפ"ה אבד הברכה כיון שגדלו הפירות כ"מ בב"י אבל בא"ר הכריע לדינא דאם לא ראה מקודם לא אבד הברכה וכן משמע ג"כ בביאור הגר"א דאפילו כבר גדל הפרי לא אבד הברכה ומ"מ אם כבר גדל הפרי ונגמר כל צרכו שראוי לברך עליה שהחיינו משמע מפמ"ג וח"א ששוב אין כדאי לברך ברכה זו:

(ה) עד אחר שגדלו - אבל קודם שגדלו הפירות יוכל לברך ואפילו לא בירך בשעת ראיה ראשונה [תשובת מהרי"ל סי' קמ"ג]:

היורה כחץ - וי"א שהוא כוכב שיש לו זנב ושבט של אורה ושניהם העתיקו אחרונים לדינא ואם אותו כוכב עצמו שיש לו שבט רואהו עוד הפעם בלילה אחרת א"צ לחזור ולברך כל שהוא עדיין בתוך למ"ד יום לראיה ראשונה:

ממקום למקום - ולא יברך בלילה אחד רק פ"א אפילו אם ראה כוכב אחר רץ באותו לילה:

הברקים - בליצי"ן בל"א. ואותן שהן באים בלא רעם כלל רק מחמת חום מצדד הח"א שאין זה ברקים הנזכר בגמרא ואין מברכין עליהם:

שנשבו בזעף - ואם שלא בזעף אם הוא רוח גדול מברך עושה מעשה בראשית ולא יוכל לברך שכחו וגבורתו וכו' אחרי שהוא שלא בזעף גדול וטוב לברך תמיד על רוח סערה שאין מצויה רק ברכת עושה מעשה בראשית שבזה בודאי יוצא ממ"נ כי אין אנו בקיאין כ"כ מהו בזעף:

על כל אחד וכו' - והעולם נוהגים לברך על הברקים עושה מ"ב ועל הרעמים שכחו וגבורתו וכו' וכן מסתבר שע"י הרעם נראה גבורתו של הקב"ה יותר מבברק אמנם באמת שייך כל אחת מהברכות על שניהם וע"כ אם שמע ברק ורעם כאחד מברך ברכה אחת דהיינו עושה מע"ב על שניהם ואם בירך שכחו וגבורתו מ"ע ג"כ יוצא. ואם לא היו תכופים זה אחר זה מברך תחלה על הברק [שהוא מתראה תחלה לעין האדם] עושה מע"ב ואח"כ על הרעם שכחו וגבורתו מ"ע וה"ה אם לא ראה את הברק ושמע קול הרעם ובירך עליו שכחו וגבורתו מ"ע או שבירך עושה מע"ב ואח"כ ראה ברק מברך עליו ג"כ עושה מע"ב ועיין בשע"ת שכתב בשם הברכ"י דאם בירך על הברק ונתכוין לפטור הרעם הבא אחריו יצא בדיעבד ור"ל דאחרי שטבע הבריאה שאחר הברק יוצא רעם א"כ חל ברכתו על הרעם שיצא אח"כ:

ואם ירצה וכו' - אבל לא יברך שתי ברכות כאחת אלא או זו או זו:

ברוך וכו' שכחו וגבורתו וכו' - ר"ל ברוך הנותן כח להטבע להראות כח יוצר בראשית כדי שייראו מלפניו [א"ר בשם אבודרהם]:

נתפזרו וכו' - ודוקא היכא דהשמים נטהרו וזכו לגמרי בין ברק לברק ואח"כ נתקדרו השמים בעבים ושמע עוד קול רעם וברק צריך לברך מחדש עליהם דהוי מלתא חדתא אבל היכא שנתפזרו העבים ע"י הרוח אחד הנה ואחד הנה ועדיין מעונן הרקיע אז נפטר הכל ע"י ברכה הראשונה ואין צריך לחזור ולברך מחדש ומשמע בירושלמי דדוקא באותו יום אבל ביום אחר בכל גוונא צריך לחזור ולברך:

בבית הכסא - וה"ה אם היה בבית שמקצבין בו בשר דשם ריח מעופש מאד או שהיה הולך במבואות המטונפות ויכול לזרז עצמו לצאת משם תיכף:

אם יכול וכו' - י"א דאפילו אם נתעורר לעשות צרכיו מ"מ כל זמן שאין מתאוה כ"כ שיהא בו משום בל תשקצו יכול לצאת משם קודם שעשה צרכיו ולברך ויש מחמירין בזה. ובפרט היכי דמשער שישמע עוד קול רעם ויוכל לברך אח"כ בודאי נכון להחמיר:

לצאת ולברך וכו' - והיינו היכא שלא עשה צרכיו ולא נגע בידיו במקום הטינופת [ואע"ג דלעיל בסימן ד' מבואר דהיוצא מביה"כ צריך ליטול ידיו אפילו לא עשה צרכיו מ"מ הכא כדי שלא יפסיד הברכה אין צריך ליטול ידיו מקודם אם לא שהיו ידיו מטונפות] או שיכול ליטול ידיו במים או בשאר מידי דמנקי סמוך לשמיעתו דאל"ה ודאי יתארך הזמן יותר מכדי דבור:

יצא - פי' ימהר לצאת משם כדי שלא יפסיד הברכה אבל אם יתארך יותר מכדי דבור דבלא"ה כבר עבר הזמן א"צ שוב למהר ומכל זה נשמע דשיעור הברכה שעל רעמים וברקים הוא דוקא בכדי דיבור ואם עבר יותר מכדי דבור מעת שראה הברק או שמע הרעם שוב לא יברך על רעם וברק זה. ומטעם זה היכא דעשה צרכיו ונטל ידיו ושמע קול רעם או ראה ברק יברך מתחלה על הרעם והברק ואח"כ יאמר אשר יצר. ודע עוד דסתם ידים דהיינו שאינו יודע אם הם מלוכלכות כשרות לברכה [ס' ד' סכ"ג]:

(א) עושה מ"ב - פי' כיון שיסדן מאז ושבחו של מקום הוא כשאנו מכירין היום דבר שאנו יודעין שהמקום בראו מששת ימי בראשית ועדיין הוא קיים ואין שייך לברך עליהם שכחו וגבורתו מלא עולם כמו על רוחות ורעמים דהתם הם נראים ונשמעים למרחוק אבל ימים ונהרות כל אחד במקומו:

(ב) והוא הים שעוברין וכו' - ונקרא ים הגדול מפני חשיבותו של א"י אבל הרבה אחרונים פליגי על המחבר וס"ל דדוקא על ים אוקינוס שהוא הים הגדול שבכל הימים שמקיף את כל העולם עליו קבעו ברכה בפני עצמו מפני גדלו אבל על ים שעוברין בו לא"י לא נקרא לענין זה ים הגדול ומברכין עליו כמו על שאר ימים. ודע דכל הברכות האלו אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום [אחרונים]:

(ג) עושה הים הגדול - כן הוא לשון הטור אבל כמה פוסקים העתיקו נוסח ברכה זו בלשון עבר שעשה את הים הגדול:

(ד) כמו חדקל ופרת - לאו דוקא אלו אלא ה"ה כל הנהרות שהן גדולות כמו אלו הד' נהרות ושיהיו ידועים שהם מימי בראשית כמו אלו ולא נתהוו אח"כ מברך:

(ה) במקום שלא נשתנה וכו' - פי' דבמקום שחפרו ושינו מהלכו של הנהר לדרך אחרת אין מברכין מאותו המקום והלאה דשם לאו מעשה בראשית הוא ועיין בא"ר שמצדד לומר דאם ספק לו אם נשתנו ג"כ לא יברך:

(ו) ע"י אדם - וה"ה לענין ימים אם המשיכו בני אדם מאחד לחבירו ועשוהו לאחד אין מברכין על אותו מקום אלא דבימים מן הסתם אין אנו צריכין לחוש לזה:

(א) הרואה הקשת וכו' - ואין כדאי להגיד לחבירו שיש קשת מטעם מוציא דבה [ח"א]:

(ב) אומר וכו' - ובכאן אם ראה אותו עוד הפעם אפילו בתוך למ"ד יום חוזר ומברך ולא דמי לכל הנך דקי"ל בהו דפעם אחת בחודש די לברוכי דכאן הקשת שבירך עליו חלף והלך לו ודמי לברכת רעמים [שע"ת בשם ברכ"י]:

(ג) נאמן וכו' - ברמב"ם וטור הנוסח ונאמן:

(ד) בבריתו - ר"ל שלא יעבירנו אע"פ שרבו הרשעים וקיים במאמרו אפילו לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו [אבודרהם]:

(ה) ואסור להסתכל וכו' - והמסתכל בו ביותר עיניו כהות [חגיגה ט"ז] אלא רואהו ומברך:

(ו) בתקופתה - מקום שהיא חוזרת שם לתחלת הקיפה היא שעת תליית המאורות בעת הבריאה ומאז התחילה להקיף ולשמש והוא נמשך כ"ח שנה עד שבא לאותו המקום בצמצום בתחלת ליל רביעי כבעת הבריאה:

(ז) והתקופה - היינו תקופת ניסן:

(ח) בבוקר - היינו לכתחלה מצותה מיד להקדים מה דאפשר וטוב לברך אותה ברוב עם ובדיעבד עד ג' שעות על היום [לבוש ומ"א] אבל הרבה אחרונים הסכימו דיוכל לברך בשעת הדחק עד חצות והיינו אפילו בשם ומלכות ואם נתכסה השמש בעבים ואין רואין אותה עיין בשע"ת. ובתשובת חתם סופר סימן נ"ו כתב דאם היתה מכוסה בעבים אך נראית רושמה מבין העבים מברכין אבל כשלא נתראה כלל לא נראה לברך. וע"ש שכתב מנהגו בענין ברכה זו קודם הברכה אמרו הללו את ה' מן השמים ואחר ברכת עושה מעשה בראשית אמרו פיוט אל אדון על כל המעשים עד וחיות הקודש ואח"כ מזמור השמים מספרים כבוד אל ואח"כ עלינו לשבח וקדיש:

(ט) וכן מברך וכו' - וכהיום אין נוהגין העולם בזה:

(י) הנשארים - הם שבתי צדק מאדים נוגה כוכב:

(א) אחר מ"ם יום לעיבורה - שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ"ם יום מועיל תפלה. ואפילו אחר מ"ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע"ט:

(ב) לכרך - דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א"צ לומר כשנכנס לה ולא אח"כ כשיצא ממנה אלא אח"כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק"י:

(ג) וזו היא תפלת הדרך וכו' - לכאורה הלא בסימן ק"י מבואר דכשיוצא לדרך אומר תפלת הדרך לבד בלא הודאה על שעבר וגם אינו אומר אותה רק כשהחזיק בדרך ומהו זה שכולל הכא תה"ד בהודאה שנותן על העבר וגם משמע שאומר אותה תיכף ביציאתו מן העיר י"ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ"ל תה"ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ"ש בס"ק ב' ואפילו אם נזדמן אח"כ בדרך נסיעתו שנוסע דרך כרך אין לומר כשיוצא ממנה רק ההודאה מודים וכו' עד לבסוף בלא חתימה כיון שאמר תה"ד בתחלת נסיעתו והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ"ל תה"ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע ומלבד זה הלא צריך ליתן הודאה ג"כ על יציאת הכרך בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה ומיגו דצ"ל ההודאה תיכף כשיוצא מן העיר אומר אז ג"כ תה"ד שכולל בה:

(ד) ברוך השולח ברכה וכו' - וכתב הא"ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די כמה דכתיב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

(ה) הנכנס למרחץ וכו' - ועכשיו לא נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי מלמעלה ע"ג תקרה שע"ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה אבל בזה"ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה [אחרונים]:

(ו) להקיז דם - וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש ולכן ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה:

(ז) ברוך רופא חולים - וצריך לומר בשם ומלכות [ב"י וט"ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]. מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' [דארז"ל דמתחלה לא היה אדם חולה כלל אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר]:

(א) אם א"א לו וכו' - עיין לעיל בסימן ד' סט"ז ובמשנה ברורה שם:

(ב) וכשניעור משנתו וכו' - אפשר הטעם דנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם שהקב"ה מחזיר הנשמות לבני האדם בבוקר:

(ג) ויהי נועם - משום סכנת מזיקין. וכתב הלבוש שאין נוהגין כן:

(ד) יותר משינת הסוס וכו' - עיין לעיל בסימן ד' סט"ז מש"כ במ"ב בשם המחה"ש:

(ה) אלא יתכוין שיאכל וכו' - וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הש"י [ח"א]:

(ו) בסוד ישרים וכו' אינו משובח - ומ"מ טוב הוא דמתוך כך בא לשמה:

(ז) יתכוין שיהיו לו בנים וכו' - ועיין עוד כונות אחרות בסימן ר"מ ס"א ואחר כונת הלב הן הדברים ורחמנא לבא בעי:

(ח) אפילו לספר בדברי חכמה - וכ"ש אם סיפורו הוא בעניני משא ומתן צריך שתהיה כונתו לשם מצוה דהיינו שיהיה לו במה להתפרנס כדי שלא יבוא ליד גזל. ואפילו אם הוא עשיר גדול שדי לו בממונו לפרנס עצמו וב"ב כל ימי חייו ג"כ יצוייר לפעמים במה שמשתדל להרבות עסקיו דבר מצוה כגון שכונתו להרבות בצדקה וגמ"ח עי"ז או שכונתו ליקח עסקים תחת רשותו כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות נפשם שכל זה הוא בכלל צדקה ומעולה ממנה כמו שכתב הרמב"ם ומובא ביו"ד סימן רנ"א וע"ש שהמחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מלאכה כדי שישתכר ולא יצטרך לבריות לשאול הוא מקיים בזה המ"ע דומטה ידו עמך והחזקת בו:

(א) דחוקה - דהיינו שאין שהות ביום שיתפללו מתחלה הצבור בלחש ואח"כ גם חזרת הש"ץ כראוי:

(ב) יתפללו בלחש - היינו שלא יסמכו הצבור מפני הדחק לצאת רק בתפלת הש"ץ שיתפלל בקול רם דעיקר תפלה בלחש הוא ורק הש"ץ יקצר בתפלתו שבקול ולא יאמר כ"א ג' ראשונות להוציאן ידי חובתן בקדושה:

(ג) ביום - עיין לקמן בסימן רל"ג ס"א בהג"ה מתי נגמר היום לענין תפלת המנחה ועיין במ"ב שם:

(ד) הש"ץ עם הקהל - היינו שהש"ץ אומר מיד בקול רם והקהל יאמר עמו בלחש מלה במלה עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה עכ"פ אחד שיענה אמן על ברכת הש"ץ [רמ"א לעיל בסימן קכ"ד ס"ב ועיין במ"ב מש"כ שם]:

(ה) לא ישב אדם וכו' - הנה מפני שבסעיף זה יש בו פרטים רבים לכן מוכרח אנכי להאריך קצת. הנה כל זה הסעיף לענין אכילה וכן לענין להסתפר וליכנס למרחץ ושאר דברים הנזכרים פה הוא משנה בפ"ק דשבת דאסור סמוך למנחה ולא ביארה המשנה איזה מנחה אי מנחה גדולה [דהיא משש שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה הוא חצי שעה קודם דהיינו תיכף אחר חצות היום] או מנחה קטנה [דהוא מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לזה היינו מתחלת שעה עשירית] גם לא ביארה המשנה מה דאסרה לענין אכילה אי דוקא לסעודה גדולה דהיינו סעודת נישואין וכה"ג אז אסור שמא יעבור זמן המנחה או אפילו סעודה קטנה כסעודת כל אדם אסור דלמא אתי לאמשוכי [וכן כה"ג יש להסתפק בשאר דברים המוזכרים במשנה דהיינו שאסור ליכנס למרחץ אי דוקא לכולא מלתא דמרחץ דהיינו לחוף ראשו ולהשתטף בחמין וצונן ולהזיע או אפילו להזיע בעלמא אסור שמא יתעלף מחמת חום המרחץ וכן לענין בורסקי אי דוקא לבורסקי גדולה או אפי' לעיוני בעלמא וכה"ג בשארי דברים כאשר מוזכרים בזה הסעיף] ויש שם בגמרא שני תירוצים ולתרוייהו איירי המשנה במנחה גדולה תירוץ קמא דכונת המשנה שאסרה סמוך למנחה גדולה איירי דוקא בסעודה גדולה [הא סעודה קטנה מותר להתחיל עד זמן סמוך למנחה קטנה. ויש שמקילין עוד לתירוץ זה דאפילו סמוך למנחה קטנה ג"כ מותר להתחיל סעודה קטנה] ותירוץ בתרא דכונת המשנה לאסור אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה ונחלקו הפוסקים בזה הרי"ף והרמב"ם פסקו כתירוצא בתרא וזהו שסתם המחבר כמותם והרמ"א בריש דבריו פסק כתירוצא קמא זהו תורף הענין שבסעיף זה ועתה נתחיל לבאר את דברי הסעיף:

(ו) להסתפר סמוך למנחה - האי סמוך למנחה היינו סמוך למנחה גדולה כאשר כתב המחבר בסוף דבריו ואכולהו קאי ואף שעד סוף זמן המנחה יש שהות הרבה אפ"ה חיישינן שמא ישבר הזוג ויחזר אחר אחרת ויעבור המנחה ואפשר שאם יש לו ב' או ג' זוגים מוכנים לפניו שרי. כשמגיע זמן המנחה נכון שלא יקח ילד בחיקו דשמא יטנף בגדיו ובעוד שיחזר אחר מים יעבור מנחה או יתאחר לבוא לבהכ"נ [ס"ח סימן י"ח]:

(ז) סמוך למנחה - היינו חצי שעה קודם דהוא תחלת שעה שביעית שהוא מחצי היום ומעלה ואין חילוק בין היום ארוך או קצר לעולם חשבינן לדעה זו סמוך למנחה אחר חצי היום:

(ח) למרחץ - אפילו להזיע בעלמא וכ"ש לכולא מלתא דמרחץ:

(ט) לבורסקי - אפילו לעיוני בעלמא שמא יראה שנתקלקלו העורות ויצטער ויהיה טרוד בצערו ולא יתפלל [רש"י] ומשמע דהוא הדין לכל מלאכה או חשבון כיוצא בו שאפשר להמשך או לגרום טרדא [ועיין בבה"ל] ולכן אותם היוצאים לירידים שטרודים בקניית ומכירת סחורה לא יתחילו לכתחלה סמוך לזמן מנחה גדולה עד שיתפללו מקודם [ח"א]:

(י) ולא לדין - אפילו שמעו טענותיהם מכבר ועתה ראו לישב בשביל גמר דין אסור שמא יראו טעם ויסתרו הדין וימשך הענין:

(יא) סעודה קטנה - היינו סעודת כל אדם [וסעודה גדולה הוא של נישואין ומילה] והטעם דחיישינן שמא ימשך. ודין איסור אכילה או מלאכה קודם מעריב יתבאר בסימן רל"ה ס"ב. ולענין להתחיל ללמוד קודם תפלת המנחה ע' לעיל בסי' פ"ט ס"ו לענין לימוד קודם תפלת שחרית וה"ה הכא כשמגיע זמן מנחה קטנה:

(יב) סמוך למנחה גדולה - עיין לעיל בסק"ז במ"ב:

(יג) ואם התחיל וכו' - אפילו התחיל אחר שהגיע כבר זמן מנחה גדולה ואפילו אחר כך כל שלא הגיע עדיין החצי שעה שקודם מנחה קטנה [דאלו כשהתחיל בזו החצי שעה מפסיק כשיגיע זמן מנחה קטנה ואף שיש שהות הרבה עדיין עד הערב דעיקר זמן מנחה הוא ממנחה קטנה ולמעלה ועיין לקמן בהג"ה מה שעכשיו נוהגין להקל]:

(יד) באחת מכל אלו - היינו אפילו התחיל סעודה גדולה או שנכנס לבורסקי גדולה וכה"ג בשארי דברים כאשר הזכרנו בפתיחה דבודאי יש לחוש בהו שמא ימשך הרבה אפ"ה אינו מפסיק כיון שיש שהות להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו:

(טו) אם אין שהות - אפילו התחיל בהיתר מפסיק:

(טז) להפסיק מיד - היינו אפילו עוד היום גדול כל שיודע שתמשך סעודתו או מלאכתו עד שתחשך צריך להפסיק מיד שמא ישכח ויעבור הזמן לגמרי:

(יז) ומאימתי התחלת וכו' - קאי אמה שכתב לעיל ואם התחיל וכו':

(יח) אם היו עסוקים - פי' שכבר ישבו בדינין אחרים:

(יט) משיתעטפו - שכך היו נוהגים מלפנים כשיושבין בדין משום ששכינה שורה עמהם [ב"י]:

(כ) משיטול ידיו - ומי שרגיל להתיר איזורו בשעת אכילה מקרי התחלה מישתיר איזורו אף קודם נטילה:

(כא) דסעודה קטנה - ולדידהו תספורת דידן נמי שרי סמוך למנחה גדולה [ואינו אסור אלא תספורת של בן אלעשה שהיא מלאכה גדולה כמבואר בגמרא] ומרחץ דוקא כולא מילתא דמרחץ אסור אז אבל להזיע בעלמא שרי ובורסקי דוקא בורסקי גדולה ודין דוקא התחלת דין שצריך לזה שיהוי הרבה וחיישינן שמא יעבור עי"ז הזמן אבל גמר דין שרי:

(כב) מותר - היינו סמוך למנחה גדולה ואחר מכן עד סמוך למנחה קטנה אבל סמוך למנחה קטנה שהוא מתחלת שעה עשירית ולמעלה גם לדידהו אסור בכל אלה ואפילו בדיעבד אם התחילו אז מפסיקין כשיגיע הזמן דמנחה קטנה:

(כג) ואינו אסור וכו' - היינו דלידידהו אינו אסור להתחיל סמוך למנחה גדולה אלא סעודה גדולה דבדידהו דוקא שצריך שיהוי רב ע"כ חיישינן שמא ימשך הרבה עד שיעבור הזמן:

(כד) נישואין או מילה - וה"ה פדיון הבן שיש שם הרבה בני אדם מסובין יחד ועי"ז רגיל הדבר להמשך וסעודת שבת ויו"ט לא מקרי סעודה גדולה [ב"י]:

(כה) וי"א וכו' וי"א וכו' - שתי אלו הדעות מקילין יותר מדעות הקודמות דלדידהו רק באופן אחד אסור ונחלקין זה מזה דלי"א הראשון רק סמוך למנחה קטנה אסור ואפילו סעודה קטנה אבל סמוך למנחה גדולה שרי הכל וי"א השני ס"ל בהיפך דסעודה גדולה אסור אפילו סמוך למנחה גדולה וסעודה קטנה מותר אפילו סמוך למנחה קטנה:

(כו) אפילו סמוך למ"ק וכו' - משמע דכשהגיע זמן מנחה קטנה מודה דאסור להתחיל ובהגהת מרדכי מיקל גם בזה ודעתו דאין איסור אלא בסעודה גדולה סמוך למ"ק וכן משמע במהרי"ו דנהגו העולם להקל אף לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה:

(כז) ונהגו להקל כשתי וכו' - וכן העתיקו האחרונים:

(כח) משום דעכשיו וכו' - ומיירי שדרכו ג"כ לילך להתפלל בצבור בבהכ"נ אבל אם דרכו להתפלל ביחידות בביתו לא מהני [דה"ח]:

(כט) לא חיישינן וכו' - אמנם מיד שקורין לבהכ"נ צריך להפסיק ולהתפלל דאל"ה מאי תקנתיה [שם]. ודע דדוקא סעודה קטנה סומכין על קריאת השמש לבהכ"נ אבל סעודה גדולה אין סומכין על קריאה לבהכ"נ להתיר להתחיל סמוך למ"ק [דהיינו מט' שעות ולמעלה] משום דשכיחא שכרות. ומשמע מהאחרונים דלענין לילך למרחץ אפילו לכולא מלתא דמרחץ וכן לענין כל הדברים שמוזכר לעיל בסעיף זה סמכינן על קריאת השמש לבהכ"נ כמו לענין סעודה קטנה. והנה לפ"ז מותר לילך בע"ש למרחץ אפילו כשהגיע זמן מנחה קטנה במקום שהשמש קורא לבהכ"נ. אמנם אנשי מעשה נוהגין להתפלל מקודם שהולכין לבית המרחץ ויש שמדקדקין ליזהר להתפלל מקודם אפילו כשהולכין לבית המרחץ סמוך למנחה גדולה דהיינו אחר חצות כמו שמוזכר במעשה רב אמנם הנוהגין להקל בזה אין למחות בידן דיש להם על מה שיסמכו וכנ"ל אבל כ"ז דוקא אם השמש יכריז גם לאנשי בית המרחץ לצאת מבע"י איזה זמן קודם השקיעה בכדי שיספיק להם העת אחר צאתם להתפלל בזמנה דאל"ה לא נוכל לסמוך ע"ז כלל:

(ל) יש להחמיר - היינו שלא לסמוך על קריאת השמש להתחיל אז הסעודה דשכיח שכרות ובשכרות לא מהני הקריאה ולפ"ז כשיש חתונה בשבת ולא יצאו מבהכ"נ עד אחר חצות יתפללו מנחה מקודם ואח"כ יאכלו דסעודת נישואין הוי סעודה גדולה:

(לא) קודם לכן - דהיינו שהתחיל הסעודה גדולה קודם חצות דאז עדיין זמן היתר לכו"ע:

(לב) כשמגיע וכו' והשעה עוברת - ר"ל כיון שמשער שימשך סעודתו עד הלילה צריך לקום ולהתפלל תיכף כשיגיע זמן מנחה קטנה:

(לג) צריך לקום ולהתפלל - נראה דדוקא בסעודה גדולה ומשום דשכיחא שכרות דלא סמכינן על קריאת השמש לביהכ"נ וכנ"ל לכך פוסק מיד אבל בסעודה קטנה א"צ לפסוק מיד דיוכל לסמוך [אפילו אם התחיל סעודתו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה] דיפסוק מסעודתו כשיקרא השמש לביהכ"נ:

(לד) מותר - אפילו כבר הגיע זמן מ"ק ואפילו אם אוכל הרבה פירות דזה לא מקרי סעודה. ותבשיל העשוי מחמשת המינים ג"כ מותר אם אינו קובע עלייהו [דה"ח]:

(לה) כביצה - ולא יותר וכתב המ"א דבשתיה יותר מכביצה נמי אסור אף דלענין אכילה חוץ לסוכה חשיב עראי אף ביותר מכביצה בזה דהחשש הוא שמא ימשך וזה שייך בשתיה יותר אם הוא משקה המשכר. וסתם משקה מותר לשתות אפילו הרבה:

(א) שהתפלל וכו' - דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנוה וזמן שחיטתו מדאורייתא התחלתו אחר שש שעות ומחצה דהיינו חצי שעה אחר חצות היום ורק משום כדי שיהיו יכולין להקריב קרבנות יחיד מקודם [שאחר התמיד של בין הערבים אסור להקריב שום קרבן] לכן היו מאחרין הקרבתו בכל יום עד ט' שעות ומחצה לבד מערב פסח שחל להיות בע"ש שהיו שוחטין התמיד בשש שעות ומחצה וע"כ עיקר זמן תפלת המנחה לכתחלה הוא מט' ומחצה ולמעלה כנגד התמיד שהיו מקריבין בכל יום ומ"מ אם התפלל משש ומחצה ולמעלה יצא אחרי דעיקר זמנו של תמיד מדאורייתא מתחיל מאותו זמן ויש מהראשונים שמקילין לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה ועכ"פ אם רוצה לאכול או לצאת לדרך או שעתה יוכל להתפלל עם הצבור ואם ימתין על מ"ק לא יהיה לו מנין לכו"ע מותר להתפלל לכתחלה משש שעות ומחצה ולמעלה:

(ב) ומחצה ולמעלה יצא - משמע דמקודם לכן לא יצא אפילו דיעבד [כ"כ מ"א ודה"ח וברכ"י] ויש מאחרונים דס"ל דאף דלכתחלה אסור להתפלל קודם שנשלם החצי שעה שאחר חצות מ"מ בדיעבד שהתפלל בזו החצי שעה לא יתפלל שנית. ודע דמש"כ עד הלילה לרבנן לאו דוקא דהא לערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים לכו"ע בכלל בין השמשות הוא כדלקמן בסימן רס"א ואין להתפלל מנחה אז ועיין לקמיה בהג"ה שניה מה שכתבנו בענין זה למעשה:

(ג) שהוא עד סוף וכו' - שזמן מנחה קטנה הוא שתי שעות ומחצה [דהלא הוא מט' שעות ומחצה עד סוף י"ב שעות] ונמצא דפלג המנחה הוא שעה שלמה ועוד רביע:

(ד) ומשערינן שעות אלו וכו' - היינו כל חשבון השעות הנ"ל בין למנחה גדולה בין למנחה קטנה ופלג המנחה דחשבינן בשעות היום מחלקינן היום בין ארוך בין קצר לי"ב חלקים וכל חלק נקרא שעה וע"פ שעות אלו קבעינן זמן מנחה לכל הנ"ל. ושיעור י"ב שעות היום דמשערינן בו יש מחלוקת בין הפוסקים די"א דחשבינן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים וממילא לר' יהודה מותר להתפלל מנחה עד שעה ורביע קודם צה"כ ולרבנן עד הלילה וכנ"ל בסק"ב וכך סתם המחבר בסימן זה ולקמן בסימן תמ"ג וי"א דחשבינן הי"ב שעות מנץ החמה עד שקיעתה וממילא לר' יהודה אינו מותר להתפלל מנחה רק עד שעה ורביע קודם השקיעה ולרבנן עד השקיעה:

(ה) דעבד כמר וכו' - ויש לכל אחד משניהם קולא וחומרא היינו דלענין מנחה דעת ר' יהודה אינה אלא לחומרא דאין להתפלל מנחה רק עד פלג המנחה אבל ממילא יש קולא לענין מעריב דמשם ואילך נחשב כלילה לענין שיוכל להתפלל תפלת מעריב [היינו רק התפלה עצמה דאלו זמן ק"ש של ערבית לכו"ע בצאת הכוכבים הוא וכדלקמן בסימן רל"ה] ולרבנן הוי קולא לענין תפלת המנחה דמתפללין עד הערב וממילא חומרא לענין תפלת הערב דאין להתפלל קודם חשיכה:

(ו) לעולם כחד - פ' שלא ינהוג פעם כך ופעם כך משום דהוה תרתי דסתרי אפילו למחר ומכ"ש שלא יתפלל ביום אחד מנחה אחר פלג כרבנן וערבית קודם צה"כ:

(ז) באותה שעה - אלא קודם פלג דוקא:

(ח) עד הלילה - ר"ל עד ביה"ש שהוא ספק לילה:

(ט) קודם שקיעת החמה - ר"ל סוף שקיעה שהוא לדעת המחבר בסי' רס"א זמן מועט קודם צאת הכוכבים ואע"ג דגם אז אין להתפלל עד צאת הכוכבים ממש דמקודם לכן הוי רק ספק לילה וכדלקמן בסימן רל"ה בהאי פורתא לא דק:

(י) ולמעלה יצא - אבל קודם פלג אפילו בדיעבד לא יצא ולעיל מתבאר דיש דעות בפוסקים אימת הוא פלג המנחה וע"כ יש לסמוך להקל שלא לחזור ולהתפלל אף אם התפלל שעה ורביע קודם שקיעת החמה:

(יא) ובשעת הדחק וכו' - ר"ל דאף אם דרכו תמיד להתפלל מנחה אחר פלג מ"מ יכול להתפלל תפלת ערבית ג"כ בזמן הזה ומ"מ אין להקל בזה רק אם עכ"פ באותו היום התפלל מנחה קודם פלג אבל אם באותו היום גופא התפלל מנחה אחר פלג שוב אסור לו להתפלל ערבית קודם הלילה דהוי תרתי דסתרי באותו יום גופא וכ"ז אם מתפלל ביחידי אבל צבור שהתפללו מנחה וכשילכו לביתם יהיה טורח לקבצם שנית לתפלת ערב ויתבטל תפלת הצבור לגמרי הקילו האחרונים שמותר להתפלל ערבית סמוך למנחה ועיין לקמן בסימן רל"ה ס"א:

(יב) מנחה אחר כך - ר"ל אפילו ביום אחר לא יתפלל מנחה אחר פלג כיון דתמיד מחזיק אותו זמן לזמן תפלת הערב אפילו אם בדעתו באותו היום להתפלל מעריב אחר צאת הכוכבים:

(יג) או בשעת הדחק וכו' - ר"ל דכיון שהוא שעת הדחק מותר לו לכתחלה להתפלל מנחה בשעה שנהג עד היום להתפלל מעריב וכבר כתבתי בסקי"א דיש לו ליזהר שלא להתפלל אז מעריב רק אחר צה"כ אם לא שהוא בצבור ויהיה טורח לקבצם שנית כשילכו כ"א לביתו:

(יד) דהיינו עד צאת הכוכבים - לאו דוקא דערך רבע שעה קודם צאת הכוכבים בודאי בין השמשות הוא לכו"ע ואין להתפלל באותו זמן אלא ר"ל סמוך לזה וכן אי' בד"מ ברל"ב. ודע דאף שמהמחבר והרמ"א משמע דלדידן דנוהגים להתפלל מעריב אחר צה"כ מותר להתפלל מנחה אפי' אחר שקיעה עד סמוך לצ"ה יש פוסקים רבים שחולקים בזה ודעתם שתפלת המנחה הוא רק קודם שקיעת החמה ולכן לכתחלה צריך כל אדם ליזהר להתפלל קודם שקיעת החמה דוקא דהיינו שיגמור תפלתו בעוד שלא נתכסה השמש מעינינו ומוטב להתפלל בזמנה ביחידות מלהתפלל אח"כ בצבור ובדיעבד יוכל לסמוך על דעת המקילים להתפלל אחר שקיעה עד רבע שעה קודם צה"כ [אך כל מה שיכול להקדים מחוייב להקדים כדי שלא יכנס בספק בין השמשות אכן אם כבר נראו כוכבים כבר עבר זמן מנחה בודאי דזהו סימן ללילה כמבואר כ"ז בסימן רצ"ג ע"ש במ"ב ובה"ל] אך כ"ז בדיעבד ושעת הדחק גדול אבל לכתחלה בודאי אין לאחר זמן המנחה עד אחר שקיעה וכ"ש שיש ליזהר מאד שלא לאחר עד סמוך לצאת הכוכבים וכבר אחז"ל במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דלמא מטרפא ליה שעתא:

(טו) צריך ליטול וכו' - בין לתפילת המנחה בין לתפלת ערבית דמצוה ליטול ידיו לתפלה:

(טז) אע"פ שאינו יודע וכו' - ואם נטל ידיו לתפלת המנחה ולא הסיח דעתו משמירתן אין צריך ליטול ידיו לתפלת ערבית:

(יז) ועיין לעיל וכו' - היינו מה דמבואר שם דאפילו היו ידיו מלוכלכות ונוטל ידיו לתפלה אינו מברך ועיין לעיל בסימן וי"ו ס"א במ"ב:

(יח) מלמודו - ר"ל דמסתמא לא נגע באמצע הלימוד במקום מטונף אפ"ה מצוה ליטול בשביל התפלה וכתב המ"א דמ"מ אם נטל לתפלה והפסיק בלימוד א"צ ליטול שנית ובשבת שמפסיקין במכירת המצות צריכין ליטול שנית לתפלת המוסף אא"כ לא הסיח דעתו משמירת ידיו והא"ר כתב דכ"ז שהם בבה"מ מן הסתם אין כאן היסח הדעת וכן המנהג:

(יט) לתפלה - ואפילו נטל ידיו לאכילה ואכל ולא הסיח דעתו צריך נטילה לתפלה שאין נטילתו לאכילה עולה לתפלה אבל נטילת שחרית שנטל כשקם ממטתו ולא הסיח דעתו עולה לו לתפלה:

(כ) א"צ ליטול - אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי. וכ"ז בסתם ידים אבל אם נגע ידיו במקום מטונף או עשה צרכיו צריך לחזור אחר מים אף בתפלת מנחה ומעריב וכמו בתפלת שחרית וכמבואר שיעורו לעיל בסימן צ"ב ס"ד ע"ש [אחרונים בסימן צ"ב] וע"ש במ"ב ובה"ל ששייך לכאן:

(א) מנחה גדולה - הוא משש שעות ומחצה ומנחה קטנה הוא מתשע ומחצה ולמעלה ורוצה להתפלל שניהם אחת לחיוב ואחת לנדבה וכמו דקי"ל בסימן ק"ז דיכול אדם להתפלל כמה שירצה בתורת נדבה ובלבד שיחדש דבר בתפלתו שהוא לנדבה ע"ש:

(ב) אין ראוי וכו' - דאף דלעולם מתפללין החוב מקודם ואח"כ הרשות הכא קודם תשע ומחצה לא הגיע עוד עיקר זמן מנחה שעיקר זמנה לכתחלה הוא מט' ומחצה ולמעלה שהיה זמן הקרבת התמיד בכל יום כנ"ל בסימן רל"ג:

(ג) ואם יתפלל וכו' - דבדיעבד יצא י"ח במנחה גדולה כנ"ל בסי' רל"ג ובסתמא [שלא כוון בהדיא לשם נדבה] נמי נראה דעולה לשם חובה ויתפלל השניה לשם נדבה אם ירצה:

(ד) אא"כ מכיר וכו' - ובריש סימן ק"ז משמע דבעינן ג"כ שיחדש בה דבר ואפשר דהיכא שהוא מכיר בעצמו שיכוין היטב ותפלה טובה היא לא בעינן חידוש אבל מלישנא דטור לא משמע הכי:

(ה) אין לומר אשרי וכו' - ואם אמרו בלא מנין ואח"כ בא מנין יאמרו מזמור א' ואח"כ יאמרו קדיש וה"ה כשלומדים בבהמ"ד בלא מנין ואח"כ קורין בבהמ"ד אנשים להשלים המנין לא יפה עושים דהא עיקר טעם קדיש על הלימוד הוא משום שנתקדש השם ברבים וא"כ בעינן שיהיו עשרה בבהמ"ד בעת הלימוד מיהו אפשר ללמוד משנה אחת וכיו"ב אחר שהתאספו עשרה אנשים ולומר קדיש:

(ו) פרשת התמיד - וטוב ג"כ לומר פטום הקטורת אך כ"ז אם לא יעבור זמן תפלה אבל אם יש חשש שיעבור זמן תפלה אפילו אשרי ידלג ובעו"ה יש אנשים שנכשלין בזה:

(ז) קודם אשרי - ט"ז ומ"א כתבו לומר אחר אשרי אבל אין המנהג כן. כתב הטור סדר תפלת המנחה אומר אשרי וקדיש ומתפללין י"ח וש"ץ חוזר התפלה כמו בשחרית ונופלין על פניהם ואומרים ואנחנו לא נדע וגו' ואומרים קדיש שלם וכו' וכתבו הפוסקים דאם התפללו מנחה סמוך לחשיכה ונמשכו באמירת אבינו מלכנו או שארי תחנונים אחר התפלה עד שחשיכה אין לומר קדיש תתקבל שהתפלה היתה ביום אחר אבל אם אירע שהתפלה עצמה נמשכה בלילה [וכמו תפלת נעילה] אומרים קדיש תתקבל:

(ח) אם שכח וכו' - ואם הזיד עיין לעיל בק"ח ס"י:

(ט) קודם תפלה - עיין לעיל בסי' ק"ח סקי"ד במ"ב:

(א) בלילה משעת וכו' - דכתיב ובשכבך וקודם לילה לאו זמן שכיבה הוא ולילה מקרי משנראו ברקיע ג' כוכבים בינונים אך מפני שאין הכל בקיאין ויבואו לטעות בגדולים [וגדולים בודאי אינן סימן ללילה שכמה פעמים נראין אפילו ביום] החמירו גבי ק"ש דאינו קורא עד שיראו ג' קטנים:

(ב) שלשה כוכבים - ואפי' מפוזרים:

(ג) ימתין וכו' - דספק דאורייתא הוא [הגר"א]:

(ד) מלבו - ואם הוא יודע מתי שקעה החמה ימתין כשיעור ד' מילין שהוא ע"ב מינוט ועיין לקמן סימן רצ"ג ס"ב במ"ב ובה"ל דכל הענין דשם שייך גם לכאן:

(ה) קודם לכן - ר"ל קודם צה"כ או ביום המעונן קודם שיצא הספק מלבו:

(ו) חוזר וקורא אותה - עיין במאמר מרדכי ובנהר שלום שכתבו דמעיקר הדין הוא ולא משום חומרא וכן דעת הגר"א סק"א:

(ז) בלא ברכות - דהא כבר בירך אותם ואע"ג דלא יצא בק"ש שקרא קודם הזמן אעפ"כ לא הוי הברכות לבטלה דאע"ג דמסמכינן להן לק"ש מ"מ עיקרן לא נתקנו דוקא לק"ש ולפיכך בדיעבד שקראן קודם לזמן של ק"ש יצא:

(ח) ואם הצבור וכו' - והיו עושין כן מפני הדחק שכמה פעמים אלו היו ממתינין בתפלת ערבית עד צה"כ היה כ"א הולך לביתו ולא היו מתפללין בצבור שטורח להם להתאסף עוד וגם איכא עמי הארץ טובא דאי לא יתפללו בצבור לא היו מתפללין כלל וע"כ סומכין עצמן על דעת ר' יהודה שס"ל דמפלג המנחה ולמעלה נחשב ערבית להתפלל תפלת ערבית וכדאיתא לעיל סימן רל"ג דשרי לעשות כן בשעת הדחק וכיון שנחשב לענין תפלה ללילה היה מנהגם שהיו קורין אז ג"כ ק"ש אף שהוא דלא כהלכתא לרוב הפוסקים:

(ט) יקרא עמהם ק"ש - ולא יכוין אז לצאת ידי חובת ק"ש כ"א בקריאה שניה שקורא אח"כ בזמנה:

(י) וברכותיה ויתפלל עמהם - כדי לסמוך גאולה לתפלה וגם להתפלל עם הצבור:

(יא) וכשיגיע זמן קורא וכו' - ודי שיקרא שתי פרשיות הראשונות כיון שהזכיר יציאת מצרים בבהכ"נ דנהי דלענין ק"ש לא יצא בזה הזמן משום דאכתי לאו זמן שכיבה הוא לענין יציאת מצרים שאנו מחוייבין להזכיר בלילה יוצא בזה הזמן [מ"א בשם תר"י] אבל בשאגת אריה האריך ומסיק דירא שמים יש לו ליזהר לקרות כל השלש פרשיות של ק"ש אחר צאת הכוכבים:

(יב) קריאת שמע בלא ברכות - ואין כדאי לסמוך על הקריאה שקורא על מטתו אפילו אם מנהגו לקרות כל הג' פרשיות דהא צריך לכוין לצאת ידי מ"ע של ק"ש כדלעיל בסימן סמ"ך וק"ש שעל מטתו אין אנו מכונים לשם מצוה כ"א להבריח המזיקין ועוד שאפילו אם נימא דאין צריך כונה לצאת המ"ע צריך עכ"פ כונת הלב לקבל עליו עול מלכות שמים במורא ובאותה שעל מטתו אין מכוין לזה. והנה בזמנינו נהגו רוב העולם לקרות ק"ש ולהתפלל אחר צאת הכוכבים כדין מיהו באיזה מקומות בבתי כנסיות יש עדיין מנהג הישן שמתפללין תיכף אחר מנחה אף שהוא מבע"י קצת והמתפלל במקומות האלו יראה לחזור ולקרות ק"ש כשיגיע הזמן. ולפחות יראה לקרות כל הפרשיות על מטתו כדין ויכוין לצאת בזה המ"ע של ק"ש ובאיזה מקומות יש מנהג שהותיקין אינן קוראין ק"ש עם הצבור אלא שותקין עד שמ"ע ומתפללין עמהם וממתינין אחר התפלה עד צה"כ וקורין ק"ש וברכותיה ואין חוששין לסמיכת גאולה לתפלה וגם מנהג זה נזכר בדברי הקדמונים עיין בב"י ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן רל"ג ס"א במ"ב ואשרי המתפלל מעריב בזמנו בצבור ועיין מה שכתבנו בבה"ל בשם המעשה רב:

(יג) ומיהו לא יחזור וכו' - עיין בה"ל:

(יד) מקדימין - הסכמת הפוסקים הוא דעכ"פ אין לו להקדימה יותר מפלג המנחה ואם הקדים לא יצא לא בק"ש וברכותיה ולא בתפלה לכו"ע וצריך לחזור ולקרוא ק"ש וברכותיה ולהתפלל שמ"ע. ואפילו מפלג המנחה ולמעלה אינו אלא למי שהתפלל מנחה קודם פלג אבל להתפלל מנחה ומעריב אחר פלג הוי תרתי דסתרי אהדדי:

(טו) דאז לא מתחזי כיוהרא - אבל מה שחוזר וקורא ק"ש לא מחזי כיוהרא דלענין ק"ש כמעט כל הפוסקים מסכימים דזמנה הוא מצה"כ. כתבו האחרונים מי שנוהג לקרות ק"ש ולהתפלל בצבור בזמנה וכשהיה בצבור שקורים ומתפללים מבעוד יום טעה והתחיל בברכת ק"ש יגמור הברכות עם הק"ש עד שמ"ע כדי שלא יהיה ברכה לבטלה אבל שמ"ע לא יתפלל עמהם וכשיגיע זמן ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ויתפלל עם הצבור ואע"ג דעכשיו אינו סומך גאולה לתפלה דתפלה בזמנה עדיף מסמיכת גאולה לתפלה:

(טז) אסור להתחיל וכו' - והטעם שמא ימשך בסעודתו ופעמים ישתקע עי"ז גם בשינה וישכח לקרות שמע ואפילו לאכול קמעא אסור ומ"מ טעימה בעלמא מיני פירות או אפילו פת בכביצה שרי:

(יז) לאכול - וכן לישן אפילו דעתו רק לישן קמעא [גמרא] וה"ה דאסור אז לעשות כל המלאכות המבוארות לעיל בסימן רל"ב ס"ב שהם דברים המביאים לידי פשיעה וכ"ש כשהגיע זמן ק"ש בודאי אסור להתחיל בהן [לבוש ופמ"ג ברל"ב ודה"ח] וא"ר מצדד להתיר בהם קודם שהגיע זמן ק"ש. מיהו ללמוד לכו"ע שרי בסמוך לה [ואדרבה מצוה הוא וכמו שאמרו בש"ס אדם בא מן השדה בערב נכנס לביהכ"נ אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל] אבל משהגיע זמן ק"ש אסור אף ללמוד כשהוא מתפלל בביתו ביחיד ואם אמר לחבירו שאינו לומד שיזכרנו שיתפלל מותר [אחרונים]:

(יח) חצי שעה - דעת הט"ז להקל בזה ולא בעי אלא שיעור מועט והאחרונים מסכימים לפסק השו"ע דכל דליכא אלא חצי שעה אסור להתחיל לאכול ואם ביקש מאחד שיזכירנו להתפלל ליכא אסורא להתחיל לאכול אפילו כשכבר הגיע זמן ק"ש:

(יט) סמוך לזמן ק"ש - היינו סמוך לצאת הכוכבים ומשמע ממ"א דאפילו במוצאי שבת יש ליזהר שלא להתחיל אז הסעודה ועיין במ"ב רצ"ט סק"א מש"כ בזה. כתבו האחרונים הקורין ומתפללין מבעוד יום אע"ג שיש להם לחזור ולקרות ביציאת הכוכבים וכנ"ל בס"א אפ"ה מותר להם לאכול קודם שיקרא שנית שהרי עכ"פ כבר קרא ומ"מ בהגיע זמן צה"כ ממש נכון ליזהר גם בזה:

(כ) התחיל לאכול אחר וכו' - ובתוך חצי שעה סמוך לצאת הכוכבים נמי כאחר שהגיע זמן הוא:

(כא) מפסיק - מיד כיון דק"ש דאורייתא הוא והוא התחיל באיסור ואם התחיל בהיתר דהיינו לפני חצי שעה שסמוכה לצה"כ אפילו לק"ש אינו מפסיק כל שיש לו שהות לקרוא אחר גמר סעודתו וכנ"ל בסימן עיי"ן במ"ב ס"ק כ"ג כ"ד:

(כב) בלא ברכותיה - משום דברכות אינם אלא מדרבנן לא הטריחוהו להפסיק בשבילם:

(כג) אבל אין צריך וכו' - כמ"ש המחבר שאינו מפסיק אלא לקרות ק"ש בלחוד בלא ברכות ובלא שמ"ע ומשום שהם רק מדרבנן והאי דהדר ושנאו הרמ"א משום דרצה לסיים אבל וכו':

(כד) אע"פ שנטל ידיו - היינו אף שיש עוד שהות הרבה להתפלל מחמרינן ליה שיפסיק. ולא דמי להתחיל סמוך למנחה דאינו מפסיק בדיעבד אם כבר נטל ידיו כדמבואר לעיל בסי' רל"ב דבמנחה כיון דזמנה מועט מירתת ולא אתי למפשע משא"כ בערבית דזמנה בדיעבד כל הלילה גזרינן דלמא אתי למפשע ויסמוך על אריכותה של לילה להכי כ"ז שלא התחיל באכילה עצמה מטרחינן ליה להפסיק אף שנטל ידיו ודוקא כשלא בירך עדיין ענט"י אבל אם כבר בירך ענט"י נכון שלא יפסיק אלא יברך המוציא ויאכל כזית ויפסיק סעודתו ואף דבהתחיל לאכול א"צ להפסיק הכא שאני שלא התחיל לאכול רק בשביל שלא יהא הפסק בין נט"י להמוציא שאינו נכון לכתחלה כמבואר לעיל בסימן קס"ו:

(כה) ואם אין שהות - ר"ל בין שהוא עומד סמוך לעלות השחר או אפילו עומד בתחלת הלילה רק שסעודה זו תמשך עד עלות השחר כגון סעודות גדולות בימות הקיץ שהלילות קצרים צריך להפסיק מיד ביציאת הכוכבים ואפילו התחיל בהיתר מבעוד יום נמי הדין כן:

(כו) מיד בצאת הכוכבים - דזריזין מקדימין למצות:

(כז) עד חצי הלילה - פי' דרבנן גדרו שאסור להתאחר בקריאת שמע ביותר מחצות שלא לבוא לידי מכשול ואם מתאחר מקרי עובר על דברי חכמים אבל עד חצות ליכא איסורא אם מתאחר אלא שלא נקרא זריז וכנ"ל והיינו ביושב ואינו עוסק באכילה או במלאכה המטרדת דאלו אוכל או עוסק במלאכה המטרדת כההיא דסימן רל"ב ס"ב מדינא אסור משהגיע זמן ק"ש וכנ"ל בס"ב:

(כח) ואם עבר ואיחר וכו' - דמן התורה לכו"ע זמנה כל הלילה דובשכבך כ"ז שבני אדם שוכבין משמע:

(כט) עד שלא עלה עה"ש וכו' - משום דמיירי בעבר דהיינו בפשיעה נקט עד שלא עלה אבל בנאנס אפילו אחר שעלה השחר רק שהוא קודם הנץ נמי קורא ויוצא וכדלקמיה בסעיף ד':

(ל) לא יצא וכו' - דאף דמן התורה קרינן בשכבך עד הנץ משום דאיכא עדיין מקצת אנשים דגנו בההיא שעתא מ"מ היכא דלא איתנס בטלו חכמים ממנו מצות ק"ש על שאיחר כ"כ ואינו יוצא ידי חובתה שוב בקריאתה:

(לא) כגון שכור וכו' - ואפילו נשתכר לאחר שהגיע זמן ק"ש דהיינו מצאת הכוכבים ואילך נמי אינו בכלל מזיד דקסבר עדיין יש שהות שבתוך כך יפוג יינו אבל בנשתכר זמן מועט קודם עלות השחר שאי אפשר בשעה קטנה כזו להפיג שכרותו לא הוי אונס ולא יצא ידי חובתו:

(לב) לא יאמר השכיבנו - מתבאר בפוסקים דאפילו אם ירצה לדלג תיבת השכיבנו ולהתחיל מן ותקננו בעצה וכו' נמי אינו נכון:

(לג) אינו זמן שכיבה - ר"ל אינו זמן שבני אדם הולכים לשכב שיהיה שייך לומר על זה השכיבנו אבל מ"מ מיקרי זמן שכיבה לענין מצות עשה דק"ש דכתיב בה בשכבך דהכוונה כל זמן שבני אדם שוכבין ועדיין יש מקצת בני אדם שוכבין וכנ"ל:

(לד) עד השכיבנו אומר - ולא יאמר ברוך ה' לעולם וגו' וגם שמ"ע לא יתפלל דתפלת ערבית נתקנה רק בשביל לילה ומכיון שעלה עה"ש יום הוא לכל דבר:

(א) בערב וכו' - והמנהג לומר והוא רחום קודם תפלת ערבית [טור בסי' רל"ז ע"ש הטעם]. ודע דמה שמבואר לעיל בסימן נ"ד במ"ב סקי"ד בשם האחרונים דאחר ברכו דינו כאמצע הפרק [דעיקר ברכו שאומר הש"ץ הכונה אברכות שמברכין העולם אח"כ וכיון שענו העולם ברכו הוי כאלו התחילו הברכה וכמש"כ הא"ר והפמ"ג שם עי"ש] פשוט דאין לחלק בין שחרית לערבית ולפ"ז צריך ליזהר מאד שלא לספר אחר ברכו דערבית אפילו קודם שהתחיל לברך הברכה ראשונה אם דעתו להתפלל אז מעריב עם הצבור ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה:

(ב) שתים וכו' - אשר בדברו וכו' ואהבת עולם ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לראשונה. ויש להפסיק בין ברקיע כרצונו לבין בורא יום ולילה דכרצונו קאי אדלעיל. ומנהג ספרד שלא לומר ה' צבאות וכו' אל חי וכו' אלא מסיימין תיכף אחרי מבדיל בין יום וכו' ברוך אתה וכו' כי היכי דלהוי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן נכון ועיין בטור שיישב גם מנהגנו דהוי ג"כ מעין חתימה שאנו מתפללין שימלוך ה' ויתקיים והיה לעת ערב יהיה אור לנו וחשך לשונאי ה' ומה שאנו אומרים ה' צבאות כתבו ג"כ האחרונים משום דכתיב עושה עיפה ושחר ה' צבאות שמו:

(ג) ושתים לאחריה - ראשונה אמת ואמונה ואינה פותחת בברוך דהויא סמוכה לחברתה דק"ש לא הוי הפסק וחותם בא"י גאל ישראל ולא גואל ישראל כמו בתפלה משום שנתקנה על הגאולה שעברה [טור] ובמערבית של יו"ט נוהגין לסיים מלך צור ישראל וגואלו ומפקפקין הרבה בזה והרבה מהאחרונים מישבין המנהג ואעפ"כ יותר טוב לסיים גאל ישראל כמו בשאר ימות השנה וכמו שכתבנו לעיל בסימן ס"ו במ"ב ס"ק ל"ג וברכה שניה השכיבנו וחותם שומר עמו ישראל לעד מפני שלילה צריכין שימור מן המזיקין ואע"ג דקי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה אף בערבית וכדלקמיה בס"ב מ"מ השכיבנו לא הוי הפסק דכגאולה אריכתא דמיא [גמרא] וכתבו בתר"י הטעם דכשעבר ה' לנגוף את מצרים היו ישראל מפחדים ומתפללים להש"י שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הלכך מעין גאולה היא:

(ד) בין גאולה דערבית לתפלה - שגם בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפלה:

(ה) ואף הנוהגין לומר וכו' - ובטור מסיים בזה ומה שנוהגין להפסיק בפסוקים ויראו עינינו וקדיש לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ונפטרין בקדיש ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון ומ"מ אין להפסיק בדברים אחרים ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאמרם עכ"ל ובזה נבין דברי המחבר:

(ו) אין להפסיק וכו' - דאותן פסוקים לא מקרי הפסק כיון דתקינו לאומרם הו"ל כגאולה אריכתא [תוספות]:

(ז) צורך התפלה - ולאו דוקא לקרוא ולהכריז שהוא ר"ח שהוא דאורייתא או להכריז טל ומטר שאם יטעו צריך לחזור אלא אפילו להכריז על הנסים שפיר דמי ואע"ג שאם יטעו ג"כ אין צריך לחזור דמ"מ הוא צורך תפלה. ודוקא במקום זה יכול להפסיק אבל כשהוא עומד בברכת ק"ש בין הפרקים אסור לו להכריז שום דבר:

(ח) לומר ברכו - דגם זה הוא צורך תפלה:

(ט) ועיין לעיל סי' ס"ט - ר"ל דשם בהג"ה מבואר דדוקא בערבית מקילינן לזה אבל לא בשחרית:

(י) נהגו לעמוד וכו' - והרבה אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י"ח אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח"כ ק"ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה' וכו' מעומד ועיין מה שנכתוב לקמיה. כתב מ"א בשם רש"ל שיש לומר הושיענו אלהי ישענו והוא פסוק בדברי הימים ולא יאמר הושיענו ה' אלהי ישענו דא"כ הוא מוסיף על י"ח אזכרות:

(יא) ורוצים לעמוד בתפלה - ואם הם עוסקים עדיין בברכות ק"ש והוא משער שעד שיגיעו הצבור לשמ"ע יוכל לומר ק"ש וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד יעשה כן וידלג ברוך ה' לעולם וכו' ויתפלל שמ"ע עם הצבור דאותן הפסוקים אינן אלא מנהג ויש גדולים שסוברים שאין לאומרו ולכן מוטב לדלג כדי לקיים תפלה בצבור עם סמיכת גאולה לתפלה כן כתבו כמה אחרונים [והנה בדברי הט"ז וא"ר מבואר בהדיא דברוך ה' לעולם וכו' וגם יראו עינינו יאמר אחר התפלה וכן העתיק הח"א וכן משמע קצת במ"א סק"ב אכן במעשה רב כתב דאחר התפלה לא יאמר הפסוקים דברוך ה' לעולם וכו' ומשמע דטעמיה דלא נתקן אלא לאומרו במקומו ולא אחר שכבר התפלל ערבית וע"כ נראה דטוב שלא יחתום ברכת יראו עינינו אלא יאמר עד כי אין לנו מלך אלא אתה ואע"ג דברכה בלא חתימה בעלמא אינה חשובה ברכה כלל מ"מ כיון דאפילו קודם י"ח הוא רק מנהגא בעלמא הבו דלא להוסיף עלה] עוד כתבו במקומות שמקדימין להתפלל ערבית מבע"י ובא לבהכ"נ בשעה שמתחילין ברכו והוא לא התפלל מנחה יתפלל מנחה בעוד שהם קורין ק"ש וברכותיה ואח"כ יתפלל ערבית עם הצבור ואח"כ יקרא ק"ש וברכותיה בלילה אכן אם יהיה לו לתפלת ערבית מנין בלילה ימתין בתפלת מנחה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין ערבית ותפלת ערבית יתפלל אח"כ כדינה עם צבור בלילה [פמ"ג]:

(יב) יתפלל עמהם - דתפלת הצבור עדיפא ממסמך גאולה לתפלה דערבית [ואפילו אם הצבור מתפללין מבע"י אפ"ה יתפלל עמהם ויקרא ק"ש וברכותיה כשיגיע זמנה ועיין לעיל בסי' רל"ג ס"א מתי יוכל להתפלל שמ"ע דערבית מבעוד יום] אבל כ"ז דוקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח"כ מנין להתפלל עמהם דאל"ה אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה:

(יג) אחר ברכת עצמו - שהוא סיום ברכת ק"ש ואזיל המחבר לטעמיה במה שפסק בסימן רט"ו ס"א עי"ש:

(יד) ולא יענה וכו' - כי היא אינה שייך לברכת ק"ש והויא ככל ברכה מיוחדת שאין עונה אמן אחר ברכת עצמו:

(טו) המלך בכבודו - באומרו תמיד ימלוך עלינו לא יהיה כונתו בלשון בקשה שמתפלל שימלוך עלינו דהיינו לקרב הגאולה שאין תפלה בחתימת הברכה אלא יהיה כונתו בלשון שבח שהקב"ה ימלוך לעולם [מ"א]:

(טז) וע"ל סי' רט"ו - ר"ל ששם כתב הרמ"א שבמדינותינו אין נוהגין לענות אחר ברכת עצמו אפילו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד:

(א) אין שליח צבור וכו' - שאין תפלת ערבית חובה רק מצוה ולא נתחייב בה אדם שיצטרך הש"ץ להוציאו ידי חובתו [רמב"ם] ואפילו האידנא דקבעוה חובה מ"מ לא אלים מנהגא לשויוה חובה כדי לאטרוחי צבורא להחזיר הש"ץ התפלה [ל"ח וא"ר]:

(ב) ואין נופלין וכו' - וכ"כ הב"ח ומ"א. ואפילו התפללו ערבית מבע"י אין נופלין דכבר שויא לילה. ואפילו תפלה שהוא מתפלל לשם תשלומין של תפלת מנחה ג"כ אין ליפול [פמ"ג]. כתב ש"ג ריש ברכות נהגו בקצת מקומות לומר שיר המעלות הנה ברכו וכו' קודם מעריב משום דאמרינן רגיל לקרות קורא דצריך לקרות שמע מתוך ד"ת והא דאמרינן מזמור זה יותר מאחרים משום דכתיב ביה העומדים בבית ה' בלילות א"נ משום דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' [א"ר ע"ש עוד]:

(א) בלימוד הלילה וכו' - כדאמרינן לא איברי לילא אלא לגירסא וכיון דלכך נברא הלילה ע"כ צריך ליזהר בה יותר ואיתא בגמרא כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנא' יומם יצוה ד' חסדו ובלילה שירה עמי. עוד אמרו [מנחות ק"י] ת"ח העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאלו עסוקין בעבודה ומייתי שם מקרא. עוד אמרו [תמיד ל"ב] כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה [היינו לעסוק בתורה] וכתיב בתריה שפכי כמים לבך נוכח פני ה' וכתב הרמב"ם והובא ביו"ד סי' רמ"ו הרוצה לזכות בכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיו"ב וכו' ומה דכתב בכל לילותיו היינו דאפילו בקיץ בלילות הקצרים כגון בתמוז שאז נקבע הלילה העיקר לשינה כמו שכתבו התוספות אפ"ה צריך עכ"פ ללמוד מעט קודם השינה [אחרונים] ועיין לעיל בסימן א' במ"ב סק"ט:

(ב) עונשו מרובה - וכדאמרינן [חלק צ"ב] כל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו שנאמר וגו' ואיתא בפ"ק דאבות ודלא מוסיף יסיף [היינו דלא מוסיף ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך יסוף מן העולם] ועיין במ"א דלשינת האדם בלילה אין לזה שיעור קבוע אלא תלוי בכל אדם לפי כח בריאותו ועכ"פ לא ישתקע בשינה יותר מדאי וכדאיתא במשנה [סנהדרין פ"ח] שינה לצדיקים רע להן ורע לעולם ופירש"י מפני שאינם עוסקין בתורה:

(ג) חק קבוע וכו' - עיין לעיל בסימן קנ"ה ס"א ובמ"ב שם:

(ד) ישלימנו בלילה - כלומר אפילו בלילות הקצרים מחוייב להיות ניעור בלילה כדי להשלים חוקו ולא יאחר זה עד יום מחר כי יום של אחריו מחוייב בפני עצמו ונמצא דיום זה לא השלים חוקו והוי מעוות לא יוכל לתקון [פמ"ג]:

(ה) מיד - והוי נדר כדאמרינן [נדרים ז'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ואיתא ביו"ד בסימן ר"ד ס"א דאם נהג לעשות דבר טוב אם היה דעתו לנהוג כן לעולם הוי נדר וטוב שיתנה בתחלה שלא יהיה עליו דבר זה בנדר פן יזדמן איזה פעם שלא יוכל להשלים:

(א) פרשה ראשונה - ואם התפלל ערבית מבעוד יום צריך לקרות כל הפרשיות ויכוין לצאת בהן המ"ע של ק"ש וגם המצוה של זכירת יציאת מצרים. וטוב לומר תמיד כל ק"ש שהיא רמ"ח תיבות [בצירוף אל מלך נאמן] לשמור רמ"ח אבריו:

(ב) ומברך המפיל וכו' - מלשון השו"ע משמע דברכת המפיל אומר אחר ק"ש כדי שתהא הברכה סמוכה לשינה ומה שקורא אח"כ יושב בסתר ואינך כיון דהוי משום שמירה לא הוי הפסק [ויש מדקדקין לברך המפיל בסוף אחר כל הפסוקים] ויש מאחרונים שהסכימו שיברך ברכת המפיל קודם ואח"כ ק"ש ויתר פסוקי דרחמי (כמו שנדפס בסידורים) ונראה דלמעשה יתנהג האדם כפי טבעו דהיינו אם טבעו להרדם באמצע ק"ש טוב יותר שיקדים ברכת המפיל מה דאפשר ואם אין טבעו לזה טוב יותר לאחר ברכת המפיל עד לבסוף:

(ג) סמוך למטתו - ולא יקרא ק"ש כשיכנס לישן אלא כשרואה שהשינה באה עליו [סדה"י] אבל בכנה"ג כתב שיש לקרות מיד שמא יחטפנו שינה אח"כ ולא יקרא ואין לחוש משום הפסק אלא כשעושה ד"א בינתים אבל מה שיושב ודומם לא מקרי הפסק אף ששהה איזה זמן קודם שיישן:

(ד) אחר ק"ש וכו' - ואם תאב לשתות או לדבר איזה ענין נחוץ נראה שמותר אך יחזור ויקרא פרשת שמע אכן אם כבר אמר ברכת המפיל יזהר בזה כי יפסיק בין הברכה להשינה:

(ה) יישן מיד - ואם צריך לשמש מטתו ירחץ עצמו מהש"ז שעליו ויטול ידיו ואח"כ יקרא. ולפחות יאמר ברכת המפיל ושמע אחר התשמיש:

(ו) כשהוא שוכב - ר"ל דשם מוכח בס"א בהג"ה דלכתחלה אין כדאי לילך ולשכב ולקרותה בשכיבה אפילו כשהוא שוכב על צדו ממש. כתב המ"א דוקא כשקורא זו הק"ש לשם חובה כגון שהתפלל ערבית מבע"י וצריך עתה לכוון לקיים המ"ע דק"ש לכך צריך ליזהר בכל פרטיה אבל אם כבר קרא בזמנה וקורא עתה רק משום ק"ש שעל המטה מותר לכתחלה לקרותה בשכיבה ויש שמחמירין לכתחלה לקרותה בעמידה או בישיבה אכן אם כבר שכב לכו"ע מותר להטות על צדו ולקרוא. ויש לו לאדם להרגיל עצמו לשכב על צדו דוקא ואיסור גדול לשכב פרקדן דהיינו שמושלך על גבו ופניו למעלה או שפניו טוחות למטה:

(ז) חוזר וקורא - פרשה ראשונה [וראוי שלא לכפול פסוק ראשון] או שיאמר שאר פסוקים דרחמי. וה"ה אם מהרהר בד"ת שפיר דמי [מ"א]:

(ח) ואין מברכין וכו' - פי' אשר קדשנו במצותיו וצונו על ק"ש אין לברך ולאפוקי מדעת איזה פוסק שמצריך לברך. כתבו הפוסקים הישן ביום א"צ לברך ברכת המפיל וטוב שיאמר ויהי נועם וגו' יושב בסתר וגו':

(ט) ואומר יושב בסתר וגו' - כל אלו הפסוקים שנהגו לאומרם הוא להגן שלא יבוא עליו ח"ו דבר רע. ואם הוא חולה או אנוס די במה שיאמר פרשה ראשונה של ק"ש וברכת המפיל לבד [מ"א]. כתבו הספרים שבלילה קודם השינה נכון לאדם שיפשפש במעשיו שעשה כל היום ואם ימצא שעשה עבירה יתודה עליה ויקבל ע"ע שלא לעשותה עוד ובפרט בעונות המצויים כגון חניפות שקרים ליצנות לשה"ר וכן עון בטול תורה צריכים בדיקה ביותר. גם ראוי למחול לכל מי שחטא כנגדו וציערו ובזכות זה האדם מאריך ימים [מגילה כ"ח]. אחז"ל הישן בבית יחידי והיינו בלילה אוחזתו לילית ובית היינו חדר. אלו צריכין שימור מהמזיקין חולה חיה חתן כלה אבל. ות"ח בלילה [היינו כשהוא עומד יחידי באישון לילה ואפלה]:

(א) לא יהא רגיל ביותר - עיין רמב"ן בחומש פרשת קדושים בראשו:

(ב) אלא בעונה וכו' - וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו"ר:

(ג) האמורה בתורה - וכ"ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים [אה"ע סימן ע"ו ס"ג]:

(ד) הטיילים - בני אדם הבריאים והמעונגים [רמב"ם] ואפילו הם בני תורה כ"ז שאיננו ת"ח [א"ר וכ"כ בית שמואל באה"ע סימן ע"ו דבת"ח שהתורה מתשת כחו בכל גווני הוא מע"ש לע"ש וכ"מ בתשובת מ"צ סימן נ"א] ועיין לקמיה בסק"ו:

(ה) הגמלים - שהם המביאים חבילות על הגמלים ממקום רחוק:

(ו) ת"ח - שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע [מ"א בשם הקנה] ור"ל להפקיע העונה שלא ברשותה אבל ברשותה תבוא עליו ברכה [פמ"ג] וע"ש שמסתפק בזמנינו אם נקרא ת"ח לזה ומ"מ מצדד דכיון דלפי הדור הוא ת"ח והוא נשאה ע"ד כן לית חיוב עונה כ"א בליל שבת ועיין בבה"ל:

(ז) מליל שבת וכו' - יש שכתבו שה"ה בר"ח ויו"ט. ולכאורה לפי טעם המ"א הנ"ל בסק"ו שצריך לעסוק בתורה בלילה אין שייך לחייב אותו בר"ח ועיין בבה"ל. אין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות ושני ימים של ר"ה וליל שמיני עצרת אם לא בליל טבילה. וכ"ז אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה ועי"ז באים ח"ו לידי כמה מכשולים מצוה לשמש אפילו בר"ה ויטבול למחר דמצד הדין אין איסור אלא ביוה"כ ובט"ב ובימי אבלות שלו או שלה [חכמ"א]:

(ח) בליל טבילתה - ר"ל אפילו שלא בשעת עונתה:

(ט) לדרך - עיין לקמן בסט"ו:

(י) מניקה - ר"ל אף שהיא מניקה או מעוברת מ"מ חייב לפקדה [ב"י]:

(יא) לפקדה - היינו אפילו שלא בשעת עונתה וה"ה ביוצא לדרך אך שם מהני מחילה דידה [פמ"ג]:

(יב) כאדם שפורע חובו וכו' - וזה יכוין אפילו בעת עיבור ויניקה:

(יג) ויתן עיניו - פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:

(יד) אנוסה - אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח"כ יבעול:

(טו) שנואה - בשעת תשמיש אבל אם היא אז רצויה אע"פ שהיא שנואה שרי [טור]:

(טז) תמורה - אפילו שתיהן נשיו וכגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת:

(יז) מורדת - דאמרה לא בעינא לך לבעל ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שהיא מרוצה לו בשעת תשמיש:

(יח) שכרות - הוא או היא שכורה. ומסתברא דדוקא נתבלבל דעתו מחמת שכרות ולא בששתה רביעית [פמ"ג]:

(יט) גרושת הלב - שבדעתו לגרשה אע"פ שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציא:

(כ) ערבוביא - כגון שנותן אז דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:

(כא) חצופה - שתובעתו בפה אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס"א והו"ל בנים מהוגנים. וכל אלו הדברים הנזכרים כאן צריך ליזהר אפילו כשהיא מעוברת או זקנה שאינה ראויה לילד [פמ"ג]. כתבו האחרונים דיש ליזהר מלבוא על אשתו כשהיא ישנה:

(כב) ואפילו ע"י הפסק וכו' - הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות. ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע"י הפסק מחיצה [אחרונים]:

(כג) העשויים בגלילה - ר"ל שהן כתובין בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה וה"ה שאר כתבי קודש כשהן עשויין בגלילה:

(כד) עד שיהיה וכו' - ר"ל אפילו היא מונחת בארגז וע"ג הארגז יש עוד כיסוי דלגבי תפלין ושאר ספרים מהני וכדלקמיה בס"ת אסור עד שיהיה מחיצה מפסקת וכשיש מחיצה אפילו אינה מונחת בארגז כלל ג"כ שרי:

(כה) מחיצה - ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה [ואפילו הוילון הוא גבוה הרבה שאין הספר נראה עי"ז והס"ת מונחת בארגז ובכמה כיסויין על הארגז ג"כ אסור] שהוילון נע ונד ע"י רוח. כתב המ"א אם יש נקבים וחלונות במחיצה כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסים מן העין שאין נראין ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו וכן בספר תוספת ירושלים ובמקום הדחק יש לסמוך ע"ז אכן לכתחלה טוב לכסות שלא יהיו הספרים נראין ובפרט ס"ת בודאי יש להחמיר:

(כו) בית אחר - פי' חדר אחר:

(כז) תפילין - וה"ה מזוזה ועיין לעיל בסימן מ' במ"ב שם ביארנו כל פרטי הדינים:

(כח) או ספרים - ר"ל כ"ד ספרי קודש ומיירי שאינם עשויין בגלילה דאי עשויין בגלילה דינם כס"ת וכנ"ל:

(כט) אפילו של גמרא - ר"ל אע"ג דגמ' לא ניתן לכתוב בדורות הראשונים משום דדברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב אפ"ה כיון דלבסוף התירו האמוראים לכתוב משום עת לעשות לה' הו"ל כשאר ספרי קודש וממילא היום ה"ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה [פמ"ג]:

(ל) עד שיתנם וכו' - ר"ל אע"ג דלא בעינן בהו הפסק מחיצה כמו בס"ת מ"מ כלי בתוך כלי בעינן. וכתבו האחרונים דוילון התלוי לפני המטה אף דאין שם מחיצה עליה כיון דאינה קשורה לצד מטה והיא נע ונד ע"י רוח ואין זה נחשב הפסק לענין ס"ת וכנ"ל בסקכ"ה מ"מ שם כיסוי יש עליה אם אין הספרים נראין עי"ז וע"כ אם יכסה על הספרים אפילו רק בכיסוי אחד מותר דתו הוי שני כיסויין וככלי בתוך כלי דמיא:

(לא) בכלי תוך כלי - וה"ה שני כיסויין. ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד ובעינן עוד כיסוי אחר שיכסה אותן לבד זה:

(לב) טלית ע"ג ארגז - ר"ל אע"ג דהטלית אינו פרוש רק מלמעלה ולא מלמטה אפ"ה נחשב כאלו היה מונח בכלי תוך כלי:

(לג) חשוב וכו' - ואם הארגז גדול שמחזיק ארבעים סאה והוא אמה על אמה ברום שלש אמות חולקת רשות לעצמה וא"צ לפרוס עוד כסוי על הארגז ויש מחמירין בזה אכן אם מחובר לכותל במסמרין לכו"ע יש להקל:

(לד) בתחלת הלילה וכו' - ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי"ז לא יחמיר בזה [אחרונים]:

(לה) מקצר וכו' - עיין במ"א מש"כ בזה:

(לו) וצריך וכו' - כתבו התוספות [נדה י"ז] בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום. ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר:

(לז) שאינם וכו' - ואם היה לו כעס עמה מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה וכדלקמיה [פמ"ג]:

(לח) מעניני וכו' - ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא [אחרונים]:

(לט) לאור הנר - ואפילו אין שם אלא קצת אור כגון שדולק הנר בתוך השפופרת שהנר מונח בתוכו או שמאיר קצת דרך לאנטערנ"ע [אחר שאין שם מחיצה המפסקת] וה"ה לאור הלבנה ג"כ אסור ודוקא אם אור הלבנה מאיר עליהם להדיא אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה לבית מותר [ומ"מ נכון שיאפיל בטליתו] ואם הם תחת אויר השמים אפילו אין אור הלבנה עליהם ממש אלא הם בצלה אפ"ה אסור. והיינו אפילו יש שם מחיצות סביבם דבמקום מגולה שאין שם מחיצות בלא"ה אסור לשמש כמבואר באה"ע סימן כ"ה ס"ד:

(מ) מחיצה גבוה עשרה - ומיירי שקשר אותה מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאל"ה אין דין מחיצה עליה:

(מא) אע"פ שהאור נראה וכו' - וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי כיון שהיא מחיצה גמורה. וכ"ז דוקא כשמאפיל בטליתו אבל בלא"ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום ויש שמחמירין אפילו ע"י האפלת טלית כיון שמ"מ האור נראה באותו חדר:

(מב) דרך המחיצה - וכ"ש אם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה דשרי וכתב בחכ"א דמ"מ צריך האפלת טלית:

(מג) כשכופה כלי - עיין לקמן בסוף סימן רע"ז בט"ז ומ"ב שם:

(מד) ביום - דאין זה דרך צניעות:

(מה) ות"ח - שהוא צנוע בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע"כ מותר ע"י האפלת טלית אבל מ"מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו:

(מו) אלא וכו' - ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע כתב א"ר בשם ספר דברי דוד בסימן תקע"ד להקל וכ"כ בספר בית מאיר לאה"ע:

(מז) שאין לו בנים - ר"ל שלא קיים עדיין פ"ו =פריה ורביה= ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר:

(מח) וע"ל סי' תקע"ד - ר"ל דמתיר שם המחבר גם בליל טבילה וע"ש באחרונים:

(מט) אכסנאי וכו' - היינו אפילו כשהבני בית כולם ישנים:

(נ) ואם יחדו וכו' - היינו שאין לבעה"ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו"ל הוא כבעה"ב:

(נא) בית - וה"ה חדר:

(נב) בטליתו של בעה"ב - שמא יראה קרי עליו. איתא בעירובין ס"ג הישן בקילעא [בחדר] שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואפילו כשהיא נדה והובא בחידושי רע"א:

(נג) ולא ביום הקזה - מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא [א"ר בשם צ"ל]:

(נד) במהלך - ומ"א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס"א איירי מהדין ותדע דהא קאמר נמי ולא ביום שנכנס למרחץ ולא לפניהם ולא לאחריהם וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח משבת לשבת אע"כ דכל זה רק מצד רפואה הוא. היוצא מבהכ"ס קבוע [דהיינו שיש שם מקום מושב לאפוקי בהכ"ס עראי] אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל לפחות מפני ששד של בהכ"ס מתדבק בו [גיטין דף ע'] וכ"כ גם בסדה"י בשם הזוהר אלא דהוא כתב שלא ישמש מטתו כל אותה שעה ועיין ביד אפרים דגם כונת הזוהר לאו דוקא שעה ממש אלא ר"ל זמן מה ע"ש. כתב בבדק הבית בשם הזוהר והביאוהו האחרונים דאשה מינקת לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואחר התשמיש לא תניק את הילד עד אחר שיעור הילוך שני מילין ואם התינוק בוכה תמתין לפחות שיעור מיל. ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגורמת כמה רעות [זוהר]. כ' בס"ח אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטוף מים על מקומות שטינף עצמו. וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו. וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומין ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין [האר"י ז"ל]. יש ליזהר מלשום ספר על מטה שישן עליה ובפרט עם אשתו כי שכבת זרע מצוי עליו:

(נה) זה לצפון וכו' - עיין לעיל בסימן ג' ס"ו ובמ"ב שם:

(א) ששונא הקב"ה וכו' - מפני שרצון הקב"ה שיהיה האדם מתנהג בדרך נקיות וקדושה וזה מתנהג עצמו בדרך מיאוס וטינופת ולא יוכל להשרות שכינתו אצלו:

(ב) בפני מטתו - ומכ"ש אם משתין מים לפני מקומות אחרים שצריכים להתנהג יותר בנקיות כגון לפני שלחנו וכיב"ז:

(ג) ערום - לאו דוקא ערום אלא ה"ה אם היה לבוש אלא אורחא דמלתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין:

(ד) המשתין וכו' - קיצור לשון הוא וכונתו עוד אחז"ל המשתין וכו':

(ה) לידי עניות - דאמרינן בערבי פסחים קי"א דשרא דעניותא נבל שמיה ואוהב לשרות במקום מיאוס [ומשו"ה קרי ליה נבל שחפץ לנבל את עצמו] ומשתין לפני מטתו היינו מיאוס:

(ו) לבראי וכו' - שהקלוח הולך וניתז למרחוק וממילא באשה אסור אפילו בכה"ג [מ"א]:

(ז) במנא וכו' - ומ"מ ת"ח צריך שיכפה עליו כלי מלמעלה דא"א לו לת"ח בלא הרהור תורה:

(ח) לית לן בה - וכשרוצה לברך אח"כ ברכת אשר יצר יטול ידיו וגם יחגור עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וירחיק את עצמו כדין ממקום המי רגלים אם אין הכלי מכוסה כדין:

(א) אפילו וכו' - הנה עיקר מצות עונג שבת נתפרש לנו על ידי הנביאים וכמו שנאמר וקראת לשבת עונג ויש פוסקים שס"ל דעיקרו הוא מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קודש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש וגו' ומקרא קודש פירשו חז"ל בספרא דהיינו לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בעונג אכילה ושתיה והפליגו חז"ל [בשבת קי"ח] מאד במצוה זו ואמרו דכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וניצול משעבוד מלכיות וזוכה עבור זה לעשירות ועי"ש עוד כמה מאמרים בענין זה. והנה בגדר מצוה זו יש ג' מאמרי חז"ל בזה א) הא דאמרו דצריך לענגו בדגים גדולים וראשי שומן ותבשיל של תרדין שזה היה מאכל חשוב בזמניהם וכן בכל מקום ומקום לפי מנהגו יענגוהו במאכלים ומשקים החשובים להם עונג [ולפי שמן הסתם רוב בני אדם עיקר ענוגם בבשר ויין ומגדנות לכך איתא בסימן ר"נ ס"ב דירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכלתו]. ב) הא דאמרו דאפילו דבר מועט שעשאו לכבוד שבת קיים מצות עונג שבת ואפי' כסא דהרסנא (היינו דגים קטנים מטוגנין בשמנן) ג) הא דאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וחילוק כל אלו המאמרים הוא באופן זה דהיינו למאן דאפשר ליה צריך לכבדו כפי יכלתו ומי שהשעה דחוקה לו ביותר היינו שאין לו רק מזון ב' סעודות לשבת בזה אמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואינו מחויב לא בג' סעודות ולא בכסא דהרסנא ומי שיש לו ממון כדי לקנות מזה מזון ג' סעודות ויותר מזה קצת מחויב להוציא אותן על שבת כדי שיקיים ג' סעודות וכסא דהרסנא וה"ה מי שאין לו כלום והוא מוטל הכל על הצדקה הרי הגבאים מחויבים ליתן לו ג' סעודות וכסא דהרסנא עכ"פ ובאדם נכבד הכל לפי כבודו וכמו שנתבאר ביו"ד בסי' רנ"ג. ולא אמרינן בזה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות דלא אמרינן הכי אלא במי שעדיין לא נצטרך ליטול אבל מי שכבר בא לידי מדה זו לפשוט ידו וליטול נותנים לו הכל כנ"ל [ובמקומות שנוהגין הגבאים לקבוע לעניים רק שתי סעודות ולא הסעודה ג' לאו שפיר עבדי ועכ"פ בימות הקיץ בודאי יזהרו בזה] ולזה בא השו"ע לומר דאם יש לו גם מעט משלו צריך לדחוק עצמו לכבד ולענג שבת כראוי כיון דאפשר לו ויש בידו להוציא ע"ז ולא סגי בכסא דהרסנא לחוד ולזה סיים דיצמצם בשאר ימים מהוצאותיו כדי שיהא נשאר לו זה לכבוד שבת. ועיין בט"ז ותוספות שבת ושארי אחרונים שכתבו דאף מי שהשעה דחוקה לו ביותר דהוא פטור מדינא מסעודה ג' וכסא דהרסנא מ"מ נכון מאד שיראה להשתדל להיות עכ"פ מן הכת האמצעית דהיינו בקיום ג' סעודות וכסא דהרסנא:

(ב) לכבד את השבת - וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג' סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי' רפ"ח אם מוכרי הדגים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו והנה בבה"ט הביא דלא יעשו תקנה רק אם הוסיפו המקח יתר על שליש מכמו שהיה מקדם אבל בא"ר ובפמ"ג כתבו דאף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים. עוד כתב שם דאין בזה משום בטול מצות עונג דיש לענג השבת במאכלים אחרים. אם תקנו לאסור לאכול דגים כמה שבתות ואחד קנה מקודם מותר:

(ג) למי שהשעה וכו' - ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם ובלא משכון אין יכול להשיג דאל"ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת וכמו שאחז"ל שאומר הקב"ה בני לוו עלי ואני פורע:

(ד) כדי לכבד השבת - דבמזונות של שבת ויו"ט אם מוסיף מוסיפין לו וכמו שאחז"ל כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה ועד ר"ה ויש ליזהר שלא יוסיף בהן פן לא קצבו לו כ"כ חוץ מהוצאות שבת ויו"ט והוצאות בניו לת"ת שאם מוסיף מוסיפין לו [טור] לוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה והיינו מא"י או מישראל בדרך היתר. אם שלחו לו דבר מאכל שיאכלנו בשבת לא יאכלנו בחול כ"כ בס"ח ועיין לקמן בסימן תרצ"ד ס"ב דדעת הש"ע שם דהעני יכול לשנות במגבת פורים למה שירצה אף דגבוהו לצורך פורים אכן גם שם יש מחמירין בזה עיין בטור שם:

(ה) מפני וכו' - היינו כדי שיהיו לבנים לשבת אבל לא בע"ש כדי שיהיו פנוים להתעסק בצרכי שבת ולפ"ז צריך ליזהר שלא לילך בחלוק אחד כמה שבתות כדי שלא לעבור על תקנות עזרא:

(ו) כדי שיעור חלה - היינו מלבד שהלישה והאפיה הוא מכלל כבוד שבת ויו"ט כמו שמסיים לבסוף עוד יש בזה טעם כדי לקיים מצות חלה לפי שאיבדה את אדה"ר שהיה חלתו של עולם שנברא בע"ש ועיין באחרונים דאפילו הנוהגין לאכול פת פלטר של א"י בחול מ"מ בשבת ויו"ט נכון ליזהר שלא לאכול כ"א מפת ישראל מפני כבוד השבת ויו"ט. ופשוט דאם הוא אנוס שאין לו על מה לקדש כ"א על פת של אינם יהודים כמו שמצוי לאנשי חיל העברים יכול לקדש עליו:שהיה מכוסה למעלה ולמטה - בטל ואף זה מכוסה הבשר בין דפי העיסה:

(ז) ולא ראיתי וכו' - ובמקומותינו המנהג לאכלן [שכנה"ג]:

לא ישכיר. דע ששלושה חילוקים יש אחד הוא אריסות ששוכר לא"י שיעשה המלאכה בשדה או במרחץ והרווחים או הפירות יחלוקו. הב' הוא שכירות שא"י נוטל כל הרווחים או הפירות ונותן לישראל עבור שדהו ומרחצו דבר קצוב לכל שנה. הב' חילוקים אלו מותרים בשדה לגמרי ובמרחץ רק מדינא דא"י אדעתיה דנפשיה עביד אלא שחכמים אסרו אלו הב' חלוקים במרחץ משום מראית העין מפני דנקראת על שמו ויבואו לחשדו שעושה בשליחותו אבל החלוקה הג' דהוא קבלנות דהיינו שיהיו כל הרווחים לישראל רק שישראל נותן לא"י דבר קצוב לכל שנה עבור פעולתו זהו ודאי אסור מדינא במרחץ דהוי הא"י שלוחו של ישראל וישראל נהנה ממלאכה בשבת דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל ריוח אותו יום וע"כ אם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות כמבואר בס"ב חזר להיות המרחץ כשדה הב' חילוקים ראשונים מותר והחלוקה הג' אסור. וכל היתר שכירות דכאן היינו שהוא משכירו דרך הבלעה עם ימות החול אבל ליום השבת לחוד אסור אפילו בשדה וגם נתפרסם זהו עיקרי הדינים שבסימן זה בקצרה:

(א) מרחץ שלו - בין שבנהו בעצמו או אפילו קנה וישב בה ונקרא שמו עליו:

(ב) לא"י - וכ"ש לישראל מומר דעובר נמי משום לפני עור לא תתן מכשול וטעם זה שייך אף בשדה ובכל דבר:

(ג) מפני שנקרא - פירוש דמדינא שרי להשכירו לא"י לשנה או לחודש שיתן לו כך וכך בין יסיק בו הא"י בין לא יסיקנו וכל הריוח יהיה לא"י דאיסור שכר שבת ליכא דהא מושכרת היא לו לשנה ואיסור דאמירה לא"י בודאי לא שייך בשכירות דלנפשיה הוא עושה ואפילו אם יש לו לא"י רק חלק בריוח המרחץ גם כן אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד כמש"כ בסוף הסעיף אלא שאסור בכל זה מפני מראית העין שנקראת על שמו של ישראל ויאמרו הבריות דשכיר יום הוא ושלוחו הוא ודוקא כשמשכירו לשנה או לחודש אבל להשכירה לא"י לימים שיתן לו הא"י כל יום ויום שיסיקנו כך וכך אף דגם זה אדעתיה דנפשיה עביד מ"מ מדינא אסור דהוי כשכר שבת ועיין לקמן בסימן רמ"ד דדבר האסור מפני מראית עין אינו אסור אלא בתוך התחום של ישוב ישראל:

(ד) דסתם מרחץ - פי' דכתב להלן דשדה מותר להשכירו מטעם זה שיתלו באריסות וע"ז קאמר דבמרחץ ליכא האי טעמא להתיר דאין דרך ליתנו באריסות ולא יתלו ג"כ שהשכירו כפי האמת דלא שכיח:

(ה) בשליחותו של ישראל - וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו:

(ו) שדה מותר - להשכירה לא"י בדבר קצוב דאף דנקראת נמי על שמו כמו מרחץ דכל מחובר סתמא שם בעליו עליו ולהשכיר נמי לא שכיח כל כך מ"מ מותר דלא יחשדוהו בשכיר יום כדמפרש שכן דרך וכו' ולפיכך יתלו באריסות ואריסות שרי דאדעתיה דנפשיה עביד כדלקמיה בהגה"ה:

(ז) ותנור - להשכיר תנורו לאפות בו דינו כמרחץ דתנור נמי אין דרך להשכירו וליתנו באריסות כמו מרחץ ויחשדו דשכיר יום הוא אצלו:

(ח) ורחיים וכו' - משום דדרכו ליתנו באריסות כמו שדה ולפיכך להשכירו נמי מותר וכדלעיל. ועיין בר"ן דמשמע דאם אין דרך אנשי אותו המקום ליתן רחיים באריסות דינו כמו מרחץ לאיסור דבאמת תלוי בכל אלו הדברים לפי מנהג המדינה בין להקל בין להחמיר וכדלקמיה בס"ב:

(ט) ואע"פ וכו' - אשדה וריחיים קאי דהמחבר מיירי בשכירות והוא מוסיף דאף אריסות מותר והמחבר ג"כ ס"ל כן דמטעם זה התיר בשכירות כנ"ל אלא שהוא ביאר בהדיא:

(י) רק לשליש וכו' - ודוקא בזה שנותן לאינו יהודי חלק בתבואה אבל אם שכר האינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל התבואה מהשדה אף דמדינא בזה ג"כ שרי דהאינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד דאף אם לא יזבל ויחרוש ויקצור השדה בשבת יכול לעשות בחול וממהר בשביל עצמו מ"מ אסור דיבאו לחשדו בשכיר יום ולא יתלו באריסות כשיראו לבסוף שאין לו שום חלק בפירות הארץ וכדלקמן בריש סימן רמ"ד ודע דבמרחץ כה"ג דהיינו ששוכר אינו יהודי לעבוד בו כל השנה ושיטול היהודי כל הריוח של השבתות מדינא אסור וה"ה בריחיים באופן זה דהא דשרינן מתחלה מדינא היינו דוקא בשדה וכדומה דהמלאכה קצובה ואפשר להשלימה בכל עת דאין ריוח לישראל במה שעושה האינו יהודי בשבת דאם לא יעשה היום יעשנה ביום אחר אז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד אבל במרחץ וריחיים דהמלאכה אינה קצובה וכל יום ריוח לעצמו דאם לא יעשה יום אחד יפסיד הישראל אותו היום א"כ עיקר המלאכה בשביל ישראל הוא ומדינא אסור כמו שכיר יום דאף דמקבל שכר לא אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד הואיל ונהנה הישראל ממלאכת שבת [ואפילו להט"ז לקמן בסימן רמ"ד סק"ה דמתיר להרמב"ם נראה דאסור ג"כ בזה מדינא דרגילות להקפיד על האינו יהודי כשמבטל איזה יום]. וכיון דמדינא אסור אפילו נתפרסם ששכרו לשנה וגם הוא חוץ לתחום דאין בו משום מראית העין ג"כ אסור ואין היתר כ"א היכא דיש לאינו יהודי קצת חלק בריוח השבתות דאז אמרינן דאדעתיה דנפשיה עביד ומותר בריחיים וגם במרחץ במקום שנתפרסם הדבר וכבסעיף ב' וכ"ש שמותר היכא שמוכרו לו לגמרי בכל ע"ש:

(יא) מותר וכו' או ליתנם וכו' - דתו ליכא חשדא ואף דאין דרך אותו המקום ואותו האיש רק להשכיר מ"מ מותר גם באריסות דיתלו דהשכירו לו:

(יב) רק שכרם - בב"י הביא בשם תשובת הגאונים דה"ה אם קנה מאינו יהודי ותיכף קודם שישב בה השכירם דלא נקרא שמו עליו ויש לסמוך ע"ז [מ"א וש"א]:

(יג) מאינו יהודי - דאם היה של ישראל נראה דאסור דעי"ז יחשדו אותו ישראל בעל המרחץ שהאינו יהודי הוא שכיר יומו:

(יד) וחזר והשכירם - י"א דבשכירות נמי אינו מותר אלא כשלא ישב בה הישראל כמש"כ הב"י בקנה אבל הא"ר ושארי אחרונים כתבו דבשכרו מאינו יהודי אף שישב בה הישראל מותר להשכירה לאינו יהודי דלא נקרא שמו עליו:

(טו) בבית דירה - היינו שהמרחץ אינו בר"ה רק בחצירו באחד מהבית דירה שלו ולכך אם אין רוחצין בו בחול אלא אותן שבביתו שרי דאנשים אחרים לא ידעו אם יש שם מרחץ ואותן שבביתו היודעים מזה גם הם יודעים שהשכירו לא"י אבל כשרוחצין בו גם אנשים אחרים הלא נתפרסם שיש שם מרחץ ואותו המרחץ נקרא מכבר על שם ישראל וכשיראו אח"כ שעשן יוצא ממנו בימי השבת יתלו דבשליחותו הסיקו הא"י וכ"ז כשהוא בבית דירה שלו אבל אם הוא עומד בר"ה במקום רואים אז אפילו אם אינם רוחצין בו רק אותן שבביתו מ"מ אסור דהא הכל יודעים שיש שם מרחץ ואין הכל יודעים שהשכירו לאינו יהודי כן כתבו הרבה אחרונים ויש מקילין עוד דאם הוא עומד ברשות אחר בפ"ע שלא בחצירו אז אפילו רוחצין בו גם אנשים אחרים אפ"ה שרי דמסתמא אין הכל יודעים שהוא שלו רק אותן השכנים של המרחץ ומסתמא נתודע להם גם את זה שהשכירו לא"י:

(טז) י"א ששכרו מותר וכו' - והאחרונים הסכימו דלא פליגי דבמקום דמותר מדינא כגון שהשכיר המרחץ לאינו יהודי לשנה או לחודש דמשום שכר שבת ליכא דהלא הוא בהבלעה ואינו אסור אלא משום מראית העין כנ"ל בס"א לכן בדיעבד מותר לקבל השכר מהאינו יהודי משא"כ אם השכירו לימים דמדינא אסור משום שכר שבת לכן אפילו הביא האינו יהודי מעצמו מעות אסור לקבל הימנו כמ"ש בסימן רמ"ה ס"ו וע"ש מה שכתבנו במ"ב ואם המלאכה מוטלת על ישראל עיין ריש סימן רמ"ה:

(א) וקוצץ דמים - היינו קבלנות שמתנה עמו שיעשה לו איזה מלאכה בשכר דבר קצוב ואם עושה לו בטובת הנאה עיין לקמן בסימן רמ"ז ס"ד ובסימן רנ"ב ס"ב:

(ב) מותר - דכיון שקצץ אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו דלישראל אין קפידא בזה דאם לא יעשהו היום יעשהו למחר דאם קובע לו מלאכתו בשבת אסור כדלקמן סימן רמ"ז ס"א:

(ג) בצינעה - היינו שהיא מלאכת צינעה לפי שאין הכל מכירין שהיא של ישראל וכמו שמפרש אבל אה"נ דאפילו אם הוא עושה אותה בפרהסיא שרי כיון דהמלאכה עצמה אין ידוע שהיא של ישראל:

(ד) שאין מכירים הכל - ואפילו אם קצת יודעים שהיא מלאכת ישראל שרי ואף על גב דמבואר לקמן בהג"ה דיש לחוש לאורחים ובני ביתו שיחשדו אותו שם שהיא מלאכת מחובר וסתם מחובר שם בעליו נקרא עליו החמירו בו ביותר:

(ה) לפיכך וכו' - ר"ל דסתם מחובר הוי כאלו ידוע ומפורסמת שהיא של ישראל:

(ו) חצירו או כותלו - ואפילו אם הוא עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אסור דיש לחוש לשכניו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו ששכירו הוא לימים [מ"א וש"א]:

(ז) לקצור לו שדהו - ואע"ג דדרך שדה לאריסות וא"כ יסברו שלקחה באריסות כמ"ש סימן רמ"ג ס"א מ"מ אסור דשאני התם דכשיחקרו הדבר ימצא שכן הוא שהאינו יהודי חולק בפירות אבל הכא שיראו בעת הקציר שאין האינו יהודי נוטל בריוח ידעו למפרע דלאו אריס היה ויחשדוהו ששכיר יום היה דשכיח לשכור פועלים לימים למלאכה. ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט וכ"ש בבנין בית דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת [וקיבולת הוא דוקא כשכל המלאכה הוא בקיבולת לאפוקי אם רק האדריכל לבדו הוא קבלן ושאר המסייעים דרך לשכרם לפעמים ליום ואפילו אם הוא שכרם הכל בקבלנות ג"כ אסור] ועיין בבה"ל שביארנו דבשדה יש לסמוך על דבריהם במקום הפסד אבל בבית צ"ע אם יש להקל בזה דהוא נגד דעת כמה פוסקים ועיין בשע"ת בשם נו"ב סי' י"ב:

(ח) במדינה - היינו בתוך העיר שקרוי מדינה לפעמים:

(ט) התחום - שרגילין אנשי העיר לפעמים לילך לשם:

(י) להניחה - איתא בס"ח סימן שמ"ח מעשה באדם אחד ששכר אינו יהודי לבנות ביתו בקבלנות והיה האינו יהודי בונה בשבת והיו מתרעמים עליו ולא חשש לכך ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו:

(יא) אם דר וכו' - ר"ל שהוא דר מחוץ לתחום העיר וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו אפ"ה אסור דיש לחוש לאורחים דמקלעי לגביה ויחשדוהו ומה דמקילין לקמיה מבחוץ לתחום היינו כשרק המלאכה היא שם אבל הוא בעצמו דר בעיר:

(יב) וגם אין עיר אחרת - וה"ה כשדר שם איזה יהודי בתוך התחום של מלאכה ג"כ אסור ויצוה להאינו יהודי קודם שבת שלא יעשה בשבת:

(יג) מותר - דתו ליכא משום מראית העין ואינו יהודי כי קטרח בדידיה קטרח. והנה מתוך מה שנתבאר בזה הסעיף מוכח דאסור לשכור אינו יהודי בקבלנות לפנות זבלו מחצר והוא עושה בו בשבת דהוא מתקן החצר בזה והוא בכלל מלאכת מחובר ויש מקומות שנוהגין היתר לשכרו ליקח הזבל מרחוב אף שעושה בו בשבת וכתב המ"א דטעמם דבשל רבים ליכא חשדא אבל בשכיר יום פשיטא דאסור והאחרונים השיגו על טעמו ודעתם דאין נ"מ בזה הענין בין רבים ליחיד וגם הוא בעצמו כתב לבסוף דבמקום שאין נוהגין היתר ברחוב אין להקל ע"ש טעמו דיש ח"ה בדבר וכדלקמיה. והנה אפילו אם נאמר דבשל רבים ליכא חשדא מ"מ הסכים המ"א שאין להתיר לבנות בהכ"נ בשבת בקבלנות כי בזמנינו שאין האומות שכנינו מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם איכא ח"ה אם נניח אנחנו לעשות ביום שבת ויו"ט ומ"מ כתבו כמה אחרונים דאם יש חשש ח"ו שיתבטל הבנין בהכ"נ לגמרי מותר להניח לאינו יהודי לבנותו כשהוא בקבלנות ובלבד שיהיה מפורסם לכל שהוא בקבלנות:

(יד) לפסול האבנים וכו' - ודוקא כשאבנים וקורות הם של ישראל ונתנם לאומן אינו יהודי לסתתם ולתקנם אבל אם האינו יהודי מסתת אבנים שלו ומתקן קורות שלו שהישראל עשה עמו קיבולת על הכל והברירה עוד ביד האינו יהודי לסתת אבנים אחרות ולהחזיק אלו לעצמו אפילו עושה זה לצורך ישראל אם אינו בביתו של ישראל אף שהוא מפורסם שעשה זה לצורך ישראל מותר שזה לא נקרא עדיין מלאכת ישראל כ"כ הדגמ"ר וכבר קדמו בתשובת הרדב"ז בחלק ששי סימן נ"ו אך שמסיים שם דאם היה האינו יהודי מסתת אותם בשבת סמוך לבנין אין נכון הדבר משום מראית העין שלא יאמרו שכירו הוא:

(טו) דלצורך מחובר הוא - כדי לשקעם בהבנין ע"כ חשבוהו כמחובר וצריך למחות בידו אם הוא בתוך התחום אפילו עושה רחוק מהבנין:

(טז) ואם עשו כן - עיין לקמיה מש"כ בזה:

(יז) ויש אומרים דאם אינו וכו' - הי"א קאי אכולהו דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא דמסתמא שם הישראל נקרא עליו אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת והא דציין הרמ"א הי"א על סיתות אבנים משום דבבנין ממש אין מצוי זה:

(יח) שרי - היינו שאינו צריך למחות בא"י אם יעשה מלאכתו בשבת ובלבד שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וכ"ז דוקא אם הא"י עושה בביתו או שיהיה עכ"פ רחוק מהבנין כדי שלא יהיה מינכר שהוא של ישראל וכנ"ל ומשמע בכמה אחרונים דסבירא לן לדינא דהי"א הזה לענין סיתות האבנין ואפשר דגם המחבר מודה ליה בזה אך לענין מחובר גופא אפילו אם הבנין עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו ג"כ אין להקל דיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו וכמש"כ לעיל בסק"ו:

(יט) באיסור - היינו שהיה בקיבולת ובתוך התחום דהוא אסור רק משום מראית עין דבאמת אדעתיה דנפשיה עביד וכנ"ל אבל אם היו שכירי יום דמדינא אסור יש בזה איסור מצד הדין בדיעבד ולא נכון בלבד כ"כ המ"א וכן מוכח ג"כ דעת הב"ח לענין שכיר יום וכ"כ הח"א דבשכיר יום אסור מדינא בענין זה שהוא מילתא דפרהסיא לו לעולם ולאחרים בכדי שיעשו וכמו לקמן בסימן שכ"ה סי"ד ע"ש ויש מקילין דאף בכה"ג אינו אסור מדינא כ"א בכדי שיעשו וע' לקמן בסי' שכ"ה סי"ד שם במ"ב:

(כ) נכון להחמיר - והאחרונים כתבו דבדיעבד יש לסמוך בקבלנות על דעת ר"ת ומותר לדור בו אפילו לעצמו וכן בסיתות האבנים ותיקון הקורות אם היה בקבלנות יש להתיר בדיעבד לשקעם בבנין:

(כא) שלא יכנסו בו - לעולם ואפילו אחרים אבל מ"מ מותר ליהנות ממנו ולמכרה לא"י:

(כב) בעל כרחו - ר"ל שעבר על תנאו שהתנה עמו מקודם על כן אין לו לחוש לזה דהיינו שאין צריך אפילו למחות לו עוד בעת שעושה המלאכה [כן מוכח במרדכי ורי"ו שהם מקור דין לזה שהובאו בב"י לקמן וכן מוכח מביאור הגר"א] ועיין במ"א שמפקפק מאד בדין זה דכיון שהוא מחובר והוי מילתא דפרהסיא איכא חשדא דרואים שלא ידעו שהתנה וכן בא"ר נתקשה על עיקר הדין של המרדכי וע"כ אין להקל בזה אלא יראה למחות לו ולמנעו מפעולתו וכתב הא"ר דמ"מ נראה שא"צ ליתן להם מעות כדי שיפסקו כיון שבכך התנה מתחלה ונרצו לכך עכ"ד ומשמע מלשונו דאם לא התנה מתחלה אין די במחאתו בלבד אלא צריך לפזר ממעותיו כדי שיפסקו ונראה שטעמו דפשע דה"ל להתנות מתחלה וצ"ע לדינא:

(כג) הידועה לישראל - אין מיירי שעושה אותה ברשות ישראל דא"ה אפילו היה דינו רק כמטלטלין דעלמא ג"כ היה אסור כדמוכח בסימן רנ"ב ס"ב דאף במטלטלין אסור אם עושה אותה ברשות ישראל אלא מיירי שלא בביתו ועיין במ"א ושארי אחרונים דדוקא אם לעושה את הספינה במקום גלוי ומפורסם דאם בצינעה אין להחמיר בה כדמוכח בסימן רנ"ב ס"ג:

(כד) שיכתוב לו - כתב מ"א כונת הרמב"ם כדרך השרים שיש להם סופר מיוחד או חייט מיוחד שבכל עת שצריך השר לכתוב מחויב לו לכתוב ובעת שאין צריך לו יושב ובטל ולכן מותר לכתוב או לארוג בשבת שהוא עושה בכל עת שירצה שהרי הישראל אין אומר לו לעשות בשבת ואם רצה עושה למחר ואין הישראל מרויח במה שעושה בשבת אבל אם שכרו לארוג לו תמיד בשנה זו או לכתוב לו תמיד אסור אף להרמב"ם לכתוב לו בשבת אף שאין מדקדק עליו על ביטול איזה יום מ"מ הרי מרויח הישראל בעשייתו ומהט"ז משמע דגם בכה"ג חשוב להרמב"ם קבלנות כיון שאינו מקפיד עליו אם יבטל איזה יום דאם הוא מקפיד עליו שלא ישב איזה יום בטל אסור לכו"ע דהוי כאלו צוהו לעשות ביום השבת. עוד כתב הט"ז דאם שכרו לגמור ספר או בגד תוך אותו זמן הוא כמקפיד והיינו בשידוע דא"א לגמור אם לא שיעשה גם בשבת ואף שאם יאנוס עצמו וישב בלילה יוכל לגמור בחול אעפ"כ הוי זה כמצוה לו לעשות בשבת [כן ביאר הפ"מ כונתו והסכים עמו נגד הא"ר]:

(כה) או שיארוג לו ה"ז וכו' - כצ"ל:

(כו) שלא יחשוב עמו - ר"ל שלא ידקדק עליו אם מבטל איזה יום ממלאכתו:

(כז) בבית ישראל - דבזה אפילו קבלנות גמורה אסור כדלקמן בסימן רנ"ב:

(כח) ויש מי שאוסר - הוא דעת הראב"ד והנה לדעת הט"ז הנ"ל ניחא בפשיטות טעם הראב"ד דס"ל דאף שאינו מקפיד על ביטולו מ"מ הרי הישראל מרויח על ידו ולדעת המ"א הנ"ל ג"כ ניחא דס"ל להראב"ד דהישראל מרויח במה שעושה בשבת דשמא יצטרך גם למחר לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד:

(כט) למלאכה מיוחדת - דבזה אפשר שלא יגיע לישראל ריוח עי"ז שהוא עושה בשבת כגון שלא יצטרך הישראל אריגה או כתיבה כ"כ אבל אם לכל המלאכות קרוב הדבר לודאי שיצטרך למחר מלאכה אחרת וא"כ מרויח הישראל במלאכת הא"י בשבת ולכך אפילו אם לא יחשוב עמו יום יום אסור:

(ל) לכל המלאכות - ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת אפילו כשעושין שלא בבית ישראל ושלא בצווי בעליהן דהא הם שכורין לכל המלאכות וכ"ש כשעושין בבית ישראל דזה אסור אפילו בשכור למלאכה מיוחדת וכנ"ל. ועיין בט"ז סק"ך דמביא בשם רבינו שמחה דהוא אוסר להשפחה אפילו לעשות מלאכת עצמה בבית בעליה והטעם מפני הרואים שלא יאמרו מלאכה של ישראל היא עושה והא"ר הביא בשם סה"ת דמלאכת עצמה מותר ודעתו שגם רבינו שמחה מודה לזה ע"ש בדבריו והפמ"ג יישב דברי הט"ז ע"ש ועיין בספר ח"א כלל ס"ד דלתקן השפחה בגדיה לכו"ע מותר בבית בעה"ב שהוא ניכר שמלאכת עצמה היא עושה ועי"ש עוד מה שכתב בענין זה ועיין מה שכתבנו בס"ק ל"ה:

(לא) ומשכיר לו א"י - הלשון אינו מדויק כי הכונה הוא ששוכר את הא"י [אחרונים]:

(לב) אם הוא בקיבולת - דאז שרי מדינא כמו בעורות לעבדן בריש סימן רנ"ב דמותר ליתן לו קודם שקיעת החמה אם הוא בקיבולת משום דאדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דאסור שם לקבוע לו מלאכתו בשבת ועוד דהוי מילתא דפרהסיא שהעסק היה ידוע לכל שהוא של ישראל וכמו שהיה עושה הא"י עתה בבית ישראל דמי דאסר שם מ"מ התירו בזה משום פסידא דאדם בהול על ממנו ואי לא שרית ליה אתי לגבות בעצמו ויבוא לידי איסורא דאורייתא דשמא יכתוב פתקא כדרך המוכסים [בית יוסף] ולפ"ז משמע דבמכ"ס שאין כותבין כגון אותן שלוקחין מיני מאכל במכס אסור אפילו ע"י א"י דלא יבא לידי איסור דאורייתא אפילו אי לא שרינן ליה אבל הט"ז ומ"א מסקי דאפילו באופן זה שרינן ע"י א"י משום פסידא. מיהו בעצמו אסור לקבל אף המכס של מיני מאכל אפילו אם לא הובא מחוץ לתחום ולא שייך בו חשש צידה ומחובר משום ממצוא חפצך וכמ"ש סימן ש"ו [א"ר]. יהודי ששכר בשול המלח מן השר מותר להשכיר לו פועלים בקיבולת שאם יעשה לו כך וכך מלח יתן לו כך וכך ואע"פ שהכלים והעצים הם של ישראל שרי [ובלבד שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבת שכל קבלנות אינה מותרת אא"כ מסר להם מע"ש כל מה שרוצה למסור לצורך המלאכה ויוציאום מרשותו מע"ש] אבל אין לו היתר לשכור א"י על שבת וחודש דמ"מ מרויח הישראל במלאכתו ואין לו היתר אלא בקבלנות [ח"א]:

(לג) אתן לך כך וכך - דהיינו שאין מזכיר לו יום השבת כלל אלא בסתמא אם תגבה כו"כ אתן לך סך כו"כ א"כ לא הוי שכיר יום וגם לית כאן שכר שבת כלל שכבר שכר מהשר המכס של כל השנה עם השבתות בכלל [פמ"ג]:

(לד) והא"י יקח וכו' - ר"ל דבזה ג"כ מדינא שרי דא"י כי עביד אדעתא דנפשיה עביד וכתב המ"א דגם משום שכר שבת לית בזה אף שהוא משכירו לשבת לחוד משום דהרי הוא כאלו קנה ממנו המכס [וה"ל כאלו יודע שיביאו לו א"י סחורה בשבת ומכרה בע"ש לא"י שהוא יקבלה ממנו בשבת דפשיטא דשרי] וכן גבי מטבע מוכר לו הורמנא בעלמא מה שיש לו מהמלך וכל הריוח יקח הא"י ואין בזה רק משום מראית העין שיאמרו שהוא עושה לצורך ישראל שישראל שכרו לכתוב בשבת ולקבל המכס וזהו שכתב הרמ"א ולא חיישינן וכו' דבמקום פסידא וכו' ולא הזכיר כלל משכר שבת ועיין בבה"ל:

(לה) לא חששו - דע דמשמע מכל הפוסקים דלא התירו אפי' במקום הפסד גדול אלא באופן זה שצייר השו"ע דהיינו או בקיבולת או שמשכיר לו את גוף הריוח דבכל זה העובד גלולים אדעתא דנפשיה קעביד אבל בשכיר יום ממש אסור בכל גווני ומזה תדע שאותן האנשים המחזיקים בית משקה שלוקחין מע"ש איזה א"י בביתן על יום השבת לעסוק במכירת המשקה שלא כדין הם עושין דאף אם נחשוב מניעת ריוח יום השבת להפסד גדול מ"מ הלא לא התירו בשכיר יום ממש וגם דאולי הוא רק בכלל מניעת הריוח כמו שכתבו האחרונים לענין תנור ומרחץ ועכ"פ אין להתיר אלא באופן שציירו השו"ע והרמ"א או שיקנה לו מע"ש כל הדברים שנותן לו למכור ואף דעכ"פ עדיין העסק נקרא על שם ישראל זה מותר משום פסידא ולפי מה שכתבנו לקמיה בשם הט"ז יהיה מותר בזה לישראל לישב מרחוק ולשמור שלא יגנוב הא"י מהעסק אך שיזהר שלא יתערב בהעסק ושלא ידבר עמו כלום מענינים ההם והוא דבר שקשה ליזהר שלא לדבר כלום כשיושב שם אך העולם נוהגין להתיר והנח להם מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין [תו"ש] והבוטח בה' ואינו מחפש צדדי קולות על שבת אשריו:

(לו) דינו כדין וכו' - וע"כ מותר ליתן הכסף לא"י מבעוד יום בקיבולת שאם יעשה לו מן הכסף כו"כ יתן לו כו"כ או שישכיר לו הישראל הריוח שיעלה מזה בשבת להא"י וכנ"ל משום פסידא:

(לז) שלא ישב הישראל - שהשכיר לו או שלוחו וכתב הט"ז דמה שאסור לישב שם היינו כדי לידע מה היא ההתעסקות שעושה הא"י וכדי לקבל הימנו חשבון ע"ז למחר דזה אסור משום מצוא חפצך כדלקמן סימן ש"ו ס"א אבל אם אינו יושב שם אלא כדי לשמור את הא"י שלא יגנוב מן המכס מותר ומזה ניחא מה שנהגו מחזיקי רחיים מהשר להושיב שם ישראל אפילו בשבת רק יזהרו שלא ידבר כלום בהעסק עכ"ל וכ"כ שארי אחרונים:

(א) ישראל וא"י וכו' - דע ההיתר גמור הוא באם הישראל יש לו איזה עסק או מלאכה בשותפות עם הא"י שיתנו מתחלה קודם שלוקחין בשותפות עבוד עתה בשבת ותקח כפי מלאכתך הן רב או מעט ואני אעבוד כנגדך יום אחד בחול ואטול כפי מלאכתי ובשעת חלוקה יטול הא"י שכר עבור השבת והישראל יטול יום א' כנגדו הן רב או מעט אבל אם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה אומר לא"י טול אתה כנגד עמלך בשבת ואני בחול זהו ודאי אסור ואם לא התנו מתחלה ובשעת חלוקה חלקו סתם בשוה זהו בעיא בגמרא ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם לחומרא והרא"ש לקולא והמחבר סתם כהרמב"ם והרמ"א פסק בהג"ה כהרא"ש במקום הפסד גדול. ואם התנו קודם שבאו להשתתף כנ"ל ובשעת חלוקה נתרצו לחלוק בשוה זהו מותר אף להרמב"ם וכמש"כ בס"ב זהו עיקרי הדינים שבסעיפים הראשונים ויתר הפרטים וגם טעמיהן יבוארו לקמיה. שדה או תנור וכו' - טעם הדברים אלו דבעינן התנו דאל"ה כיון דמתחלה בשעת עשיית השותפות היה מוטל המלאכה על שניהם יחדו ולהכי אם אח"כ יאמר להא"י עשה אתה לבדך בשבת וטול לך כל הריוח של שבת ואני אעשה לבדי יום אחד בחול כנגדו ואטול אותו לעצמי הריוח של אותו יום הו"ל כאלו מעמיד את הא"י לפועל בידים כאלו אומר לו עשה אתה עבורי בשבת ואני אעשה נגד זה עבורך בחול והוי שלוחו ממש [תוספות] ולפ"ז אם שותפו הא"י בעצמו אינו עושה כלום רק שא"י אחרים הבאים לאפות מסיקין בו בתנור של השותפות ונותנים סך מה בשכרם יכול הישראל לקבל משותפו שכרו המגיע לו לפי חלקו אפילו אם לא התנו ובלבד שלא יקח ממנו משכר שבת לבדו אלא יקח ממנו סתם בהבלעת שאר ימים כדי שלא יהיה שכר שבת ולא חיישינן משום מראית העין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו [מ"א וש"א]:

(ב) אם התנו מתחלה - הטעם דכיון שהותנו בתחלה לא הוטל על הישראל כלל מעיקרא לעשות בשבת ואין הא"י שלוחו:

(ג) שיהיה שכר שבת וכו' - וגבי שדה צריך שיאמר לו תעמול לזרוע ולחרוש בשבת ותטול בשעת קצירה כנגד עמלך בשבת ואני או שלוחי אעמול בחול ואטול ג"כ כנגד יום שלי:

(ד) אם מעט וכו' - דכיון דאינם מחשבין זה כנגד זה ליטול בשוה א"כ אינם שותפים כלל ביום שבת וביום א' רק בשאר הימים ולאפוקי אם מתנה עמו בשעת התנאי שלבסוף יבואו לחשבון שיהיה השכר לשניהם בשוה דאסור דעל כרחך הוא עמו כשותף גם ביום השבת:

(ה) ואם הרבה - ואם אח"כ בשעת חלוקה באו לחשבון לומר כמה נטלת אתה מרובה ואני מועט נחלוק המותר שיהיה לשניהן בשוה דעת המ"א לפסוק כדעת הראב"ד שמחמיר בזה משום דאיגלאי מילתא למפרע דהתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוי ויש מקילין בזה כיון דהתנו מעיקרא ועיין בא"ר שהאריך ג"כ בזה ולבסוף נשאר בצ"ע:

(ו) מותר - ואם לא נודע אח"כ ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה [מ"א בשם רלב"ח]:

(ז) ואם לא התנו בתחלה - כתב סתמא לאסור בלא התנו אפילו אם לא אמר לו עבוד אתה בשבת ואני בחול וגם בשעת חלוקה לא הזכיר לו של שבת אלא רוצה לחלוק עמו סתם בשוה אפ"ה אסור כיון שלא התנו קודם שנשתתפו:

(ח) וחלקו סתם - היינו שבשעת חלוקה לא הזכיר לו ישראל את השבת לומר אתה תטול כנגד יום עמלך בשבת ואני אטול כנגד יום עמלי בחול אלא חלקו סתם בשוה וגם מיירי שלא אמר לו בתחלה עבוד אתה בשבת ואני אעבוד כנגדך בחול אלא הא"י עשה מעצמו שלא בצוויו דאל"ה אסור לכו"ע בכל זה דגלי דעתו דשלוחו היה על שבת והוא עמל כנגדו בחול כיון שמתחלה הוטל על שניהן יחד. ודע דכל הסעיף הזה מיירי שהישראל והאינו יהודי הם שותפים בגוף התנור והמרחץ אבל אם אין לא"י חלק בגוף התנור רק שהוא מקבל חלק בריוח בשביל שהוא אופה ומסיק התנור י"א דלא מהני בזה אפילו כשמתנה בתחלה טול אתה חלקך בשבת ואני יום אחד בחול דכיון שגוף התנור הוא של ישראל הו"ל כמשכיר לו תנורו על שבת שיסיק לו בשביל זה השכר יום אחד של חול ואסור ליטול שכר שבת ועיין במ"א שמסיק דיש לחוש להחמיר כדעה זו ודוקא באופן זה שהוא שלא בהבלעה אבל אם הוא בהבלעה כגון שאומר לאופה טול אתה ב' וג' ימים שרי כשהתנה זה בתחלת השותפות ויש מאחרונים שסוברין דלא בעינן בזה שאין לא"י חלק בגוף התנור התנו מעיקרא כיון שהוא בהבלעה:

(ט) ביומו - דאז כיון דהישראל עושה כל יום א' הו"ל הא"י כשלוחו לעשות כל יום השבת בשבילו ולכך בעינן שיתנה מעיקרא וכנ"ל וכתבו האחרונים דה"ה אם הא"י נתן מעות לישראל להתעסק בהם בחול ובשבת מתעסק הוא דאסור לישראל לקבל ממנו שכר מן הריוח שנולד בשבת אא"כ יתנה הישראל עמו מעיקרא שלא יהיה מוטל עליו יום השבת כלל דאל"ה כיון דהמלאכה הזאת מוטלת על ישראל והא"י עושה שליחותו אסור:

(י) אדעתיה דנפשיה קעביד - בשביל חלקו דה"ל כאריס דמותר מדינא וכנ"ל בריש סימן רמ"ג דכיון שהוא לוקח בפירות עביד אדעתיה דנפשיה וחלק הישראל נשבח ממילא וה"ה כאן אלא דשם אסור בתנור משום מראית העין שיאמרו שכירו הוא וכאן ליכא מ"ע דהכל יודעין שיש לא"י חלק בו:

(יא) ואין הישראל נהנה וכו' - ר"ל דהנאתו הוא רק הנאה דממילא אבל אין הא"י עושה מלאכתו בשבילו להנותו דליהוי כשלוחו בזה כיון דאין מוטל כלל על ישראל בזה לעשות בשבת דהא בחול מחממין שניהם ובשבת אין הא"י יכול לכופו שיעסוק עמו משו"ה בודאי אדעתיה דנפשיה עביד:

(יב) בהבלעה - דאל"ה מחזי כשכר שבת:

(יג) נתרצה הא"י - ר"ל שעלה לפי מה שהתנו הן רב או מעט על חלק השבת יותר מיום אחד החול של ישראל ובשעת חלוקה נתרצה לחלוק בשוה אפ"ה לא אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דהא"י היה שלוחו למלאכת שבת אלא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה הא"י כיון דהתנו מתחלה שיהיה יום השבת שייך לו לבדו ודוקא שריצוי של א"י שיהיה החלוקה בשוה היה בסתמא שלא ע"י עשיית חשבון מריוח שני הימים אבל אם בא ע"י עשיית חשבון שהישראל אמר לא"י בשעת חלוקה את שקלית בשבת ק' זוזי ואנא שקילנא ביום החול נ' זוזי מלא לי החסרון ועי"ז נתרצה הא"י להשלים לו כבר כתבתי לעיל בס"ק ה' שיש דעות בזה:

(יד) שיחזיר המוכר להם - ובח"מ איתא שצריך עתה קנין מחדש להקנות להמוכר ולא סגי בזה שיחזיר לו הדמים והשטר מכיר ועיין שם סימן קפ"ט וקצ"ד לענין קנין הא"י:

(טו) ואם ירצה וכו' - עיין במג"א וט"ז שנתקשו בזה מאד דלמה יהיה מותר ואינו דומה לסימן רמ"ד דשם שרי משום פסידא דווקא ותירץ המג"א במסקנא דהכא איירי שמשכיר לו את חלקו בשבת בהבלעה דהיינו שמשכיר לו כל ימי השבתות שלו עם ב' וג' ימים מימי החול דתו ליתא כאן משום שכר שבת ומה דשרי בקיבולת מיירי ג"כ שלא ייחד לו שבת בהקיבולת אלא בסתמא כל אימת שתעשה בעצמך ותרויח לי כו"כ אתן לו כו"כ ועיקר רבותא דהרמ"א דקמ"ל דלא חיישינן בזה למראית עין שיאמרו לצורך ישראל הוא עושה כיון שידוע שיש לא"י חלק בו ומש"כ כמו שנתבאר כונתו כמו שם דלא חששו למ"ע וכ"ש הכא דליכא מ"ע כלל כיון שהוא בשותפות עם הא"י וכן הט"ז מסיק לדינא דאינו מותר בזה אלא בהבלעה ואעפ"כ יזהר שלא לדבר עם הא"י בהעסק בשבת כמ"ש האחרונים בסוף סימן רמ"ד:

(טז) מפני שאין וכו' - שאם היה מוטלת עליו אסור מדינא כמ"ש בס"א שאם לא התנה שאסור:

(יז) שנאמר וכו' - ומשום מיחזי כשכר שבת ליכא דהרי הוא בהבלעה ועיין לקמן סימן ש"ז ס"ג וס"ד ומה שכתבתי שם במשנה ברורה:

(יח) וכן אין וכו' - ר"ל דמשום מראית העין שיאמרו הבריות שהא"י שכירו הוא ליכא ג"כ דהלא אין העסק ניכר של מי הוא שאם היה ניכר ונקרא על שם ישראל היה אסור כמ"ש סימן רמ"ג ס"א גבי מרחץ ע"ש. ומ"מ כ"ז אינו מותר אלא כשלא יאמר לא"י שיתעסק בהם בשבת אלא שהא"י בעצמו עושה כן וכמו שכתב כעין זה בס"ה:

(יט) אסור - אם לא שהתנה עמו בזה קודם שנשתתף עמו וכנ"ל בס"א:

(כ) אם קצץ וכו' - דאז אמרינן אדעתיה דנפשיה עביד ואינו כשלוחו:

(כא) ובלבד וכו' - ואם יום השוק הוא בשבת אפילו בסתמא אסור דהוי כאלו אמר לי מכור לי בשבת [אחרונים לקמן בסימן ש"ד ע"ש עוד בזה]:

(כב) מותר ליטול וכו' - היינו אפילו שלא בהבלעה ואין צריך להתנות כלום:

(כג) אם אפו א"י - עיין בב"ח סוף סימן רמ"ג שכתב דאיירי דלא אפו בו רק בשבת וע"כ אף שבע"כ אפו בו אם יקבל את הככר נוטל שכר שבת אבל אם אפו בו עוד שאר ימים מותר לקבל מהם שכר שבת ג"כ בהבלעה ועיין בביאור הלכה דזה מותר אפילו לא היה האפיה בע"כ דאף דעשה איסורא במה שהרשה להם וכנ"ל בריש סימן רמ"ג מ"מ בדיעבד אין לאסור שכרו דהאיסור בזה הוא רק משום מראית העין וכמ"ש בסוף סימן רמ"ג במ"ב ס"ק ט"ז:

(כד) ונתנו לו פת - לאו דוקא דה"ה אם נתנו לו מעות אסור לו לקבל מהם ועובדא היה בפת [א"ר]:

(א) מותר להשאיל וכו' - הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וס"ל דהא דתניא לא ישכיר כליו לא"י בע"ש ובד' וה' מותר הוא מטעם שביתת כלים דאסור ואתיא כב"ש דס"ל אדם מצווה על שביתת כליו כמו על שביתת בהמתו אבל ב"ה ס"ל שביתת כלים אין אדם מצווה עליו וממילא מותר להשאיל ולהשכיר כליו אפילו בע"ש ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה ומ"מ גם הם ס"ל דכל הכלים אין היתר להשכיר רק בהבלעה אבל לא על שבת לחוד אפילו אם משכירם בתחלת השבוע דזה הוי שכר שבת וכמ"ש אח"כ לפי הי"א דע"ז לא מצינו מי שמקיל והי"א הוא דעת הרב רבינו יונה דהך ברייתא לא אסרה משום שביתת כלים אלא ככו"ע אתיא והטעם דכשמוסר בע"ש את הכלים שעושין מלאכה בהן והא"י יעשה בהן מיד בשבת נראה כמו שעושה מלאכתו בשליחותו של ישראל וזה אסור דאמירה לא"י שבות ואע"ג דבסימן רנ"ב ס"ב איתא דשרי ליתן עורות לעבדן עם חשיכה דא"י אדעתיה דנפשיה קעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שהא"י עושה בשבת אבל בשכירות כלים ידוע הוא שאם יתנה עם הא"י שישבות בהכלים בשבת לא יתן לו שכירות כ"כ הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שהכלים נשכרים אצל הא"י בסתמא ועושה בהן מלאכה בשבת מחזי כשלוחו של ישראל לזה משא"כ כשמוסר לו בד' וה' מותר דלא מיתחזי כולי האי כשלוחו:

(ב) וכיוצא בה - כגון ריחיים וכל כלי אומנות [הרא"ש] ועיין בפמ"ג דה"ה כלים שאין עושין בעצמן מלאכה כגון גיגית שהשכר נעשה בה או קדרה שמבשלין בה וכל כה"ג כיון שעכ"פ הא"י עושה בהן מלאכה מחזי כשלוחו של ישראל ולא בא הרר"י למעוטי אלא כשמשכיר לו חלוק וטלית וכה"ג איזה כלי שאין עומד לעשות בה מלאכה דמותר להשכיר לו אפילו בע"ש:

(ג) בהבלעה - אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה או שמשכיר לו חדר לדור בו אסור לכו"ע וכמו שיתבאר לקמן בסימן ש"ו ס"ד:

(ד) ולהשאיל לו וכו' - דכיון שאין ריוח לישראל במלאכת הא"י לא יאמרו שלוחו הוא לזה וע"כ מותר להשאיל לו אפילו ליום השבת לחוד אפילו כלים שיעשה הא"י מלאכה בהן:

(ה) ולא אמרינן וכו' - היינו שאע"פ שאינו משאילו חנם כ"א בשכר שישאילנו אח"כ מ"מ כיון דלא הוי בדרך שכירות ממש לומר אתן לך כך כדי שתשאילני כלי כלך שרי [ב"י] ועיין בה"ל:

(ו) שום כלי - היינו אפילו כלים שאין עושין בהן מלאכה ואסור אפילו לדעה ראשונה:

(ז) ואפילו בע"ש אם הוא וכו' - ואסור אז אפילו למכור לו או ליתן לו במתנה וכמו שמבואר לקמן בסימן רנ"ב ס"א וע"ש במ"ב מש"כ בזה:

(ח) קודם חשיכה - היינו קודם שתשקע החמה (מגיד משנה):

(ט) צוהו להוציאו - לחוץ לר"ה ואפילו לדידן דלית לן ר"ה גמורה אסור דאמירה לא"י שבות הוא אפילו במילי דרבנן וא"כ אם העיר מוקפת חומה דמותר לטלטל בכולה והא"י ג"כ דר שם שרי להשאילו כלים שאין עושין מלאכה בהן ולמכור לו ולהשכירו אסור אף בזה שלא יאמרו שמכר והשכיר לו בשבת ואם הוא כלים שעושין בהן מלאכה אפילו להשאילו אסור אא"כ יוציאם מפתח ביתו קודם השבת שלא יאמרו בשליחותו של ישראל עושה מלאכה בשבת:

(י) אסור להשכיר וכו' - אפילו ביום ראשון ואפילו בהבלעה:

(יא) כדי שיעשה וכו' - צ"ל שמא יעשה בה [הגר"א וכן מוכח מהש"ע גופא]:

(יב) על שביתת בהמתו - דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' ואע"ג דהשכיר הבהמה לא"י הא קי"ל דשכירות לא קניא והו"ל בהמתו של ישראל ומצווה על שביתתה וי"א דלחומרא אמרינן דשכירות קניא וע"כ אם ישראל שכר בהמה מא"י מצווה על שביתתה ונכון להחמיר כיון דהוא איסור דאורייתא ואם שכרה מא"י וחזר והשכירה לא"י שרי ממה נפשך. ואם קנה בהמה מא"י או מכר לא"י במשיכה לחוד או בכסף לחוד הוי ספיקא דדינא ואזלינן לחומרא לענין שביתת בהמה [תו"ש]:

(יג) אין הא"י נאמן - ומירתת נמי לא מירתת לעשות בה מלאכה כיון שהוא ברשותו ע"י שאלה או שכירות לא נתפס עליו כגנב עי"ז משא"כ ברישא כשמתנה שיחזירנה לו קודם שבת כבר כלה השאלה והשכירות קודם השבת ועי' לקמן סי' ש"ה סכ"ג [אחרונים]:

(יד) יפקירנה וכו' - וזהו דוקא בדיעבד שכבר התנה עמו ועיכבה בשבת אבל לכתחלה אסור להשכירה ע"ד שכשיגיע יום השבת שיפקירנה ואפילו אם יפקירנה בפני שלשה שאין הכל יודעים מן ההפקר ואתי לידי חשדא שיאמרו בהמתו של ישראל עושה מלאכה בשבת ואף במכירה אין היתר אלא כשמוכר בהמתו לא"י במכירה גמורה על כל ימי השבוע ולא כשמוכר לו על יום השבת לחוד מפני חשדא וכנ"ל והב"ח מתיר לכתחלה להשכיר ע"ד שיפקירנה בפני ג' דכיון דג' ליודעים מיפרסמא מילתא ולא יבא לידי חשדא ובשעת הדחק אפשר שיש לסמוך על דבריו ובסוף הסימן נבאר אי"ה:

(טו) בינו לבין עצמו - שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינו שלו שכבר הפקירה ואע"ג דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה זהו מדרבנן אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא ועיין בב"י שיש פוסקים שסוברין דגם בכאן אף שהוא דיעבד בעינן דוקא תלתא וע"כ טוב ליזהר בזה לכתחלה אם יש באפשרי ועכ"פ יזהר להפקירה בפני אחד דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף דאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה:

(טז) בהמתו קנויה להא"י - עיין במ"א שדעתו דדוקא אם אומר לו בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הא"י לקנותה והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותו וקניא ליה חצירו אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הא"י כלל. ואפילו אם זיכה לו ע"י ישראל אחר ג"כ לא מהני כמבואר בח"מ סימן רמ"ג סי"ד וכן הסכים הפמ"ג ושארי אחרונים כהמ"א ופשוט דאפילו באומר בהמתי קנויה לך בעינן שיהיה לזה ג"כ פסיקת דמים דאל"ה אין זה מכירה כלל וכ"כ בח"א בכלל נ"ח:

(יז) כדי שינצל וכו' - ר"ל אבל לכתחלה אין לסמוך להשכיר ע"ד שיפקיר כשיגיע יום השבת או שיקנהו אז להא"י שההפקר וההקנאה אינן מפורסמין ויש כאן חשש מראית העין וכנ"ל ועין בסוף הסימן:

(יח) דודאי אין כונתו - ר"ל שבודאי לא היה בדעתו שישאר הפקר לעולם כ"א ליום השבת בלבד כדי להפקיע מעליו איסור שבת ולאחר השבת יחזור לרשותו אבל ביום השבת גופא בודאי הוא הפקר גמור [וגם זה מקרי בשם הפקר וכדאיתא בגמרא דאפילו הפקר ליום אחד הוי הפקר] ואין צריך לחוש שמא יזכה בה אחר בשבת גופא שבודאי הא"י לא יניחנו כ"ז שהיא ת"י למלאכתו:

(יט) אין אדם מצווה וכו' - דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יו"ט והנה המהרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הטעם הוא משום שביתת בהמתו:

(כ) אם קבל עליו וכו' - דעי"ז הוי הבהמה כמו של א"י ומותר לחרוש בה בשבת ואע"פ שמחזירה בעין אם לא יקרה לה כלום מ"מ השתא ברשת הא"י קאי לגמרי כיון דגם ליוקרא וזולא ברשותו היא:

(כא) ועיין למטה וכו' - היינו דשני יש מתירין ועין במה שנכתוב שם:

(כב) בתחילה כשקנה וכו' - דנמצא דלא קנויה הבהמה לישראל כלל ביום השבת ואז אח"כ מותרין אפילו לחלוק בשוה ואין בזה משום שכר שבת כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב וגם דאז אפילו אם אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע בין בחול ובין בשבת ומותר:

(כג) ואם לא התנו מתחלה - אלא לאחר שנשתתפו אמר לו טול אתה בשבת ואני כנגדו בחול אף אם נאמר שאין איסור בזה מחמת שביתת בהמתו כיון שיש לא"י חלק בה וע"כ של ישראל עושה מלאכה מ"מ אסור דהא בכל זה הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת והוי שכר שבת שלא בהבלעה:

(כד) אף על גב שהתנו אח"כ - מלשון זה משמע דכ"ש דאם לא התנה כלל דאסור ובב"י מצדד לומר דאם אף לאחר שנשתתפו לא התנה לומר טול אתה וכו'. אלא חולקין סתם השכר כל השבוע בשוה דשרי דהא נוטל שכר שבת בהבלעה ואיסור דשביתת בהמתו ס"ל דאין כאן דהא הא"י עושה בע"כ בשבת מחמת חלקו שיש לו [ואך דעשה בזה איסור מתחלה כשנשתתף שהיה לו לחוש שיעשה בהבהמה מלאכה בשבת והו"ל להתנות מתחלה טול אתה וכו' ע"ש בב"י]. אמנם מלשון השו"ע משמע דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה. ודע דאפילו לפי דעת הב"י הנ"ל דאין בזה משום שביתת בהמתו אין להתיר לחלוק סתם אח"כ אלא במקום הפסד גדול לפי דעת הרמ"א לעיל ברמ"ה ס"א בהג"ה ומשמע במ"א לדיש לסמוך ע"ז:

(כה) ויזקוף הדמים - היינו ששם אותם בדמים כפי מה שהיא עכשיו ואם תתיקר או תוזל יהיה הכל ברשותו ואפ"ה התנה ג"כ שיהא רשות בידו להוציאה דס"ל כדעת היש אומרים הנ"ל בס"ד דבעינן שיהא הא"י יכול למכרה:

(כו) להוציא על ידי וכו' במלוה - ומיירי ג"כ שהלוה אותה לא"י ושם אותה בדמים וכנ"ל והדמים זקוף עליו במלוה אלא דבא להוסיף דאף דעי"ז שעשה אותה הא"י אפותיקי לישראל תו אין לו רשות למכרה אפ"ה שרי:

(כז) יהרהנם אצלו - פי' אע"פ שיניחם ביד הישראל למשכון שיהיה יוכל להפרע מהם כשלא יתן מעות עבורם ואח"כ נוטל אותם הא"י ועובד בהם אפ"ה שרי דאכתי גוף הבהמה ברשות א"י הוא:

(כח) ובלבד וכו' מעכשיו - היינו אפילו אם אמר לו אם לא אתן לך המעות לזמן פלוני יהיו שלך כיון דלא אמר לו מעכשיו יהיו שלך לא קנאם הישראל למפרע כשלא יפרענו הא"י ואין לו עליהם עתה רק שעבוד בעלמא:

(כט) ע"י שיזהיר וכו' - ואע"פ שאין לו לא"י רשות למכרה אפ"ה שרי וסתם בזה כדעת המתירין לעיל בס"ד דהכא נמי מיירי שקבלה עליו ברשותו לענין יוקרא וזולא:

(ל) ויכתוב כן - לפרסומי מילתא שלא יבוא לידי חשדא:

(לא) הלכתא נינהו - והיותר טוב שבכל ההתירים שיקנה אותם לו בחול במכירה גמורה ויתן לו אויפגא"ב ע"ז ויתר הדמים יזקוף עליו במלוה ויעשם אפותיקי לישראל שיהיה בטוח במעותיו והנכון שיעשה ענין המכירה בפני דייני העיר כדי שיעשה כד"ת וגם שיפורסם הדבר שלא יהיה חשש מראית העין:

(לב) איזה מהן שירצה ואפילו וכו' - היינו דאף קבלת אחריות בלחוד שכתב המחבר לבסוף דבריו מהני גם בזה אף דאין לו רשות לא"י למכרה כיון דעומדת ברשותו לענין יוקרא וזולא וסתם בזה כדעת היש מתירין בס"ד ויותר טוב שיעשה מכירה גמורה וכנ"ל בסל"א כדי לצאת גם דעת המחמירין שם כי לדבריהם יש בזה חשש דאורייתא. ואם קשה לו לעשות כל אופני ההיתר האלו והוא שעת הדחק כגון מי שיש לו שדות וא"א לו להשכיר באריסות לא"י אם לא יתן לו גם שוורים לחרוש בהם ולא יוכל למנעו שלא לחרוש בו בשבת יש לסמוך ע"ד הב"ח הנ"ל שמתיר ע"י שיפקירם בפני ג' קודם השבת ויפורסם הדבר ולא יבוא לידי חשד וההפקר צריך להיות בלב שלם אבל בלא שעת הדחק אין לסמוך על ההפקר וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק י"ד וכן הסכים בד"מ בהדיא:

(לג) דינו כאילו היתה וכו' - והנה כ"ז הוא כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת אין היתר כלל אפילו אם מכרה לו הבהמה במכירה גמורה שהרי מ"מ עושה הא"י מלאכת ישראל בשבת בשבילו ולפ"ז אם הסוסים הוא של ישראל וגם הא"י הוא שכירו לכל המלאכות שיצטרך הישראל אין היתר במכירת הסוסים לו דהרי אסור לו להניח לעשות מלאכתו אא"כ הוא מושכר לו רק למלאכה זו ליסע עם הסוסים להוליך לו סחורה בכל עת שיצטרך בשנה זו אז שרי להרמב"ם כמ"ש סי' רמ"ד ס"ה. ואפילו באופן זה אסור לומר לו שיסע בשבת אלא דאם הוא נוסע מעצמו א"צ למנעו מזה [אחרונים]:

(לד) רק שיפרסם וכו' - עיין בבה"ל שהבאנו דאין כדאי להתיר ע"י כל ההתירים אלא בשעת הדחק ולאפוקי מאלו האנשים שמוכרים בכונה את שווריהן לא"י כדי שיעשה בהן מלאכה בשבת והמלאכה נקראת על שם ישראל ואף דאין למחות ביד המקילין בזה שיש להם ע"מ לסמוך מ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לעשות זה כ"א בשעת הדחק וע"פ הוראת חכם. ישראל שיש לו סוס ובא המושל המכירו להשאילו או להשכירו והוא אינו יכול למאן נגדו מפני איבה ימכרנו לו בדבר מועט ואז יוכל המושל לעשות בו כרצונו ואם אח"כ יחזור ויתן לו הסוס וגם השכירות מתנה בעלמא יהיב ליה [תשו' שבות יעקב ועיין בשע"ת שהסכים ג"כ עמו נגד היד אהרן]:

(א) אגרת - ה"ה בכל מלאכות כשנותן לו ואין שהות לגמרו קודם השבת בעינן דוקא שיקצוב לו דמים בעד מלאכתו דאז אדעתיה דנפשיה קעביד ולא בשביל ישראל וכדאיתא לקמן בסימן רנ"ב ס"ב אלא נקט אגרת לאשמועינן דאי לא קצץ ולא קביע בי דואר במתא אסור כדמסיק והטעם כמו שכתבנו לקמיה אבל שאר כלים וחפצים או מעות אם שולח ביד א"י בע"ש הדין כמו בכל מלאכות ולכך אפילו אם לא קצץ אם יש שהות ביום להגיע למקום מי שנשתלח לו מותר ולא חיישינן שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לחפש אחריו בשבת:

(ב) עם חשיכה - היינו בעוד שהשמש זורח וגם צריך שיצא הא"י מפתח ביתו של ישראל קודם השבת [רמב"ם]:

(ג) ובלבד וכו' - ואם הא"י אמר מעצמו שילך בשבת לית לן בה כיון שהישראל לא אמר לו זה וא"י אדעתיה דנפשיה קעביד בשביל שכירותיה:

(ד) שילך בשבת - וה"ה שלא יאמר לו ראה שתהא שם ביום א' או ביום ב' וכיוצא בזה וידוע שא"א לו להיות שם אלא א"כ ילך בשבת דזה הוי כאלו א"ל לך בשבת [אחרונים]:

(ה) לא קביע בי דואר וכו' - היינו שאינו קבוע תמיד הבי דואר באותה העיר שנשתלח שם אלא הולך לפעמים למקום אחר אסור דשמא לא ימצאנו הא"י ויצטרך לילך אחריו בשבת ולכך החמירו כולי האי וחששו לזה בעניננו דכיון שכתב ידו של ישראל נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך וא"כ אם נכתב האגרת בכתב א"י שרי להוליך אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום לבית ראשון הסמוך לחומה וכמו שהתרנו לעיל בשולח שאר כלים וחפצים ע"י א"י:

(ו) אסור לשלוח - כתב עו"ש ונראה דכל זה מיירי כששולח ע"י הא"י ליד הבי דואר אבל כשאדם משלח אגרת על ידו לחבירו אין לחוש שמא לא ימצאנו בביתו שילך אחריו בשבת ושרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע שם מבעוד יום וכן נוטה דעת מהר"ר אברהם מפראג המובא בב"ח וע"ש שהאריך ומסיק להקל בזה ודעת הט"ז ומ"א דגם בשולח אגרת לחבירו ג"כ יש חשש זה ובפירוש ר"ח שיצא עתה לאור מוכח כהעו"ש עיין שם ומיהו אם אמר לא"י שילך לשם וימסור לבני ביתו של אותו האיש אם לא ימצאנו לכו"ע שרי אפילו בע"ש ובלא קצץ כל שיכול להגיע לבית ראשון הסמוך לחומה של העיר שהאיש שם:

(ז) אפילו מיום ראשון - ואם הוא דרך קרוב כגון מהלך יום אחד נראה דאף אם הוא משלחו ביום ב' וג' שרי שאף שלא ימצאנו בביתו יש לו שהות הרבה ללכת [מ"א]:

(ח) ואי קביע בי דואר - היינו שהאיש הממונה ע"ז קבוע שם תמיד ובכלל זה הוא מה שקורין עכשיו פאשט מייסטער שרגיל להיות במקומות גדולים שהוא עומד על המשמר בעתים ידועים לקבל כתבים ולשלחם להשייכים לכתבים ההם:

(ט) הסמוך לחומה - לעיר שנשתלח שם כלומר לבית ראשון מבפנים:

(י) ויש מתירין וכו' - טעמייהו דכיון שלא אמר לו ישראל בהדיא שילך בשבת אין לאסור כ"א סמוך לשבת דנראה כשלוחו של ישראל לזה ואמירה לא"י שבות אפילו אמר לו בע"ש לעשות מלאכה בשבת אבל מופלג מן השבת קצץ לא מחזי כאומר לו עשה מלאכה בשבת ולפיכך אין לאסור כ"א ביום ע"ש [הרא"ש]:

(יא) ואפילו לא קביע - ואפילו ידוע שלא יוכל להגיע לשם קודם שבת ג"כ שרי לדעה זו דכיון שהוא מופלג מן השבת לא מחזי כשלוחו וכנ"ל:

(יב) אע"פ שיש בדעתו - ר"ל לא מבעיא אם הא"י מסתפק כלל אם יתנו לו שכר דאסור אלא אפילו אם הישראל מבין ממנו שמצפה לשכר מאתו או ממי שנשתלח לו אפ"ה אסור כיון שהישראל לא הבטיחו עדיין:

(יג) אם שכרו לימים - ר"ל דאף שהתרנו לעיל בקצץ אפילו בע"ש היינו כשהוא קוצץ לו סך קצוב בעד פעולתו דאז אדעתיה דנפשיה עביד ולא מינכר כלל שהמלאכה הנעשית בשבת הוא בשליחות ישראל אבל כששכרו לימים שקוצב לו שכר בעד כל יום אף שאינו מקפיד עליו מתי ילך ואדעתיה דנפשיה עביד פעולתו גם בזה [ולפיכך עדיף מלא קצץ כלל ומותר בד' וה' אף לדעת המחבר] מ"מ כששוכרו בע"ש אסור דכיון שיוצא תיכף בשבת נראה כאלו התנה עמו כך ובשליחותו הולך מאחר שנתן לו שכר בעד היום:

(יד) בע"ש - אבל ביום ה' מותר ולדעת הרמ"א לעיל בהג"ה אפילו לא קצץ כלל מותר ביום ה':

(טו) שהרי הא"י מאליו וכו' - פי' דאין הישראל כופה אותו על כך אלא מעצמו הוא מתרצה להוליך האגרת ותלינן שמה שנתרצה הוא מפני הטובה שקיבל ממנו מכבר ואדעתיה דנפשיה קעביד:

(טז) וטוב להחמיר - הנה מלשון זה משמע דרק טוב לחוש לדעה זו וכן בט"ז משמע דדעתו כדעה הראשונה אבל בד"מ סימן רנ"ב משמע דדעתו הוא כהיש חולקין וכן בלבוש ובא"ר בסימן זה משמע דאסור בחנם וע"כ מהנכון שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו וכ"כ בח"א:

(יז) הולך מעצמו - ואם יודע שמרבה הדרך בשבילו אסור [ב"י]:

(יח) בכל גווני - היינו אפילו לא קצץ ליתן לו שכר אלא בסתמא דקיי"ל בס"א דאסור לשלוח על ידו כשאין קבוע בי דואר דחיישינן שמא לא ימצאנו בביתו וילך אחריו בשבת אפ"ה שרינן כאן כיון שאין הא"י הולך בשליחותו אלא שמעצמו הולך לשם בודאי אם לא ימצאנו לא יחפש אחריו ודוקא אם יש שהות להגיע שם מבעוד יום אבל אם אין שהות להגיע שם מבעוד יום אסור אף בזה דאף דהליכתו בשביל עצמו הוא מ"מ מה שנושא המכתב הוא בשביל ישראל. ודע דליתן לו בשבת אסור לכו"ע אפילו בהולך מעצמו ואפילו קצץ לו שכר מבעוד יום עבור זה וע"כ אסור ליתן אגרת על הפאצט בשבת [ומע"ש מותר דעל הפאצט הוי תמיד קצץ דאף אם אינו משלם כאן מ"מ יצטרך לשלם מי שנשתלח לו] אפילו במקום שיש עירוב ואפילו ע"י א"י אסור דבר זה [ולא מהני קציצה על שבת גופא] אך במקום הפסד גדול יש להתיר בכה"ג דהוי שבות דשבות במקום פסידא דמותר ושלא במקום הפסד יש להחמיר אפילו בע"ש שלא ליתן לא"י האגרת שהוא יתן אותו על הפאצט בשבת ואפילו בקצץ שהרי מייחד מלאכתו על שבת [ח"א בכלל ג' ע"ש]:

(יט) אסור לשלחו - דמה שהוא שכירו לשנה לא נחשב כקציצה ודינו בכל הפרטים כמבואר לעיל בס"א בלא קצץ אלא דבזה מקילינן דאין אסור אלא בע"ש והטעם כמו שביארנו בבה"ל:

(כ) כמו שנתבאר לעיל - היינו דעה הראשונה שם דס"ל דזהו נחשב כקצץ ע"ש הטעם. ומ"מ אסור לומר לו שילך בשבת כנ"ל בס"א:

הנה קודם שנכנוס בביאור דברי השו"ע נעתיק לשון הברייתא הנאמר בזה בגמרא דף י"ט ת"ר אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב"ג אומר אינו צריך ומצור לצידון [שהוא מהלך יום אחד] אפילו בע"ש מותר ע"כ לשון הברייתא. והנה הרבה טעמים נאמרו ע"ז בפוסקים י"א הטעם שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת משום פיקוח נפש דמקום סכנה הוא או שיעשה הא"י בעל הספינה עבורו מלאכה בקשירת הקלע ושאר חילולים או משום איסור תחומין כמבואר בב"י באריכות והרי"ף ס"ל דאי משום חשש מלאכה או תחומין ודאי היה אסור אף קודם ג' ימים וגם לדבר מצוה לא היה מותר אלא דעיקר האיסור משום ביטול מצות עונג שבת דכל ג' ימים הראשונים יש להם צער מחמת נענוע הספינה שגופו משתבר וכדכתיב יחוגו וינועו כשכור וגם מחמת סרחון העולה מן הימים המלוחין ואין רוחו חוזרת לבוא עד אחר ג' ימים שהורגל בזה וכמ"ש ס"ב וי"א דהטעם שאסרו להפליג בספינה הוא מפני שנראה כאלו צף ושט ע"פ המים בשבת וזהו אסור לכו"ע מפני גזירה שמא יעשה חבית של שייטין וכדלקמן בסימן של"ט וקודם ג' ימים שרי דע"י שהוצרך להפליג זמן הרבה קודם שבת אית ליה היכרא ולא יבוא לעשות חבית של שייטין ואותן הפוסקים הנ"ל דס"ל דהטעם הוא משום מלאכה או משום תחומין מה שחילק הברייתא לדידהו בין תוך ג' ימים לקודם ג' ימים הוא משום דשלשה ימים קודם שבת מקרי קמא שבתא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת אבל קודם ג' ימים דהם מקרי בתר שבת העבר עדיין לא חל עליו אזהרת שבת הבאה ושרי להפליג בהם ואז אף אם יצטרך אח"כ לבוא לידי חילול שבת משום פיקוח נפש שרי. והנה המחבר אף שנמשך בס"ב אחר הרי"ף שהעתיק פירושו מ"מ גם הוא ס"ל כהפוסקים דקודם ג' ימים שרי אף במקום שיצטרך אח"כ לבוא לידי חילול שבת ע"י מלאכה וכמ"ש ס"ד [ועיין במה שכתבנו שם] אלא דס"ל דאף אי לא היה בו שום חשש מלאכה ותחומין [כגון שהיא כולה של א"י דכשנעשה בה מלאכה מסתמא אדעתיה דא"י נעשה וגם היא במקום שעמוק יותר מעשרה טפחים דאין בזה משום איסור תחומין להרבה פוסקים וכדלקמן בסימן ת"ד ע"ש] אפ"ה אסור משום ביטול עונג שבת לחוד. ועתה נבוא לבאר בעז"ה את דברי השו"ע:

(א) אפילו בע"ש - היינו אף דבודאי לא יקיים עונג שבת עי"ז כמ"ש המחבר בס"ב אפ"ה מותר כיון דלצורך מצוה הוא וקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מבעיא אם הספינה הולכת במקום שהמים עמוקים יותר מעשרה טפחים דמותר ואין לחוש ליציאת חוץ לתחום דקי"ל אין תחומין למעלה מעשרה טפחים אלא אפילו יש מקומות שהמים מועטין פחות מעשרה טפחים ג"כ מותר לצאת בע"ש בספינה כיון שהוא לדבר מצוה [א"ר]:

(ב) ופוסק עמו וכו' - כתב המ"א דבשבת אסור להפליג אפילו לדבר מצוה דהא לא יוכל לפסוק עמו שישבות ולא ילך ויש שמצדדים דאפילו בשבת שרי לדבר מצוה ועיין בשע"ת סוף סימן זה ובח"א כלל ד':

(ג) שישבות - בין אם הוא מפליג מע"ש בין מקודם כיון שהוא תוך ג' ימים הסמוך לשבת [ט"ז]. בספר עו"ש נסתפק אם א"א לו לפסוק כגון שהא"י אומר לו שלא ישבות וכה"ג אי מעכב או לא והסכימו רוב האחרונים דהפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב:

(ד) פחות משלשה ימים - דהיינו ביום רביעי בשבת אסור [מ"א בשם הרבה אחרונים] אבל הגר"א הביא בשם הרבה ראשונים דהג' ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר ועי"ש שכתב שכן מוכח בתוספתא ובירושלמי:

(ה) קודם השבת - וה"ה קודם יו"ט דיו"ט ושבת שוין וכן ביו"ט שני אין מפליגין:

(ו) אפילו בספינה וכו' - ר"ל דלא נימא דדמי להליכה בקרון דאסור ליסע בשבת אפילו אם ישב בהקרון קודם ג' ימים ועיין בס"ב בהג"ה דלפי מה שרגילין למשוך הספינות בבהמות בנהרות אפילו בתוך ג' ימים מותר להפליג אלא דנקט קודם ג' ימים משום שאר ספינות [הגר"א]:

(ז) ואפילו אין בגובה וכו' - דהו"א דאסור משום תחומין קמ"ל דלא והטעם כיון שהתחיל קודם ג' ימים וכמש"כ לקמיה:

(ח) ואפילו במקום וכו' - הטעם כמו שכתבנו למעלה דשלשה ימים קודם השבת שייכים לשבת הבא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת וכשיצא בתוך הזמן הזה הרי הוא כאלו מתנה לחלל עליו את השבת אבל קודם לזה שייכים לשבת שעבר וכיון שהפליג בהיתר אין לו להמנע מחמת שבת הבא שאז אם יארע לו סכנה ויצטרך לחללו משום פיקוח נפש אין כאן חילול ועיין לקמן בסקכ"ה מה שנכתוב בזה:

(ט) לעשות אח"כ וכו' - היינו דאין לו למנוע מחמת זה מלישב בספינה כיון שהוא קודם ג' ימים אבל מ"מ כל מה שיכול לעשות שלא יצטרך בעצמו לחלל את השבת כגון ע"י א"י וכדומה פשיטא דמחויב לעשות כן:

(י) בבוקר - דאם ימשך שעה ושתים על היום אסור דלא יגיע לשם קודם השבת [ב"י]:

(יא) מפני שאפשר וכו' - ר"ל כשיש רוח טוב הולכין ביום אחד לכן שרי להלוך בע"ש לפי שאפשר שיהיה רוח טוב:

(יב) אפילו בע"ש - ואין צריך לפסוק עמו שישבות ולענין להפליג בשבת עיין בס"ג:

(יג) והוא שלא וכו' - דכיון דתחומין דרבנן הוא ואפילו תחומין די"ב מיל קי"ל דבימים ונהרות אין בהן איסור דאורייתא לד"ה שאין דומין לדגלי מדבר לפיכך תלינן בספיקו להקל ואמרינן דעמוק עשרה טפחים מקרקע הספינה לקרקע המים ואין תחומין למעלה מעשרה:

(יד) שמקרקע הספינה - פי' אע"פ שהמים עמוקים עשרה אם הספינה משוקעת במים שאין בין קרקע הספינה לקרקע המים י"ט לא מבעיא אם הוא יושב בספינה למטה מיו"ד נמצא מהלך למטה מיו"ד אלא אפילו אם הוא יושב בספינה במקום גבוה שהוא למעלה מיו"ד מקרקעית המים ג"כ אסור כיון שהספינה רחבה ארבעה וניחא להילוך כעומד למטה דמיא ויש מתירין כשהוא יושב למעלה מיו"ד טפחים ואין רגליו תלויות למטה מיו"ד טפחים ויש לסמוך על דבריהם כשהוא צריך לכך:

(טו) אסור לצאת וכו' - היינו בכל הג' ימים שקודם שבת אם יודע שיזדמן לו שם בשבת מקום ההוא ויצטרך לעבור עליו על איסור תחומין אבל קודם לזה מותר וכמו שכתוב בס"א בהג"ה:

(טז) לידי מלאכה - אפילו מלאכה דרבנן [אחרונים]:

(יז) ליכנס בה שלשה ימים - הטעם כמו שכתבנו למעלה בסק"ח:

(יח) אין איסור במה שהבהמות וכו' - ר"ל דאם לא היה איסור אחר כגון בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה וגם לא יצטרך הישראל לעשות מלאכה שם אין לאסור ליסע בספינה היכא שהבהמות מושכות הספינה דיהיה דומה כאלו יושב בקרון והבהמה מושכת אותו דאסור לא אמרינן הכי דהתם הטעם שמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל הכא הבהמות הולכות ברחוק ממנו וע"כ מותר אפילו בתוך ג' ימים:

(יט) היכא דמותר וכו' - פי' דהמחבר לא קאמר לעיל להתיר אפילו בנהרות הנובעים ולמעלה מעשרה אלא להפליג בע"ש אבל בשבת לא וכאן אתי לאורויי דלפעמים אף בשבת מותר להפליג בהם:

(כ) שביתה - היינו שישב שם כל בין השמשות עד שתחשך:

(כא) והוא שלא יצא - דאל"ה אסור ליכנס בה בשבת מפני שנראה כשט ע"פ המים וזה אסור כמ"ש סימן של"ט:

(כב) דמאחר שקנה בה וכו' - היינו דעי"ז הו"ל הספינה כביתו ואינו נראה כשט כשנכנס בה בשבת ואפילו לדעה זו אינו מועיל הקנין שביתה אלא שיהיה מותר לכנוס בהספינה בשבת אבל כשמגיע אח"כ ליבשה אסור לו לזוז מד' אמותיו כמ"ש בסימן ת"ד [ואם הגיעה הספינה לעיר המוקפת מחיצות עי"ש בהג"ה] אבל אם לא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה מותר אח"כ לילך במקום שיגיע ליבשה עד אלפים לכל רוח והני מילי כשהיתה הספינה לעולם למעלה מעשרה טפחים וכמבואר שם ובספינה גופא מהלך את כולה אפילו אם יצא מבערב לביתו אחר שקנה שביתה כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום ואם לא קנה שביתה כלל מבע"י עיין לקמן בסי' ת"ה ס"ז במ"ב כי שם בארנו כל פרטי הדינים האלו:

(כג) שביתה מע"ש - ואפילו אם חל יו"ט ע"ש שרי לקנות שביתה ואין בזה משום הכנה מיו"ט לשבת [מ"א] ואינו מועיל לזה הקנין שביתה שקנה מעיו"ט ועיין בסימן תט"ז באיזה אופן אין בו משום הכנה:

(כד) שעושין קידוש - גם לדעת זו בעינן שישב שם כל בין השמשות לקנין שביתה אלא שסוברין דלכתחלה נכון לעשות שם ג"כ קידוש ולאכול מעט כדי לפרסם הדבר שקנו שם שביתה ולא יבואו לחשדם:

(כה) לחלל שבת - אפילו באיסור דרבנן [מ"א בשם הריב"ש]:

(כו) וביום ראשון ובשני ובשלישי - כבר נתבאר הטעם משום דהם נקראים על שם שבת העבר ואין צריך להזהר עתה שלא יבוא לידי חילול שבת הבא ובכנה"ג כתב בשם הריב"ל דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור אף בכה"ג וכ"כ הרדב"ז ועפ"ז סומכין עכשיו שמסכנים בעצמם קצת שלא לחלל שבת כדי שלא יהיה איסור למפרע על מה שיצא:

(כז) ואם אח"כ יארע וכו' - ר"ל כיון דממילא נסבב הדבר לבסוף ובאונס של פיקוח נפש אין כאן חילול. ופשוט דלכו"ע אסור לו להבטיח לשיירא בעת שישתתף עמם שיסייעם באיזה עשיית מלאכה בשבת ואפילו מלאכה דרבנן אף שעי"ז תתבטל הנסיעה שלו שלא ירצו להשתתף עמו ואפילו אם הוא דבר מצוה דהרי הוא מתנה בהדיא לחלל את השבת:

(כח) והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה וי"א דאפילו ע"מ להחזיר דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה ובפרט לפי מה שהקיל רמ"א בסוף הסימן בהג"ה ודאי דגם זה הוא בכלל דבר מצוה:

(כט) ופוסק עמהם לשבות - והפסיקה הוא לעיכובא ואם לא יתרצו בזה לא ילך עמם וכמו שבארתי בבה"ל:

(ל) יכול ללכת וכו' - אם מתיירא להתעכב במדבר שמא יפגשו בו חיות רעות או יפגעו בו לסטים ויגזלו ממנו בהמתו ולא יוכל ללכת ברגליו ויסתכן או יקחו ממונו ולא יוכל להחיות את עצמו במדבר או שיקחו ממנו מלבושיו בזמן הקור כולם הוא בכלל ספק פיקוח נפש ומותר לילך עמהם:

(לא) חוץ לתחום - וה"ה אפילו חוץ לי"ב מיל נמי שרי עד שיגיע למקום שאין שם שוב חשש סכנת נפשות ויפרד מהם וישבות שם ויש לו משם אלפים לכל רוח [אחרונים]:

(לב) ואם נכנס וכו' - דכיון דבאונס יצא חוץ לתחום מפני פיקוח נפש וגם מתחלתו ברשות נפק ע"כ לא הוי כשאר יצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א וכתב המ"א דדוקא כשהלך לדבר מצוה גמורה ולא כשהלך לסחורה דאף דדעת ההג"ה שגם זה מקרי צורך מצוה מ"מ לענין שיהיה יכול להלוך בתוך כל העיר וכן במה שכתב המחבר ואפילו וכו' יש לו אלפים לכל רוח אין לסמוך ע"ז כיון שהרבה פוסקים חולקין ע"ז:

(לג) דכיון דלדבר מצוה וכו' - אבל אם יצא מתחלה לדבר הרשות אף שעתה היה מותר לו ללכת עמהם חוץ לתחום מפני פ"נ מ"מ כיון שעבר מתחלה על דעת חכמים במה שיצא תוך ג' ימים הרי הוא כשאר יוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א ואם יצא קודם ג' ימים אפילו לדבר הרשות כיון דהשתא היה צריך לצאת מפני פיקוח נפש יש לו אלפים אמה לכל רוח כמ"ש סימן ת"ז [מ"א]. עוד כתב דאם הלך תוך ג' ימים מפני שסבר שמותר לילך תוך ג' ימים הו"ל שוגג ויש לו אלפים אמה לכל רוח וכ"כ ש"א:

(לד) לסחורה - אפילו יש לו מזונות והולך לסחורה להרוחה ולגבות מעות מא"י שהוא חולה כל עוד שאינו גוסס לא מקרי פסידא ודאית [מ"א] והא"ר מיקל בזה דלא גרע מהולך לסחורה וע"כ מותר להפליג עבור זה בתוך ג' ימים ועיין לקמן בסימן של"ט במ"א סקי"ג ובמ"ב שם:

(לה) והליכת שיירא - ודעת מ"א בשם כמה פוסקים דבהליכת שיירא אין להקל:

(לו) ואין למחות וכו' - אבל במקום שלא נהגו להקל אין כדאי לכתחלה להקל דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה:

(א) יותר מג' פרסאות - מתחלת היום והוא קרוב לשליש היום כפי מהלך אדם בינוני י' פרסאות ביום ובנוסע בעגלה או רוכב על סוס דנוסע במהרה יוכל ליסע הרבה יותר מג' פרסאות עד שליש היום ומהב"ח משמע להקל בנוסע בעגלה ליסע אפילו אחר חצות היום ובלבד שיעמוד לשבות בעוד היום גדול בכדי שיוכל להכין צרכי שבת:

(ב) לביתו - היינו למקום ששובת שם:

(ג) שהולך לביתו - ואף שהוא מכוין שבביתו יהיה לו יותר עונג שבת מ"מ אסור שמא לא ידעו כלל מביאתו ולא הכינו בשבילו. ובמדינות אלו רוב בני אדם מכינים צרכי שבת בריוח ולכן אין נזהרין בזה כלל בין כשהולך לביתו או להתארח בבית אחרים [ממ"א בשם אגודה] ובהרבה אחרונים ראיתי שכתבו דמ"מ צריך ליזהר לכתחלה שלא ילך או יסע עד סמוך לערב מפני שכמה פעמים נכשלים עי"ז ובאים לידי חילול שבת כי בעל אושפיזא או אפילו בביתו כשבא סמוך לשבת מוסיפין לבשל בשבילו ומחללין שבת וגם כמה פעמים יארע דלא יגיע למלון ולביתו מבעוד יום עד שחשכה ממש וכמה חילול שבת יש בהוצאה והכנסה ויציאה מחוץ לתחום ושביתת בהמתו ולכן כל זה ישים האדם ללבו וימהר לשבות אפילו בכפר ולא יסיתנו היצר לומר עוד היום גדול והדרך טוב אך אם אירע שהלך עד חשיכה והיה בבה"ש בתוך תחום עיר מותר להלוך בתוכה כבסימן תי"ו וצריך לירד מעגלה וסוס עיין סימן רס"ו ושם יבואר אי"ה:

(ד) וה"מ כשהוא וכו' - ר"ל במקום שכלו הג' פרסאות כ"כ הלבוש ועיין בא"ר:

(ה) שאינו וכו' - דעמידה בדרך אינו מקום בטוח דכל הדרכים בחזקת סכנה ולכן אפילו יש עמו צדה כדי צרכי שבת מותר לו ליסע משם עד שיבוא למקום בטוח:

(ו) כמה פרסאות - ומ"מ יזהר שלא יתאחר לבוא עד סמוך לערב וכנ"ל בסק"ג:

(ז) אסור לקבוע - ואיתא בגמרא דהיתה משפחה בירושלים שקבעה סעודתא בע"ש ונעקרה:

(ח) בע"ש - וה"ה בעיו"ט דיו"ט נמי מצוה לענגו ולכבדו (פמ"ג):

(ט) סעודת אירוסין - פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות הסעודה בע"ש דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה אבל אם אירס בע"ש מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בע"ש משום שלא יקדמנה /יקדמנו/ אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע. וכן אם היו הנשואין בע"ש מותר לעשות הסעודה ג"כ ומ"מ לכתחלה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בע"ש. ודע דכ"ז בסעודת אירוסין אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה כ"כ בפמ"ג בסימן תמ"ד ולפ"ז אין לעשותה בע"ש אפילו אם נגמר השידוך באותו יום ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה:

(י) כבוד השבת - ויש שכתבו הטעם שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

(יא) שיכנס לשבת וכו' - שאף שאוכלה בבוקר כיון שהוא מרבה בסעודתו שלא כרגילותו שוב לא יאכל בלילה לתיאבון:

(יב) ברית מילה - אפילו אם אינה בשמיני ללידתו כגון שהיה חולה בשמיני ונדחית מ"מ מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל אפילו יום אחד וכן בפדיון הבן אפילו עבר זמנו מ"מ כיון שמן הדין אפילו אחר ל' יום כל שעתא ושעתא רמיא חיובא עליה לפדותו ממילא מותר לעשות ג"כ הסעודה:

(יג) מותר - דהיא ג"כ סעודת מצוה ואין לדחותה מפני סעודת שבת ומ"מ לכתחלה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים ע"ש ובדיעבד יכול לעשותה אפילו ממנחה ולמעלה:

(יד) ולאכול ולשתות וכו' - ואין בכלל זה אם הוא שותה כ"כ הרבה מיני משקה עד שיהא שבע כי הוא בודאי מקלקל תאות המאכל והחוש יעיד ע"ז ולפעמים יוכל להבטל ע"י שכרותו מסעודת שבת לגמרי וע"כ מצוה להמנע מזה עכ"פ מט' שעות ולמעלה:

(טו) אפילו וכו' - היינו כמו ואפילו ור"ל דלא מבעיא בלי קביעת סעודה כלל דזה ודאי מותר כל היום ואפילו מצוה להמנע ג"כ ליכא ואפילו בקביעת סעודה כיון שאינו עושה סעודה רחבה רק כמו שרגיל בה בחול מותר כל היום מן הדין אבל מצוה להמנע וכו':

(טז) מלקבוע סעודה - ואם התחיל אינו מפסיק:

(יז) מט' שעות ולמעלה - היינו שעות זמניות והוא רביעית היום עד הלילה ומ"מ נראה דבימות החורף בזמן שהימים קצרים מאד מצוה להמנע מלקבוע סעודה הרגילה אפילו קודם ט' שעות כל שהוא משער בנפשו שעי"ז לא יהיה תאב לאכול בלילה:

(יח) להתענות - כדי שיהיו תאבים לאכול בלילה ועיין בב"ח ומ"א וש"א שהסכימו דאין להתענות בע"ש כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה אם לא שהוא איסטניס כ"כ שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה לתאבון אז מנהג טוב הוא אם אין מזיק לו התענית:

(יט) צריך להתענות וכו' - וכמו אם קבל תענית סתם בשאר ימי השבוע דדינו הוא עד צאת הכוכבים דוקא ולא מהני במה שהתפלל תפלת ערבית מקודם וכדלקמן בסימן תקס"ב ס"א וב' ה"ה הכא ואינו נחשב לאיסור במה שנכנס לשבת כשהוא מעונה אע"ג דביום השבת גופא אסור להתענות:

(כ) אם לא שפירש - ואז מותר אפילו עוד היום גדול וכן אם התנה להתענות רק עד אחר מנחה גדולה מהני תנאו:

(כא) וי"א דלא וכו' - האי י"א ס"ל דבין בתענית יחיד ובין בת"צ כגון עשרה בטבת שחל בע"ש לא יתענה רק עד שיצא מבהכ"נ דאז כבר קבלו שבת בתפלה שמתפללים מפלג המנחה ואילך [הוא מי"א שעות חסר רביע ואילך והשעות הן זמניות ועיין לקמן סימן רס"א] ומקרי עי"ז השלמת התענית מה שמתענה עד אחר קבלת שבת וה"ה בעיו"ט עד אחר קבלת יו"ט [ובחול גם לי"א לא מקרי השלמת התענית עד צאת הכוכבים] ומכריע הרמ"א דבתענית יחיד דהיינו שיחיד גזר על עצמו תענית לסמוך על הי"א דלא ישלים ומ"מ לכתחלה טוב יותר שיפרש כן בשעת קבלת התענית ובדיעבד אין זה לעיכובא ובת"צ חמירא מזה וצריך להשלים כדין ואפילו תנאי לא מהני דלאו בדידיה תליא מילתא וצבור שגזרו על עצמן תענית מחדש בשביל איזה ענין לא חמירא כ"כ ומהני תנאי:

(כב) בתענית יחיד וכו' - תענית יחיד נקרא מי שקיבל על עצמו להתענות בע"ש זה או שדרכו להתענות בכל ע"ש או ערב ר"ח שחל בע"ש [היינו אותם אנשים שאין אומרים יו"כ קטן ביום ה' שלפניו דאלו האומרים מתענין ג"כ ביום ה'. א"ר בסי' תי"ח] או שמתענה יום שמת בו אביו ואמו או כ' סיון או שמתענה תעניתים המבוארים בסימן תק"פ. כתב מ"א דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם וה"ה בכל הנ"ל דמסתמא כ"ז שלא התנה בפירוש שאין דעתו להשלים תמיד אמרינן דדעתו לנהוג כן לעולם. ולכתחלה יותר טוב שלא ישלים בפעם ראשון כשחל בע"ש וכמו שכתב הרמ"א וכדי שלא יצטרך להשלים תמיד ואם בתחלה כשהתחיל להתענות יום שמת בו אביו ואמו או ער"ח ושאר תעניתים הנ"ל חל בחול ובחול הלא משלימין וע"כ יש פוסקים דס"ל דאפילו כשיארע אח"כ בע"ש ג"כ צריך להשלים עד צה"כ דמסתמא דעתו להתנהג כן תמיד אם לא כשהתנה בפירוש שאין דעתו להתנהג כן לעולם ויש חולקין ע"ז וס"ל דמסתמא לא קבל על עצמו להשלים אף בע"ש וע"כ מי שמצטער יוכל לסמוך על המקילין ולאכול תיכף אחר יציאתו מבהכ"נ אף שהיום גדול:

(כג) עד צאת הכוכבים - ואפילו הי"א הנ"ל מודו בזה שהרי אפילו בשבת עצמו יכול להתחיל ולהתענות ת"ח וכדלקמן בסימן רפ"ח וכ"ש שישלים עד הלילה. והנה יש מהפוסקים שחולקין וסוברין דגם בתענית חלום די להמתין עד שיצא מבהכ"נ ערבית דבזה מקרי השלמה אבל האחרונים הסכימו עם השו"ע דאין להקל בזה דכיון שהוא מפני הסכנה לבטל ולבער חלום רע שמא לא יועל לבטלו אם לא ישלים עד הלילה:

(א) ישכים בבקר וכו' - דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וגומר הכנה דומיא דהבאה והבאת המן הלא היתה לאלתר בבקר דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר אף הכנה על שבת תהיה מיד בבקר והיינו מיד אחר ק"ש ותפלה אך אם הוא רגיל ללמוד אחר התפלה איזה שעור קצוב או שלומד עם רבים אל יבטלנו וכמש"כ בסוף סימן רנ"א ואם דרך המקום ההוא למכור בבקר ולא ימצא לקנות אחר למודו לא יקבע למודו אלא אחר הקניה ואם רגילין למכור בבוקר השכם קודם התפלה ולא ימצא לקנות אחר התפלה יקנה ואח"כ יתפלל אך יראה לקרות ק"ש מקודם כיון שכבר הגיע זמנה ואין זה בכלל מה שאמרו אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל שזו חפצי שמים היא:

(ב) ביום ששי - והוא יותר טוב משיקנה ביום ה' שהוא מינכר יותר שהוא לכבוד שבת אם לא בדבר שצריך הכנה רבה כמו בשר למלוח וכדומה יש לקנות ביום ה' אך אם הבשר שמוצא ביום ה' הוא כחוש ויש ספק שימצא ביום וי"ו שומן וטוב ימתין על יום ו' [אחרונים] ומסתברא דבימים הקצרים כל מה שיכול להקדים ההכנה ביום ה' עדיף. וטוב שיאמר על כל דבר שקונה זהו לכבוד שבת כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה. ואע"פ שהכין בהשכמה מצוה היא לכתחלה שיוסיף גם בין השמשות ורמז לדבר שנאמר והיה משנה [כלומר שיכינו שנית]. כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו ודרשו ב"ש שתהא זוכרו מאחד בשבת נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת ואמרו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה אוכל הראשונה ומניח השניה על שבת נמצא שהאכילה היא כדי שתשאר היפה של שבת אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר ברוך אדני יום יום יעמם לנו צרכנו. והסכימו הרבה פוסקים שגם הלל מודה שכדברי ב"ש עדיפא טפי אלא שהיה בוטח בה' שבודאי יזמין לו לשבת מנה יפה משאר הימים וכדי לחזק מדת בטחונו היה נוהג כן אבל בשאר כל אדם שאין בטחונו חזק כ"כ גם הוא מודה דכשמאי עדיפא טפי ופשיטא בדבר שאינו שכיח לקנות כשיזדמן לו דבר שלא יהיה נפסד אזי יניח אותו לשבת. מצוה לטעום מכל תבשיל בע"ש כדי לתקנן יפה כהוגן ועיין בספר שלחן שלמה דהטעימה בשבת מכל מין בודאי היא מצוה ורמז לזה טועמיה חיים זכו:

(ג) להכין בעצמו וכו' - דמצות כבוד שבת מוטל על כל אדם וכדכתיב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד ומצוה בו יותר מבשלוחו וה"ה בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו ועיין בבה"ל. כתבו הספרים יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש כי שבת מקרי כלה מלכתא וכאלו מקבל פני המלך ית"ש ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות ויש לפנות קורי עכביש שקורין שפי"ן וועב"ש מהבית בע"ש [א"ר] וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל כבוד שבת וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות וכ"ש שבת מלכתא [ח"א]:

(ד) ומהם ילמד כל אדם - היינו אפילו החשוב יותר ובפרט בימים הקצרים ומכ"ש כשרואה שכבר הוא סמוך לשבת שאז הוא מחוייב לעסוק בכל כחו וראיתי אנשי מעשה גדולי תורה שהיו מכבדין הבית בעצמן בימים הקצרים כדי שלא יתחלל שבת וזהו חיוב גמור על כל אדם דמאי שנא דאין לו מי שיכין או שהשליח אין לו פנאי:

(ה) כי זה הוא וכו' - ובספרי מסמיך לה אקרא וידעת כי שלום אהלך זו השחזת הסכין כי אם קהה הסכין יוכל לבוא לפעמים לידי קטטנה ח"ו:

(ו) כפי יכלתו - עיין לעיל בסימן רמ"ה שם מבואר כל הפרטים בזה:

(א) העושה מלאכה - ופרקמטיא שרי ומ"מ משמע מהגמרא דזמן סגירת החנויות הוא קודם זמן הדלקת הנרות ועיין בבה"ל ולקמן בסימן רנ"ו במ"ב סק"א:

(ב) סימן ברכה - מאותה מלאכה שאף שירויח במקום זה יפסיד במקום אחר:

(ג) מנחה גדולה - היינו בשש ומחצה ומנחה קטנה היינו תשע ומחצה והסומך על המקילין לא הפסיד והשעות הם זמניות וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם ועיין במ"א ובס' תו"ש:

(ד) דרך עראי - היינו אפילו בשכר:

(ה) ואינו נוטל וכו' - ואם הוא עני שאין לו מה יאכל שרי כדלקמן ס"ס תקמ"ב לענין חוה"מ וה"ה כל המלאכות המותרות בע"פ ובחוה"מ מותרות בע"ש [אחרונים] ואפילו יש לו לחם רק הוא צריך לצרכי שבת לענגו בבשר ודגים ומשקין טובים ג"כ יש לומר דשרי אבל בלא"ה יש ליזהר בזה מאד כי משמע מכמה פוסקים דמלבד דאין רואה סימן ברכה יש חשש איסור בזה [פמ"ג]:

(ו) לכתוב לחבירו בשכר - לכן יזהר ג"כ הכותב סת"ם שלא יכתוב בשכר אם לא שהוא צריך עתה למזוזה או ס"ת או תפלין או שהוא דחוק לצרכי שבת וכנ"ל:

(ז) מספר ישראל - היינו אפילו אם הספר נוטל שכר והטעם נראה לכל שעושה המסתפר לצורך שבת ולכן שרי ולא דמי לתיקון בגדים שאסור בנטילת שכר דהתם אין ניכר בפעולה שהוא לצורך שבת משא"כ בזה וע"כ יש ליזהר מלגלח לא"י. כתב המ"א שהאר"י ז"ל היה נזהר שלא לגלח אחר מנחה אפילו בע"ש וביארו כונתו דמ"ש אחר מנחה היינו אחר שהגיע זמן מנחה אבל לא מיירי שהתפלל מנחה והיינו דקאמר אפילו בע"ש דר"ל לא מיבעיא בחול קודם שהתפלל מנחה אלא אפילו לצורך שבת שהוא מצוה ג"כ לא היה מגלח אחר שהגיע זמן מנחה ולא התפלל והעולם שאינם נזהרים בזה אפילו אחר שהגיע זמן מנחה קטנה י"ל דכיון שקוראין לבהכ"נ לא חיישינן שיעבור עי"ז זמן התפלה:

(ח) ויש לאדם וכו' - לכן אין קובעין ישיבה באיזה מקומת בע"ש ובספר סדר היום כתב דאם רגיל ללמוד דבר שיש לו קצבה או שלומד עם רבים אל יבטלנו ופירש"י על הסדרא מקרי דבר שיש לו קצבה וע"כ לא גזרינן שמא ימשוך עד הלילה ואם לא ימצא אח"כ לקנות אזי לא יקבע הלימוד בבוקר ועיין לעיל בסי' ר"נ שהארכנו בזה בבה"ל:

(ט) כדי שיכין - ואם יש לו משרת שיכין בשבילו אין צריך וכ"ש אם הכין ביום ה' בודאי יוכל ללמוד כדרכו. מיהו מ"מ צריך לתקן איזה דבר לכבוד שבת ואפילו יש לו כמה עבדים כמ"ש בסימן ר"נ:

(א) לשרות דיו וכו' - ובשבת אסור משום מגבל שמערב הדיו והמים יחד וי"א דאסור משום צובע אפ"ה כיון שמתחיל בזמן המותר בע"ש וממילא נגמר הפעולה בשבת שרי וכן בכל הני דקחשיב יש בהן איסור דאורייתא כשעושה אותם בשבת אפ"ה כיון שמתחיל בע"ש שרי:

(ב) של פשתן לתנור - אפילו אין טוח כיסויו בטיט אפ"ה לא חיישינן שמא יגלה הכיסוי ויחתה בגחלים דכיון דהרוח קשה להן לא חיישינן שמא יגלהו:

(ג) צמר לתוך היורה - והיא קולטת הצבע:

(ד) אסור שמא יחתה - היינו אפילו יש זמן שיקלוט עין הצבע מבעוד יום אפ"ה אסור שמא יחתה כדי לקלוט היטב:

(ה) שמא וכו' והמגיס וכו' - הנה אף דהמחבר השוה הגסה ביורה להגסה בקדירה אינו שוה לגמרי דבקדירה אם היא מבושלת כל צרכו תו לית ביה איסורא ואלו ביורה אסור בכל גוונא להגיס בה כמבואר לקמן בסימן שי"ח סי"ח וע"כ אסור לתת צמר ליורה רותחת סמוך לחשיכה כשאינה טוחה אף שיש שהות לקלוט הצבע מבע"י שמא יגיס משחשיכה:

(ו) חייב משום מבשל - דע"י הגסה בקדירה רותחת מתקרב הבישול במהרה:

(ז) מצודות חיה וכו' - ובשבת אם הוא עושה כן ובשעת פריסתו נכנס החיה לתוכה חייב משום צידה:

(ח) ובלבד שיצא וכו' - ר"ל דאי אין שהות לזה או שהא"י מתנה עמו שיקח ממנו בשבת אף המכירה אסור:

(ט) מבעוד יום - כדי שלא יהיה נראה שהישראל צוהו להוציאו לחוץ ויש עוד טעם לזה שלא יחשדו את הישראל שמכר לו בשבת או משכנם בידו ולטעם זה אסור אפילו בעיר המוקפת חומה או מקום שיש עירוב וכן הסכימו האחרוני' דבעניננו לענין מכירה וכן לענין שכירות איזה חפץ ודאי דיש להחמיר אפילו במוקפת חומה והא"י דר שם שיוציאם מביתו מבעוד יום:

(י) אם ייחד וכו' - סברתם דהוי כאלו כבר מונח בביתו של א"י:

(יא) ויש להחמיר - כדי שלא להרגיל הא"י בכך. ועיין באחרונים שהסכימו דמדינא אין להקל בזה דקי"ל בסימן ת"מ גם גבי חמץ דלא מהני בייחד לו מקום גם דהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו ע"כ אין להקל בזה אלא במקום הפסד וצורך גדול ואם הא"י אלם יש להתיר אפילו בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו חכמים. כתב ע"ת נראה דאם השכיר את החדר לא"י בפרוטה על משך יום השבת אין להחמיר כלל ע"ש אבל המ"א ושארי אחרונים כתבו דאפילו בשכירות החדר אין לסמוך להקל:

(יב) ליתן בגדיו וכו' - וה"ה לשארי מלאכות והטעם דכיון דקצב לו דמים בעד מלאכתו ואינו מקפיד עליו שיעשנו תיכף תו כי קעביד ביום השבת אדעתיה דנפשיה קעביד למהר להשלים מלאכתו:

(יג) סמוך לחשיכה - ובעינן שיוציאם ג"כ מפתח ביתו מבעוד יום [רמב"ם]:

(יד) אם קצץ וכו' - היינו סך ידוע ולא שכיר יום ועיין סימן רמ"ז ס"ב דאם התנה עמו שיתן לו שכר ויתפשר עמו אע"פ שלא פירש כמה יתן לו דינו כקצץ ובזמן הזה כלים לכובס סתמא דינו כקצץ דקצבתו ידוע ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה:

(טו) בטובת הנאה - היינו שנתרצה הא"י לעשות לו בחנם ואמרינן דמסתמא הוא בשביל איזו טובה שעשה לו הישראל מתחלה וע"כ אדעתיה דנפשיה קעביד:

(טז) לעשות בשבת - וכן אם אמר לכובס ראה שאני צריך להם במו"ש כגון שרוצה ליסע מיד במו"ש ג"ז אסור אפילו בקצץ דכיון שא"א לגמרו אא"כ יעשה בשבת הו"ל כאלו אומר בפירוש שיכבס בשבת והוי כשלוחו [אחרונים]:

(יז) בביתו - ר"ל שלא בבית ישראל דאז מחזי כאלו הוא עושה בשליחות ישראל וכתב הח"א דבבית ישראל אסור אפילו אם הוא דבר שמנהג כל בני העיר ליתנו בקבלנות ולא אתו למחשדיה בשכיר יום ג"כ אסור מטעם זה דיאמרו שצוהו לעשות בשבת:

(יח) ואם לא קצץ - היינו שלא התנה עם הישראל אודות שכרו והא"י מצפה לתשלום שכר אסור ולא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד כיון שהישראל לא הבטיחו בהדיא:

(יט) בע"ש - דכשנותנו לו בע"ש מחזי כאלו נותנו לו ע"מ שיעשה בשבת וכשקצץ דאדעתיה דנפשיה קעביד לא מחזי כאלו אומר לו כן וכתבו הפוסקים דכשיש שהות לגמרה מבע"י מותר אפילו בע"ש ואפילו לא קצץ לכו"ע ומה שדייק הרמ"א בע"ש דבד' וה' שהוא מופלג מן השבת מותר ליתן לו אפילו שאין יכול לגמרה קודם השבת כיון שלא אמר לו שיעשה בשבת:

(כ) דיש חולקים וכו' - וס"ל דדינו כלא קצץ ואדעתיה דישראל קעביד ואסור בע"ש ועיין בד"מ דמסכים להיש חולקין ועיין במש"כ לעיל בסימן רמ"ז במ"ב סקט"ז:

(כא) בחנם - אם לא שהא"י בעצמו מתחיל עם הישראל לומר שיעשה לו בחנם אז ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו מכבר ודינו כקצץ [לעיל בסימן רמ"ז ס"ד בהג"ה]:

(כב) ואם ראהו עושה וכו' - אף שהמחבר הקיל למעלה ליתן לו אף בטובת הנאה מבע"י ואין לו לחוש מה שיעשה בשבת אפילו אם הוא יודע שיעשה כיון שאינו מצוהו ע"ז וכמ"ש לעיל בסימן רמ"ז במ"ב סק"ג מ"מ כשבא לביתו ומצאו שעושה מחזי דמדעתיה עביד כיון שאינו מקבל שכר ע"ז וצריך לומר לו שלא יעשה אבל אם התנה עמו מתחלה ליתן לו שכרו אף שלא פירש לו סך ידוע א"צ למחות בידו דבעבידתיה קעסיק:

(כג) כמה ימים - ר"ל דבזו הנתינה לא"י היה לכו"ע מותר וכנ"ל אפ"ה צריך למחות כשרואהו. ודע דאם היה הא"י שכיר יום אצלו בימי החול והוא רוצה עתה ג"כ לעשות מלאכתו בביתו בצינעה צריך לילך ולמחות בידו כיון שנודע לו אע"פ שאין עושה לפניו. כתב מ"א דאם מצוה לא"י לעשות לו מנעלים וראהו עושה בשבת אפי' לא קצץ א"צ למחות בידו דהא אכתי לא נקרא שם ישראל עליהם ואי בעי הא"י מוכרם לאחר ולזה יעשה מנעלים אחרים וא"כ לאו בדידיה קעסיק:

(כד) ואם היתה וכו' - דעורות לעבדן וכלים לכובס סתמן אין ידוע שהוא של ישראל וע"כ אפילו אם הוא מעבד וכובס במקום גלוי אין למחות בידו כשקצץ אבל אם היתה המלאכה ידוע שהוא של ישראל וגם הוא עושה אותה במקום גלוי לכל צריך למחות בידו שלא לעשות בשבת דהרואה אינו יודע שקצץ ואתו למחשדיה בשכיר יום וכנ"ל בסימן רמ"ד ס"א וע"ש בס"ד דדעת השו"ע שם דמדינא אסור בזה וע"ש בבה"ל ד"ה דינו:

(כה) וידוע שהיא וכו' - ולפ"ז החלוקים שניכרים שהם של ישראל והא"י מכבסן ע"ג הנהר שהוא מקום גלוי ומפורסם צריך למחות בידו כשרואהו בשבת [מג"א] אבל בתו"ש כתב דלא שייך בזה חשדא דלא נודע של מי הוא והח"א הקיל בזה עוד מטעם אחר דכיון שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן כלים לכובס בקבלנות ע"כ אפילו אם הא"י מכבסן במקום מפורסם מותר דאין בזה חשדא משום שכיר יום וכעין מה שכתב בסימן רמ"ג ס"ב וה"ה בכל הכלים שדרך ליתנן בקבלנות ואין איסור בזה אלא כשעושה בבית ישראל דשם לא מהני שום היתר וכמ"ש למעלה בס"ק י"ז:

(כו) כל שקצץ וכו' - ובאופן שלא היה איסור בהנתינה שהיה בזה ג"כ שארי הפרטים שצריך לקציצה וכנ"ל בס"ב:

(כז) אע"פ וכו' - ולא דמי למה שמבואר בסימן רע"ו ס"א בהג"ה דא"י שהדליק הנר בשביל ישראל אפילו אם היה על ידי קציצה אסור להשתמש לאורה דהכא אע"ג שהישראל נהנה בלבישתו ממלאכת שבת מ"מ א"י לא עבד בשבת בשביל הנאת ישראל רק אדעתיה דנפשיה למהר להשלים פעולתו משא"כ התם הדלקתו בשבת היה כדי שישתמש בו הישראל עכשיו ולכן אסור. ולפ"ז גם בעניננו אם הישראל אמר לא"י סמוך לחשיכה מדוע לא גמרת מלאכתי והשיב לו אעשה זאת למענך בשבת אה"נ דאפילו לדעת המחבר אסור ללבשו בשבת כמו גבי נר [פמ"ג]:

(כח) ויש אוסרין וכו' - טעמם דאסור לישראל ליהנות מהמלאכה בשבת בכל גווני כיון שמ"מ נעשה המלאכה בשבילו:

(כט) בכדי שיעשה - כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ולפ"ז בשני ימים טובים של גליות אם עשה הא"י בראשון מותר בתחלת יום שני בכדי שיעשה ממ"נ דאם היום ראשון קודש השני חול ואם היום ראשון חול בודאי מותר ואין חילוק בכל זה בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים ובספר א"ר הקיל לאחרים בקצץ:

(ל) ואם יש לתלות וכו' - דהא יש מתירין בכל ענין ואם היה המנעל מתוקן בע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללבשו בלא"ה וכמש"כ סימן רנ"ג ס"א בהג"ה ד' וה"ה כלי פשתן שנתן הא"י תחת המכבש בשבת שרי ג"כ מטעם זה:

(לא) ליקח כלים - ואפילו יודע ודאי שנגמר קודם שבת ויו"ט ואפילו אם הוא לצורך שבת והטעם מפני מראית העין דיאמרו שבשבת עשאו ומדעת ישראל ואיתא בלבוש דאפילו אם לא יביאם בידו אלא ילבשם שם בבית הא"י ג"כ אסור מטעם זה וכתב המ"א אפשר דאפילו ע"י א"י אסור להביאו דעובדא דחול הוא:

(לב) מבית האומן - ואין חילוק בין ישראל לא"י:

(לג) אבל א"י שעושה וכו' - דהא אדעתיה דנפשיה עבד בשבת ואיסור דהבאה מבית האומן ס"ל להרמ"א דלא שייך בזה אף שהוא הולך אצלו משום דכיון שהכל יודעים שהא"י רגיל לעשות לעצמו בשביל מקח תו ליכא משום מראית העין שיאמרו שצוה לו לעשותם והמג"א ושארי הרבה אחרונים חלקו על דבריו וס"ל דגם בזה אסור לילך אצלו וליקח ממנו כמו משאר אומן אלא אחר שהביא לבית ישראל מותר ללבשו דמסתמא לאו אדעתיה דישראל עבד אם הוא עיר שרובה א"י כמ"ש בסימן תקט"ו אך אם הא"י הוא חנוני שאינו אומן אפשר דיש להקל וגם בזה מפקפקים התו"ש והפמ"ג דהוי עכ"פ עובדא דחול:

(לד) שלא יקצוץ עמו - דהיינו שלא יזכיר לו סכום דמים דאל"ה הוי בכלל מקח וממכר אע"פ שאינו משלם לו עכשיו:

(לה) לפתוח וכו' - היינו שפותח מים סמוך לחשיכה משפת המעין שילך לגינה להשקותה:

(לו) ולהניח - היינו אף שנשאר מונח בשבת ועי"ז מתרפא והולך וה"ה שמותר להניח אז תחבושת על המכה [גמרא]:

(לז) קילור עבה - דקילור רך וצלול אף בשבת גופא מותר להניחו כשהיה שרוי מבע"י כדלקמן בסי' שכ"ח סכ"א ע"ש:

(לח) שאסור וכו' - שמא ימרח:

(לט) ולתת מוגמר - לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף [רש"י]:

(מ) ואפילו מוגמר וכו' - וכ"ש כשהמוגמר מונח על הארץ דשרי:

(מא) לשרותן - דבשבת אסור וכדלקמן בסימן של"ו סי"א ע"ש:

(מב) וטוענין וכו' - ואפילו לא נתרסקו מקודם מותר לטעון כיון שמתחיל הפעולה קודם שתשקע החמה וכנ"ל אך לענין שמן ויין היוצא מהן כתב המ"א דאין מותר רק אם הוא טוען בעוד היום גדול שיוכל להתרסק קודם שבת ע"י טעינת הקורה וא"כ אפילו סחיט להו אח"כ בידים בשבת ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצא מהן מותר דאין מקום לגזור משום סחיטה אבל אם יטעון סמוך לשקיעה ממש דלא יתרסקו קודם השבת ע"י הקורות אסור המשקין היוצא מהן גזירה שמא יסחוט:

(מג) והשמן והיין היוצא וכו' - פי' אף מה שיוצא בשבת ולא גזרינן שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו מזיתים וענבים שלא נתרסקו וכדלקמן בסימן ש"כ ס"א דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפילו בזבו מעצמן אבל הכא שכבר נדרסו ע"י הטעינה ובלא"ה זב מעצמו אלא שיוצא טפי ע"י הסחיטה בידים בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי וזה הטעם הוא ג"כ בבוסר ומלילות שריסקן ועיין בבה"ל דאין להתיר כ"א בשדכן ג"כ קודם השבת ודיכה הוא יותר מריסוק:

(מד) וכן בוסר - ענבים בתחלתן כשהן דקים מוציא מהן משקה לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:

(מה) ומלילות - שבלין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענין באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:

(מו) לתת חטים וכו' - וה"ה שמותר אז בעצמו לפתוח ג"כ את המסגרת של המים שעי"ז טוחנין הריחיים:

(מז) של מים - ולא של בהמה דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

(מח) ובכל מקום - כלל בזה כל כיוצא בזה המשמיע קול דאוושא מילתא ואיכא זילותא לשבתא וכמו שכתב בד"מ ואם הריחיים של א"י בודאי שרי לתת לתוכה מבעוד יום וה"ה אם השכירו לא"י ואם הישראל מסר לא"י התבואה מבעוד יום אז אף אם הא"י טוחן אותם בשבת שרי בקצץ דא"י אדעתיה דנפשיה עביד רק שלא יעמוד ישראל אצלו דמחזי כשלוחו כמ"ש סוף סימן ש"ז ולצורך הפסח מותר לישראל להיות עומד שם לראות שלא יתחמץ וכן מותר להושיב שומר שלא יגנוב הא"י ובלבד שלא ידבר עמו בשום עסק וכמו שכתבנו לעיל בסוף סימן רמ"ד [אחרונים]:

(מט) במקום פסידא וכו' - הטעם דאז יכול לסמוך אדעה ראשונה שמקלת ליתן מבע"י אבל בשבת אסור ליתן אפילו ע"י א"י ואפילו הוא שכירו ועיין לעיל בסימן רמ"ג במ"ב סק"י דיעשה שטר מכירה לא"י דהוא מוכרו לו על שבת:

(נ) כי הכל יודעים וכו' - ולא יחשדוהו שהעמידו בשבת והנה מוכח כאן דאסור להעמידו בשבת ואפילו לומר לא"י להעמידו בשבת וכונתו לשם מצוה לידע זמן ק"ש ותפלה ג"כ צ"ע דאפשר דיש בו מלאכה ד"ת ולא הותר ע"י א"י אפילו במקום מצוה [פמ"ג ע"ש שהאריך עוד] ועיין לקמן בסימן של"ח במ"ב מה שנכתוב בזה:

(נא) במחטו - וה"ה כשאוחז שאר חפץ בידו:

(נב) בידו - וה"ה כשיש לו שאר חפץ מונח לו בכיסו דדרך הוצאה היא וחייב בשבת ואסרו לצאת בו מביתו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויוציא משתחשך אבל מותר לצאת לר"ה סמוך לחשיכה במחט התחובה לו בבגדו [במקום שאין דרך להוציא כן בחול] וכל כיו"ב בענין שאם היה יוצא בו בשבת פטור מדאורייתא כמבואר לקמן בסימן ש"א ואף שעכ"פ מדרבנן אסור לא גזרו חז"ל גזירה לגזירה ולפ"ז האידנא דליכא ר"ה אלא כרמלית שרי לצאת בחפץ שבידו סמוך לחשיכה [היינו קודם שקיעה] דלא הוי אלא גזירה לגזירה [מ"א] מיהו לדעת הרבה פוסקים והמחבר מכללם גם בזה"ז איכא ר"ה כמו שמוכח בסימן שמ"ה [תוספות שבת] ולפי מה שכתב הגר"א בבאורו אסור סמוך לשקיעה ממש אפילו לכרמלית:

(נג) שמא ישכח ויוציא - היינו שישכח ויוציא את החפץ משתחשך מרשות לרשות או יעבירנו ד"א בר"ה:

(נד) בתפלין - ר"ל בתפלין שבראשו ולא גזרינן שמא ישכח מלסלקם עד שחשיכה ויצטרך אז לפנות ויסירם מעל עצמו וישאם ד"א בר"ה כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שמסתמא אינו שוכחם בראשו שמצוה למשמש בהם ואסור להסיח דעתו מהם אבל אם אוחזן בידו אסור לצאת בהם סמוך לחשיכה כמו שארי חפצים דמסיח דעתו מהם וישכח ויוציאם משחשיכה מרשות לרשות או שישאם ד"א:

(נה) בכליו - בבגדיו בכל מקום שדרכו להשתמש בו כגון בכיסין התפורין לו ואף בחגורו במקום שהמנהג להניח בתוכו חפציו דשמא יש בהם איזה דבר ויוציאנו לר"ה או שמא יש דבר מוקצה ויטלטלנה בשבת:

(נו) בע"ש - נראה דה"ה בשבת אם הוא רוצה לצאת חוץ לעירוב והוא רגיל לשאת בכיסו דבר המותר לטלטל שצריך למשמש מתחלה:

הנה מפני שהסימן הזה רבו פארותיו וכדי שלא יבלבל עיני הקורא בו אמרתי להעתיק מספר מחצית השקל פתיחה קטנה אליה מעיקרי הדינים שלה כדי שירוץ הקורא בו. דע שיש ענין שהיה וענין חזרה. שהיה מקרי שנותן תבשיל מע"ש ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מהכירה. וחזרה מקרי כשהניחם מע"ש ע"ג כירה ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה [זהו עיקר דין חזרה לכו"ע אבל יש עוד ענין חזרה שנוטלו מע"ש סמוך לחשיכה ומחזירו כמבואר בס"ב בהג"ה] ופליגי חנניה ורבנן דחנניה ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל בן דרוסאי הוא כחצי בישול [וי"א כשליש בישול] מותר להשהותה ע"ג כירה אפילו אם אינה גרופה מן הגחלים ואינה קטומה [היינו שמכוסה הגחלים באפר] וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו. ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוה וכו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעי להש"ס האי לא יתן דתנן ר"ל לא ישהה אלא אם כן גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניה או לא יתן ר"ל לא יחזיר אבל שהיה מותרת אפילו אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניה ולא איפשיטא האי בעיא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם והעומדים בשיטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניה דאפילו לשהות בעינן ע"ג גרופה וקטומה. והתוספות פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפילו על אינה גרופה משנתבשל כמאכל בן דרוסאי וכחנניה. והן השתי דעות שהובאו בשו"ע בסימן זה דעה א' היא דעת הרי"ף והרמב"ם והי"א שמביא המחבר בסוף ס"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל זהו מה שבארנו בקצרה ומעתה נבוא לבאר את דברי השו"ע בעז"ה:

(א) ושופתין על פיה - גם בתוכה יש מקום להעמיד הקדרה ומותר להשהות במצטמק ורע לו אלא משום דרוצה להשמיענו איסור במצטמק ויפה לו אפי' על פיה:

(ב) אם הוסקה וכו' - משום דכל הני עבדי גחלים וחיישינן שמא יחתה בהם:

(ג) שהיא פסולת של זיתים - וי"א דה"ה פסולת של שומשמין דגם הם בכלל גפת הנזכר במשנה וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ג לענין הטמנה:

(ד) או בעצים - וה"ה פחמין וגללי בהמה גסה:

(ה) ליתן עליה - וה"ה אם היה נתון צריך לסלק כשהגיע זמן חשיכה אם לא נתבשלה כל צרכה או שמצטמק ויפה לו:

(ו) מבעוד יום - היינו ליתנו קודם שקיעת החמה להשהותו עליה לצורך הלילה:

(ז) אא"כ נתבשל וכו' - היינו דכיון שכבר נתבשלה לגמרי עד שאם תתבשל יותר תצטמק לרעה לא חיישינן לחיתוי ומותר ליתנה אז לכתחלה:

(ח) מצטמק - פי' כל דבר שאדם עצב כשיבש ונתכווץ מחמת רוב הבשול וכן ביפה לו היינו שהוא שמח מזה:

(ט) או שהיה חי - ודוקא בשר חי שא"א להתבשל לצורך סעודת הלילה אבל ירק ושארי דברים שהם קלי הבישול לא מהני מה שהוא חי וכן מה שכתב לקמיה חתיכה חיה היינו ג"כ בשר:

(י) שלא נתבשל - פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש אבל אם נתנו מבעוד יום אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה:

(יא) כלל - היינו דאפילו הוחם התבשיל נמי מותר להשהות ולא גזרינן שמא יחתה כיון דעצם הבישול לא נתבשל כלל:

(יב) שמא יחתה - למהר בישולו כדי לאכול בלילה או כדי שיהיה מצטמק יפה:

(יג) שהוציא ממנו - חוץ לכירה ומותר בזה וכן בקטם אפילו רק נתבשל קצת:

(יד) שכסה הגחלים - היינו כל הגחלים וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בכסוי אפר כל שהוא מלמעלה על פניהם סגי ואפילו הובערה אח"כ שרי [גמרא]. עוד אמר שם דאפילו היו הגחלים של רותם שאינם ממהרין להכבות ג"כ שרי והטעם בכל זה כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי דבודאי לא אתי לחיתויי. עוד איתא דגחלים שעממו [היינו שהוחשך קצת מראיתן] הרי הן כקטומה והטעם דכיון שלא חשש ללבותן שלא יעוממו מוכחא מלתא שאינו קפיד בחתויה [רשב"א]:

(טו) מותר לסמוך לה - י"א דלא שרינן הכא כ"א הסמיכה בע"ש להשהותה משתחשך אבל להחזיר בשבת אסור אפילו בסמיכה ורק לסברא שניה המוזכר בסוף הסעיף מותר אפילו בחזרה ע"פ האופנים המבוארים בס"ב אבל כמה אחרונים חולקין ע"ז ודעתם דחזרה בסמיכה מותר לכ"ע. ואפי' בסמיכה לכתחלה בשבת יש מקילין היכא שהקדירה עדיין חם ומבושל כל צרכו ועיין במה שכתב הרמ"א בסוף הסימן ובבה"ל שם:

(טז) קדירה - היינו ג"כ אפילו לא נתבשלה שליש דכיון דאינו אלא סומך לה מבחוץ לא חמיר האי כירה מגרופה וקטומה הנ"ל דמותר שם להשהות אפילו לא נתבשלה כדי שליש וכנ"ל:

(יז) בסמוך חוצה לה - היינו אפילו אם היד סולדת במקום ההוא:

(יח) מותר לשהות עליה - וה"ה בתוכה דכיון דכגרופה דמיא ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:

(יט) אפילו אינה וכו' - לפי שאין בה חשש חיתוי שמיד שכלה השלהבת כלה גם הגחלת [כל בו]:

(כ) אע"פ שמוסיף הבל - פי' בכירה הגרופה והו"א דלהוי כאינה גרופה קמ"ל דלא אמרינן הכי ואפילו בשבת מותר להחזיר עליה:

(כא) ותנור - היינו בתנור שלהם שעשויות ככירה אך מתוך שקצרות למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה לכך החמירו בו יותר מכירה:

(כב) אפילו אם הוא גרוף - מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ אחד ובתנור שחומו רב חיישינן שמא יחתה כדי שיבערו אותם הניצוצות. והנה מלשון המחבר משמע דס"ל כדעת הטור דאפילו בקש ובגבבא אסור בגרוף וקטום וכן הוא דעת ה"ר יהונתן המובא בחידושי הר"ן אכן מלשון הרמב"ם משמע דבקש וגבבא אינו אסור בתנור כ"א באינו גרוף [א"ר] וכן הוא דעת הכל בו וחידושי הר"ן ויש להקל בזה:

(כג) שהיד סולדת בו - אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפילו על גביו אפילו בשבת ואפשר דאפילו אין גרוף וקטום מן הגחלים ג"כ שרי כיון שהמקום שמעמיד שם הקדרה אין היד סולדת בו [מ"א]:

(כד) וכ"ש שאסור וכו' - ודוקא בלא נתבשל כ"צ או במצטמק ויפה לו אבל במצטמק ורע לו מותר וכן בקידרא חייתא ואפילו באינו גרוף וקטום:

(כה) שהוא מקום וכו' - הוא עשוי כעין כירה אלא דכירה הוא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח הוא מקום שפיתת קדרה אחת לפיכך נפיש הבליה מכירה שהמקום צר והחום מתקבץ בו ביותר וזוטר הבליה מדתנור:

(כו) דינו ככירה - ואפילו לא גרף את הקש ולא קטם:

(כז) דינו כתנור - שאפילו גרף וקטם אסור בין בתוכה בין ע"ג בין בסמיכה:

(כח) ותנורים שלנו - שפיהם מן הצד ועוד שרחבים ביותר אין חומם רב כ"כ וע"כ דינו ככירה ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש ועכ"פ בתנור של נחתומין שמסיקין בו תדיר וחומו רב טוב להחמיר לדונו כתנור:

(כט) ואם שכח ושהה - וכ"ש אם שגג בדין:

(ל) אפילו הוא מצטמק ויפה - ואפילו הוא בתוך התנור והטעם דלא נהנה ממנו כ"כ כיון דבלא"ה היה ראוי לאכילה שנתבשל כ"צ וע"כ בדיעבד מותר:

(לא) אסור - לכל אדם וכ"ש לבני ביתו דאסור כיון דנתבשל בשבילם:

(לב) עד מוצאי שבת - בהגהות אשר"י מבואר דגם בכאן הוא בכדי שיעשה כמו בעבר ושהה ומלשון הרמב"ם לא נראה כן [פמ"ג]:

(לג) החזירה א"י - לצורך ישראל:

(לד) דינו כשכח - דמה שנעשה ע"י א"י במזיד לא חמיר ממה שנעשה ע"י ישראל בשוגג וע"כ אפי' אם מצטמק ויפה לו מותר כיון שנתבשל כל צרכו ואין נהנה ממנו כ"כ:

(לה) ואם החזירו ישראל - בשבת אפילו בשוגג דינו כעבר ושהה במזיד ואסור אם מצטמק ויפה לו והטעם דמחמרינן בחזרה טפי מבשהיה משום דקעביד מעשה ועיין במ"א שפסק דלאחרים שרי בזה מאחר שהיה מבושל קודם כ"צ והיה שוגג. ודע דדין זה הוא אפילו לשיטת הרמ"א דפוסק בסוף הסעיף כהי"א דבשהיה מותר כמאכל בן דרוסאי הכא בחזרה שוים הם לדינא דהא לכו"ע בחזרה אסור אפילו אם נתבשל כל צרכו:

(לו) ואם מצטמק ורע לו מותר - ר"ל אע"ג דלכתחלה אסור בחזרה אפילו אם מצטמק ורע לו בדיעבד מותר אפילו להחזיר במזיד שהרי לא נהנה כלל:

(לז) וי"א שכל וכו' - ס"ל דכיון שנתבשל שראוי לאכול ע"י הדחק תו ליכא למיחש שמא יחתה דכיון שראוי לאכילה למה יחתה בחנם ולכך שרי אפילו באינה גרופה וקטומה ואין צריך לזה אלא כשעדיין לא הגיע למאב"ד או כשבא להחזירה בשבת דמחזי כמבשל אם אינה גרופה:

(לח) כמאכל בן דרוסאי - י"א חצי בישול וי"א שליש בישול והשו"ע לקמן בסימן רנ"ד ס"ב סתם חצי בישול ובמקום הדחק אפשר דיש להקל:

(לט) או אפילו וכו' - דלא מפלגינן בין תנור לכירה אלא מה שאסור בכירה שאינה גרופה משום חשש חיתוי אסרינן בתנור אפילו בגרוף דמשום חום התנור חשבינן ליה כאינו גרוף וכנ"ל אבל מה שהתירו בכירה אפילו באינה גרופה דלא אתי לחתות משום דכבר נתבשלה גם בתנור מותר:

(מ) ע"ג התנור - וה"ה בתוך התנור והכירה:

(מא) ולא הגיע וכו' - דאז חיישינן שמא יחתה בגחלים אם הוסקה בגפת ועצים וגם איננה גרופה מן הגחלים:

(מב) ובא להחזירה - עיין לקמן בס"ב:

(מג) ולא הגיע - דבהגיע לדעה זו מותר אפילו לכתחלה ונראה דלענין דיעבד יש להורות דכמאב"ד הוא שיעור שליש שרבו העומדים בשיטה זו עיין בא"ר:

(מד) אסור - היינו אפילו לאחרים עד מו"ש ואם בעינן בזה בכדי שיעשה עיין לעיל בס"ק ל"ב:

(מה) על כסא של ברזל - כעין פטפוט של שלש רגלים והגחלים מונחים תחתיו:

(מו) הטמנה על גבי גחלים - הכי ס"ל להמחבר דאם שולי הקדרה נוגעין בגחלים מקרי הטמנה וממילא דאסור אף בנתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"ז:

(מז) כל זמן וכו' - ואפילו אם הקדרה עומדת בתוך התנור והתנור סתום לאו בכלל הטמנה היא וכדלקמן בסימן רנ"ז סוף ס"ה ע"ש:

(מח) שהיא מגולה וכו' - היינו שאין מכסה עליה בבגדים מלמעלה ועיין לקמן ברנ"ז ס"ה:

(מט) ושרי - היינו דהוא רק בכלל שהיה ושרי בשנתבשל מבעוד יום כמאב"ד לפי מה שנהגו כסברא אחרונה:

(נ) יש להסירו משם וכו' - דקשה לישראל ליזהר שלא ינענע הגחלים בעת נטילתו את הקדרה:

(נא) מותר לישראל וכו' - ודוקא כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין ע"י א"י ודין פתיחת התנור וסתימתו ע"י הא"י יתבאר בסוף סימן נ"ט ע"ש במ"ב:

(נב) שהיא גרופה וקטומה - אבל אינו גרוף וקטום אסור אפילו במצטמק ורע לו וכן בתנור אפילו גרוף וקטום [אחרונים]:

(נג) אפילו בשבת וכו' - דלא תימא דלא התירו חכמים אלא כשנטל מע"ש ומחזיר בע"ש סמוך לחשיכה קמ"ל דמותר ליטול ולהחזיר אפילו בשבת גופיה ואפילו כמה פעמים:

(נד) כ"ז שהיא רותחת - פרט זה אינו דומה לכל הנזכרים בסעיף זה דבהם הטעם הוא דלא התירו חכמים חזרה כ"א באופן זה אבל בזה הטעם הוא דכיון שנסתלק מרתיחתו דהיינו שאין היד סולדת בו יהיה בו שוב איסור בישול וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ד ולפי מה שפסק הרמ"א שם סט"ו בהג"ה נהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:

(נה) ועודה בידו - ר"ל שלא הסיר הקדרה מידו מעת נטילתה מן הכירה עד שעה שיחזירנה ולאפוקי אם הניחה ע"ג מטה או ספסל וכדומה לזה בינתים הוי כמו שהניחה ע"ג קרקע בינתים וזה אסור לכו"ע דבטלה לה השהיה הראשונה ושוב כשמחזיר ומניחה ע"ג הכירה הו"ל כמושיב לכתחלה ע"ג הכירה בשבת וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב לכתחלה אף שכבר נתבשלה כל צרכה ואין בה מן הדין משום איסור בישול מ"מ כיון שמעמידה במקום שדרך לבשל שם תמיד נראה כמבשל לכתחלה בשבת:

(נו) ודעתו להחזירה - הטעם ג"כ כנ"ל שעי"ז לא בטלה עדיין שהיה הראשונה שהשהה אותה על הכירה מבעוד יום כיון שהיה דעתו להחזיר עד שלא תצטנן אבל אם בתחלה כשנטלה לא היה דעתו לזה ושוב נמלך להחזיר תיכף אסור אף שלא הניח ע"ג קרקע בינתים דהו"ל כמושיב לכתחלה בשבת ועיין בביאור הלכה שהבאנו הרבה מהראשונים שמקילין בעודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר וכן מקילין בדעתו להחזיר אף שבינתים הסירן מידו ונראה שבעת הצורך יש לסמוך ע"ז:

(נז) ודוקא על גבה - היינו על עובי דפנותיה מלמעלה או ששם כיסוי על חללה והעמיד הקדירה על הכיסוי ואפילו אם תלה הקדירה לתוך אויר הכירה וקצת דפנותיה בולטין מלמעלה כדרך הקדירה שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ג"כ בכלל ע"ג הוי ולא מקרי תוכה אלא כשיושבת הקדירה על קרקעית הכירה:

(נח) אבל לתוכה אסור - דכיון שהוא מעמיד לתוכה כדרך שמבשלין בה תדיר נראה כמבשל [רשב"א ור"ן] ואותן הכירות שאין להן תוך וחלל אלא הן פשוטות ותוכן וגבן אחד מותר להחזיר להן דאין עליהן שם תוך ואם יש אש בכירה עיין סימן שי"ח סט"ז:

(נט) ובתנור - אפילו הוסק בקש או בגבבא וכנ"ל:

(ס) וה"ה לכופח וכו' - דהלא לא הותרה חזרה לכו"ע אלא בגרופה ובתנור וכופח שהבלם רב לא מהני גריפה וכדלעיל בס"א:

(סא) ודוקא שהתבשיל וכו' - קאי ארישא דאמר אפילו בשבת מותר להחזירה ע"ג כירה כשהקדירה רותחת ולזה ביאר דדוקא כשהוא מבושל כ"צ אבל אם לא נתבשל כ"צ שייך אחריו עוד בישול ועיין במה שנכתוב לקמן בסימן שי"ח ס"ד במ"ב שם:

(סב) אפילו לכירה אחרת - ואפילו אם הבלה מרובה מראשונה מ"מ לא הוי רק בכלל חזרה ושרי אבל אם היתה בתחלה טמונה בדבר שאינו מוסיף הבל ובשבת בא להושיבה לכירה או להיפוך מכירה להטמנה אסור דזהו פעולה חדשה ואין טומנין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלקמן בסימן רנ"ז:

(סג) וי"א דכל זה וכו' - פי' הא דבעינן דוקא עודה בידו גם דעתו להחזיר אבל גרוף וקטום לכו"ע בעינן:

(סד) כשנטלו מן הכירה מבעוד יום וכו' - דכיון שלא היה הנטילה בשבת נראה חזרתו כפעולה חדשה והוי כנותן לכתחלה ומבשל משו"ה מצרכינן עכ"פ עודנה בידו וכה"ג כי היכי דליהוי הכירא שאינו אלא חזרה:

(סה) על גבי קרקע - ואפילו לא היה דעתו להחזיר והטעם שהרי הכל ידעו דכבר עמדה הקדירה בכירה ונתבשלה כבר:

(סו) וכן נוהגים להקל בתנורים וכו' - היינו שמחזירים לתוך התנור בשבת מה שנותר להם אחר שלקחו מן הטשאלינ"ט לאכילה כדי שלא יצטנן:

(סז) וטוב להחמיר - כי הרבה פוסקים חולקין על הר"ן ועוד כי הב"י סובר שגם הר"ן לא התיר אלא ע"ג כירה ולא בתוכו וגם המ"א בס"ק ל"ה מצדד כהב"י ע"ש ומי עדיפא תנור שלנו מכירה ומ"מ נראה שיש זכות על המנהג כי כבר נתבאר בפוסקים שאין לאסור חזרה אא"כ יש חום שהקדירה יהיה נעשה רותחת מן החום וזה אין מצוי כ"כ ע"כ אין לפקפק בזה ועיין לקמיה בס"ק ס"ח ואח"כ מצאתי בלבוש כדברינו:

(סח) מיהו אם נצטנן - היינו אם נצטנן לגמרי וכמ"ש למעלה והטעם דשייך אח"כ עוד בישול חדש ועיין לקמן במ"א סקל"ו שכתב דאפילו בדבר יבש שאין בו מרק דלא שייך בו בישול ג"כ אסור דכיון שכבר נצטנן בטלה השהיה הראשונה והוי כנותן עתה מחדש בתוך התנור לזה אסור בכל גווני וכ"ז כשמניחו עתה במקום שע"י החום יהיה היד סולדת בו. כתבו האחרונים דבמקום שמותר להחזיר מותר אפילו לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנה מיהו אם ע"י סתימת פי התנור יהיה רותח טוב שלא לסתום וכנ"ל בס"ק ס"ז. ודע דכ"ז הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות פשוט במשנה דבאין גרוף וקטום אפילו לב"ה אסור להחזיר ואפילו תנור שלנו דדמי לכירה ג"כ אסור בכל גווני [טו"ז] ולפי מה שכתב בספר ישועות יעקב דלענין חזרה סגי כשגרוף הגחלים לצד אחד יש להקל אם גרף הגחלים מבע"י שיהיו רק לצד אחד:

(סט) אסור להניחו וכו' - דזה מקרי תחלת הטמנה [דמה שהיה מונח מתחלה בתנור ענין אחר הוא וכדלעיל בס"ק ס"ב] ואין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ולכן אפילו היה עדיין המאכל חם ורותח אסור. ואם אינו טמון היטב בתוכם שהוא פתוח מלמעלה שרי דזה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א בסוף ס"א בהג"ה:

(ע) י"א דכל שהוא סמוך וכו' - כדי להבין דברי הי"א מוכרח אני להאריך קצת דהנה התוס' והרא"ש וסייעתם הוכיחו דבע"ש נמי שייך דיני חזרה דהיינו אם נטל מבעוד יום מן הכירה או מן התנור לדידן אסור להחזיר עליו אא"כ הוא גרוף וקטום והקשו ע"ז א"כ דאסרינן להחזיר אפילו בע"ש אם יסלק הקדרה מן הכירה בע"ש בהשכמה לא יהיה יכול להחזיר ואיזה שיעור זמן נתנו חכמים ע"ז ומסקי דאם הוא סמוך לחשיכה כ"כ עד שאם היה קר לא היה יכול להרתיחו באותו זמן אסרו אז להחזיר בלא גריפה דאם יהיה מותר אז להחזיר יחזיר גם בשבת וכולא חדא גזירא היא ובשבת אסור שמא יחתה וכ"ז הוא דעת הי"א שהזכירו הרמ"א והיש מקילין הוא דעת רש"י וסייעתו דס"ל דלא גזרו על חזרה כ"א משחשיכה ולא מבעוד יום:

(עא) או סמוך לברכו - בזמנם היו נוהגין לומר ברכו בהקדם וקמ"ל דכיון דע"י ברכו הוא קבלת שבת הוי כשבת גמור ובעינן שאותו השיעור יהיה קודם ברכו דוקא ועיין במ"א שחולק ע"ז וס"ל דלא נזכר זה השיעור רק קודם חשיכה ולא קודם ברכו:

(עב) אם הוא סמוך כ"כ וכו' - היינו אפילו הוא קודם שקיעת החמה איזה זמן דינו כמו בשבת. והיינו רק לענין דבעינן גרופה וקטומה כמו בשבת אבל לענין דעתו להחזיר ושלא יניחנו ע"ג קרקע לא בעינן בזה [תו"ש והגר"א בשם הרא"ש]. וחי לגמרי שרי להחזיר סמוך לחשיכה ממש אפילו לאינה גרופה וקטומה וכמ"ש ס"א:

(עג) עצמו - ודוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה בזה הוא דמחמרינן אם נטלה שלא להחזירה לשאינה גרופה אבל כ"ז שלא נתבשל כל צרכה נוטלה ומחזירה בכל גווני דלא שייך למיגזר דיחזיר גם בשבת דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפילו אי שרית להחזיר מבע"י ויש מחמירין גם בזה משום לא פלוג:

(עד) טוב להחמיר - ולפ"ז אין ליטול הקדרה מכירה ולתנו ע"ג תנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה דאף דתנור שלנו דינו ככירה הא בכירה גופיה יש להחמיר לדעה זו ואם הוא גרוף וקטום מותר אף בשבת:

(עה) ע"ג כירה ממש - היינו דבזה יש אוסרין חזרה סמוך לחשיכה וכנ"ל:

(עו) במקום שהיס"ב - דאי אין היד סולדת בו אפילו בשבת שרי [ב"י]:

(עז) סמוך לחשיכה - היינו אפילו נצטנן לגמרי ואי לא נצטנן לגמרי אפילו בשבת שרי וכמש"כ בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה:

(עח) ובתנור אין חילוק - היינו בתנור של זמן התלמוד [וכבר כתוב זה בשו"ע בס"א אלא דשם מיירי לענין שהיה וכאן מיירי לענין חזרה] אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה [אחרונים]:

(עט) ישנה - אבל חדשה אסור דמתלבן ע"י החום ונעשית כלי גמורה עי"ז ובקדרות שלנו שכבר נגמר תיקונן ועשייתן בתנור של יוצרים אפשר שיש להקל במקום הדחק:

(פ) ריקנית - דאם יהיה בה תבשיל אסור להשימה על הכירה מחמתה גופה:

(פא) על פי הכירה - דהו"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדרה סותמת את פי הכירה וממילא מותר אח"כ להשים עליה הקדרה שהתבשיל בתוכה וכדלעיל דחזרה ע"ג גרופה וקטומה מותר ולפ"ז ה"ה גם בתנורים שלנו כשהאש בתוכה ג"כ שרי ליתן למעלה ע"ג מעזיבה שעל התנור כיון שהמעזיבה מפסיק בין הקדרה ובין האש וה"ה כשנותן לתוך הקאכלין שבתנור אכן במהרי"ל איתא דצריך להפסיק שם על המעזיבה באיזה עץ או דף להכירא וישים הקדירה עליה וכן משמע בסוף הסימן ברמ"א ועיין במ"א בסוף סימן רנ"ט בדיני שהיה והטמנה שהעתיק ג"כ כמהרי"ל ומשמע שם דע"י היכר דבר המפסיק מותר אפילו ליתן לכתחלה בשבת ועיין בחידושי רע"א שם וכ"ז כשהתבשיל עדיין חם שלא נצטנן דאל"ה אסור משום בישול אם יוכל להתחמם שיהיה היד סולדת בו:

(פב) שלא ישים וכו' - וכדלעיל בדיני חזרה:

(פג) ושתהיה רותחת - עיין לעיל במ"ב סקנ"ד דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי:

(פד) הנוהגים להטמין - ר"ל שמכינין מבעוד יום מים חמין פן יצטרך לערות אותן לתוך התבשיל ודעת השו"ע למחות בזה דפעמים אחד היד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו וכשמערה אחד לחבירו מתבשלים זה עם זה ועיין באחרונים שכתבו דלפי מה שיבואר לקמן בסימן שי"ח סט"ו בהג"ה דאנן נוהגין כהפוסקים דאם לא נצטנן לגמרי אפילו בדבר לח אין בו משום בישול עוד א"כ אפילו אם אחד אין היד סולדת בו ויתחמם ע"י התערובות ג"כ שרי וכן הוא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהן מכלי ראשון רוטב של בשר וא"כ כיון שהקטניות בכ"ש והעירוי הוא מכ"ר הו"ל בשול אלא ע"כ דכיון שלא נצטנן לגמרי לא שייך בו בשול. ואפשר שלזה כוון הרמ"א במש"כ ועיין לקמן בסימן שי"ח והיינו דאין להחמיר בהדבר ומ"מ משמע ממ"א במסקנתו דאף שאין למחות ביד הנוהגים להקל טוב יותר לנהוג שלא לערות הרותחין מן הכ"ר לקערה על מה שבתוכו כ"א בכף. ואם הקטניות עם המרק שבקערה נצטנן לגמרי בודאי יש מדינא ליזהר שלא לשפוך עליהם מכ"ר כ"א ע"י כף:

(פה) על פי קדירת חמין - אפילו היא עומדת על האש:

(פו) כל צרכו - דע דדעת הרשב"א דדבר שכבר נתבשל אפילו אם נצטנן אח"כ לגמרי תו לית ביה משום בשול אפילו הוא דבר שיש בו רוטב אבל השו"ע סתם לקמן בסימן שי"ח ס"ד כדעת הרא"ש שסובר דבדבר שיש בו מרק אם נצטנן יש בו אח"כ עוד משום בשול והכא בפאנדי"ש דמיקל השו"ע לחממן ואפילו אם יהיה היד סולדת בו משום דהוא דבר שאין בו רוטב [כי פאנדי"ש הוא לחם אפוי הממולא בבשר] ולכו"ע לית ביה משום בישול אף אם נצטנן לגמרי כמ"ש סימן שי"ח סט"ו:

(פז) שאין דרך בישול בכך - ר"ל דאף דקי"ל שאסור ליתן לכתחלה בשבת על הכירה אפילו נתבשל כ"צ והוא דבר חם וגם הכירה גרופה וקטומה התם הטעם משום דנראה כמבשל בשבת דדרך בישול בכך אבל הכא אין דרך בישול בכך ע"י הפסק קדירה ואין נראה כמבשל ואם יש בה הרבה שומן שנקרש יש להחמיר משום נולד שנימוח השומן כמ"ש סימן שי"ח סט"ז בהג"ה ע"ש:

(פח) אבל להטמין וכו' - ר"ל דאם קדרת החמין או המיחם היה מכוסה מלמעלה בבגדים אפילו אם אין אש תחתיה ג"כ אסור להטמין הפאנדיש תחת הבגדים משום איסור הטמנה דקי"ל דאסור להטמין בשבת אפילו תבשיל שהוא מבושל כל צרכו וחם ואפילו בדבר שאין מוסיף הבל:

(פט) שאסור להניחו - והנחה לכתחלה בשבת אסור אפילו הוא עדיין רותח ומצטמק ורע לו [הגר"א]:

(צ) ליתן לתוך וכו' - היינו שנותן בשבת בבוקר בתוך התנור התבשיל שנתבשל כדי שיתחמם דאף שבתוך התנור והכירה קי"ל דאפילו גרוף וקטום אסור להחזיר דאינו מותר רק על גבה הכא אחר שלא הטמינו בו חמין לשבת רק אפו בו מבעוד יום אין בו למחר רק חום מועט ואין נראה כמבשל עי"ז ומשמע דאם היה טמון בו חמין מבערב דנפיש הבליה דתנור היה אסור ליתן בו בבקר התבשיל שנתבשל כדי להתחמם וכ"ז הוא להכל בו אבל בד"מ וכן מהרמ"א לעיל בס"ב בהג"ה מוכח דנוהגים להקל להחזיר לתוך התנור בכל גווני אלא שמסיים שם דטוב להחמיר:

(צא) לגמרי - דאם היה התבשיל מצטנן לגמרי קי"ל דיש בו עוד משום בישול ואסור להניח אפילו בתנור כזה דשמא יגיע התבשיל עד שיהיה היד סולדת בו:

(צב) בזה - טעמם דחזרה לתוך התנור לעולם אסור בין אם החום שבתנור רב או מעט דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ומיהו דוקא כשיש חום בתנור שהיד סולדת בו דאל"ה אין עליו שם תנור שהוסק כלל:

(צג) ואם החום כ"כ וכו' - צ"ל שאם החום וכו' דאל"ה אפילו להיש מחמירין שרי וכן סתם הרמ"א לעיל בסוף ס"ב בהג"ה:

(צד) וכל הדברים וכו' - היינו אפילו דברים שאין בהם רק איסור דרבנן:

(צה) להחם הקדרה - אפילו אם לא יתנה על גבי האש או הכירה ממש דשוב אין בזה משום איסור חזרה אעפ"כ אסור משום איסור בשול כיון שנצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח ס"ד וסט"ו בהג"ה ע"ש. ומ"מ כתבו המג"א וש"א דבדיעבד יש להתיר התבשיל באופן זה שלא העמידו על הראש ממש כ"א על התנור מאחר דיש פוסקין שמתירין אפילו לישראל לעשותו לכתחלה כמו שכתוב שם בסט"ו בהג"ה:

(צו) אפילו צונן - אף דלא נהנה ממלאכת א"י מ"מ קנסוהו שימתין עד לערב בכדי שיעשה הואיל ונעשה מלאכה ע"י צוויו ואם עשה הא"י כן מעצמו בשביל ישראל שרי לאכול צונן כיון שאין נהנה ממלאכתו כלל ולא היה רוצה בכך א"כ לאו כל כמיניה לאסרו על ישראל מיהו אם ישראל רואהו צריך למחות בידו:

(צז) שעדיין ראויים לאכול - ולכן אע"ג שנהנה מהחמים שרי בדיעבד כיון שהיה יכול לאכול בלא החמים ואפילו העמידו הא"י ע"ג האש ממש בצוויו אעפ"כ אין לאסור התבשיל בדיעבד:

(צח) מותרין לאכול - ואפילו חימם הא"י תבשיל ובשר ביחד והתבשיל לא היה מתחלה ראוי לאכול מחמת צנינותו אעפ"כ לא נאסר הבשר כי הוא היה ראוי לאכול אף בצונן:

(צט) לכן נוהגים - אדלעיל קאי ופירושו דכיון שאסור לומר לא"י להחם לכך נוהגים שהא"י נותן התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף סימן רע"ו] ולא לחמם את התבשיל ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא. ודע דכ"ז באייבלי"ך שבתנור בית החורף שלנו שאין דרך לבשל בחול מלמעלה ע"ג התנור לכך נוכל לומר דאין עיקר כונת הא"י בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקדרות שעומדות מלמעלה ע"ג התנור אבל התנורים שקורין ענגליש"ע קיכי"ן שדרך הכל לבשל בחול על גביהן מלמעלה איסור גמור יש בזה להעמיד המאכל לחמם ע"י הא"י אפילו קודם הסקה דדואי כונת הא"י בההיסק אח"כ גם בשביל בשול הקדרות [ספר טוב טעם ודעת מהגאון מהרש"ק בסימן קע"ה וכ"כ בשו"ת בית שלמה ח"א סימן נ"ה וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדר"ג ח"ג סימן ג' שחלילה לעשות כן ועיין בה"ל]:

(ק) אסור בכהאי גונא - ר"ל להושיב הקדרות אצל תנור בית החורף או עליו אפילו קודם ההיסק דהו"ל כאחד נותן הקדרה ואחד האש דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לא"י דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי ומזה נראה היתר שאם נתן הא"י מים לתוך הקדרה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל להנות מהם להדיח בהם כלים ואפילו לכתחלה מותר לצוות לו בזה דק"ו הוא דהא בתבשיל כשנותנו ע"ג התנור כונתו לחממו ואפ"ה שרי כש"כ כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדירה ואפשר דאפילו נתן הא"י המים אחר שהוסק שרי ג"כ מטעם זה ומ"מ לומר לא"י נראה לאסור אחר שהסיקו אבל ישראל אסור ליתן המים לתוך הקדירה אפילו קודם שהסיקו הא"י. והא דמתירין להדיח כלים במים שנתן הא"י להקדירה דוקא כשאינם מלוכלכים בשומן דאל"ה אסור לשפוך הרותחים עליהם משום שממחה השומן והוי נולד כמ"ש סימן ש"כ סי"ד אלא יניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם דזה שרי משום דלא קעביד מעשה:

(קא) עדיין חמין - אפילו אין היד סולדת בהן:

(קב) מותר להעמידן - אפילו ישראל ואפילו לאחר שהוסק:

(קג) אצל תנור בית החורף - אבל עליו וכ"ש בתוכו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ואפילו קודם היסק אסור ליתן עליו משום חשש שמא יחתה אח"כ בגחלים להרבות חומו שהקדירות שלמעלה יהיו נרתחים והעולם נהגו היתר ליתן עליו קדרות חמין קודם היסק ויש להם ע"מ שיסמוכו וכמש"ל באות פ"א ע"ש אבל אחר היסק לא ינהוג כן רק צריך ליתן איזה דף או עץ תחת הקדירה להכירא וכנ"ל בשם מהרי"ל:

(קד) כדין גרופה וכו' - ר"ל וכי היכא דהתם מותר להחזיר אפילו בשבת ה"נ מותר לסמוך בכירה ותנורים שלנו אף כשאינו גרוף:

(קה) וכבר נתבאר וכו' - הוא ענין בפ"ע ור"ל כי היכי דלענין חזרה על גבי גרופה נתבאר לעיל דמותר אפילו הניחן ע"ג קרקע מקודם ה"ה לענין לחזור ולסמוך אצל תנור שאינו גרוף הנ"ל אפילו אם העמידו מקודם ע"ג קרקע ג"כ מותר:

(א) אע"פ וכו' - עיין בביאור הלכה שהבאנו סוגית הגמרא בקיצור לבאר דברי המחבר והרב באלו השתי סעיפים. מותר להשהותו - היינו שמותר ליתן לכתחלה להשהותו ע"ג כירה ותנור אפילו אם אינם גרופים וקטומים דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנו עד למחר ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי וכנ"ל בריש סימן רנ"ג:

(ב) אבל בצלי - אפילו אם צולה את הצלי בתנור והתנור מכוסה אך שאינו טוח בטיט חיישינן שיגלה הכיסוי ויחתה שם בגחלים:

(ג) שאצל האש - לאפוקי צלי קדר דינו כבקדרה ומותר להשהותו בחי גם מיעט המחבר בזה אם נותנו ע"ג האש ממש דשם אפילו בבשר גדי אסור וכדלקמן בס"ב ע"ש הטעם:

(ד) אסור להניחו - אם לא שיש שהות מבעוד יום להיות נצלה כ"כ שיהיה מצטמק ורע לו והוא לדעה ראשונה המבואר ברס"י רנ"ג ולדעה שניה שם סגי אם נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי:

(ה) שממהר להתבשל - כתבו האחרונים בסימן רנ"ג דמיני קטניות וירקות ושאר דברים רכים אפילו בקדירה ממהרין להתבשל וע"כ אפילו בחי חיישינן בהן שמא יחתה ועיין לקמן בס"ח ובה"ל שם:

(ו) בבשר שור וכו' - שהוא בשר קשה וצריך בשול ביותר וחיישינן לחתויי:

(ז) אבל בשר גדי - היינו גדי הרך:

(ח) שהם מנותחים - אבל אם אינו מנותח צריך בשול כשור ועז ואם יחתה בגחלים לא יתחרך הבשר וחיישינן לחתויי:

(ט) מותר - בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת וכדלקמן בהג"ה:

(י) שאם יחתה וכו' - לפי טעם זה אין חילוק בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה או צולהו מגולה אצל האש דהכל שרי אבל יש מחמירין דלקמיה בהג"ה סוברין דאינו מותר בגדי ועוף כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה ורק שאינו טוח בטיט ואז אמרינן בגדי ועוף דקשה ליה זיקא ולא יפתח פי התנור אבל כשצולהו מגולה אצל האש גם בגדי ועוף חיישינן לחתויי:

(יא) ויתקשה הבשר - ואם הוא בקדרה לא מהני כשהוא טוח בטיט לדעה זו דהא לא יתקשה ועיין לקמיה בהג"ה דמסיק דהמנהג להקל בזה דס"ל כיון שאינו מוכן לחתות שהרי סתום הוא בטיט לא יבוא לחתות:

(יב) ואין חלוק וכו' - קאי אכל גווני היתר וגווני איסור המבוארים בסעיף זה. ודע דכ"ז דוקא בעניננו דמיירי לענין צלי אבל לענין קדירה או צלי קדר דג"כ דינו כקדרה יש חילוק בין חי לנתבשלו קצת דבחי מקילינן ליתנו סמוך לחשיכה בין בשר שור בין בשר גדי ועוף ובנתבשל קצת אסור אפילו בשר גדי ועוף שמא יחתה דלא שייך בו ההיתר שיחרך ע"י החיתוי כיון דבקדירה הוא וצריך בישול רב. ומה נקרא מבושל קצת מבואר לעיל בריש סימן רנ"ג דעה קמייתא ס"ל שם עד שיתבשל כל צרכו וכשיתבשל יותר יהיה מצטמק ורע לו והי"א שם ס"ל דמכיון שנתבשל כמאכל בן דרוסאי נקרא בישול גמור ומותר ליתנו ע"ג כירה ותנור שאין גרוף וקטום:

(יג) קצת - דאלו יכול להצלות מבעוד יום צלי הראוי אפילו בשר שור מותר והנה לעיל בריש סימן רנ"ג מבואר שתי דעות מהו נקרא בשול הראוי וה"ה בעניננו לענין צלי וכמו שכתבנו למעלה בסק"ד:

(יד) הכל שרי - ר"ל אפילו בקדירה ונתבשל קצת דלא חיישינן שיפתחנו ויחתה כיון שהוא סתום בטיט ואינו מוכן לחתות וחולק בזה אדעת המחבר שמחמיר בזה וכמו שכתבנו בסקי"א והא דנקט הרמ"א בלישניה ויש מחמירין אע"ג דלענין זה הוא קולא משום דבצלי דאנן קיימינן ביה הוא חומרא וכדלקמיה:

(טו) וע"ג האש וכו' - אין ר"ל על גבי הגחלים ממש דבזה אפילו להמחבר הכל אסור וכמו שמבואר לקמן בס"ב אלא ר"ל אצל האש ובא לאפוקי בזה מדעת המחבר דלא חילק בבשר גדי שמותר בין אם צולהו בתנור שפיו מכוסה ובין אם צולהו בגלוי אצל האש אבל לדעתו אין היתר בגדי כ"א כשצולהו בתנור שפיו מכוסה וכמו שבארתי הטעם לעיל בסק"י:

(טז) בצל וביצה - וה"ה שארי דברים שאין נאכלין חיין וכדלקמיה:

(יז) על גבי גחלים - היינו שנוגעין בהגחלים ולאחר הצליה ימתין עד שיכבו הגחלים ואז יטלם. והנה הטעם דחיישינן בזה שמא יחתה אפילו בבשר גדי הוא כמו שמפרש אח"כ דכיון שהניחו וכו' אבל אם יצלה בסמוך להגחלים כבר נתבאר בס"א דעת המחבר דבבשר גדי ועוף שהוא רך לא חיישינן כלל לחיתויי שעי"ז יתחרך הבשר ומותר ליתנו בסמוך לחשיכה אפילו אם לא יהיה נצלה מבע"י כמאכל ב"ד וה"ה בצל וביצה ובבשר שור ועז שהוא קשה בעינן שיהא נצלה כל צרכו מבע"י דוקא דאל"ה חיישינן לחיתוי כי לא יפסד ע"י החיתוי כיון שהוא אינו מונח ע"ג הגחלים ודעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק בין ע"ג הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור או בשר גדי ועוף השיעור שיצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי ואם הוא טוח בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך לחשיכה דלא חיישינן שיסתור הטיח ויחתה וכבר כתב בס"א דנהגו כסברא זו:

(יח) אפילו הוא בשר גדי - דהיינו אפילו הוא מנותח דמקילינן לעיל בס"א הכא ע"ג גחלים שאני וכדמפרש והולך:

(יט) עבר - שנתן במזיד סמוך לחשיכה כ"כ עד שלא היה שהות לצלות מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי ונצלה בזמן האסור או ששכח הצלי ע"ג כירה ונצלה בשבת אעפ"כ אסור בדיעבד כדי שלא יבוא להשהות במזיד ויאמר שכחתי:

(כ) אסור - בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש. בכדי שיעשו וכדלעיל בסימן רנ"ג ס"א:

(כא) סביב הקדרה - והקדרה עומדת על הפטפוט ותחתיה יש אש וקמ"ל דמותר ליתן קודם חשיכה פירות סביבה אף שהפירות נוגעין באש וניצולין בשבת מחום האש ולא דמי לבשר בצל וביצה הנ"ל דאסור ליתנם אא"כ ניצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי דהכא כיון שנאכלין חיין הרי שהוא כתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיותר הם טובים בלא בישול כלל משאר תבשיל שנתבשל כמאב"ד ולא אתי לחתויי והא דנקט סביב הקדרה ולא נקט סתמא דמותר ליתנם על האש דבר ההוה נקט ובימיהם היה רגילות לנהוג כן א"נ משום דין הכסוי דנקט בסיפא דשייך בקדירה נקטיה:

(כב) אע"פ שאי אפשר וכו' - ולא דמי לבצל בס"ב דאסור אע"פ שלפעמים אוכלין אותו חי מ"מ אין טוב לאכלו חי כמו תפוחים וה"ה לכל דבר שאין טוב לאכלו חי כמו תפוחי יער וכדומה אסור כבצל וביצה הנ"ל:

(כג) שלא יחזיר הכיסוי - אף דמצד הקדירה אם נתגלה בשבת הכיסוי שלו שכיסוהו מלמעלה שלא יצטנן מותר לחזור ולכסותו וכן להוסיף עליו וכדלקמן ברנ"ז ס"ד שם הקדירה כבר נתבשלה מבע"י אבל הכא שהפירות מתבשלין והולכין בשבת והכיסוי הוא גם עליהן וע"י הכיסוי הוא ממהר לגמור בשולו אסור:

(כד) שממהר לגמור - וכ"ש שאסור להניחם בשבת גופא סמוך לתנור כדי לצלות ואפילו אם נותנו בשביל זה קודם שהוסק אסור כדלעיל בסוף סימן רנ"ג אבל קודם חשיכה מותר ליתן אותם על תנור החם או בקאכלי"ן [פמ"ג]. ודע דמה שהתרנו ליתן אותם לכתחלה סמוך לחשיכה היינו קודם לשקיעה ועיין בסימן רס"א בדין בה"ש:

(כה) פניה - מבעוד יום דתו לא חיישינן שמא יחתה בגחלים:

(כו) המדובקים בתנור - והאחרונים הסכימו דה"ה דסגי אם מתקרם פניה שכנגד האש ואפשר דגם המחבר ס"ל הכי והא דנקט פניה המדובקים ס"ל דזהו יותר בקל מתקרם ואין חילוק אם הוא נאפה בקרקע התנור או בבעקי"ן ועיין לקמיה בהג"ה ועיין בביאור הגר"א בהג"ה שבסמוך דדוקא אם הפת דק אבל אם הוא עב אינו מתבשל מהרה וצריך שיהיה נקרם הפנים התחתון שכנגד התנור וגם הפנים שלמעלה נגד חלל התנור:

(כז) ואין החוטין נמשכין - ואפילו אם היה הפת עבה נמי סגי בזה השיעור לכו"ע דכיון דאין חוטין נמשכין בודאי נקרמו פניה היטב בין למעלה בין למטה:

(כח) קרוי קרימת פנים - וכ"ז בשאין גרוף וקטום אבל בכירה או בתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשסותם פי התנור בטיט מותר ליתן הפת בתנור סמוך לשקיעה בכל גווני:

(כט) למעלה ולמטה - למעלה היינו לצד חלל התנור ולמטה לצד תחתית הכלי שנאפית בו ועיין במ"א וט"ז שכתבו דלפי דעת המחבר לעיל סגי בשנקרם במקום אחד לבד אמנם בביאור הגר"א כתב דלפי שהוא עב ואינו מתבשל מהרה לכך לכו"ע בעינן מלמעלה ומלמטה וגם הדגול מרבבה כתב דכו"ע מודים בזה אמנם מטעם אחר דכיון דפשטיד"א חלק עליון וחלק התחתון אינם מגוש אחד דהרי המולייתא שבתוכה מפריד ביניהם הוי כשני עוגות ובכל אחד צריך קרימת פנים וכ"כ בספר חמד משה:

(ל) ויתבשל מה שבתוכה - היינו מה שממלאין בהפשטיד"א בשר ודגים וכה"ג דאל"כ אף שקרמו פניה חיישינן שמא יחתה בגחלים כדי שיתבשל מה שבתוכה:

(לא) אם במזיד אסור - לרדות אפילו ע"י שינוי ואפילו אם אין לו מה יאכל ואפילו אם א"י רידהו שלא מדעתו אסור לו לאכול:

(לב) בכדי שיעשו - היינו האכילה אבל הרדיה מן התנור פשוט דמותר תיכף במו"ש:

(לג) בשוגג וכו' - והא דלא קנסינן גם בשוגג כמ"ש בס"ח דלא מחלקינן שם בין שוגג למזיד דכיון דאין לו פת אחר לאכול וא"א לקיים מצות ג' סעודות בלא פת שרי אבל תבשיל אין חיוב כ"כ לאכול בשבת ואה"נ דאם אין לו דבר אחר לאכול כלל כ"א אותו התבשיל בלבד שהשהה בשוגג מותר לו לאכלו שאסור להתענות בשבת כמ"ש סימן רפ"ח ולפ"ז דכל ההיתר הוא מפני שאין לו פת אחר לאכול אפילו בתנורים שלנו שמבואר לקמן בס"ז שאין בהם משום רדייה ג"כ אסור להסתפק מן הפת יותר מג' סעודות:

(לד) מזון שלש סעודות - ואם בפת אחד שהוציא יש בו כדי ג' סעודות שוב אסור לרדות אע"ג דאין לו לכל סעודה ככר שלם ולחם משנה [מ"א]:

(לה) ירדה במרדה - דרדיית הפת לא הוי שבות גמור אלא משום עובדא דחול אסור ולכך היכא דא"א לשנות וצורך שבת הוא התירו:

(לו) רודה כדרכו - ובספר א"ר כתב דיש להחמיר כהפוסקים דס"ל דאפילו נתנה בהיתר צריך להיות הרדייה דוקא בשינוי:

(לז) אבל אם הוא טוח - אתחלת הסעיף קאי דמותר ליתן דלא גזרינן שמא יסתור הטיט ויחתה ועיין בסעיף ז' האיך יתנהג בענין הרדייה:

(לח) לאפותו - דאפילו בלא חתוי יהיה נאפה היטב ועיין במג"א שכתב דבתנורים שלנו כיון דקי"ל לקמיה בסעיף ז' דמותר לרדות מהם בשבת ולאכול אפילו יש לו הג' סעודות על שבת חיישינן שמא ימלך לאכול מהפת שבתנור בשבת ויחתה בגחלים כדי שיתבשל מהרה:

(לט) אפילו במזיד - דהו"א הלעיטהו לרשע וימות קמ"ל דשרי וכ"ש כשהדביק בשוגג דשרי כדי שלא יבוא לידי איסור חטאת:

(מ) לו - ר"ל דוקא הוא בעצמו מותר לרדות אבל אחרים אסורים לרדות בשבילו בין כשהדביק במזיד ובין בשוגג אפילו מי שהדביק את הפת איננו בפה שיודיעוהו דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור כיון שחבירו פשע במה שהדביק. ואפילו בתנורים שלנו שאין בהם איסור רידוי מצדד בא"ר דאסור לאחר משום דהבצק מוקצה הוא ואינו ראוי לטלטול. וכ"ז לענין אפיה אבל לענין בישול פשוט הוא דאם אחד שכח או עבר והניח קדרה סמוך להאש צריך גם אחר לסלקו כדי שלא יבוא חבירו לידי איסור דבסילוק הקדירה אין כאן איסור כלל וממילא יש כאן מצוה לאפרושי מאיסורא:

(מא) לרדות - אפילו במרדה ומ"מ א"א לעשות בשינוי כגון ע"י סכין וכה"ג יעשה אך כ"ז דוקא אם לא יצטרך להשהות עי"ז כדי שלא יבוא ע"י השהיה לידי קרימת פנים להתחייב עי"ז:

(מב) שאין בהם רדייה - דמלאכת רדייה שייך רק בתנוריהם שהיו מדבקין הפת בדפני התנור אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת בשולי התנור לא שייך בהם רדייה:

(מג) להוציא יותר - וכתב המ"א דהיינו כשהדביק בהיתר דבתנורים שלהם היה אסור להוציא כל הפת שאין צריך לו לצורך שבת וכנ"ל בס"ה אפילו ע"י שינוי משא"כ בשלנו ששייך רדייה מותר להוציא כל הפת אף שהוא הרבה והרבה יותר מג"ס שצריך לו לשבת אבל כ"ז כשרוצה לאכול מהם בשבת עכ"פ מקצת מהם דאל"כ אסור לרדות לצורך חולו אפילו טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש ונראה דע"י א"י שרי ובספר א"ר מקיל ע"י עצמו בתנורים שלנו במקום פסידא שיתקלקל הפת אך המ"א לא ניחא ליה בזה דהרי יכול לאכול מן הפת בשבת:

(מד) שיתחוב בו - וה"ה דיכול להוציא במקל דכ"ז הוא דרך שינוי ונראה דע"י א"י מותר להוציא אף ברחת [הוא הכלי שאנו מוציאין בו הפת בחול]:

(מה) עססיות ותורמוסין - וה"ה לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים שכולם אינם דומים לבשר דקי"ל לעיל בריש סימן רנ"ג דמותר ליתנו סמוך לחשיכה כשהוא חי לפי שבודאי לא יתבשל לסעודת הלילה ולסעודת מחר יתבשל אפילו בלא חיתוי אבל אלו קלים להתבשל וחיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה:

(מו) לתוך התנור - היינו אפילו הוא גרוף וקטום כמ"ש בסימן רנ"ג ס"א מיהו תנורי דידן דמיא לכירה דשרי גרוף וקטום ואם הוא טוח בטיט שרי בכל ענין כפמ"ש הרמ"א בס"א בהג"ה:

(מז) כשאינן גרופים - אכירה לבד קאי ונקט לשון רבים אכירות דעלמא דאלו כופח הלא מבואר ברנ"ג דכשהסיקוהו בעצים לא מהני גריפה וקטימה:

(מח) עד כדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממה שעבר על איסור דרבנן [תו"ש] ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"א בהג"ה דאם נתבשל מבעו"י כמאכל בן דרוסאי די:

(מט) של מים - אע"ג דמים ראויין לשתות חיים והיה ראוי להיות דינם כפירות הנאכלים חיים לעיל בס"ד מ"מ אינם טובים כ"כ כפירות ומהני להם החימום הרבה ויש בהם גזירת חיתוי:

(נ) לתוך התנור - ובתנור שלנו כשהוא גרוף וקטום או כשהוא טוח בטיט שרי וכנ"ל:

(נא) ע"ש עם חשיכה - אא"כ יש שהות שיתחממו קודם בה"ש אף שלא יתחממו כל צרכן וכן אסור ליתן מים לתוך הקדרות שבתנורים ע"ש עם חשיכה אע"ג דמתכוין רק שלא יפקע הקדירה מהחום שבתנור ולמאי יחתה מ"מ הא הדרך הוא שמדיח בהם הכלים וחיישינן שמא יחתה בהתנור כדי שיתחממו המים ולכך צריך לזהר ליתנן שיתחממו במקצת מבע"י:

(א) אין עושין מדורה וכו' - וה"ה אם רוצה להסיק אז התנור של בית החורף נמי דינו כמדורה אא"כ התנור טוח בטיט דאז שרי [תו"ש] ומשמע דאם יש שיעור סמוך לחשיכה שתהא שלהבת עולה מאליה שפיר דמי אף בתנור שאינו טוח בטיט. ומ"מ נראה לי דלכתחלה נכון למנוע מהיסק סמוך לחשיכה אף באופן זה אלא יראה שיהיה אף גמר ההיסק בחול דמצוי הוא שנשאר אח"כ האודים בתנור ומוכרח הוא לכבותן לבסוף ע"י א"י כדי שלא יתקרר התנור אם ימתין עד שיכלו לגמרי ואינו נכון להביא עצמו לזה לכתחלה ואינו דומה להא שמתירין להסיק בשבת ע"י א"י לכתחלה במדינות הקרות דהתם אין לו עצה אחרת דמה שהסיק אתמול כבר נתקרר אבל הכא הרי יכול להסיק מקודם אם לא שהיה אונס בזה:

(ב) עד שיצית וכו' - דאל"ה חיישינן שמא יחתה ויניד העצים משתחשך:

(ג) בלי סיוע - דהיינו שלא יהא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן כדי להבעיר:

(ד) ברוב עביו - שיכנס האור מבפנים בתוך עביו עד רובו וגם שיתפשט ברוב היקפו מבחוץ:

(ה) אסור ליהנות וכו' - פי' אפילו הודלקה אח"כ לגמרי וכמש"כ בסוף סימן רנ"ד בעססיות ותורמוסין דכל שעבר על דחז"ל אסור ליהנות עד מו"ש:

(ו) וכשהודלקה כשיעור - פי' מבעוד יום קודם השבת:

(ז) יכול להתחמם וכו' - הט"ז בסימן ער"ה כתב דמ"מ יש ליזהר שלא לישב בסמוך אצל זנבות האודים לפי שיש לחוש שמא יגע בהם לקרבם אצל המדורה אבל דעת הא"ר והתו"ש דלא חיישינן לזה ומותר להשתמש אפילו בסמוך להמדורה או התנור אם לא בדבר שצריך עיון רב או לקרות כנגדה דאז חיישינן שמא יטה וכדלקמן בסימן ער"ה:

(ח) ואפילו וכו' - דבמדורה מתוך שההיסק רב כל אחד מבעיר את חבירו:

(ט) של זפת וכו' - עיין בגמרא דה"ה שומן ושעוה וכל דבר הניתך:

(י) של קש וגבבא - קש זנבי שבלים וגבבא שגובבין משדה אחר הקצירה:

(יא) כשהם מפוזרים - הטעם דכיון שאחז בהן האור קצת מבעוד יום שוב הם דולקין מאליהן אבל כשהם אגודות או בסל שוב אין השלהבת יכולה ליכנס בהן והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעת הי"א שהוא דעת הרא"ש והטור הוא להיפוך דכשהם מפוזרות כל אחת מהן לא תמצא את חברתה לבערה והם כבים והולכים הילכך צריכים רוב משא"כ כשהם נאגדים יחד וכן בגרעינין:

(א) סמוך לשבת כחצי שעה - היינו חצי שעה קודם שנתכסה השמש מאתנו וזהו הכרזת הש"ץ על כל בני העיר שיראו להכין עצמם לשבת ולבעלי מלאכות ראוי לשלוח איש לבטל אותן ממלאכתן מקודם דהיינו שתי שעות ומחצה קודם צאת הכוכבים שהוא זמן מנחה קטנה וכנ"ל בסימן רנ"א [מ"א] וזהו לערך שעה ורביע קודם שנתכסה השמש. עוד כתב המ"א דראוי לבעלי החנויות שיסגרו חנותן כמו שעה קודם השבת כי גדולה המכשלה שלפעמים בא שר אחד ונמשך המו"מ עד שחשיכה ממש ומלבד זה כפי הרגיל שהנשים כשבאות מהחנויות רוחצות ולובשות בגדי שבת קודם הדלקת הנרות ואם יתאחרו מלצאת יבואו ח"ו לספק חילול שבת ובפרט בימים הקצרים ע"כ מהנכון מאד שיקדימו לצאת. ואודות קבלת שבת ג"כ יש קלקול שרוב העם יש להם היתר בטעות שכל עוד שלא אמרו ברכו או קבלת שבת כפי הנהוג בימינו עושין כל הצריך להם לשבת אע"פ שהוא לילה ממש וע"כ יש להקדים לקבל שבת ואין להמתין על אדם גדול שעדיין לא בא אם הגיע זמן של קבלת שבת כי זכות הוא לו שלא יתחלל שבת על ידו:

(ב) בכל מקום - כדי שלא יבואו ישראל לידי חילול שבת. ובקהלות גדולות מאד שא"א להכריז נכון מאד שימצאו אנשים המתנדבים בעם לילך ולזרז בכל רחובות קריה ע"ד סגירת החנויות והדלקת הנרות וכעת נמצא כן בכמה עיירות גדולות חבורות קדושות המיוסדות על השגחת השבת ואשרי חלקם כי הם מזכים את ישראל לאביהם שבשמים ויזכו עבור זה המתחזקים תמיד במצוה זו לבנים גדולי ישראל:

(א) אין טומנין וכו' - לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כגון בכרים וכסתות וכדומה ואסרו לעשות כן בשבת וטעמא דשמא ימצא אז קדרתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפילו למ"ד דאינו חייב משום מבשל בזה כיון שנתבשל פעם אחד מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה בגחלים ויתחייב משום מבעיר:

(ב) אבל בספק חשיכה - עיין לקמן בסימן רס"א ס"א בהג"ה ובמש"כ שם:

(ג) טומנין בו - דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר הגזירה הנ"ל:

(ד) בדבר וכו' - היינו לצורך שבת אבל לצורך מוצ"ש מוכח מסימן תר"ט בהג"ה שם דאין מטמינין בכל גווני כ"כ המ"א אך תמה ע"ז ומסיק דרק חומרא הוא שנהגו כן ולא מדינא ועיין בלבוש וא"ר שם מה שכתבו בזה ולדידהו בודאי מותר להטמין לצורך מו"ש ואין שם אפילו מנהג להחמיר:

(ה) המוסיף הבל - גזירה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:

(ו) אפילו מבעוד יום - כתב הפמ"ג דאפילו אם הטמין קודם חצות בבקר מ"מ עביד איסורא כשמשהה בהטמנה זו על שבת ואינו מסלק קודם חשיכה:

(ז) או שנצטמק - פי' לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש בס"ז [אחרונים]:

(ח) בעומד בחמימותו וכו' - הטעם דהא לא אהני מעשיו כלל וכתב המ"א דה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי בדיעבד אע"ג דעשה איסורא דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

(ט) י"א דאם שכח וכו' - וה"ה אם שגג בדין וסבר שמותר גם זה שוגג מקרי:

(י) שרי לאכול - טעם הי"א הוא דס"ל דהטמנה שוה בזה לשהיה דפסק המחבר לעיל ברנ"ג ס"א דאם שכח ושהה אפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו מותר לאכול. והנה דעת המ"א והט"ז והגר"א דהמחבר ס"ל דאפילו בשוגג אסור לאכול עד מו"ש ולכך סתם הדבר ומ"מ נראה דבמקום הצורך יש לסמוך על דעת הי"א הזה שהרבה אחרונים מצדדים כן ובפרט אם היה נתבשל כל צרכו דבלא"ה יש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה ע"כ אין להחמיר בזה לענין דיעבד בשוגג:

(יא) אבל כשמטמין וכו' - הטעם דעיקר מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:

(יב) שלא יהא רגיל - משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א דאין לנהוג כן בשארי מקומות:

(יג) אסור להטמין בשבת וכו' - ומ"מ בדיעבד שרי וכנ"ל בסק"ז:

(יד) לשום כלים וכו' - היינו אפילו בגדים שמעמידין את החום של הקדרה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכוין לזה:

(טו) או של שומשמין - אע"ג דלענין הטמנה בתוכן שוין הן מ"מ יש חילוק ביניהן דבשומשמין וה"ה בכל הדברים הנזכרים כאן דוקא להטמין לתוכן אסור אבל אם הטמין בדבר המותר כגון בקופה של צמר וכה"ג מותר להניח הקופה עליהן אבל על גפת של זיתים אסור להניח דחמימי טפי ומוסיפין הבל למעלה דרך הקופה להקדרה [גמרא]:

(טז) ותבן - בין אם הוא ארוך או נחתך לחתיכות דקות וזגין הוא פסולת של יקב יין:

(יז) ומוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים:

(יח) ששלשתן - חשיב לתבן וזגין כחדא:

(יט) לחין - דלחין יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין ומסתימת המחבר משמע דבין לחין מחמת עצמן ובין לחין מחמת ד"א שניהם אסורין אמנם כמה אחרונים הסכימו דדוקא לחין מחמת עצמן שהם מחממות יותר מלחין מחמת משקה שנפלו עליהן משיבשו:

(כ) כסות - וה"ה כרים וכסתות וגיזי צמר:

(כא) ופירות - כגון חטין וקטניות:

(כב) או שאר נוצות - ונקט מתחלה כנפי יונה והוא לשון התלמוד משום דהיה מצוי להם:

(כג) ונעורת - דק דק שנוערין מן הפשתן:

(כד) בסלעים - היינו אבנים קטנים שמוציאין מהם אש וקורין אותן אבני אש. ומה שכתב דלא שכיחא היינו דהא לא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדרה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. כתב רש"ל בתשובה אפר חם הוא דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אא"כ מעורב בגחלים והביאוהו הא"ר ותו"ש וש"א וה"ה בכל דבר שאינו מוסיף הבל אפי' הם חמים שרי:

(כה) ונתגלה משחשיכה - מש"כ ונתגלה לאו דוקא דהא אף לכתחלה מותר לגלות כמ"ש בסמוך אלא דקמ"ל דאף בכה"ג שנתגלה ממילא דוקא משחשיכה אבל אם נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו בשבת דהוי ליה כמטמין לכתחלה בשבת וכ"ש דאם גילהו בידים מבע"י אפילו ע"ד לכסותו משתחשך דאסור לכסותו בשבת:

(כו) אפילו וכו' בסדין - ר"ל דלא תימא דזה אינה חשובה הטמנה שאינו מועיל וא"כ כשמכסה עליו בגלופקרין בשבת הו"ל כמטמין לכתחלה קמ"ל דאף סדין מועיל עכ"פ במקצת:

(כז) גורם לה - עיין בביאור הלכה:

(כח) אם פינה וכו' - דלא אסרו אלא כשהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל כשפינהו לכלי אחר אף שעדיין היד סולדת בו מותר ואפילו אם חזר ועירה אותו אח"כ לכלי ראשון שהיה בו נמי שרי דתו לא מקרי כ"ר והו"ל כצונן דמותר להטמינו ואפילו בכלי ראשון אם נתקרר עד שאין היס"ד ג"כ נראה דשרי להטמינו אם הוא במקום הצורך:

(כט) לקדירה אחרת - ואין נ"מ אם נתכוין בפירוש כדי לקרר או בסתמא לאיזה סיבה:

(ל) בדבר שאינו וכו' - דבדבר המוסיף הבל אפילו צונן גמור אסור וכדלקמיה:

(לא) מותר להטמין וכו' - ואפילו אדם חשוב שרי:

(לב) דבר צונן - כגון מים או תבשיל תחת כרים וכסתות:

(לג) כל צרכה וכו' - ולא דמי לשהיה ע"ג כירה דלכו"ע מותר במבושל כ"צ וכבסימן רנ"ג דסתם הטמנה עיקרו הוא לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר התבשיל ולכך חיישינן בכל גווני לחיתוי [אם יטמין ברמץ וגזרו משום זה בכל דבר המוסיף הבל וכנ"ל] ואפילו אם מטמין לצורך הלילה לא חלקו חכמים בגזירתם משא"כ בשהיה דסתם שהיה הוא רק לצורך הלילה שהרי מניחה מגולה ולא יתקרר בזמן מועט ולא חיישינן לחיתוי בזה:

(לד) ואפילו מצטמק ורע לו - ובדיעבד מותר לכו"ע לכו"ע במצטמק ורע לו וכנ"ל בס"א:

(לה) ויש מקילין וכו' - קאי אהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום אבל להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו אסור לכו"ע [הגר"א ופמ"ג]:

(לו) לגמרי - ס"ל כיון שהוא חי אפילו אם היה מטמין ברמץ לא היה מתבשל ע"י החיתוי לצורך הלילה ועד למחר בלאו החיתוי יתבשל ולכך לא חיישינן:

(לז) קדירה ע"ג כירה - דהיינו שמעמידה ע"ג כירה מלמעלה על פיה ואין שולי הקדירה נוגעין בגחלים שלמטה [וה"ה בכה"ג אם עומדת ע"ג כסא של ברזל בתוך כירות שלנו] וגם תהיה הקדירה מבושל כל צרכה לפי דעת המחבר שם:

(לח) מחמת אש שתחתיהם - ואפילו אם מפזר אפר ע"ג הגחלים מ"מ מוסיף הבל הוא:

(לט) כל שהוא וכו' - דהיינו כעין שצייר המחבר בסמוך:

(מ) הילכך היכא וכו' - עתה חזר לפרש בקיצור מה שכתב בתחלת הסעיף אע"פ שמותר להשהות ומה שכתב לבסוף דבענין שאין הבגדים נוגעין מותר:

(מא) ואין שולי הקדירה וכו' - המחבר אזיל לשיטתו בסימן רנ"ג סוף ס"א אבל לדעת הרמ"א שם בהג"ה אפילו שולי הקדירה נוגעין בגחלים ג"כ שרי כיון שהקדירה מגולה למעלה ואין טמון בבגדים:

(מב) רחב - ה"ה כשנותן ע"פ הקדרה דף רחב בענין שהבגדים שמכסה מלמעלה לא יגעו בצדי הקדירה:

(מג) אין כאן הטמנה - והנה כ"ז כשיש אש בכירה אבל אם אין אש בכירה כלל י"א שאין לאסור להעמיד קדירה עליה ולכסותה בבגדים דאף שחום הכירה שתחתיה ג"כ גדול ומוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא ע"ג גפת וכדומה אסרו משום דראוי להטמין בתוכה וגזרו שמא יטמין ברמץ אבל הכא אין ראוי להטמין בתוך הקרקע של הכירה הלכך ליכא למיחש למידי וגם מטעם אחר י"ל דלא דמי לגפת דגפת מוסיף הבל בעצמו אבל כירה אין חומה אלא מחמת האש ובכל שעה מתקרר והולך ויש שחוששין בזה להחמיר אא"כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה ואח"כ מכסה אותה בבגדים כמ"ש בשו"ע ומ"מ אין למחות ביד הנוהגין להקל. ועפ"ז תדע דמה שנוהגין להעמיד קאווי או תבשיל בע"ש מבע"י על התנור מלמעלה ומכסין אותן בבגדים דאף שלא יפה הם עושין לדעת פוסקים המחמירין מפני שחום התנור מוסיף הבל אא"כ יניח איזה דף רחב על הקדירה מ"מ אין למחות בם דיש להם על מה שיסמוכו וכנ"ל. אמנם אם נותן חול ע"ג התנור אע"פ שאין מטמין כולו בתוכו רק ששולי הקדירה עומדים בחול ולמעלה מכוסה בבגדים ע"ג הקדירה בודאי אסור שחול הוא מהדברים המוסיפים הבל וגזרינן שמא יטמין בו כולו. ואם כופה כלי רחבה או שנותן עליה דף רחב ומכסה בבגדים מלמעלה מותר אף שמעמידו עד חציו בחול [ח"א בכלל כ']:

(מד) וכן מותר וכו' - פי' עד השתא מיירי לענין כירה ועתה בא לפרש דגם בתנור מותר ליתן קדרה מבע"י [ואף שאינו גרוף וקטום כיון שנותן בה חתיכה חיה לא חיישינן לחיתוי וה"ה אם היא מבושלת כ"צ דאל"ה אסור משום שהיה וכנ"ל ברנ"ג ס"א] דאף שהקדרה כולה נתונה בתוך התנור ומכסה את פי התנור ג"כ בבגדים ובודאי מוסיף הבל ע"י חום התנור אפ"ה אין שם הטמנה ע"ז ושרי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה:

(מה) והוא שלא תהא וכו' - דאם היו שוליה נוגעין בגחלים ס"ל להמחבר דמחמת זה גופא מקרי מטמין בדבר המוסיף הבל ואסור והרמ"א שם בהג"ה ס"ל דעי"ז לא חשיב הטמנה ע"ש:

(מו) וטחין פי התנור בטיט - הנה לענין הטמנה אין צריך כלל טיח בטיט גם להרמ"א אלא דבא לומר דבטיח שרי בכל ענין אפילו אין נותן בה חתיכה חיה של בשר וגם היא עדיין בתחלת בשול דבלא טיח היה אסור בזה להניח הקדרה בתנור שאינו גרוף וקטום משום חשש חיתוי ובטיח שרי. ודע דמבואר לעיל דדוקא בבשר כשהוא חי אין בו חשש חיתוי דע"י חיתוי לא יתבשל שיהא ראוי לאכול לצורך הלילה אבל פשטיד"א או מיני קטניות או מיני בצק ממהרין להתבשל ואף כשנותנן סמוך לחשיכה כשהן חיין יש בו חשש חיתוי משחשיכה כדי למהר בישולן לצורך סעודת הלילה וצריך שיהיה התנור טוח בטיט ובמקומות שלא נהגו לטוח התנור בטיט אסור ליתן מינים אלו בתנור סמוך לחשיכה אם לא ניתן בהן חתיכת בשר חי אא"כ יש שהות שיתבשל עכ"פ מבע"י כמאכל בן דרוסאי או שיכסה הגחלים באפר כמ"ש סימן רנ"ג:

(מז) שרי לכו"ע - ואעפ"כ י"א דצריך ליזהר שלא יטמין הקדרה בתנור בתוך הגחלים מכל צד דקרוי הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגחלים גופא ויש מקילין גם בזה דהא טוח בטיט ולא אתי לחיתויי וכן משמע באור זרוע וטוב להחמיר לכתחלה וגם מטעם אחר פן ישארו הגחלים לוחשות עד למחר ולא יוכל להסיר הקדירה משם וכדלעיל ברנ"ג ס"א בהג"ה ועכ"פ במקום שלא נהגו להטיח הסתימה בטיט בודאי אסור להטמין הקדרה בתוך הגחלים אפילו אם הקדרה כבר מבושל כל צרכה:

(מח) ומצוה להטמין לשבת - אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן:

(מט) וכל מי וכו' - ובימינו בעו"ה מצוי קלקול גדול ע"י אלו שפורשין עצמם בשאט נפש ממצות אכילת חמין בשבת שבאין לבסוף עי"ז לידי איסור שמצווין לא"י שיחמו עבורן חמין בשבת וכמה פעמים יבואו עי"ז גם לידי איסור דאורייתא של שלשה אבות מלאכות והן בישול והבערה וכיבוי שמעמידין את הכלי עם עלי הטיי"א על המוליאר [ובלשוננו סאמאווא"ר] בשעה שהגחלים בוערות הרי בשול ובכל פעם כשנוטל את הכלי מעליו ומחזירו אח"כ הוא עובר על מבעיר ומכבה דבשעה שהכלי עומד עליו מתכבה האש במקצת ובהסירו מתבערים הגחלים והעושה כן במזיד הוא פסול לעדות ולשבועה מן התורה ומכרית את נפשו מארץ החיים כי היא עבירה שחייבין עליה כרת וסקילה וכל בעל נפש לא יסור ממנהג ישראל להטמין חמין על שבת ולקיים מצות עונג שבת כאשר נהגו אבותינו מעולם ושומר מצוה וכו'. וזה לשון בעל המאור בפרק כירה כל מי שאינו אוכל חמין וכו' וצריך להזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ע"ש עוד:

(א) דבר קר - ואפילו הוא דבר חי ויתבשל עתה ע"י חום הקדירה שתחתיה ג"כ שרי כיון שמניח מבע"י:

(ב) שאין זה כטומן וכו' - ר"ל אפילו כסה אז הכלי והקדרה בבגדים ובודאי ניתוסף חום על הדבר קר ע"י הקדרה אפ"ה שרי דלא חשיב הקדרה כגפת ודומה לה המוסיפין הבל דהתם הוא מוסיף הבל מחמת עצמו אבל הקדרה אין לה הבל מעצמה ואדרבה כל שעה חומה מתמעט והולך ולהכי שרי ודוקא להניח הדבר קר מבע"י אבל להניחו בשבת על הקדרה תחת הכיסוי בגדים שעליה שיתחמם אסור ואפילו אין החום כ"כ שיוכל לבוא ליד סולדת בו דבשבת לא התירו להטמין את הצונן אלא כדי שתפיג צינתו אבל בזה שמוליד חום ע"י הטמנה אסור ואם אין הקדרה מכוסה בבגדים אין איסור להניח עליו הדבר קר אלא כשיוכל לבוא לידי יד סולדת בו וכדלקמן בסימן שי"ח ס"ו. כתבו האחרונים שאסור ליקח כלי ובתוכו משקה צונן ולתחוב אותו בשבת לכלי מלא מים חמין שיתחמם בתוכו אפילו לא יוכל לבוא לידי יד סולדת בו שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון בתוכו אבל אם חם כ"כ שיוכל לבוא לידי יד סולדת בו אז אפילו אינה טמונה כולה בתוכו שמגולה למעלה וגם אין כונתו רק להפיג הצינה בלבד אפ"ה אסור פן ישכח עד שיהיה היד סולדת בו ויתחייב משום מבשל וכדלקמן בסי' שי"ח סי"ד:

(א) מוכין - פי' יבשים כמ"ש סימן רנ"ז ס"ג:

(ב) דרך מקרה - לאפוקי אם רגיל להטמין בהן נסתלק מהן שם מוקצה אף שלא יחדן בפירוש ודעת הב"ח דאפילו בשני פעמים סגי לזה:

(ג) אסור לטלטלם - דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה:

(ד) שמקצתן מגולה - כדי שיהיה לו מקום פנוי לאחוז הכסוי כדי שלא יצטרך לטלטל המוכין להדיא:

(ה) ואם יחדן לכך - פי' שיחדן מע"ש להטמנה לעולם ואפילו היה היחוד רק במחשבה בעלמא לא בפה:

(ו) אבל אם טמן וכו' - אף דסתם גיזי צמר מוקצה הוא לטויה לאריגה מ"מ אין חשובין כ"כ כמו מוכין וכיון שטמן בהן כמאן דיחדן להכי דמי:

(ז) לסחורה - דכיון שהם עומדים אצלו לסחורה מסתמא עתיד להחזירן אח"כ ג"כ לאוצר וע"כ אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה אם לא שיחדן להטמנה מע"ש:

(ח) שנוטל כסוי וכו' - וכגון שמקצתה מגולה וכנ"ל גבי מוכין ואם אינה מגולה כלל יכול לתחוב בכוש ולנער את הכיסוי וכדלקמן בסימן שי"א ס"ט:

(ט) דלא נעשית בסיס - דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממה:

(י) לכך לעולם - היינו שייחדם מע"ש להטמין בהם תמיד דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן משום מוקצה וכן עצים העומדים להסקה יזהר מלסתום בהן פי התנור בע"ש דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן בשבת משום מוקצה:

(יא) ומשליכן - היינו דלאחר שנשתמש בהן הדרך להשליכן לחוץ שאין עליהם שם כלי ואינם חשובין וע"כ הם בכלל מוקצה דאדם מקצה דעתו מהם והאבנים או לבנים המונחים ע"ג הכירה תמיד שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש:

(יב) שאסור לטלטל - היינו אותם שהוקצו לסחורה וכנ"ל בס"א:

(יג) יכול להחזירה - דחזרה מותר בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלעיל ברנ"ז ס"ד:

(יד) ואם נתקלקלה - שנפלו הגיזין שמכאן ומכאן למקום מושב הקדרה ולכך לא יחזירנה לפי שמזיז את הגיזין שהוא מוקצה:

(טו) בדבר שאינו ניטל - שנתן דבר מוקצה סביב הקדרה ואם טמן בדבר הניטל וכיסה פיה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדרה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סוף ס"א ואח"כ מנער את הקדרה והדבר שאינו ניטל נופל מאליו:

(טז) להטמין באבנים - היינו אפילו אם יחדן לכך מכבר דלית בהן משום מוקצה:

(יז) משום דהוי וכו' - היינו דסידור האבנים דהוי כמו דופן הוי בכלל בנין עראי ואסור מדרבנן ביו"ט:

(יח) ויש מתירים - ס"ל דמשום כבוד שבת לא גזרו ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור לכו"ע ועיין בא"ר שכתב שהמנהג כהיש מתירים וכ"כ הגר"ז:

(יט) מותר לסתור וכו' - שאין זה בכלל סתירת בנין אפילו מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל:

(כ) ולחזור ולסתמו - הוא ענין בפ"ע וקמ"ל דלא צריך למיחש שמא יש בפנים גחלים לוחשות וכשיסתמנו יגרום שיכבו:

(כא) מותר ע"י א"י - אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הגחלים ואע"פ שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף סימן רנ"ג. ואם אינו סותמו לגמרי אפילו ע"י ישראל שרי דאינו מכבה [אגור ומהרי"ל] וכתב המ"א דדוקא כשמניחו הרבה פתוח אבל אם מניחו רק מעט פתוח יש לאסור משום מבעיר דטבע הרוח להיות מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מאלו היה פתוח לגמרי. כתב הא"ר דבמקום הדחק מותר הישראל לסתום התנור אפילו ביש גחלים לוחשות כי יש לסמוך על דעת תרומת הדשן שמיקל וס"ל דלא הוי פסיק רישא שיכבו הגחלים ע"י הסתימה ואם אש בוער בתוכו אף לתה"ד אסור דהסתימה גורם לאש שיכבה מהר. ודע דכ"ז לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים:

(כב) ויש מחמירין - טעמם דאולי כיון שטוח בטיט יש בזה קצת משום סתירת בנין בנין ולכך יש להחמיר היכא דאפשר:

(כג) דיש לספק - היינו אפילו אם אינו יודע שכן הוא יש לו לחוש לזה מסתמא [מחה"ש]:

(כד) אסור לסתום התנור וכו' - דע"י סתימת פיו ואפילו בלא טיחה בטיט מוסיף חום ומתבשל במהרה ואסור אפילו אם התנור גרוף וקטום מן הגחלים. ואם התנור אינו גרוף וקטום מן הגחלים אסור לישראל לסתמו אף אם הקדרות כבר מבושלות כ"צ מבעוד יום דבלילה מסתמא עדיין לא נתאכלו הגחלים ולוחשות הן ויש חשש כיבוי ע"י הסתימה:

(כה) דגורם בישול - ואפילו בדיעבד אסור התבשיל כדין מבשל בשבת עיין לקמן בסימן שי"ח ס"א והוא שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי [רמ"א סימן ק"ב ע"ש] דבהגיע אין לאסור בזה בדיעבד:

(כו) ואפילו ע"י א"י אסור - הסתימה ואפילו בלא מירוח בטיט דהוא מקרב הבישול ממש עי"ז וכ"ש דאסור לומר למרח הסתימה בטיט דיש בזה משום מלאכת ממרח ואסור אפילו היה סתום התנור מקודם. ולענין דיעבד אם סתם הא"י התנור אין לאסור התבשיל דלא אהני מעשיו כ"כ דבלא"ה היה מתבשל לבסוף. כתבו האחרונים דאפילו בקיץ שרגילין לצאת מבהכ"נ בעוד יום גדול [שעדיין לא חשכה ולא הגיע זמן בה"ש] ואין איסורו לישראל רק מדרבנן מפני שקיבל עליו שבת אפ"ה יש ליזהר מלומר אז לא"י לסתום התנור דיבוא לומר לו גם בחורף שיוצאים מבהכ"נ סמוך לחשיכה ועד שיטול ידיו ויקדש ויאמר לא"י אודות התנור יהיה לילה ממש. בו יבואר כל עקרי הענינים של שהיה והטמנה בקיצור ממ"א ותוספת שבת ושארי אחרונים כללא דמילתא בזמן הזה שאנו מניחים הקדרות בתוך התנור מגולות ואין אנו עושין שום הטמנה סביב דופנותיהן א"כ אין להן רק דין שהיה ולא הטמנה בדבר המוסיף הבל ואף אם העמידה על הגחלים כיון שמגולה למעלה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א סוף סימן רנ"ג ס"א בהג"ה ולפיכך אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום [היינו כחצי בישולו וי"א שליש בישול] מותר להשהותן אע"פ שאין התנור גרוף ולא קטום ובשר אם נותנו חי בקדירה סמוך לחשיכה ממש [דהיינו קודם שקיעת החמה] הרי זה ג"כ מותר אבל צלי ומיני בצק ומיני קטניות ופשטיד"א לא מהני חי וצריך שיתבשל כמאב"ד קודם שבת אך אם נותן בהם חתיכת בשר חי סמוך לחשיכה אפילו הם בתחלת בישולם ג"כ מותר ובתנור טוח בטיט הכל שרי. ואם יודע שיש בו גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י א"י ולא ע"י ישראל דמבעיר האש ע"י פתיחתו והוי פסיק רישא ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדרה כ"א א"י ואם הקדרה עומדת על הגחלים שרי ע"י ישראל אם א"א בענין אחר אך שיזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים. וה"ה בליל שבת כשלוקח הקדרה מן התנור ג"כ צריך ליזהר בכל זה וע"כ נזהרים סמוך לחשיכה כשמשהין הקדרה המבושלת לליל שבת בתנור לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיהיה אח"כ יכול להסירו משם בלי שום חשש. ומותר להניח בשבת תבשיל חם שנתבשל כל צרכו סמוך לתנור על הלבזבז שלו אפילו הוסק התנור ואינו גרוף וקטום דסמיכה לא אסרו בזה ועל התנור נהגו העולם היתר אם לא הוסק עדיין אבל אם הוסק ויש אש בתוכו לא ואם נתן לבנה או ד"א על התנור להפסק ואח"כ נותן הקדרה עליה שרי. וכ"ז בתבשיל חם קצת אבל בתבשיל קר לגמרי אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך כ"א ע"י א"י קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפילו ע"י א"י אסור דיש בזה חשש בישול. ולצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך קטן שאין לו מה לאכול מותר לחמם ע"י א"י אפילו בתוך התנור. ודבר שאין בו רוטב אפילו קר כחם דמי דבדבר יבש שנצטנן קי"ל דאין בישול אחר בישול. ופירות חיין אף שנאכלים כך וכן מיני משקין דינם כתבשיל שיש בו רוטב ונצטנן לגמרי דשייך בהם בישול. וליתן דבר מה על הקדרה הקבוע בתנור דינו כמו על התנור ובתוך הקאכלי"ן. ולתת לתוך המים שבקדרה ההיא קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדרה ההיא בשבת אפילו קודם שהוסק אך אם נתנם הא"י קודם שהוסק שרי ליהנות מהם. גם בע"ש סמוך לחשיכה אסור לישראל ליתן שם מים לתוך הקדירה ההיא כשהוסק אז אא"כ שיוכלו להתחמם כחצי חומם מבע"י ובשעת הדחק ששכח ליתן מקודם וירא שמא תבקע הקדרה מהחום אפשר שיש להקל אך שיזהר ליתנן עכ"פ קודם שקיעת החמה וכמו שכתבתי בסוף סימן רנ"ד ע"ש. אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות אם הוא תחלת הטמנה אבל חזרה מותר. וכ"ז דוקא אם הוא באותה קדרה שנתבשל בה אבל אם פינה לקדרה אחרת מותר לכרוך הקדירה ההיא:

(א) מצוה וכו' - מפני כבוד השבת ומ"מ אין זה חובה גמורה והמקיימה מקבל עליה שכר ושאינו מקיימה אינו נענש עליה. ומאד יש ליזהר שלא יבוא ע"י מצות הרחיצה לחשש חילול שבת ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בימי החורף כשהימים קצרים שיושבין כמעט עד שחשיכה ואף אם גמר את עצם הרחיצה בהיתר ג"כ מזדמן איסור לידו שפעמים הוא סורק את ראשו בסוף שהיא מלאכה דאורייתא בשבת. גם מצוי שאחר גמר כל הפעולות סוחט האלונטית מהמים שנבלע בו והוא בכלל מכבס וכמו שיבואר לקמן בסימן ש"ב. וראוי לכל מי שנגע יראת השם בלבו למנוע את העם מזה וזכות הרבים יהיה תלוי בו וגם כדי שלא יתפש ח"ו בעונם וכידוע מאמר חז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי עירו:

(ב) לרחוץ - וגם על הנשים שייך מצות רחיצה ובימי החורף שהימים קצרים ואין להם פנאי יקיימו מצות הרחיצה בפניהם וידיהם ואף לאנשים די בזה כשאין להם פנאי ועיין בא"ר:

(ג) כל גופו - היינו בחמין:

(ד) ורגליו - וכעת אין נוהגין ליזהר בזה ואפשר דדוקא במדינותיהם שהיו רגילין לילך יחף ודרכו לרחוץ במים מפני האבק והעפר משא"כ במדינותינו וכעין זה כתב הפמ"ג לעיל בסימן ד' באשל אברהם סק"א עי"ש:

(ה) בע"ש - וה"ה בכל זה בעיו"ט אבל ביום ה' לא הוי יקריה דשבת אא"כ אי אפשר לו לרחוץ בע"ש אז כל כמה דמקרב לשבת טפי מעלי וכן לענין להסתפר:

(ו) בע"ש - וביום ה' מקפידין שלא ליטלן מפני שהצפרנים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגלוחן וא"כ אין זה תיקון כבוד שבת שחוזר לצאת. יש שכתבו שלא לקוץ צפרני הידים ורגלים ביום אחד ואין לקוץ אלא בע"ש או בעיו"ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' [מ"א]. איתא בגמרא השורף צפרנים חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולכן בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים מותר לזרוק. גם איתא שם בגמרא דאין בכחן להזיק רק בדוכתא דנפילי אבל אי כניש להו בתר הכי ושדי להו לאבראי לית לן בה וכתב בפרישה סימן רמ"א מכאן דאם חתך בביתו במקום דשכיחי נשי ונפל מידו קצת צפרניו יכבד אותו המקום ויזיזם ממקומם ושוב לית לן בה והא"ר כתב דאפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום. ויש ליטול הידים אחר גילוח הצפרנים וכדלעיל בסימן ד':

(ז) לגלחן - בתער או במספרים והטעם כדי שלא יכנוס לשבת כשהוא מנוול. יש מקומות שאין מגלחין ואין נוטלין צפורנים בר"ח אפילו חל ביום עש"ק כי כן צוה ר"י חסיד:

(ח) לא יטול וכו' - בתשב"ץ כתוב שמהר"ם לא דקדק בזה וכ"כ על האר"י מ"מ יש ליזהר לכתחילה [מ"א]:

(ט) סמוך לחשיכה - היינו קודם בין השמשות בעוד ודאי יום ושיהיה בו עוד שהות להוסיף מחול על הקודש והטעם שמאחר מלישאל עד עתה כדי שלא יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:

(י) בלשון רכה - כי היכי דליקבלו מניה ולעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שמתוך היראה הם מחללין שבת ומאכילין לאדם דבר האסור לו ובאין לידי כמה עבירות:

(יא) עשרתם וכו' - דכל הני אין יכול לעשותם אח"כ בשבת לכך יזרז אודותם בע"ש:

(יב) ערבתם - ובמקומות שאין דרך להניח עירובי חצרות כ"א מע"פ לע"פ וגם עירובי תחומין אין דרכו להניח אין צריך לומר זה:

(יג) הפרשתם חלה - וכעת אין נוהגין לישאל זה ועיין בתשובות כנסת יחזקאל סי' ק"ג שכתב טעם לזה אך בע"פ בודאי צריך לישאל ואם חל בשבת צריך לישאל בע"ש ע"ש:

(יד) הדליקו וכו' - בפת"ח תחת הה"א בלשון צווי דאין שייך שאלה דהא רואה שלא הודלק [רש"י] וה"ה שיזהירם שיפסקו מלעשות מלאכה ואם הוא אז בבה"מ או במקום אחר צריך לשלוח אחר שיזהירם לזה:

(א) בין השמשות - ואם נסתפק אם הגיע הזמן לבה"ש ג"כ אסור:

(ב) אחר שקיעת החמה - היינו אחר סוף שקיעה דלדעת התוספות והשו"ע נמשך מתחילת השקיעה עד סופה יותר משלשה מילין וכדלקמן בס"ב ואח"כ מתחיל הזמן דבין השמשות ועיין לקמן במ"ב סק"כ:

(ג) אין מעשרין - אפילו במעשר פירות דהוי דרבנן:

(ד) את הודאי - דה"ל כמתקן וה"ה שאסור להפריש חלה אף בחו"ל. וחמור חלת חו"ל יותר ממעשר דלענין מעשר אם אין לו מה יאכל בשבת תו הוי לצורך מצוה וקי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכמו שפסק לקמיה ולענין חלה יש להחמיר בכל גווני שהרי חלת חו"ל יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר שבת ולהפריש מן המשויר ולכן כשחל שבת בע"פ ולא הפריש חלה מהמצה בע"ש מבעוד יום מותר להפריש אף בע"ש בין השמשות דא"א לאכול ולשייר חתיכה מכל מצה. וה"ה אם לא הפריש חלה מבעוד יום מהלחם חמץ שיאכל בבוקר בשבת:

(ה) ואין מטבילין וכו' - המחבר העתיק לשון המשנה [שבת ל"ד] אף שאין נוהג עתה דהמשנה איירי לענין להטביל כלים מטומאתן משום דנ"מ מזה לדידן לענין טבילת כלים חדשים הנקחין מן הא"י לדעת האוסרים להטבילן בשבת כדלקמן בסימן שכ"ג ס"ז דאסור נמי לדידהו להטבילן בין השמשות והטעם משום דנראה כמתקן את הכלי דע"י הטבילה מותר להשתמש בה אך אם הוא צריך לשבת ואין לו אחר יכול לטבול בין השמשות ולברך כדין:

(ו) ואין מדליקין - בזה אסור אפילו לצורך מצוה שיתבטל עי"ז מסעודת שבת וכה"ג דספיקא דאורייתא הוא. ואפילו בדיעבד אם הדליק או שעשה שאר איזה מלאכה בין השמשות אסור ליהנות ממנה כמו אם היה עושה אותה בשבת גופא דאסור אפילו אם עשה אותה בשוגג וכמבואר בסימן שי"ח [פמ"ג ועיין בבה"ל]:

(ז) ואין מערבין ע"ת - דבגמרא יש סמך לע"ת מקרא וע"כ חמיר דאפילו לדבר מצוה אסור כ"כ העו"ש ובלבוש מיקל לדבר מצוה [ושתי דעות האלו נמצאים בספר מאירי ע"ש שכותב דלדעה המתרת יהיה איירי הגמרא דאוסר לערב דוקא בדבר הרשות ובמערב ברגליו דבעלמא מותר אפילו לדבר הרשות [עיין בסימן תט"ו סק"ב במ"א] דבפת הא קי"ל דאפילו מבעוד יום אין מערבין אלא לדבר מצוה [וכמ"ש בסימן תט"ו ס"א] עכ"ל המאירי]:

(ח) וע"ל סי' תט"ו - ר"ל דמבואר שם דבדיעבד עירובו עירוב וע"ש במ"א:

(ט) את הדמאי - דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולא מקרי תיקון:

(י) וטומנין - בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש:

(יא) ומערבין - ויכול ג"כ לברך ועיין בס"ד ובמה שכתבנו שם. ומ"מ לכתחלה יזהר שלא יאחר הע"ח עד בין השמשות [מ"א בסימן ר"ס סק"ג ע"ש]:

(יב) סימן שצ"ג - היינו דשיתופי מבואות יש לו דין עירובי חצירות ועוד פרטי דינים ע"ש:

(יג) לומר לא"י - דאמירה לא"י הוא בכלל שבות ולא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה וכדלקמן בסימן שמ"ב ע"ש:

(יד) בין השמשות - המחבר אזיל לשיטתו דסבירא ליה לקמן בסימן ש"ז ס"ה דבשבת גופא אסור ע"י א"י במלאכה דאוריית' אפי' אם הוא לצורך שבת וע' לקמן בסימן רע"ו ס"ב בהגה"ה:

(טו) לצורך מצוה - אף שאיננה בשביל שבת וכדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש ובמ"ב:

(טז) ונחפז עליה - כתב רש"ל היינו כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:

(יז) שעה או ב' - דוקא שעה או ב' אבל חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דבכל מקומות ישראל קבלו עליהן השבת חמירא טפי ואסור אפילו לומר לא"י שיעשה מלאכה מיהו לצורך מצוה שרי. ואפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בס"ד דאחר קבלת שבת אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה מ"מ לענין אמירה לא"י לא מחמרינן טפי מבין השמשות:

(יח) לומר לא"י להדליק - אפילו שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהן שבת ועושין בעצמן מלאכה די לנו במה שע"י הקבלה נשבות בעצמנו ממלאכה. ודע דבעניננו איירינן שהצבור שבעירו קבלו עליהן השבת וחל קדושת שבת בע"כ אפילו אם אחד לא ירצה לקבל וע"כ כתב לומר לא"י וכו' ומטעם הנ"ל אבל ביחיד שקבל עליו השבת מותר אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג סי"ז ע"ש הטעם במ"ב:

(יט) שצריך להוסיף - בין בכניסתו ובין ביציאתו וכדאיתא לקמן בסימן רצ"ג ס"ב עי"ש. ואין על הזמן הזה לא לאו ולא כרת כ"א מ"ע מה"ת וילפינן [בגמרא ר"ה ט'] מדכתיב ביוה"כ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בט' מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב ומדכתיב תשבתו שבתכם ילפינן דכל מקום שנאמר שבות כמו שבת ויו"ט גם כן צריך להוסיף ולשבות ממלאכה. וזמן תוספת הוא ע"כ קודם בין השמשות דבבה"ש הוא ספק שמא הוא לילה וחייב עליה אשם תלוי ולא צריך קרא לאוסופי:

(כ) מתחלת השקיעה - הוא דעת ר"ת וסייעתו דס"ל דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה שאז מתחיל להשקע האור לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה ונמצא שלדעתו מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו בסמוך דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה:

(כא) רצה לעשותו וכו' - היינו ע"י דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם מהני לזה קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם. וע"ל ברס"ג ס"י בהג"ה דמנהגנו שהאשה המדלקת נרות לשבת היא מקבלת שבת בהדלקה זו:

(כב) איזה זמן - ולא סגי בהוספה כ"ש אלא שצריך קצת יותר. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה ועיין בבה"ל:

(כג) ג' רבעי מיל - והוא לערך רבע שעה. והנה השו"ע הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים והוא לילה מה"ת לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה מעינינו ואפילו מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם קודם שתשקע החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין להמתין עד הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ"ע השעור דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע"כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג' כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב ובה"ל:

(כד) קודם הלילה - לילה נקרא מה"ת לכל דבר משיראו ג' כוכבים ועיין בבה"ל:

(כה) הרשות בידו - ונאסר בעשיית מלאכה אבל אם קיבל עליו השבת קודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום ופלג המנחה נקרא שעה ורביע קודם הערב ועיין לעיל בסימן רל"ג דהוא שעות זמניות דהיינו בין שהיום ארוך או קצר מתחלק לי"ב חלקים וחלק ורביע קודם הערב הוא פלג המנחה. גם כתבנו שם דיש דעות בין הפוסקים אם שעה ורביע הזו הוא קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים ע"כ לעניננו בדיעבד אם קבל על עצמו לשם תוספת שבת עד שעה ורביע שקודם השקיעה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה:

(כו) בראש האילנות - או בראשי הגגות הגבוהים:

(כז) יום המעונן וכו' - וה"ה כשיש לו מורה שעות שהולך בטוב ויודע עי"ז אימתי הוא זמן השקיעה יכול לסמוך עליו [ברכי יוסף בסימן של"א]:

(כח) עניית ברכו - משום דהוא התחלת תפלת ערבית של שבת לכך הכל פורשין אז ממלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג ס"י דהוא כמי שקבל עליו קדושת שבת בפירוש ואסור אז בכל הסייגים והגדרים שגדרו חז"ל לשבת כגון לכנוס למרחץ להזיע בעלמא וכ"ש ברחיצה בחמין וכה"ג בכל השבותין ובא המחבר להשמיענו דאפילו אותן דברים שהתירו בבין השמשות כגון עירובי חצרות והטמנה דהוא בודאי לצורך שבת וה"ה כל שבות שהוא לצורך מצוה אפ"ה אסור כאן והטעם דכיון דקבל עליו שבת בפירוש אף שהוא זמן הרבה קודם ביה"ש חמור מביה"ש בלי קבלה [ולפ"ז לא יצוייר ההיתירא דבין השמשות הנ"ל לענין ע"ח והטמנה וכה"ג רק אם הוא במקום שאין שם צבור דאל"ה בודאי רוב הצבור קבלו כבר שבת בבין השמשות והמיעוט נמשכין אחריהן בע"כ וכמ"ש בסימן רס"ג סי"ב וי"ג ע"ש] ועיין בביאור הלכה בשם הרבה אחרונים שכתבו דדוקא ע"י ברכו שהוא קבלת שבת של ציבור אבל אם יחיד קבל עליו שבת מבעוד יום לא חמיר מבין השמשות וכן משמע ממ"א סק"ז:

(כט) שעדיין יום הוא - ר"ל אפילו הוא זמן הרבה קודם בין השמשות כל שהוא אחר פלג המנחה:

(ל) אין מערבין - אפילו לדבר מצוה:

(לא) כעניית ברכו - דמסתמא כיון שמזכיר שבת הוי כקבלה. וכתב המ"א ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וגו' ואפ"ה עושין כל המלאכות עד ברכו [והיינו כשהזמן הוא קודם בין השמשות] והטעם משום דמעיקרא הכי קבלו עלייהו ואין מתכוונים בזה לקבלה. וכ"ז בזמן המג"א אבל במקומותינו המנהג כהיום מיד שאומרים מזמור שיר מקבלין הצבור שבת עלייהו ואסור בכל המלאכות אפילו עדיין היום גדול [פמ"ג ודה"ח] וכתב בספר דרך חכמה דה"ה במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש ועיין בתו"ש:

(א) שלחנו - מע"ש ללילי שבת:

(ב) המטות - שיושבין עליהן וטוב שתהיה מוצעת גם המטה שישן עליה:

(ג) ערוך וכו' - שזהו כבוד שבת ואחז"ל שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבהכ"נ לביתו אחד טוב ואחד רע כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת הבא ומלאך רע עונה אמן בע"כ וא"ל הוא להיפך חו"ש טוב לפנות קורי עכביש מהבית מבע"י לנקות את הבית לכבוד שבת וטוב ליזהר בסעודת הלילה שלא לזרוק דבר בבית חוץ לשלחן אם אין דרכו לכבד את הבית בדבר המותר [עסי' של"ז] אחר סעודה זו כדי שלא ינוול את הבית וכן בסעודת שחרית אם אינו מכבדו אח"כ:

(ד) כל וכו' עד לאחר הבדלה - יש נוהגין להיות ב' מפות על השלחן מלבד העליונה שעל הלחם משום שכשמנערין המפה נמצא השלחן מגולה:

(ה) ישתדל וכו' - דכתיב וכבדתו ודרשו חז"ל שלא יהא מלבושיך של שבת כמלבושיך של חול וטוב שלא ילבש בשבת מכל מה שלבש בחול אפילו חלוק. ואם אפשר לו טוב שיהיה לו גם טלית אחר לשבת:

(ו) נאים - כפי יכלתו ואפילו אם הוא בדרך לבדו ובבית א"י ג"כ ילבוש בגדי שבת כי אין המלבושים לכבוד הרואים כי אם לכבוד השבת [ח"א]. כתב בס"ח אל יקח אדם ילד בשבת עד שישים תחלה כר בחיקו כדי שלא יטנף בגדיו:

(ז) היושבים בביתם - היינו שאינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה:

(ח) ילבש וכו' - וילך בהם עד מו"ש אחר הבדלה:

(ט) וישמח בביאת שבת - וכל המרבה לכבדו הן בגופו הן בבגדיו הן באכילה ושתיה הרי זה משובח ועיין בסימן רמ"ב. בזהר ומקובלים הזהירו מאד שלא יהיה שום מחלוקת בשבת חו"ש ובפרט בין איש לאשתו וכן מוכח בגיטין [דף נ"ב ע"א] גבי הנהו בי תרי דהוו מינצו בהדי הדדי עי"ש [תו"ש]:

(י) כיוצא וכו' - בקצת מקומות נוהגין לצאת מבהכ"נ לעזרה ואומרים בואו ונצא וכו' [כנה"ג] ואנו נוהגין שמהפכין פניהם לצד מערב כשאומרים בואי בשלום וכו' ונוהגין לעמוד אז ולעשות דוגמא כמו שמקבל פני אדם גדול נהגו שלא לקבל את השבת ביוה"כ שחל בשבת רק שאומרים מזמור שיר ליום השבת קודם ברכו ואפילו הנוהגין בשאר יו"ט כשחל בשבת לומר עוד איזה מזמורים בשביל שבת:

(יא) מיד אחר וכו' - וגם הנשים נוהגות קודם הדלקת הנרות לרחוץ את עצמן וללבוש בגדי שבת ואשרי להם אמנם בימים הקצרים שמתאחרים לישב בחנות ואח"כ רוחצות ולובשות ובין כך יבואו חו"ש לספק חילול שבת לכן טוב להזהיר להם שיקדימו לבוא לרחוץ וללבוש וכשמתאחרת מצוה יותר שתדליק כך במלבושי חול מלבוא חו"ש לספק חילול שבת ואם הבעל רואה שמתאחרת מצוה גדולה שהוא ידליק הנרות ולא ישגיח בקטטת אשתו ומצוה גדולה יותר לישב בחשך מלחלל שבת חו"ש [ח"א]:

(יב) סמוך לערב - היינו כשהוא רוחץ עצמו מעט בביתו וכמו שמובא בגמרא [שבת כ"ה ע"ב] לענין ר' יהודא בר' אלעאי ע"ש אבל כשהוא הולך לבית המרחץ בודאי מהנכון להקדים עצמו כדי שלא יבוא לחילול שבת ובפרט בימי החורף כשהימים קצרים ועיין לעיל בסימן ר"ס סק"א במ"ב מה שכתבנו שם:

(א) יהא זהיר וכו' - הנה עיקר הדלקת הנר הוא חובה משום מצות עונג שבת ומחמת הידור מצוה יראה לעשותו יפה ועיין לקמן סי' רס"ד ס"ו:

(ב) יפה - ואיתא בש"ס דזוכה עבור זה לבנים תלמידי חכמים דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ע"י נר מצוה דשבת בא אור דתורה ולכך ראוי שתתפלל האשה אחר שתגמור ההדלקה והברכה שיתן לה הקב"ה בנים זכרים מאירים בתורה והדלקת הנר צריך להיות בכל החדרים שהולך שם בשבת עכ"פ נר אחד אף שאינו אוכל שם כדי שלא יכשל בעץ או באבן מיהו הברכה תברך על הנר שבמקום אכילה:

(ג) לעשות - ואם מעותיו מצומצמין נראה שטוב יותר שיקנה אחד יפה ולא שנים גרועין:

(ד) שתי פתילות - היינו כשהוא דולק שמן בנר ואם הדלקתו הוא בנרות עושה שני נרות. ומותר להדליק מנר לנר בין אם מדליק שנים או יותר ואין בזה משום בזוי מצוה דכולן של מצוה הם אבל אסור להדליק קיסם או נר של חול מנר של שבת משום בזוי מצוה. ונהגו להחמיר בזה אפילו אם כונתו כדי להדליק בו נר אחר של שבת ועיין בבה"ל:

(ה) אחד וכו' - ויש שמכוונין לעשות נר של שעוה משני נרות קלועים ביחד זכר למה שאמרו חז"ל דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו ומנהג הגון הוא אבל אותן האנשים שמדבקין אותן בשעת הדלקה סמוכין זה לזה שלא כדין עושין כי לבסוף מתחממות זו מזו ונוטף השעוה עי"ז וגם נכפלות ונופלות. אסור להדליק נרות של שבת משעוה הבאה מבית תפלתם של א"י אפילו באופן שמותר להדיוט כגון שבטלו הא"י אפ"ה אסור למצוה משום דמאיס [מלעיל סימן קנ"ד סי"א] ועיין בפמ"ג שכתב דאם אין לו נר אחר כ"א זה דשרי ומ"מ לא יברך על זה ועיין לעיל סימן קנ"ד סי"א ובמש"כ שם:

(ו) להוסיף - ויש נוהגין להדליק ז' נרות כנגד ז' ימי השבוע ויש עשרה כנגד עשרת הדברות ואין צריכין להיות כולן על השלחן:

(ז) ג' נרות - מיירי בשהיתה רגילה בשנים ואם היתה רגילה מתחלה בשלשה צריכה להדליק כל ימיה ד' ואם שכחה כמה פעמים צריכה להוסיף בכל פעם עוד נר אחד יותר והכל משום קנס כדי שתהא זהירה בכבוד שבת וע"כ אם נאנסה ולא הדליקה כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בזה א"צ להוסיף. כתב הא"ר דבאשה עניה יש להקל בששכחה שתוסיף כל ימיה מעט שמן בנר ואם היא מדלקת נרות תדליק תמיד נר אחד מעט יותר ארוך מבתחלה:

(ח) דבר המכוון - ר"ל ששתי נרות הוא מכוון כנגד זכור ושמור וכנ"ל:

(ט) אין לו וכו' - אין הכונה דאין לו כלל מה יאכל דבזה מוטב שיחזור על הפתחים כדי לקנות לחם לשבת דיקיים בזה מצות קידוש וגם עיקר סעודת שבת אלא הכונה שאין לו לאכול משל עצמו שהוא מתפרנס מקופת הצדקה אפ"ה צריך להשתדל להשיג ג"כ נר לשבת. ומי שיש לו מעות מצומצמין מצות לחם לסעודת שבת קודם לכל ונר לשבת קודם ליקח משאר מאכלים דאף דשאר מאכלים ובשר הוא ג"כ בכלל עונג שבת מ"מ נר עדיף יותר משום שלום בית וכדלקמן. ומיהו משום נר די נר אחד לחוד והשאר יוציא על מאכלי שבת כדאמרינן בגמרא דאפילו עני צריך לעשות דבר מועט לכבוד שבת. ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן רמ"ב במ"ב:

(י) על הפתחים וכו' - דהוא עיקר עונג סעודת שבת ומיהו אין צריך לזה רק בשביל נר אחד:

(יא) הנשים מוזהרות - ואפילו אם ירצה הבעל להדליק בעצמו האשה קודמת אם לא שיש הרבה נרות יכול הוא ג"כ להדליק. וכשהיא יולדת בשבת ראשונה מדליק הבעל ומברך. ובימי נדותה האשה מברכת בעצמה [אחרונים]:

(יב) מפני שמצויות - ועוד טעם מפני שכבתה נר שלו עולם שגרמה מיתה לאדה"ר. ומ"מ טוב שהאיש יתקן הנרות [כתבים]:

(יג) נר שבת קודם - ואע"ג דקידוש דאורייתא מ"מ על היין דרבנן דמן התורה יוצא בתפלה וכמו שנכתוב בסימן רע"א ועוד דהא יכול לקדש על הפת:

(יד) משום שלום הבית - ואם יש לו נר אחד סגי ויוציא המותר לקידוש או לנר חנוכה. וגם לחנוכה בנר אחד סגי. ואם יש לו נר אחד לשבת ונר אחד לחנוכה ויש לו עוד מעט מעות נ"ל דטוב יותר לקנות עוד נרות לחנוכה להיות מן המהדרין וכמו שבארתי בבה"ל. כתב המ"א דאשה סומא ג"כ יכולה לברך על נר שבת דהא נהנית ג"כ מהמאורות ומיהו אם יש לה בעל שהוא פקח הוא יברך ואם אוכלת בשלחן אחד עם אחרים שברכו והדליקו לא תברך דהא עיקר הטעם שכולם מברכין משום שמחה יתירה שיש ע"י ריבוי הנרות כמ"ש בסעיף ח' והא ליכא שמחה גבה:

(טו) בעוד היום גדול - היינו כשהוא זמן הרבה קודם תוספת שבת וזמן תוספת שבת להשו"ע הוא מעט קודם סוף השקיעה ועיין בבאור הלכה. ועיין בסימן רס"א במ"ב ס"ק כ"ג דמסקינן שם דמי שפורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם השקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי כל הראשונים:

(טז) לא יאחר - היינו היכא שהוא מדליק בצמצום בסוף זמן המותר והטעם משום דשמא בין כך ובין כך יאחר הזמן ועיין לעיל בסימן רס"ב סקי"א במ"ב:

(יז) ולקבל עליו וכו' - היינו שיפרוש עצמו מכל מלאכות האסורות ואפילו מאותם דברים שהם אסורים מדרבנן:

(יח) ולמעלה - אבל קודם פלג המנחה אין קבלתו קבלה אף בדיעבד ועיין בסימן רס"א ס"ק כ"ה במ"ב:

(יט) הלילה - היינו צאת ג' כוכבים ודעת הלבוש והגר"א דפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם השקיעה. ולכו"ע שעה ורביע זו היא שעה זמנית דהיינו שמתחלק כל יום לי"ב חלקים לפי שעותיו בין שהוא ארוך או קצר להשו"ע מתחלק מעה"ש עד צאת הכוכבים ולהלבוש והגר"א מזריחת השמש עד השקיעה:

(כ) מבעוד היום גדול - אפילו אם היה אחר פלג המנחה ומיירי שהיה דלוק לענין אחר אבל אם הדליק לצורך שבת אף שלא קבל עליו שבת בהדלקתו מ"מ אין צריך לכבותו אף דלכתחלה לא היה לו להדליק כ"כ מקודם שאינו ניכר שמדליקין לצורך שבת מ"מ בדיעבד ש"ד ועיין בבה"ל:

(כא) כשידליק - י"א כשיש חופה בע"ש ומאחרין בה עד אחר שקיעת החמה והאשה אינה רוצה לקבל שבת לפני החופה פן תצטרך לעשות עוד איזה דבר האסור בשבת ע"כ תדליק הנר בלא ברכה קודם החופה ואח"כ בחשיכה תפרוס ידיה על הנרות ותברך או כשהוא עדיין בין השמשות אחר החופה תאמר לא"י להדליק דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכנ"ל בסימן רס"א והיא תברך ותמהו האחרונים ע"ז דלא שייך ברכה בדלוקה ועומדת ובפרט דעתה הוא זמן איסור להדליק ואיך תאמר וצונו להדליק ועל אידך תקנה דתאמר לא"י להדליק ג"כ קשה הא אין שליחות לא"י וא"כ היא אינה מדלקת ואיך תברך ואפילו ישראל המצוה לחבירו להדליק ג"כ דעת הדה"ח דהמצוה לא יברך רק המדליק כ"ש בזה דהאשה לא תברך ומסקי האחרונים עצה אחרת לזה דהיינו לפי מה דקיי"ל דיכולה לברך ולהתנות עכ"פ בלצורך שאינה מקבלת שבת בהדלקה ה"נ בעניננו הוי לצורך ותדליק ותברך קודם שהולכת לחופה ותתנה וה"ה נמי באשה שחל ליל טבילתה בע"ש תדליק ותברך קודם הליכתה לבית הטבילה ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה וחפיפה:

(כב) להדליק נר - ואפילו כשמדליק כמה נרות טוב יותר שיאמר נר כי עיקר החיוב הוא נר אחד:

(כג) גם ביו"ט וכו' - ואין צריך לברך זמן על ההדלקה מיהו במקום שנהגו אין למחות בידן:

(כד) נר של יו"ט - ואם חל יו"ט בשבת אומר של שבת ושל יו"ט:

(כה) וע"ל סימן תר"י - דמביא שם המחבר דעת הפוסק המצריך לברך דסבירא ליה דגם יוה"כ אף שאין בו אכילה ושתיה ואין שייך עליו מצות עונג אפילו הכי שייך בו משום שלום בית:

(כו) קודם ההדלקה - כשאר כל המצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן:

(כז) אחר ההדלקה - ס"ל דאם תברך הוי כאלו קבלה לשבת בפירוש ושוב אסורה להדליק וא"כ ביו"ט דלא שייך זה לכ"ע תברך ואח"כ תדליק ודעת המ"א דלא פלוג אבל הרבה אחרונים ס"ל כמ"ש מתחלה:

(כח) בחורים - היינו שיש להם נשים אלא שהולכין חוץ לביתם ואף שאשתו מדלקת בביתו אינו נפטר בברכת אשתו כיון שיש לו חדר מיוחד במקום שמתארח שם וכ"ש אם אינו נשוי דמחויב להדליק:

(כט) בחדרם - אפילו החדר מיוחד רק ללון שם ואוכלים בבית אחר:

(ל) ולברך עליו - דהדלקת נר חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן וצריך להיות הנרות ארוכים שידלקו עד שיבואו לביתם בלילה ובלא"ה הוי ברכה לבטלה [דה"ח]. ועל הירידים שמתאכסנים הרבה בע"ב בחדר אחד ואין הבעה"ב עמהם בחדרם חל עליהם חובת הדלקה בברכה אפילו אם נשיהם מדליקין בביתם ע"כ ישתתפו כולם וידליק אחד ויברך ויכוין להוציא כולם בברכתו וגם הם יכוונו לצאת בברכתו ואם הבעה"ב ג"כ עמהם בחדרם אין צריך להשתתף עמו בפריטי כיון שנשיהם מדליקים בביתם וכדלקמן בס"ז:

(לא) אין צריך וכו' ולברך עליו - אבל להדליק צריך אפילו אינו אוכל שם כדי שלא יכשל בעץ או באבן:

(לב) שאין לו חדר מיוחד - הא אם היה לו חדר מיוחד צריך להדליק ולברך אפילו אם מדליקין עליו בביתו וכנ"ל בס"ו:

(לג) להשתתף - ובריש סימן תרע"ז הביא המג"א בשם תשובת רש"ל דגם הבחורים צריכין להשתתף ומסיק שם דאפשר דהיינו דוקא כשאוכל בפ"ע אבל אם סמוך על שלחן בעה"ב הרי הוא בכלל ב"ב ע"ש:

(לד) בפרוטה - וה"ה אם הבעה"ב מקנה לו חלק בנר שלו במתנה וכמ"ש לקמן בסימן תרע"ז לענין נר חנוכה:

(לה) שכל אחד מברך - דכל מה דמיתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוית וזוית:

(לו) ויש מגמגם - טעמם דבלא"ה יש שם אורה מרובה מנרות שהדליק הראשון:

(לז) אין נוהגין וכו' - אלא כדעה הראשונה וכתב המ"א בשם השל"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנורה אחת שיש לה קנים הרבה ויש מקילין גם בזה. וכתב הפמ"ג דיש לסמוך ע"ז בנשים עניות שאין להם כ"א מנורה אחת:

(לח) כן - ואם יש לאחד מהן חדר המיוחד לו אע"פ שאינו אוכל שם ואינו משתמש שם שום צורך אכילה לכ"ע יכול לברך שם וכנ"ל בסעיף ו':

(לט) ואוכלים וכו' - עיין לקמן סוף סימן רע"ג במ"א סקט"ו דאין מותר לאכול בחצר רק דוקא במצטער הרבה בביתו משום זבובים וכיוצא הא לא"ה צריך לאכול דוקא במקום נר ועיין במ"ב מה שכ' שם:

(מ) בחצר - משמע דאם אוכל בבית אף שאין דולקת עד הלילה סגי ולא הוי ברכה לבטלה שאף שעדיין יום יש לו הנאה ושמחה בשעת אכילה מן הנרות. ומצוה מן המובחר שיעשה נרות ארוכות שיהיו דולקות עד הלילה אף שרוצה לאכול מבעוד יום:

(מא) הוי ברכה לבטלה - שכיון שאינו יכול לעשות שום תשמיש אצלן כשחוזר אח"כ לביתו בלילה שלא יכשל בעץ ואבן לית ביה משום שלום בית ואם בבית שהדליק היה קצת חשך ומשתמש שם שום דבר לאור הנרות לצורך סעודה ליכא איסורא אף שאין דולקת עד הלילה ואף שאוכל בחצר:

(מב) והמנהג וכו' - ואם האיש מדליק אפילו כשהוא מברך על הדלקתו וכדלעיל בסעיף ו' ליכא מנהגא ומותר במלאכה ומ"מ טוב להתנות:

(מג) מקבלת שבת - ותתפלל מנחה תחלה דהואיל דכבר קבלה שבת שוב א"א להתפלל תפלה של חול. ובשאין שהות לזה יותר טוב שתתפלל ערבית שתים וכדלקמן בסעיף ט"ו מלכנוס ח"ו בספק חלול שבת ועיין לעיל בסימן רס"ב בס"ק י"א:

(מד) שתתנה תחלה - ואין להתנות כ"א לצורך מאחר שיש חולקין וסוברין דלא מהני תנאי וכנ"ל:

(מה) ועיקר הדלקה וכו' - היינו דיברך עליהן ולא על שאר הנרות לפי שעיקר המצוה לכתחלה הן הנרות שאוכלין לאורן וראוי שתהא הברכה עליהן ואפילו על נר אחד סגי [מ"א]. מיהו אם יש הרבה נשים ואין לכל אחת שלחן בפני עצמה יכולה לברך על הנרות שעומדים בבית בשאר מקומות כגון על הנרות שדולקין על המנורה התלויה באמצע הבית וכה"ג דכללא נקטינן דבכל מקום שמדליק כדי לעשות שם איזה תשמיש איכא משום שלום בית וראוי לברך:

(מו) הנרות שבבית - היינו בעה"ב שיכול להדליק על השלחן ולברך עליו אבל באורח אם יש לו חדר מיוחד לעצמו אפילו אינו אוכל שם מדליק שם נר ומברך עליו וכנ"ל בסעיף ו':

(מז) וצריך וכו' - היינו אפילו אם יתנה בפירוש שאינו מקבל שבת עד שיהיו הנרות על מקומם:

(מח) לא וכו' - היינו שאסור להדליק במקום שאין משתמשין בו ולהניח הנר במקום שמשתמשין בו משום דקי"ל הדלקה עושה מצוה וכיון שהדליק במקום שאין משתמשין בו שאינו מקום חיובא לא מהני הדלקתו כלום אף שמניח אח"כ במקום חיובא וצריך לכבות ולחזור ולהדליק אבל אם הדליק בבית במקום שמשתמשין בו מותר לטלטלם אח"כ ולהניח במקום אחר דכל הבית הוי מקומם. והלבוש מחמיר אף בזה ובמקום הצורך יש להקל. כתב הח"א הנשים שמדליקין בסוכה בחג ומטלטלין לתוך הבית לא יפה הן עושין:

(מט) מבע"י - היינו מפלג המנחה ולמעלה וכדלעיל בסי' רס"א ס"ב בהג"ה:

(נ) ואפילו וכו' - ואף דבהדלקה י"א דמהני תנאי וכדלעיל בס"י בתפלה שאני כיון שהזכיר בה קדושת שבת:

(נא) אם רוב הקהל - ואם רוב הקהל לא היו בבהכ"נ אין נמשכין אחר המיעוט וכן בעיר שיש בה בתי כנסיות הרבה אין אחת נמשכת אחר חברתה ואפילו אם באחת רוב אבל אם עושה מנין בביתו אפי' מנין קבוע בטל אצל הרוב [דה"ח]:

(נב) מניחו ליפול - פי' שהולך לחדר ומניחו ליפול שם להצניעו וכמ"ש סימן רס"ו סי"ב וע"ש במ"ב ובה"ל:

(נג) אינם צריכים - דלא מטרחינן צבורא אף שבטעות היתה:

(נד) מפלג המנחה ולמעלה - דקודם פלג המנחה אפילו צבור נמי מחזירין דלאו זמן תפלת ערבית היא כלל. וזמן פלג המנחה עיין לעיל בסימן רל"ג:

(נה) צריך הוא וכו' - כיון שבטעות התפלל שסבר שכבר חשכה וה"ה בחול נמי דינא הכי כיון שהוא נוהג תמיד להתפלל מעריב בזמנו כרבנן והיום בטעות התפלל:

(נו) שאותם שהדליקו - אף אם לא התפללו אבל בלא הדלקה אף שהתפללו תפלת שבת כיון שבטעות היתה לא שמה קבלה וטעם הי"א דסבירא להו דקבלה שהיא ע"י הדלקה עדיפא דאית בה מעשה ועיין באחרונים שהביא בשם כמה מגדולי הפוסקים דס"ל דקבלת צבור בטעות אפילו רק ע"י תפלה שמה קבלה רק שבזה אין המיעוט נמשכין אחר הרוב כיון שבטעות היתה הקבלה ואין להקל נגד אלו הפוסקים. ובמקום הדחק יש לסמוך על דעה קמייתא שבשו"ע:

(נז) ליגע בו וכו' - היינו אפילו אחר שלא הדליק עדיין ולא קבל שבת כ"כ הא"ז וכתב המ"א הטעם דאזיל לשיטתיה דקבלת צבור בטעות שמה קבלה וא"כ הוקצה הנר למצותו וכיון שהוקצה לבעלים הוקצה לכל וגם אסור ליגע בו דחיישינן שמא ישתמש בו. ולצורך מצוה יש להקל [דה"ח]. כתב הפמ"ג מי שהדליק נר שבת בעוד היום גדול והתנה שלא לקבל שבת אפ"ה הוקצה הנר למצותה ואסור להשתמש בו תשמיש חול ואפילו אחרים אסורים דמוקצה לבעלים אסור לכל:

(נח) שקבלו וכו' - היינו באמירת ברכו או במזמור שיר ליום השבת כל מקום לפי מנהגו וכדלעיל בסי' רס"א ס"ד ע"ש:

(נט) לא יתפלל וכו' - היינו אפילו עוד היום גדול ומשום שאחרי שהקהל קדשו היום לא יעשנו חול אצלם:

(ס) אבל אם ענה - היינו שענה ברכו ועשהו בעצמו קודש בעניית ברכו ואיך יעשנה אח"כ חול ומשו"ה לית ליה תקנתא:

(סא) שתים - היינו מתחלה לשם שבת ואח"כ שניה לתשלומי מנחה ואם הפך אפשר דיצא הואיל ועדיין יום הוא וזמן מנחה כ"כ הפמ"ג בסימן זה ועיין לעיל בפמ"ג במ"ז סימן ק"ח סק"ח:

(סב) מתחיל להתפלל - מנחה ולא ימתין עד שיענה ברכו דאם יענה שוב לא יוכל להתפלל אח"כ מנחה:

(סג) הואיל והתחיל בהיתר - ואע"פ שהיה יודע שלא יוכל לגמור אפילו חצי התפלה קודם ברכו מ"מ מקרי התחיל בהיתר לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל המתפללים של שבת אינו אלא חומרא בעלמא ומ"מ טוב יותר באופן זה שיצא לחוץ בהכ"נ ויתפלל שם:

(סד) מותר לומר - דכיון שלחבירו מותר אין איסור אמירה שייך בזה. וסעיף זה איירי כשיש שהות הרבה עד בה"ש דאם הוא סמוך לבין השמשות בודאי קבלו רוב אנשי העיר שבת והמיעוט נגרר אחריהן בע"כ וכדלעיל בסי"ב ולא שייך דין זה. כשמגיע סמוך לבין השמשות אל ימתינו לומר מזמור שיר ליום השבת [או שאר מאמרים הנוהגים לומר בשביל קבלת שבת] בשביל איזה אנשים העוסקים בביתם בעניניהם ומשהין לבוא לבהכ"נ:

(סה) וכ"ש במו"ש - פי' דהא בע"ש כבר קבל שבת וא"א לחזור ואפ"ה שרי וכ"ש במו"ש דכל שעה ושעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לומר:

(סו) התפלל והבדיל - היינו שהבדיל בתפלה דבזה מותר לעשות מלאכה וכדלקמן בסימן רצ"ט אף שלא הבדיל על הכוס:

(סז) ומותר ליהנות - והלבוש אוסר אלא א"כ בירך והסיח דעתו מהשבת והאחרונים הסכימו עם השו"ע. ואם אמר המבדיל בין קודש לחול באמצע סעודתו לכו"ע שרי כמ"ש בסוף סי' רצ"ט דאפילו הוא בעצמו מותר אז במלאכה אך צ"ע אם יכול אח"כ לומר רצה בברכת המזון כיון שעשהו מתחלה לחול. כתב הפמ"ג במו"ש אין היחיד נגרר אחר הרוב אע"פ שכולם לא התפללו ולא הבדילו יכול הוא להבדיל ולעשות מלאכה משיגיע הזמן:

(א) מדבר וכו' - הטעם בפסול פתילות ושמנים שאין מאירין יפה וחיישינן שמא יטה הכלי שיבוא השמן שבתוכו אל הפתילה כדי שידלק יפה וחייב משום מבעיר:

(ב) וקנבוס - והא"ר כתב דנכון להחמיר לכתחלה בקנבוס אם אפשר באחר:

(ג) האסורים - בין פסול פתילות ובין שמנים:

(ד) אסור להשתמש - אפי' תשמיש שאין צריך עיון שמא יטה דאלו בדבר שצריך עיון אסור לעשות בשבת לאור הנר אפילו בנר יפה כבסימן ער"ה והט"ז לקמן בסימן תרע"ג כתב דבעניננו אפילו ביש אחר עמו שרואה אותו אפילו הכי אסור דא"א ליזהר שלא יטה:

(ה) מותר להשתמש - אפילו הנרות עומדות בחדר אחר דכיון שיש במקום אחד נר כשר יזכור ולא יטה גם במקומות אחרים כן פירש במ"א ובא"ר כתב שכונת הרמ"א היינו דוקא באותו חדר עצמו ועיין בביאור הגר"א בד"ה וי"א דאם וכו' מדמה עניננו לנר חנוכה להי"א הזה ושם הלא אינו מותר להשתמש לנר חנוכה כ"א כשהנר כשר עומד אצלם ולא בחדר אחר הרי דמפרש כהא"ר וכן בספר קרבן נתנאל מחמיר כשעומד בחדר אחר:

(ו) בלא נר - כגון לשכב בחדר או למשוך יין מן המרתף והיינו דרך כלי [שקורים הא"ן או ליבע"ר בל"א] אבל לא דרך ברזא:

(ז) מותר לעשות - הא"ר פירש דוקא כשיש עכ"פ נר אחד כשר בבית שעי"ז מותר אפילו בחדר אחר אבל שארי אחרונים פירשו דאפילו אין נר כשר כלל מותר להי"א הזה:

(ח) בדיעבד - ואם יש נר אחד כשר ועומד אצלו נר פסול כתב המ"א דמותר להשתמש אפילו שלא לצורך שבת דלא יהא אלא נר אחד בלחוד וכמ"ש סימן רע"ו ס"ד עי"ש ועיין בבה"ל. והיינו דוקא לענין להשתמש כשכבר הדליק ומטעם דכיון דיש לו נר כשר שמדליק יפה תו לא אתי להטות אבל אין להקל מטעם זה להדליק לכתחלה נר כשר עם פסול [פמ"ג ולבו"ש]:

(ט) אסור - אף דעתה ע"י הכריכה האור נאחז ומאיר יפה ולא אתי להטות אפ"ה אסור גזירה שמא ידליק בו לבדו:

(י) מותר - אפילו מדליק שניהם יחד דכיון שאין מכוין לפתילה להדליקו לא גזרו בו:

(יא) של מלח - לפי שהמלח צולל את השמן שתמשך אחר הפתילה:

(יב) של פול - כדי להניח הפתילה עליו. ובתוספתא פ"ב איתא טעם העושה כן כדי שיהא שוהה ודולק:

(יג) בזפת וכו' - היינו שיניחם בנר ויתן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן אבל נרות כעין שלנו מבואר בס"ז דשרי. אין מדליקין בשמרי שמן דהוא עב ואינו נמשך היטב אחר הפתילה:

(יד) ולא בחלב - ושומן הבהמה הוא ג"כ בכלל חלב לענין זה כמו שביררנו בביאור הלכה ולענין חמאה יש לעיין אך לפי מה שידוע דדרך להתיך החמאה והשומן קודם שמדליקין בו יש עצה לזה דהיינו שיתן לתוכם מעט משמנים הכשרים ומהני בודאי וכדלקמן בס"ה אך מ"מ לכתחלה טוב ליזהר מלהדליק בהן אם יש לו שמנים אחרים כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשלן ועובר על איסור בישול בשר וחלב וגם על איסור הנאה אם לא בשומן עוף דקי"ל דאין בו משום בישול והנאה:

(טו) ויניחנו ויצא - וחובה לאכול בשבת אצל הנר:

(טז) בצרי - הוא שמן אפרסמון וריחו טוב מאד:

(יז) יסתפק ממנו - ויש עוד טעם אחר בש"ס מפני שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומבעיר את הבית ואדם בהול על ממונו ויבוא לכבות וכתב המג"א דמזה למדנו שלא יסתום התנור בעצים שלא יבוא לידי חילול שבת עי"ז:

(יח) מעט וכו' - אבל אם היה רובו משמנים הכשרים ומיעוט מהפסולים בטל ברוב ומותר:

(יט) אין מדליקין - דגזרינן דילמא אתי לאדלוקי בעינייהו:

(כ) חלב מהותך - שהתיכו אותו על האור או שהוא חלב מחוי ממעי הבהמה והוא שעדיין לא נקרשו אבל אם נקרשו הר"ן אוסר אפילו בנתינת שמן לתוכו וכתב הא"ר דכן עיקר אח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שפסקו כן והביאו ראיה מירושלמי:

(כא) וקרבי דגים - שנימוחו. ושמן צלול שעושין מגלגל עינו של דג או מבשרו מותר אפילו בעיניה:

(כב) מותר וכו' - דלפי עיקר הדין היה מותר בחלב מהותך לפי שנמשך אחר הפתילה שפיר אלא דרבנן גזרו בו אטו שאינו מהותך וכשהוא בתערובות לא גזרו בו דה"ל גזירה לגזירה:

(כג) המובחר - דהוא נמשך אחר הפתילה טפי מכולהו ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים שאורן צלול והם קודמין לנר שעוה ונר שעוה קודם לנר של חלב דאורה צלול ויפה [מטה משה] ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר דבנר שלנו [שקורין סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות ועיין מה שנכתוב לקמן בסימן ער"ה:

(כד) כרך זפת וכו' - דלא אסרו בכולהו אלא אם היו נתונים בכלי ונותן הפתילה בתוכם כמו שעושין בשמן שאז אין נמשכים אחר הפתילה אבל בזה נמשך שפיר עם הפתילה שבתוכו:

(כה) סביב הפתילה - דוקא אם הפתילה כשרה אבל אם היא פסולה לא מהני הכריכה סביב לה:

(כו) צריך שידליק - כדי שיהא הלהב עולה יפה מיד שיסלק ידו כמו שהיה הענין בהדלקת המנורה [לבוש]:

(כז) מן וכו' - וה"ה בנר שעוה וחלב:

(כח) ומ"מ נהגו - ואף בנר הכרוך כעין שלנו עושין כן. וזה יעשה האיש מתחלה ויהיה תועלת שלא תשהה האשה בהדלקתה בהגיע זמנה:

(כט) בסמרטוטין - היינו בלאי בגדי פשתן הגסים ומטעם שאין האור נאחז יפה בהן ועיין בפמ"ג. אין מדליקין על השלחן בנר חרס ישן דמאיס אא"כ הסיקו באור ואם הוא של זכוכית או של חרס מצופה שרי שאינו מאוס כ"כ. ובאיש עני שאין לו ודאי מותר ממה שיתבטל מנר שבת דהוא חובה [פמ"ג]:

(א) ממנו - דכיון שהוא בכלי אחר שאין הנר בתוכו לא בדיל מיניה וכיון שהקצהו לנר המסתפק חייב משום מכבה:

(ב) ויתחייב וכו' - ואפילו להפוסקים שסוברין דעל סתם כיבוי אין בו חיוב חטאת רק איסורא בעלמא מלבד כשהוא מכבה כשצריך להפחמים וכדלקמן בסימן של"ד סכ"ז אפ"ה גזרו ביה רבנן הך גזירה:

(ג) ראש הפתילה - ר"ל קצה השני מהפתילה שאינו דולק יתן בהקערה לשאוב השמן וסד"א כיון דהפתילה מונחת גם בקערה יהיה בדיל מניה קמ"ל דאפ"ה גזרינן:

(ד) ממנו - וגם בזה אם חברו בסיד או בחרסית מותר:

(ה) לקבל שמן - אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי כמש"כ סימן רע"ז לא חשיב מבטל כלי מהיכנו ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו. ולהעמיד כלי תחת הפחם שבראש הפתילה שיפול לתוכו אסור אם לא במקום הפסד ואע"ג דלאחר שכבו יכול לנערם מן הכלי מ"מ חשיב ביטול כלי מהיכנו לפי שעה עכ"פ כיון שא"א לנערם מיד:

(ו) מהיכנו - שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו אסרו בטלטול מחמת השמן שבתוכו שהוא מוקצה מחמת איסור כמש"כ בסימן רע"ט וחכמים אסרו לבטל כלי מהיכנו מפני שדומה כאלו סותר הכלי ומשברה. ואם יש בכלי דבר המותר מותר להניחו תחת הנר לקבל בו שמן דהא יכול לטלטלו אגב ההיתר אם הוא בענין שמותר לטלטל בשבילו כמו שכתב בסוף סימן ש"י עי"ש. עוד עצה אחרת כתב בתשובת מהרי"ל והסכים עמו המ"א דישים כלי מבעוד יום תחת השלחן ובשבת אחר האכילה יסיר את השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר ואף דהוא גורם בשבת לבטל כלי מהיכנו ע"י הסרת השלחן מ"מ שרי כיון שאינו מבטלו בידים בשבת ועוד דהא אין אנו נזהרים מלהשים כלי בשבת על השלחן תחת הנר אע"פ שנופל בו שמן כי אין מתכוין לכך ה"נ אין מתכוונים כשמסיר השלחן אלא להצלת השלחן שלא יפול עליו הנר:

(ז) והשמן הנוטף - ואם לא נטף לתוכו שמן כלל לא נאסר הכלי לטלטל במחשבה בעלמא. ובא"ר כתב דאם נטף שמן לתוכה מבע"י מתקיים מחשבתו שחשב עליה ומקרי עי"ז כלי שמלאכתו לאיסור אף אם אח"כ נשפך השמן וכמו אם הניח מעות על הכלי מבע"י אף שנטלו מבע"י מ"מ הוי מיוחד לאיסור והוי מוקצה ועיין בפמ"ג:

(ח) אסור להסתפק - ונראה אפילו יש שמן היתר הרבה בכלי מבע"י והניחה אז לקבל שמן הנוטף מ"מ אסור להסתפק דדבר שיש לו מתירין לא בטיל [פמ"ג וע"ש עוד]:

(ט) בשבת - שכבר הוקצה השמן בין השמשות ומיגו דאיתקצאי בין השמשות לנר איתקצאי לכולי יומא. וגם הכלי אסור בטלטול ע"י השמן שנעשה בסיס לה:

(י) פן יתנדנד וכו' - משמע מזה דבלא חשש הטייה אין לחוש משום איסור טלטול מוקצה ע"י הנדנוד וכתב המ"א דמיירי שדבר היתר מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי טלטול מן הצד דמותר כמש"כ סימן שי"א ס"ח אבל ליגע בו ממש אסור במנורה תלויה אפילו אין הנר דולקת בתוכה ועיין בביאור הלכה:

(יא) ויטה - השמן אל הפתילה ויתחייב משום מבעיר או כאשר ירחקהו יתחייב משום מכבה ועיין בסימן רע"ז ס"ג דבנר של שעוה לא חיישינן לזה:

(יב) נותנים כלי - אפילו בשבת:

(יג) לקבל ניצוצות - שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא יודלק מה שתחתיו:

(יד) ממש - בניצוצות שמיד הן כבין ומותר לטלטל את הכלי אף אחר שנפלו לתוכו ואין כאן ביטול כלי מהיכנו אף לשעה מועטת מיהו האפר של ניצוצות אסור לטלטלן דהוי נולד [מ"א וע' בא"ר]:

(טו) אפילו מבע"י - ואע"ג דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת כמ"ש רסי' רנ"ב ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן [תוספות סוף כירה וע"ש עוד טעמים והעתיקן המ"א]:

(טז) מפני שמקרב וכו' - כתב הא"ר בשם או"ה כשיש סכנת דליקה ח"ו מותר ליתן כלי מלא מים לקבל הניצוצות ולפ"ז אם רואה נר שנכפף ויפול על השלחן רשאי להעמיד תחתיו כלי מלא מים ועיין בפמ"ג שמפקפק בעיקר דינו של האו"ה ונראה דיש להקל במקום הדחק ע"י קטן:

(יז) שאינו מתכוין - וע"כ לא גזרינן שיעשה כן בשבת:

(יח) וי"א וכו' - וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים אסור לכו"ע דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר אסור שמא יעשה כן בשבת אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר [א"ר וח"א] ולכ"ע מותר לתחוב הנר בע"ש לתוך החול וכיוצא בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו שגרם כיבוי הוא [אחרונים]:

(א) חמורו - אפשר דה"ה כששכר את החמור מא"י די"א דשכירות קניא לחומרא וכמ"ש בסימן רמ"ו אבל אם שכר את הא"י שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר את החמור דהא הא"י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א"כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע"כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:

(ב) נותן וכו' - אף שהא"י שלוחו לישא בשבת מ"מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד' אמות בר"ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה"ז דליכא ר"ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:

(ג) כיסו לא"י - ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא"א לו ליתנו לא"י וגם א"א ליזהר במה דכתב בס"ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע"י החמור להא"י כד"ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ"פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ"ל בסוף סק"א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא"י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש דאסור ליתן לא"י בשבת ע"מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ"ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו' הא"ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:

(ד) ואע"פ שנתנו וכו' - נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע"כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:

(ה) אינו יכול - דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד' אמות בר"ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא"י:

(ו) אם אין עמו - וה"ה אם אינו מאמין לא"י:

(ז) משום מחמר - מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה"ה לענין איסור שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:

(ח) מניחו וכו' - ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת כלים:

(ט) ולאחר שתחזור וכו' - ואם מעצמה אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ"ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל וע"כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א"י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כנ"ל אם לא במקום סכנה:

(י) ואפילו וכו' - פירוש ואז אין איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ"ש כשהוא חוץ לתחום דיעשה איסור בלא"ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב"י דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי"ש ואפילו לפי סברא ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו"ד לכו"ע טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע"י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים וגם על תחומין משא"כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע"י הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ"ג יש ליזהר כשעומדת בשבת בר"ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים וכמ"ש למעלה וכ"ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי"ן דאין גבהן עשרה:

(יא) לאחד מאלו - שהן בני אדם כמותו ואתי לאחלופי באדם אחר המחוייב במצות:

(יב) כלל - אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה:

(יג) למי שירצה - דכל אחד יש לו מעלה בפני עצמו וכנ"ל:

(יד) כשהוא מהלך - וכנ"ל בבהמה בס"ב והטעם כדי שלא יעשו החש"ו איסור דאורייתא על ידו ואע"פ שאינו מצווה על שביתתם כמו בבהמה מ"מ הרי אסור להאכילם איסור בידים וכדלקמן בסימן שמ"ג לענין קטן וה"ה לחרש ושוטה כמו שנתבאר שם:

(טו) מבעוד יום - דאז אינו נקרא זה מאכיל בידים כיון דעתה עדיין לית ביה איסורא ומה שיעמוד החש"ו אחר שחשכה ואחר כך חוזר ועוקר רגליו הלא מעצמו עושה זה וא"צ למחות בידו כשעושה איסור ע"כ אין צריך ליטול הכיס מעליו כשעומד אבל בבהמה שהוא מצווה על שביתת בהמתו וגם שהוא מחמר אחריה ע"כ אף שהניח עליה מבע"י חייב ליטול הימנה כשעומדת משחשיכה להשתין מים וכיוצא בזה ולחזור ולהניח עליה אחר שכבר עקרה רגליה ללכת כדי שלא תעשה עקירה והנחה בכיס שלו בשבת ויעבור על איסורי תורה והמ"א מצדד להחמיר אף מבעוד יום ונראה דבכרמלית יש להקל:

(טז) אם אין עמו וכו' - דשבות חמור הוא מאד דילמא לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד' אמות בר"ה ובקושי גדול התירו חז"ל דבר זה משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ"ל ולכך לא התירו חז"ל אלא דוקא כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:

(יז) פחות וכו' - וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול בר"ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד' אמות ע"כ מהני זה אבל מכרמלית לרה"י או לרשות הרבים וכ"ש מר"ה לרה"י דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט"ז וש"א] ע"כ בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה"י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג"כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד. כתב הט"ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י א"י מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א ולבהכ"נ יכניסו ג"כ ע"י א"י ולהמ"א לקמן בסימן של"א סק"ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:

(יח) מארבע אמות - ויעמוד לפוש בינתים רגע אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע"ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח קצת אלא כדי שלא יעביר ד"א בבת אחת אפ"ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע"ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד"א יותר עדיף שיהיה ע"י שנים משיהיה ע"י אחד ובזה לכו"ע א"צ לישב שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:

(יט) שבאה לידו - היינו מבע"י וכנ"ל בס"א:

(כ) ביום - שקצת אונס חשיב:

(כא) סמוך לחשיכה וכו' - הטעם דפושע הוא כיון דבעת היציאה היה סמוך לחשיכה היה לו לחוש שמא ישכח ויטלטלנו בר"ה אבל כשיצא מבע"י שרי ע"פ הדרכים הנ"ל:

(כב) לא התירו לו וכו' - ר"ל שיעשה כפי המבואר לקמן בסי"ב בהג"ה דיתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לא"י לשמרו ובספר א"ר הביא דעת הרשב"א החולק על הי"א הזה וס"ל דגם בזה יש לסמוך על כל הדרכים הנ"ל וכתב דיש לסמוך עליו:

(כג) הגיע לחצר - הקשה המג"א דהא כי קאי הבהמה פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ ועיין בפמ"ג שנדחק מאד בתירוץ זה ויש מתרצים דיזהר ליטול מהבהמה תיכף בבואה לחצר בעודה מהלכת כדי שלא תהיה ההנחה ע"י הבהמה או שיזהר ליטול ממנה קודם שנכנסה לחצרו ולא יניח עליה עד לאחר שעקרה רגליה לכנוס לחצר כדי שלא תהיה העקירה על ידה ואף שאח"כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:

(כד) מעל החמור - ואפילו הם יותר מט"ו סאין שרי משום צער בע"ח אבל בלא"ה אסור לפנות מן העגלה כלל כמש"כ סוף סימן של"ג:

(כה) מאוסים - ואע"ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישברו:

(כו) שיכול וכו' - ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה"ש:

(כז) לשמטן - ואע"ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז אפ"ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים שאין הפסד כ"כ בשבירתן דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות ולית בזה רק הפסד מועט אסור להניח כרים תחתיהן לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן וכן מסיק המ"א לדינא דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין ועיין בבה"ל:

(כח) חשכה לו - היינו דנעשה בה"ש וא"א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם בדרך או בבה"מ א"א מפני בזיון התפלין דבתי מדרשות שלהם היה בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע"כ התירו לו חכמים לנשאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא עליו התפלין בשבת:

(כט) רץ תחתיה - דכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה בשבת ודוקא כשאין עמו א"י ולא בהמה ולא חש"ו וגם במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות כגון שמתירא מליסטים שיגזלוהו או שיש מים רחב ד"א ועיין מה שכתבתי בסמוך דלדידן דלית לן ר"ה גמורה אפשר דשרי בכל ענין:

(ל) דזמנין דקאי - ואם עמד לתקן המשא פטור דזה לא מקרי הנחה:

(לא) היכירא - דעביד שינוי בהליכתו וע"י כן יזכור שבת ולא יעמוד:

(לב) כלאחר יד - דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו כן הוא ברוקח דכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה:

(לג) דדוקא בחבילה - שהיא כבדה ואין דרך לרוץ במשא כבד ואית ליה הכירא אבל בכיס שהוא קל אין היכר בריצה:

(לד) דה"ה בכיסו - והיינו במקום שא"א בהנך דרכים הנזכרים לעיל. והמיקל כהי"א לא הפסיד [ט"ז] וכתב המ"א בשם הש"ג דלדידן דלית לן ר"ה אפשר דלכו"ע שרי בכל ענין:

(לה) יכול לילך וכו' - דכיון שהמוקצה בידו יכול לילך עמו לכל מקום שירצה והגר"א בבאורו החמיר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה בשם הדה"ח ואם יתיר חגורו תיכף ויפול המעות יוכל להביא לידי הפסד אפשר שגם להגר"א מותר עיין במ"א ס"ק י"ד וסק"כ:

(לו) בשוק - או במקום שלא עשו ברחוב ההוא שיתופי מבואות. ודוקא כשאין מתיירא מן הא"י שמא יקחוהו אבל אם ירא שמא יקחו אותו הא"י רשאי לרוץ עמו לביתו שלא לעמוד כלל כדי שלא יעשה עקירה באמצע הדרך ובתנאי כשנזכר כשהוא מהלך ולא עמד לפוש שלא עשה עקירה כלל בתחלת ריצתו וגם כשבא סמוך לביתו יזרקנה תיכף כלאחר יד לביתו וכנ"ל:

(לז) לשמרו - ואם מתירא לסמוך עליהם רשאי לצוותם להוליך לביתו ועצה זו טוב יותר בשאפשר לו מכל האופנים הנ"ל ועיין בח"א כלל נ"ד ס"ד:

(לח) אסור ליטלו - אפילו אם יעמוד תחתיו ולא יעביר ד"א אפ"ה אסור משום מוקצה ולא שייך להתיר משום פסידא כיון שעדיין לא זכה בה וכתב המ"א דאפילו לא"י אסור לומר ליטלו ובספר א"ר מקיל ע"י א"י והביאו הפמ"ג וכן בחידושי רע"א מיקל ג"כ ע"י א"י אך דהוא לא הקיל כ"א ההגבהה ע"י הא"י דהוא רק טלטול בעלמא אבל לא לצוותו להוליך לביתו אך אם הא"י בעצמו מביאו לבית ישראל נראה דאין למנעו לכו"ע וכנ"ל:

(א) אין נופלין - מפני שהוא סמוך להכנסת שבת כ"כ הלבוש וכתב הפמ"ג ונראה דה"ה כשמתפללים מנחה גדולה אחר חצות נמי אין נופלים ע"פ וכן מי שאוכל פת אחר חצות ג"כ אין לומר על נהרות בבל כ"א שיר המעלות ועיין בה"ל:

(ב) מקדימין - משום דהוי נהיגי עלמא לקבל עליהם שבת מכי פתח הש"ץ ברכו וכדלעיל בסימן רס"א ס"ד לכך מהנכון להקדים להתפלל ערבית כדי להקדים הקבלת שבת וה"ה דיכול לקבל עליו שבת קודם תפלת ערבית:

(ג) ובפלג וכו' - משמע מדברי המ"א דאפילו הנוהגין להתפלל מעריב בזמנה מותרים להתפלל בליל שבת מבע"י ובלבד שיהיה מפלג המנחה ואילך דכיון דמצותה להוסיף מחול על הקודש וכבר קבל שבת עליו יכול לסמוך על דעת הסוברים דהוי כלילה לענין תפלה אך הנוהג כן יזהר עכ"פ בע"ש להתפלל מנחה קודם פלג המנחה כדי שלא יהיה תרתי דסתרי אהדדי [היינו דלדעת ר' יהודה בגמרא זמן מנחה נמשך רק עד פלג המנחה ומשם ואילך הוא זמן תפלת ערבית ולדעת רבנן זמן מנחה הוא עד סוף היום וזמן מעריב הוא בערב] וי"א דבצבור יש להקל להתפלל מעריב מבע"י אף אם התפלל מנחה אחר פלג המנחה ונ"ל שאין לסמוך על זה רק כשהוא מתפלל מעריב עכ"פ בבין השמשות ובשעת הדחק אבל לא כשהוא עדיין ודאי יום וק"ש יחזור ויקרא כשהוא ודאי לילה ועיין בבה"ל:

(ד) המנחה יכול וכו' - אבל קודם פלג המנחה אין יכול להדליק ולקבל שבת ואפילו אם בדיעבד התפלל תפלת שבת צריך לחזור ולהתפלל. ופלג המנחה י"א דהוא שעה ורביע קודם הלילה וי"א דהוא שעה ורביע קודם השקיעה ועיין לעיל בסימן רס"ג ס"ד ובמש"כ שם במ"ב:

(ה) ולאכול - הטעם דכיון דקבל עליו שבת והוסיף מחול על הקודש נחשב כשבת לענין זה דיכול לקדש ולאכול מיד ויוכל לגמור סעודתו מבע"י ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגו' בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו ולכתחלה נכון לחוש לדבריהם:

(ו) מיד - ואם לאחר שהתפלל מעריב אין עד הלילה חצי שעה יש ליזהר שלא להתחיל לאכול אלא ימתין עד הערב ויחזור ויקרא ק"ש בלא הברכות ואח"כ יאכל הואיל ולהרבה פוסקים לא יצא ידי חובת ק"ש קודם הלילה מיהו הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך. וכ"ז לענין היתר אכילה אבל לענין ק"ש גופא דהוא דאורייתא אין לסמוך ויזהר לקרותה בלילה לצאת ידי חובת ק"ש:

(ז) אינו חותם - דבשבת א"צ שמירה כי השבת בעצמו הוא השומר אותנו:

(ח) אומר ופרוס - ר"ל דגם כי אל שומרנו וכו' לא יאמר דלא כמנהגנו והאחרונים יישבו המנהג:

(ט) הפורס סוכת וכו' - ואם שכח ואמר שומר עמו ישראל תחת הפורס סוכת שלום אם נזכר תכ"ד יאמר מיד אחר תיבת לעד הפורס וכו' ואם שהה כדי דבור [הוא כדי שיאמר שלום עליך רבי ומורי] מעת שסיים תיבת לעד א"צ לאמרו ולא יחזור עוד הפעם. המנהג לומר אחר סיום הברכה ושמרו בני ישראל וגו' ובמועדים וידבר משה וגו' בר"ה תקעו וביוה"כ כי ביום הזה וגו' [פמ"ג]:

(א) אומר ויכלו - דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פירוש הקב"ה והוא. ומ"מ בדיעבד אם לא אמרו אין מחזירין אותו וכ"ש לדידן דאומרים בקידוש ויכלו [פמ"ג]. בנוסח אתה קדשת צריך להפסיק מעט בין לשמך ותכלית כדי שלא יהיה כחוזר למעלה ח"ו וכן בויכלו יפסיק בין אלהים ובין את [א"ר]. המנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם [שכנה"ג ע"ש הטעם]:

(ב) גומר וכו' - הטעם הוא דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח ברכות בשבת כמו בחול ולהזכיר קדושת היום בעבודה כמו בר"ח וחוש"מ ורק משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן ותקנו ברכה אחת אמצעית לשבת ולכן בדיעבד שהתחיל הברכה גומרה שהיא ראויה לו מן הדין ואח"כ מתחיל הברכה המיוחדת לשבת:

(ג) של שבת - וה"ה בכל זה לענין יו"ט:

(ד) וי"א דבמוסף וכו' - דסבירא להו דבמוסף לא שייך כלל תפלת י"ח ברכות דאף בחול א"א רק שבע ברכות ולכך פוסק אפילו באמצע ברכה וטעם הדעה קמייתא דבדיעבד גם במוסף אם התפלל י"ח ברכות ורק הוסיף בה ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא וכדאיתא בס"ד לכך גם לה שייך בדיעבד הברכה של חול:

(ה) פוסק אפילו וכו' - וכן פסקו האחרונים משום ספק ברכה לבטלה:

(ו) כשאמר תיבת אתה - עיין בב"י דסבירא ליה דאפילו בערבית ומנחה שיכול לסיים באתה קדשת ואתה אחד מ"מ כיון שכונתו היתה לתפלת חול מקרי התחיל בשל חול וגומר ברכת אתה חונן והמ"א חולק עליו וס"ל דדוקא בתפלת שחרית שאינו מתחיל בתיבת אתה ומינכר בדבורו שהוא לשם חול אבל בערבית ומנחה כיון דלא מינכר בדבורו לא מקרי ע"י זה התחיל בשל חול ויאמר אתה קדשת ואתה אחד וכן דעת הפמ"ג והדה"ח:

(ז) ושלא בכונה - ר"ל שנכשל בלשונו מחמת הרגלו דחול אבל לא נתכוין לשם תפלת חול לכך לא חשבינן ליה כהתחיל תפלת חול. ודוקא אם התחיל רק תיבת אתה אבל אם אמר אתה חונן שמוכח שהוא לשם חול אע"ג שהיה רק מחמת שנכשל בלשונו גומר כל אותה הברכה ועיין בבה"ל:

(ח) דחשבינן ליה וכו' - לפי דבתיבת אתה אינו מינכר שהוא לשם אתה חונן דהרי יכול לומר אתה קדשת ואתה אחד וזהו כונת הרמ"א שסיים דהרי יכול לומר וכו' וע"כ דינו כמו שאם היה מתחיל עתה בזמן תפלת שחרית אתה קדשת או אתה אחד ונזכר באמצע הברכה דפוסק ומתחיל תיכף ישמח משה וה"נ כשאומר אתה הוי כאומר אתה קדשת ופוסק ומתחיל ישמח משה ולא הוי כאומר אתה חונן לגמור הברכה:

(ט) של חול בשבת - ואם ספק לו אם התפלל של חול או של שבת ג"כ צריך לחזור דמסתמא התפלל של חול כמו שהוא רגיל [א"ר בסי' תכ"ב וח"א]:

(י) לא יצא - וה"ה ביו"ט ואפילו ביו"ט שני:

(יא) רק ונעשה וכו' - ר"ל שאמר באחת מן הברכות יהי רצון שנעשה לפניך וכו' וכ"ש אם אמר הנוסח של המוסף כהלכה רק שחיסר הפסוקים של הקרבנות דיצא [אחרונים]:

(יב) לא עקר רגליו - עיין לעיל בסימן קי"ז ס"ה ובמ"ב שם:

(יג) לשל שבת - ואפילו נזכר קודם מודים לא יכלול אותה בעבודה לומר רצה נא במנוחתנו ביום השבת דלכתחלה צריך לומר ברכה לקדושת היום ובדיעבד יצא:

(יד) אינו חוזר - שעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתנו וזה נאמר בכל הברכות של שבת ודוקא כשסיים הברכה אבל אם נזכר באמצע ברכה פוסק:

(טו) ויש אומרים וכו' - האחרונים תמהו על מה שכתוב בלשון וי"א דכו"ע מודים בזה:

(טז) מוסף באחרת - ואפילו אם האחרת ג"כ מענין השבת כגון ישמח משה וכה"ג כיון שלא נזכר בה מענין קרבן מוסף של שבת וכ"ש אם היא תפלה אחרת לגמרי ודינו כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ואם לא עקר רגליו חוזר לתכנת שבת וכתב הח"א דאם נזכר אחר שסיים הברכה האמצעית קודם שהתחיל רצה יאמר ונעשה לפניך קרבן מוסף ויצא בזה ועיין בבה"ל מש"כ עוד בזה:

(יז) אחרת בשל מוסף - היינו שאמר הנוסח תכנת שבת וכונתו היתה לשם שחרית ואף שהזכיר בהברכה מענין שבת אעפ"כ חוזר כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושקר לפני המקום ודינו ג"כ כדלעיל דאם עקר רגליו חוזר לראש ומתפלל תפלה אחרת כהוגן לשם שחרית אבל של מוסף לא יתפלל עוד כי כבר יצא בתפלה הראשונה ידי מוסף אף שכונתו היתה לשל שחרית. ואם נזכר קודם שעקר רגליו בכל מקום שהוא עומד אפלו באמצע ברכה מג' אחרונות פוסק באמצע ומתחיל ישמח משה ועיין בבה"ל:

(יח) שאין אומרים אותו וכו' - ואגב שבת זה תקנו לכל השבתות:

(יט) ומעומד - לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב ועמדו שני האנשים וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועכ"פ יהיה בשנים. ויחיד המתפלל י"א דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד וי"א דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. כתב מטה משה אם שכח לומר בבהכ"נ יאמר אותו שבקדוש מעומד והמנהג לומר אותו שבקדוש מעומד אף אם אמרו בבהכ"נ [פמ"ג]:

(כ) אחת מעין שבע - הוא מה שהש"ץ אומר אחר התפלה בא"י או"א וכו' קונה שמים וארץ וכו' ונתקנה משום סכנת מזיקים שבתי כנסיות שלהם היו בשדה ולפעמים בנ"א מאחרים לבוא לבהכ"נ וישארו יחידים בבהכ"נ בשדה לפיכך תקנו ברכה זו כדי שבעוד שש"צ מאריך בה יסיימו גם הם תפלתם וגם האידנא לא זזה תקנה ממקומה:

(כא) ובלא חתימה - דהיינו שמתחיל מגן אבות עד זכר למעשה בראשית בלבד:

(כב) בלא פתיחה וחתימה - כי עיקר התקנה היה שהש"ץ יברך אותה ע"כ נראה פשוט שמה שנוהגין באיזה מקומות שהש"ץ אומר בקול רם רק עד קונה שמים וארץ ואח"כ אומר בלחש לא יפה הן עושין אלא אחר שסיימו הקהל יתחיל הוא מגן אבות בקול רם:

(כג) אינו מזכיר וכו' - כי לא תקנוה אלא בשבת ואפילו בשבת אינו חובה מצד הדין רק שתקנוה משום סכנה וכנ"ל ומה דתיקון תיקון ואין להוסיף עליה:

(כד) בבית חתנים וכו' - פי' כשמתפללין בביתם במנין וכ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית אבל כשיש קביעות על איזה ימים ויש ס"ת אצלם וכמו בירידים דומה לבהכ"נ קבוע ואומרים:

(כה) דליכא טעמא - ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם כ"כ המ"א בשם הרדב"ז אבל הפמ"ג מפקפק בזה דהוי ספק ברכה לבטלה:

(כו) אין לדבר וכו' - בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו [פי' בחלום] ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהיה הצבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:

(כז) ושמע מש"ץ וכו' - משום דתפלת ערבית רשות מקילינן בה:

(כח) יצא - ולכתחלה יש ליזהר לומר עם הש"ץ מלה במלה מן תחלת הברכה עד סוף בא"י מקדש השבת ואם כבר אמר הש"ץ צריך לחזור ולהתפלל ולא יאמר ביחיד ברכת מעין שבע. גם נכון הדבר שאם נזכר קודם ששמע מהש"ץ הברכה הנ"ל שלא יסמוך ע"ז רק יתפלל עוד הפעם תפלת שבע כסדר [כי יש חולקין על עיקר הדין הזה עיין בטור]:

(א) מטעימו לקטן - הנה י"א שיזהר ליתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך אבל המ"א כתב בשם הפוסקים דמותר ליתן אפילו לקטן שהגיע לחינוך (היינו כבר שית כבר שבע כל חד לפום חורפיה) ואדרבה אם יתן רק לקטן שלא הגיע לחינוך יהיה ברכת המברך לבטלה דהא לא הגיע לחנכו בברכה. ואפילו לפי מה שמבואר לקמן בסימן שמ"ג דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים שאסורים מדרבנן הכא שרי מפני כמה טעמים עיין במ"א וה"ה דמותר להאכיל לקטנים בשבת בשחרית לפני קידוש ואסור לענותו. כתבו האחרונים דאם אין קטן שהגיע לחינוך בבהכ"נ אזי ישתה כשיעור רביעית שיהא חשוב במקום סעודה כמש"כ סי' רע"ג ס"ה ויוצא בזה ויברך אח"כ ברכה אחרונה ויחשוב בדעתו לצאת בקידוש זה ומ"מ יכול אח"כ לחזור ולקדש בביתו להוציא בני ביתו וכמ"ש סימן רע"ג ס"ד:

(ב) דאין קידוש וכו' - היינו דאין המקדש יוצא בקידוש זה כיון שאינו במקום סעודתו משו"ה אסור לו לטעום כלום עד שיקדש במקום סעודתו:

(ג) בבי כנישתא - עיין לעיל בסימן קנ"א ס"א במ"ב מש"כ בזה:

(ד) להוציאם י"ח - ואע"ג דהמקדש עצמו לא יצא מוציא את האחרים כמ"ש סימן רע"ג דבקידוש יכול לברך לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם:

(ה) שלא לקדש וכו' - ובמדינתנו נוהגין לקדש בבהכ"נ בשבת ויו"ט בלבד בליל א' של פסח אין לקדש בבהכ"נ [תפ"ז עי"ש]. ומהדרין אחר יין ונוהגין לקנות בדמים המצוה מי שיתן יין לבהכ"נ לקידושא ואבדלתא ואין לבטל המנהג כי הרבה גאונים יסדוהו כמ"ש הרשב"א:

(ו) לעמוד - ואמרו הראשונים שזה מועיל לעייפות הברכים:

(א) פרק במה מדליקין - לפי שיש בו דין הדלקה וג' דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשכה:

(ב) קודם תפלת ערבית - שבמקומותם מקדימין להתפלל ערבית וע"י קריאת פרק זה שיקרא מקודם ידע במה מדליקין ויזכור הג' דברים ויזהיר עליהם וע"כ כתב השו"ע דהוא הנכון דלאחר תפלת ערבית מאי נ"מ. ובמקומות שנוהגין לאמרו אחר תפלת ערבית כתב במנהגי מהרא"ק הטעם כדי שאם יאחר אדם מלהתפלל יהיה לו שהות להתפלל בעוד שיאמרו במה מדליקין ולכן אין אומרים אותו בשבת חוה"מ לפי שאין מאחרין כ"כ לבוא לבהכ"נ לפי שאין עושין בהם מלאכה. כתב הב"ח שיש לומר ב"מ אחר קידוש דעיולי יומא עדיף ומקדמינן ליה ובמקומותינו המנהג לומר במה מדליקין קודם וכתב בפרישה הטעם דנר ביתו וקידוש היום נר ביתו עדיף וכדלעיל בסימן רס"ג:

(ג) שחל להיות בע"ש - לפי שאין יכול לומר עשרתם שאין מעשרין ביו"ט וכן ביו"ט שחל בשבת משום לא פלוג:

(ד) של חנוכה - מפני שנזכר בה פסול שמנים שהם אסורים בשבת ולא בחנוכה:

(ה) בשבת - וכן ביוה"כ שחל בשבת אין אומרים אותו [אחרונים]:

(א) ימהר לאכול וכו' - היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחלת כניסתו דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף ומכיון שקידש צריך לאכול מיד כמבואר בסימן רע"ג ס"ג בהג"ה ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין מלקדש עד שירעב שכבר זכר את השבת בתפלתו בבהכ"נ ויוצא בזה המ"ע דאורייתא להרמב"ם וכדלקמן [ממ"א בשם הרמ"ע] ומ"מ נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים ובפרט אורח עני לא יאחר בכל גווני דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר:

(ב) מיד - ומ"מ מהנכון לקרות ק"ש מקודם אם מסתפק שבבהכ"נ לא קראה בזמנה ועיין לעיל בסימן רס"ז במ"ב סק"ו. כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין וכ"כ התוספות [בסוכה דף ל"ח ובנזיר דף ד'] דעל היין הוא רק מדרבנן וכתב המ"א דלפ"ז מדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעודה מדרבנן כמש"כ הב"י בסימן רס"ט והביא המ"א ראיה לזה מן הגמרא דיוצא מה"ת בתפלה ע"כ אם ספק לו אם קידש או לא א"צ לחזור ולקדש דספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג] גם דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפ"ז אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר ואולם יש לפקפק בזה הרבה דהא קי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע דזכור בתפלה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין וטוב יותר שיצא אז המ"ע דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מלה במלה ג"כ נכון למנוע מזה אם לא שמונח לפניו ג"כ פת או יין בעת הקידוש וכדלקמיה בסוף סק"ג. ודע דקידוש של יו"ט הוא מדרבנן ומ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם יו"ט חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מן התורה וביו"ט יקדש על הפת:

(ג) דאיתקש זכור לשמור - דזכור את יום השבת לקדשו האמור בדברות הראשונות ושמור את יום השבת לקדשו האמור בדברות אחרונות שניהם בדבור אחד נאמרו וזכור קאי על מ"ע דקידוש וכנ"ל ושמור קאי על שמירה ממלאכה וכשם שבאיסור מלאכה בודאי גם נשים מוזהרות דבמצות ל"ת אין חלוק בין זמן גרמא בין שאין הזמן גרמא כן בעשה דזכור גם נשים מצוות ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואפילו אם הוא בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה דמכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סימן ל"ה ולכן תקדש האשה לעצמה ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה מראשו ועד סופו ולא תכוין לצאת בקידושו ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה נכון שיהא פת או יין מונח גם לפניה בעת הקידוש ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו כיון שאינה יוצאת בקידוש שלו ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר. וכ"ז בשלא התפללה האשה תפלת ערבית אבל אם התפללה דלדעת המ"א הנ"ל כבר יצאה ידי קידוש דאורייתא בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אח"כ בקידוש דהיינו שיכוין להוציאה. כתב בספר א"ר שני אנשים אם רוצים להוציא בני ביתם לא יקדשו כאחת דתרי קלי לא משתמעי:

(ד) ומוציאות את האנשים - וכן הסכימו הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]:

(ה) הואיל וחייבות וכו' - ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם:

(ו) כמותם - אך לענין זמן יש חילוק דבאיש זמן חיובו מן התורה כשהוא בן י"ג ובאשה כשנעשית בת י"ב דאז היא מתחייבת בכל המצוות:

(ז) מוטב שיקנה וכו' - דקידוש הוא מ"ע דאורייתא ולהכין צרכי סעודה הוא מצות עונג מדברי קבלה וכדכתיב וקראת לשבת ענג ואע"ג דהמ"ע של זכור נוכל לקיים בזכירת דברים של קדושת שבת בלבד ועל היין אינו אלא מד"ס וכנ"ל במ"ב סק"ב אפ"ה כיון דעיקר קידוש הוא מן התורה גם יין שלו קודם לכל והסכימו האחרונים דכ"ז דוקא כשיש לו פת לצורך הלילה ולצורך היום אבל כשאין לו פת מוטב שיקנה לו פת ויקדש עליו דהא חייב לאכול פת בלילה וכן למחר ביום השבת. ואם יש לו לקידוש לילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אף דמסתבר דכבוד היום עדיף מקידוש היום מ"מ אפשר דדי לו בפת והמותר יקנה לו יין לקידוש היום [מ"א] ועיין בבה"ל:

(ח) יין לצורך היום - היינו לצורך קידוש היום והטעם דקידוש הלילה עיקרו הוא מדאורייתא וקידוש היום הוא רק מדרבנן ואע"ג דבלילה יוכל לומר ברכת קידוש אריפתא וביום כשלא יהיה לו על מה לקדש ישאר בלי קידוש מ"מ כיון דבמקום שיש יין אין מקדשין אריפתא דלילה עדיפא:

(ט) בשאר צרכי סעודה - כגון שיש לו מעט מיני מגדים טוב יותר שיניחם לצורך סעודת היום ובספר ים של שלמה קורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת:

(י) קודם לכבוד יום - היינו בין לצרכי סעודה דיום ובין לקידוש שעושין ביום וכמ"ש בריש הסעיף:

(יא) אסור לטעום - וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול דינא הכי ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה ס"ב [א"ר]:

(יב) קודם שיקדש - ואפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס [היינו אפילו למאן דס"ל בהמ"ז טעונה כוס לעיל בסימן קפ"ב ס"ב] ולא יאכל קודם שיקדש: