Rabbi Yitzchok Gutterman

1. The גמרא says if you see a ת"ח who got angry, you should assume that it’s his תורה that heated him up and made him angry. See the מאירי who explains that what the גמרא means is if a ת"ח sees someone doing an עבירה, he is likely to become very angry since his great knowledge and attachment to תורה increases his outrage at seeing someone violating it. Nonetheless, he should try to stay calm since 1) his תוכחה will only be accepted if it is says it calmly and 2) he should not come to harm himself with a bad מדה.

 

2. The גמרא asks how ר' יוחנן could say the הלכה is like ר' יהודה who holds we are מזכיר משוב הרוח on the last day of יו"ט when we know the הלכה is that we are שואל on the seventh of חשון. If you will say that שאלה and הזכרה are two distinct concepts, we know ר' יוחנן holds they are both done at the same time. The גמרא answers “הא לן והא להו”. The גמרא’s response is not clear. See תוספות ד"ה והא להו who clearly understands that the גמרא means to say that “לן” refers to (the בני בבל who follow the) first statement that we begin to be מזכיר on מוצאי יו"ט and begin to be שואל on ז' חשון, whereas “להו” refers to (the people in א''י who follow) ר' יוחנן’s statement that you start being שואל  and  מזכירon the same day, which is מוצאי יו"ט. See the קרן אורה who says רש"י here disagrees and holds that everyone starts being שואל  and  מזכירon the same day. According to this, “לן” refers to (the בני בבל who follow) the ברייתא that mentioned ז' חשון whereas “להו” refers to (the people in א''י who follow) theדין  of our משנה which says to begin onמוצאי יו"ט . However, see the רש"ש who disagrees and understands that everyone must beשואל בז' חשון . As such, רש"י means that “לן” refers to (the בני בבל who follow) the statement of ר' יוחנן who says we areשואל  and  מזכיר on the same day, which is ז' חשון, where as “להו” refers to (the people in א''י who follow) first statement that we start being מזכיר onמוצאי יו"ט  and start being שואל on ז' חשון.

 

3. The גמרא ends off by saying that even in א''י, nowadays with no בית המקדש, we should start being שואל from מוצאי יו"ט since there are no עולי רגלים, whereas in the times of the המקדש בית they would be שואל on ז' חשון out of sensitivity to the עולי רגלים. See the ר"ן who says that nowadays it should result that in א''י they start being שואל on  מוצאי יו"ט. However, the רי"ף and רמב"ם pasken that people in א''י should start being שואל on ז' חשון. He explains that it must be they understood we are still נוהג as if there are עולי רגלים since people still gather to be “עולה לרגל”, even today in ירושלים. Therefore, we follow the עיקר תקנה and begin on ז' חשון. Interestingly, see the שו”ת יחוה דעת ח”ב סי’ י who says if one accidentally said משיב הרוח in א''י after יו"ט but before ז' חשון, they would not repeat שמונה עשרה since one only repeats ש"ע when mentioning rain at the wrong time is a סימן קללה. However, here the rain is not a סימן קללה but rather an inconvenience for the עולי רגלים.

 

4. The טור in סימן קי"ז says that we are שואל for rain until מוסף of the first day of פּסח. The בית יוסף there notes the טור’s לשון is אינו מדוקדק since we are not שואל anything on יו"ט as we don’t say the ברכה of ותן ברכה at all on יו"ט, as the גמרא says שאלה ביו"ט מי איכא? However, see the ב"ח who says he has a case of שאלה ביו"ט. If one accidentally said the weekday שמונה עשרה on יו"ט and remembered mid ש"ע, he is supposed to finish that ברכה and then go back to the שמונה עשרה of יו"ט. So, if a person on שחרית of פּסח was in that situation in the middle of ברך עלינו, he would say ותן טל ומטר. Regarding the גמרא that says there is no case of שאלה ביו"ט , see the פּרישה there who explains the גמרא is only referring to a שליח ציבור . See the מגן אברהם in ס"ק בּ who disagrees להלכה with the ב"ח.

*******************************

Click here to download daf summary by Rabbi Chaim Smulowitz (in PDF)

Click here to download Shaklya v'Tarya Summary by Rabbi Yaakov Blumenfeld (in PDF)

*******************************

Rabbi Asher Millman

בע' האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא

קרן אורה שם- כי כמו שהפרצידא המונחת תחת חתיכת עפר או אבן לא תקשה עליו כי אם ראשית התחלתה לצמוח, אבל אם כבר מצאה לה פתח לעלות ולצמוח אין האבן עומד בפניו עוד ועולה למעלה כו', כן לב נבון לא יקשה כי אם התחלת פתיחת שערי לבו, וגלילת האבן הגדולה אשר הושמה על פתחי' ואינה מנחת לכחות הנפש לעלות ולצמוח, ואם היה ה' בעזרו ומצאה לו פתח לצאת ממסגר האבן אז יקל לו לעלות למעלה מעלה, ועל זה נאמר על דברי תורה (ירמיה כג, כט) וכפטיש יפוצץ סלע.

הגהות הרה"ג ריט"ו שליט"א אב"ד של העדה החרדית ירושלים- [עיין קרן אורה הנ"ל] ונלענ"ד דיש לפרש מש"כ הוציאה ממסגר נפשי על דרך הנ"ל תהילים קמ"ב.

מרומי שדה שם- האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא. המשל הוא כמו הגרעין שתחת העפר אינו יכול לצמוח, אם לא יעלימו בעלים את עיניהם ממנו ויניחוהו לרקבון, ורק שצריכים להשקות את העפר שמלמעלה, אבל לא לראות את הגרעין איך שהוא מרקיב, ובזה הרקבון עולה וצומח. כך הת"ח מוכרח לסבול ולהיות נענה וניגש עד שיצמח ויצא לאור כבודו:

ברית שלום במדבר פרשת במדבר ד"ה עוד שם- דתחילה אמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, רצה לומר, שעולה לגדולה, וכדי שלא תקשה לך הא חזינן לצורבא מרבנן דרתח, אם כן דין הוא שלא יעלו לגדולה, לזה בא כמתרץ דבריו ואמר אורייתא הוא דקא מרתחי ליה, לכך אין הדין נותן להורידו מגדולתו אף על פי שרתח ודוק.

ברית שלום במדבר פרשת במדבר ד"ה ועתה-לכך המשילו תלמיד חכם לפרצידא דתותי קלא, כי הא בהא תליא, אם זה התלמיד חכם עוסק לשמה, אז הוא עולה לגדולה והזרעים וצמחים מתגדלים, וכיון דנבט נבט וק"ל.

בע' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא

ריקאנטי שמות פרק יט- ובפרק קמא דתעניות [ד' ע"א] אמר רבה האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתח ליה דכתיב [ירמיה כ"ג, כ"ט] הלא כה דברי כאש, ועוד אמר [דברים ח', ט'] ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה, ר"ל תלמידי חכמים העוסקים בישובו של עולם ובבניינו. והבן אומרו דהוה מחדד שמעוון חדתין בכל יומא, רומז אל המשא ומתן שצריך לעשות בתורה שבעל פה.

מהרש"א שם- פי שהכעס הוא ממדות הגרועות כמפורש במסכת נדרים אמר דיש לדון הת"ח לכף זכות דאורייתא כו' שהתורה היא דבר רוחני דומה לאש כמ"ש אש דת למו שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכשתבא התורה בגוף הת"ח היא מרתחת את הגוף ומביאו בטבע לידי כעס שהוא מרתיח הלב ומסיק דבעי למילף נפשיה כו' דהיינו להרגיל עצמו כדי להרחיק עצמו ממדה רעה זו גם שהוא ת"ח כמ"ש ההרגל על כל דבר שלטון.

גבורת ארי שם- לענין כעס מיירי דהא רבינא אמר אפילו הכי מיבעי ליה לאינש למילף נפשיה בניחותא שנאמר והסר כעס מלבך. וקשה לי הא אמרינן בריש פרק ו' דפסחים (דף ס"ו) כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו...ושמא יש לומר דהא דרב אשי איירי בשאי אפשר בענין אחר אלא על ידי כעס להטיל אימה על התלמידים ועל שאר העם ולזרוק בהן מרה אבל אם יודע שיצייתו אותו בלי כעס וזריקות מרה לאו שפיר דמי לכעוס.

העמק דבר בראשית פרק מט- וכדאיתא בתענית ד"ד א' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דרתחא ביה כו', אפ"ה מיבעי למילף נפשיה בניחותא שנא' והסר כעס מלבך, שע"י כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך הענין, ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו.

משנת ר' אהרן ח"א דף קצ'- ומגדר זה הוא מה שאמרו חז"ל כל ת"ח שאינו...דת"ח צריך שיהא עומד על דרכו בעקביות ובחזקה ולא יזוז ממנה, ואם לאו-אינו ת"ח, שדבר זה נמשך מצד רפיון בטבעו וחוסר התאמצאות וגם מצד רפיון בדעת, וזהו גם מה שאז"ל (ויק"ר א', טו') כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו.

בע' שלשה שאלו שלא כהוגן

אלשיך בראשית פרק כד- ולבא אל הענין נשית לב על שתים ושלש הערות הראויות. א. מנינא למה לי. ב. כי שאול ויפתח נדרו נדר ולא שאלו מה' דבר. ג. כי אליעזר לא שאל שלא כהוגן כי חגרת או סומא הלא יראנה ויביט ויבדוק, ואם צולעת על ירכה או ממשמשת בצהרים לא יאמר לה השקיני נא...אמנם כללות המאמר, אחשבה, בא ללמד לאדם דעת, יהי כבוד שמים תמיד נגד עיניו. כי כל השואל מאתו יתברך ובוטח בו באמת לא ישוב ריקם. אך בזאת שלא ישאל דרך אפשרי לצאת דבר אשר איננו כבוד שמים. ...אך יפתח שאל דבר שאם לא ישיבוהו כהוגן והיה יוצא מדלתי ביתו כלב, או חתול היה, אשר לא בכבוד שמים יעלה בגורל מזבח ה' דבר טמא, על כן בגלל הדבר הזה, אשר לא חס על כבוד שמים, השיבוהו שלא כהוגן ויצאה בתו. וזה יורה לשון המאמר, כי באליעזר מה שהיה יכול להיות, הוא חגרת או סומא, ולא היה רק העדר כבודו, על כן נזדמנה לו רבקה. וכן בשאול הוא אומר יכול אפילו עבד אפילו ממזר, כלומר מה שהיה יכול להיות הוא יזדמן עבד או ממזר, ועדיין אינו רק הפסד ממון והעדר כבוד לו שיעלה עבד או ממזר בגורל בת מלך ישראל, ולא שיקחנה. אך ביפתח מה שהיה יכול להזדמן הוא יצא דבר טמא ככלב או חתול, והוא העדר כבוד שמים לשאול דבר יהיה אפשר יזדמן שלא לפי כבודו יתברך, עם שלא יקרב, על כן הושב אשמו בראשו. וזהו אומרו יכול אפילו דבר טמא, נזדמנה לו בתו. כלומר בעון שנתעתד בשאלתו זאת לצאת דבר טמא ולא חש על כבוד קונו, על כן נזדמנה לו בתו. זהו כללות הכוונה:

בע' שאלת אליעזר

דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק כד-  פירש"י [באליעזר] שהוא לשון תחנה וגו'. ותימ' לה"ר משה דאמרינן בעלמא שלשה שאלו שלא כהוגן וחשיב אליעזר עבד אברהם ולפירש"י לא שאל שלא כהוגן.

שערי אהרן שם ד"ה ותירץ- דאע"ג שאליעזר שאל מהקב"ה שיזמין לו אשה הוגנת, מכל מקום עשה שלא כהוגן לסמוך בזה לעשיית מעשה, דהרי אפשר שמן השמים לא היו שומעין לו, ולא היה לו לסמוך אניסא.

נחלת יעקב שם- במסכת תענית (ד א) שלשה שאלו שלא כהוגן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי. לב' השיבו כהוגן, לא' השיבו שלא כהוגן. וכל המאמר הזה בא ללמד דעת לאדם שכל אדם מחויב לחקור כל דבר עפ"י השתדלות אנושי, ושיהי' יראת ה' נגד פניו לעשות השתדלות עפ"י יראת ה', ולא לסמוך נפשו עפ"י הגורלות או עפ"י הנס.

גבורת ארי שם- עוד תירצו התוס' דגבי אשה לא דייקי עלמא אלא ביופי. ואני אומר חלילה לומר כן שיצחק ואברהם אביו לאו דקו באשה האסורה להו חס לאבות העולם מלומר כן עליהם. ולי מעיקרא לא קשה מידי דאברהם לא עשה שליח לעבדו לישא אשה לבנו ליצחק כי אם ממשפחתו וממולדתו והא דאמר העבד והיה הנערה אשר אומר אליה הטי כדך וגו' אותה הוכחת ליצחק היינו דוקא אם תהיה ממשפחתו ולא ממשפחה אחרת ואין במשפחת אברהם שפחה ואם תהיה כנענית אפשר לגיירה. אבל חיגרת או סומא אפשר להיות במשפחתו משום הכי נקיט להו הגמרא:

בע' שאלת שאול

מלבי"ם שמואל א' יז' כו'- ודוד השיב כי הפעולה הגדולה הזאת בעצמה להנקם ממחרף אלהים חיים ועם ה' צבאות, הוא יותר קל יקר מכל רכוש ומכל מתן, וזה עצמו השכר היותר גדול מי שיצליח לעשות פעולה מאושרה כזו, ואי אפשר להלעות על הדעת שיקבל שכר בעד דבר טוב ומאושר אשר יעשה שהדבר בעצמו הוא השכר היותר גדול, וזה שכתוב כמתפלא "מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלישתי הלז," היתכן יקבל עליו שכר אחר שבמעשה הזה יסיר חרפה מעל ישראל, וכבר די לו שכר והותר אם יזכה לעשות כזאת, "כי מי הפלישתי וכו'" והלא לב כל מקנה לה' ולעמו יתאזר לנקום נקם מצד תבערת הקנאה והנקמה לעמו ולאלהיו, לא מצד השכר.

בע' שאלת יפתח

רד"ק שופטים יא' לא'- דעת רז"ל בזה ידוע [דהיינו שלשה שאלה שלא כהוגן] וא"א ז"ל פירש והעליתיהו הוי"ו במקום או ופירש והיה לה' הקדש אם אינו ראוי לעולה או העליתיהו עולה אם ראוי לעולה וכמו זה הוי"ו מכה אביו ואמו או אמו ויפה פי' וכן נראה מהפסוק כי לא המיתה שאמר ואבכה על נפשי לאות כי לא המיתה אך לא ידעה איש כמו שאמר והיא לא ידעה איש ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר ולא אמר ויעלה עולה לאות כי פרושה היתה וזהו את נדרו אשר נדר והיה להשם כך נראה לפי פשטי הפסוקים ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם עלינו לקבלה.

רלב"ג שופטים יא' לא'- והנה היוצא מדלתי ביתו יהיה בהכרח בעל החיים ואם היה ממין האדם יהיה לה' ויהיה מיוחד לעבודת הש"י לבד ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש מן האשה כי כבר יהיה מיוחד לעבודת הש"י בזולת זה האופן…ואמנם אם היתה אשה יחוייב שתהיה פרושה מאיש שאם היה לה בעל לא תהיה מיוחדת לעבודת הש"י אבל תעבוד על זה בעלה כמשפט הנשים הנשואות ולזה קרע יפתח את בגדיו בראותו בתו יוצאה לקראתו כי זה הנדר יחייב שלא תהיה לאיש ידמה שעשה לה יפתח בית מחוץ לא ראתה אדם בו ולא אשה וישבה שם אך המתין לה שנים חדשים תלך בהם עם רעותיה לבכות על בתוליה על ההרים ובזה הזמן הסגירה בבית הוא ולא היתה רואה אפילו אשה שם זולתי ארבעה ימים בשנה שהיה חק לישראל שתלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח על בתוליה והיא היתה פרושה מאיש כל ימיה.

מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרשת בחקותי פרק כז

ד"א איש כי יפליא. זה שאמר הכתוב פרי צדיק עץ חיים [ולוקת נפשות חכם] (משלי יא ל), ואם יהא אדם צדיק ואינו עוסק בתורה, אין בידו כלום, אלא פרי צדיק עץ חיים, זו התורה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ושמתוך שהוא לומד התורה ילמוד היאך לוקח נפשות, שנאמר ולוקח נפשות חכם, וכשאדם יודע התורה, יודע לערוך נפשות, ואם אין בו תורה, אין בידו כלום, וכן אתה מוצא ביפתח, מפני שלא הי' בן תורה אבד את בתו...באותה שעה כעס עליו הקדוש ברוך הוא...מה עשה הקדוש ברוך הוא, נתן בלבה של בתו שתצא לקראתו, [וכל כך למה] כדי שילמדו ממנו כל הנודדים הלכות נדרים שיהיו יודעים היאך נודרים...אמרה לו מי שהוא נודר יכול לשלם את נדרו, והנה יעקב אבינו יוכיח, שנדר ואמר, כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשי' כח כב), ונתן לו הקדוש ברוך הוא שנים עשר זכרים ונקבה אחת, שמא הקריב להקב"ה אחת מהם, חנה הצדיקת כשנדרה ואמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו (ש"א א יא), שמא הקריבה את בנה להקב"ה, כל הדברים הללו אמרה לו ולא קיבל, וכיון שלא שמע לה אמרה לו הרפה לי שנים חדשים וגו' (שופטים יא לז), הנח אותי שאלך אצל בית דין שמא יתירו אותי וימצאו פתך לגדרך...ולא מצאו פתח להתיר נדרו של יפתח, שהיה רש בתורה, והקב"ה העלים ממנו את ההלכה ומהם, כדי שלא יתירו את נדרו, ועלה ושחטה לפני הקדוש ברוך הוא...מי גרם ליפתח שיאבד בתו, אלא שלא היה בן תורה, שאם (חיה) [היה] קורא בתורה לא היה מאבד את בתו, שבתורה כתיב איש כי יפליא נדר והיה ערכך הזכר וגו' ואם נקבה היא.

תורה תמימה הערות בראשית פרק כד הערה ט-ומשמיענו בזה דאין סומכין על הנס וכשמתפללין על דבר צריך לבקש דבר ברור כהוגן, ובאמת מצינו ביפתח שנכשל בכזה שאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום והעליתיהו עולה - ויצאה לקראתו בתו היחידה

ויען שמואל דף קכג- וקאמר תלמודא דשלא כהוגן הוא שהרי אפשר שיצא דבר טמא...ולכן השיבו הקב"ה שלא כהוגן...וכל זה קרה בגלל שלא נזהר בלשונו, והיה צריך לומר ואם יצא מדלתי ביתי דבר טהור שראוי להקריב, נקריב אותו לה'. ומבואר שצריך לשאול כהוגן בלשון שאינה משתמעת לתרי אנפי.

ד:

בע' שאלה ביו"ט מי איכא

טור או"ח סימן קיז- ושואלין עד תפלת המוסף של י"ט הראשון של פסח כל זמן שמזכירין הגשמים.

ית יוסף שם- [דברי הטור] אינו[ם] מדוקדק[ים] שהרי בתפילות יום טוב לא שייך לאדכורי בהו שאלה והוי ליה כאילו כתב ושואלין עד תפילת המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח ומשם ואילך פוסקין מלשאול.

פרישה שם- ולי נראה דהכי פירושו כגון שטעה והתחיל גם כן ברכה של ברך עלינו שהדין שצריך לגמור כל אותה ברכה אם כן כהאי גוונא מצינו ששואל גם כן ביום טוב ושבת והא דפרק קמא דתענית ...א"ל אביי שאלה בי"ט הראשון מי איתא וכו' ומאי מקשה הא מצינו שאלה על דרך שכתבתי יש לומר דשם קאי אשליח ציבור ולעולם לא יבוא לידי טעות בזה עד שיתחיל בציבור ביום טוב ברך עלינו דדרך הציבור להזכירו מיד שמתחיל תפילת החול בקול רם מה שאין כן ביחיד שמתפלל בלחש דלפעמים טועה וגומר אפילו כל תפילת החול כיון דליתא מאן דמדכר יתיה וק"ל.

מור וקציעה שם- ואני הקטן אומר אחרי בקשת המחילה הראויה מכבוד רבינו הרב"י ז"ל, כאן לא שמר אל אדוניו שמירה מעולה להגן בעדו בבאור, שיהא לשונו מתוקן כמנהג המחברים הטובים, ולא להניחם כדברי הדיוטים שאינם מדקדקים בלשונם. ואמנם אחרי הסתכלות מועט, כרגע נראה לי למצוא לו זכות, באופן שבכוונה כתב כך רבינו המחבר דדייק לישניה טובא, ושמעינן מנה הלכתא, דהיינו אם עבר ושאל בערבית או שחרית דפסח (או אליבא מאן דס"ל מתפללין נדבה בשבת וי"ט, ה"ה אפילו אחר שחרית עד שלא התפללו הצבור מוסף) אכתי זמניה הוא, ואינו חוזר בשביל כך עד תפלת המוסף, שאז פוסק, ואם טעה ושאל בה חוזר לראש, כדין השואל מטר בימות החמה בחול.

דרכי משה הקצר שם- ואף כי דברי ב"י אמתיים מכל מקום נראה לי שכיון הטור למה שנהגו שבמוסף י"ט הראשון של פסח מתפללין הטל ונראה טעם המנהג מאחר שפוסקים מלשאול עוד טל ומטר ואנו מבקשים טל בלבד אנו מתפללים ומבקשים טל כמו שמנהג בני ספרד לשאול טל כל ימות החמה ומאחר שאין אנו מתפללין תפילת הטל עד מוסף אם כן השאלה נמשכת עד אותה תפילה שאז אנו פוסקים מלשאול טל ומטר ולכן אמר רבינו ששואלים עד תפילת מוסף וכו'.

בע' שואל מתורגמן

רש"י שם- בדרשה שהוא דורש אומר ברכת שאלה לבדה.

רבינו גרשום שם-המתורגמן המתרגם דרשה ביום טוב של פסח אומר שאלה בדרשה.

רבינו חננאל שם- ואקשינן ושאלה ביום טוב מי איכא ופריק אין לשאול מתורגמן ומדלא דחי לה ואמר מי איכא תורגמן בצלותא שמעינן מינה דבי דינא הוו מוקמי מתורגמן לישאל מלתא דהוה צריכא להו לפיכך אמר אפשר לההוא לשאל בערבית ושחרית של יום טוב יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן טל ומטר על פני האדמה.

בע' שיטת ר' יוחנן

רש"י שם ד"ה והא אמר ר' יוחנן-  [הא] במקום שאינו שואל אינו מזכיר, והיכי אמר רבי יוחנן דהלכה כרבי יהודה שמזכיר ביום טוב האחרון הא ליכא שאלה, דאין אומר ברכת השנים ביום טוב.

רבי עקיבא איגר שם- ולפירוש רש"י קשה לי דהוא ז"ל פירש דהקושיא על מה דאמר ר"י הלכה כר"י שמזכיר ביום טוב האחרון, והא ליכא שאלה, דאינו אומר ברכת השנים ביום טוב. ותמוה לי, דא"כ איך משני ההיא להפסקה אתמר, הא עדיין קשה כן על הפסקה, דהא בע"פ אחר מנחה פוסק מלשאול, ואף על פי כן מזכיר בשחרית דיום טוב, ואם נימא דמה דפוסק מלשאול בליל יום טוב לא מקרי אינו שואל, כיון דבתפלת יום טוב לא שייך שאלה, א"כ גם לענין התחלה י"ל כן דיו"ט האחרון במה דאינו שואל אינו בכלל דאינו שואל כיון דליכא כלל הזכרת שאלה בתפילות יום טוב, ותיכף אחר יום טוב שיכול לשאול הוא שואל

קרן אורה שם - אלא וודאי מהא דאינו שואל ביום טוב לאו קושיא היא [כמו שפירש רש"י], כיון דליכא שאלה ביום טוב, ועיקר הקושיא למאי דמשני דשואלין בז' במרחשוון ומזכירין בשמיני, על זה פריך והאמר ר"י במקום ששואל מזכיר [ומשני] ההוא להפסקה, דלהפסקה שניהם זמן אחד להם.

שלמי תודה שם- [דברי תד"ה והא להו "והא להו כי המתחיל להזכיר יתחיל לשאול"] נלע"ד דהתוס' מפרשי השמעתין דלא כרש"י וס"ל הא דפריך הגמרא והאר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול לא פריך אהא דאר"י הלכה כר"י דמזכירין ביום טוב אחרון דזה ל"ק דאיכא למימר דר"י ה"ק התחיל להזכי' מתחיל לשאול ר"ל מתחיל לשאול ולאפוקי מז' מרחשון אלא קושית הגמ' קאי על ואב"א הא לשאול הא להזכי' וע"ז פריך הגמרא והאר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול אם כן ש"מ דשאלה לאחר החג מיד ולאו מז' מרחשון וע"ז מתרץ הגמ' הא לן והא להו ר"ל הא דקאמר ר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול לאחר החג היינו לבני א"י דשואלים מיד לאחר החג אבל לבני בבל ההזכרה ביום טוב אחרון של חג אבל השאלה בשבעה מרחשון ושקלא וטריא דהגמ' אשאלה קאי אבל ההזכרה בין לבני בבל בין לבני א"י מיו"ט אחרון של חג והא דקאמר ר"י התחיל להזכיר מתחיל לשאול קאי אבני א"י דוקא ודו"ק.

בע' הא לן והא להו

רש"י שם- לבני בבל, שיש לנו תבואה ופירות בשדה כל תשרי, אין מזכירין עד שבעה במרחשון, ושם שואלים.

תוספות שם- פירוש לבני בבל עד לאחר שבעה במרחשון דאית נהו פירי בדברא ובארץ ליכא חששא דהא יכולים פירותיהן להיות יבשים בלא הולכה למדבר.

תוספות שם - כי המתחיל להזכיר יתחיל לשאול.

הר"ן על הרי"ף ב.- ונמצא אומר שכל המקומות שוין להזכרה מיו"ט האחרון של חג אבל בשאלה נחלקו לג' דינין כפי חלוק המקומות שבארץ ישראל ובכל המקומות הצריכין למטר כיוצא בה ואין להן פירי בדברא שואלין ומזכירין ביום טוב האחרון של חג והיכא דאית להו פירי בדברא מאחרין השאלה עד ז' במרחשון ובבל שהיא טובעני הרבה עד ס' בתקופה וזהו הדרך היותר מתחוור בעיני וכבר נהגו ג"כ בקצת מקומות לשאול בז' במרחשון

עוד יוסף חי שם- ומשני הא לן והא להו ר"ל הא דמפלגינן בין שאלה להזכר' היינו לבני בבל דאית להו פירי בדברא ומ"ה לא שאיל אלא במרחשון אבל הזכרה דאינה אלא רצוי ליכא חששא אבל לבני א"י דלית להו פירי בדברא מתחיל לשאול כשהתחיל להזכיר והיינו תכף ומיד אחר החג והיינו דכתבו התו' בד"ה והא להו פי' המתחיל להזכיר יתחיל לשאול עכ"ל.

בע' ואנן דאית לן תרי יומי

חידושי הריטב"א שם- ואנן דאית לן תרי יומי וכו' והלכתא כרבא דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק. וכדאמר בגמ' כיון שעשיתו קדש אין אתה עושהו חול, דשורת הדין השתא דידעינן בקבועא דירחא, יום ראשון עיקר שמיני וזמן גשמים הוא, אלא דרבנן תקון יום שני משום מנהג אבותינו כדאיתא בפ"ק דביצה (ד' ב'), ולפיכך אין לנו לחוש לענין זה בשמיני לספק שביעי לעשות הפסקה בהזכרה שהתחלנו.

ראבי"ה הלכות תענית סימן תתמד- והכי הילכתא וכן בפסח. כיון שנפסק שוב אינו מזכיר.

הר"ן על הרי"ף מסכת תענית ב.- דשמא שביעי הוא ופוסק נמי בערבית ושחרית של ט' ספק ח' כדינו אם הוא ח' ותמהני אמאי סבירא ליה דפוסק במנחה ולא נתן לכל אחד מהם דין שמיני גמור כמו שאנו נוהגין בהם בכל דיני יום טוב ונ"ל דהיינו טעמא דבשלמא התם לחומרא אבל הכא קולא שייכא ביה דכי מדכריה גשם ביום ראשון שמא שביעי הוא והוה ליה עומד בטל ומזכיר של גשם דמחזירין אותו וכי היכי דר' יוסי הוה מבדיל מיומא טבא לחבריה שהיה רוצה להטיל בשני אף חומרו של חול כאן ג"כ היה רב רוצה לחוש בו לחומרא של חול במה שאפשר ושמואל פליג עליה בגמרא ואמר לאחר שעשיתו קודש תעשהו חול כלומר דלא אפשר למיחש להך חומרא דהא איכא זילותא דיו"ט ומסקינן דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק דאי פסקינן מחזי כי חוכא וזילותא:

כסף משנה הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב- והלכתא כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. ויש לדקדק למה איחר רבינו מלומר זה עד כה דלעיל כשכתב מאימתי אומר מוריד הגשם וכו' מיד הו"ל לסמוך דין זה ולמה הפסיק ביניהם בדיני שאלה בברכת השנים. ויש לומר שרצה לפרש תחלה כל דיני הגשמים הנוגעים לארץ ישראל בין בהזכרה בין בשאלה ואח"כ פירש דין שאר מקומות וביאר תחילה דינם לענין שאלה דסליק מינה וחזר והשלים דינם לענין הזכרה:

גבורת ארי שם- ואנן דאית לן תרי יומי היכי עבדינן. ואהתחלת הזכרה קאי כדמסיק. וקשה לי אמאי לא פריך נמי בהפסקת יום טוב ראשון של פסח וכל אחד מהני אמוראי יאמר בהפסקה כמו דסבירא ליה בהתחלה דמאי שנא הפסקה מהתחלה ויש לומר משום רבותא נקיט לה לענין התחלה דבחג משום דאלול רוב פעמים הוא חסר כדאמרינן בפרק א' ובפרק ב' דראש השנה ובפרק א' דביצה מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשום הכי אין עושין יום הכיפורים אלא חד יומא אף על גב דחמיר דבכרת משום צערא לא גזרו רבנן והלכו בתר רוב שנים דאין אלול מעובר וכדמוכח פרק קמא דראש השנה (דף כ') וכמו שכתבנו שם בחידושי ולפירוש רש"י אפילו ראש השנה לא עשו אלא חד יומא דסמכי ארוב שנים וכמו שכתבנו שם. משום הכי נקיט בהתחלה לרבותא לא מבעיא הפסקה דפסח דאדר פעמים מלא פעמים חסר דלא כמר עוקבא דאמר התם (דף י"ח) אדר הסמוך לניסן לעולם חסר דהא איתותב התם הלכך פוסק וחוזר ומתחיל לרב בו ביום במנחה פוסק ולשמואל בערבית אלא אפילו בהתחלה דחג דרוב פעמים אלול חסר אפילו הכי חוזר ופוסק לכל חד כדאית ליה ולא אמר ניזיל בתר רובא לגבי האי מילתא ויום טוב ראשון עיקר וכיון שהתחיל בראשון לא יפסיק עוד לגמרי. מיהו יש לומר דרבא דאמר כיון שהתחיל שוב אינו פוסק לא אמר אלא בהתחלה דאית לן למיזל בתר רובא אבל בהפסקה לא אמר ובסמוך תראה הכרח להא דפרישית.

מרומי שדה מסכת ה.- כיון שהתחיל שוב אינו פוסק. פירש"י משום שאנו בקיאים בקביעא דירחא. וקשה טובא, דא"כ בזמן שלא היו בקיאים בקביעא דירחי היו פוסקים, וא"כ היה לנו ג"כ לנהוג הכי. ותו הרי בזמן רב עדיין לא ידעו בקביעא דירחי עד אביי ורבא. אלא דעיקר הטעם, דגם אז סמכו על רוב אלול שאינו מעובר. והראיה מיוה"כ. והיינו דאמר רב מונה עשרים ואחד יום כדרך שמונה עשרה ימים מרה"ש עד יוה"כ. פי' כשם שבזה אנו סומכים על הרוב, כן לענין הזכרה.

שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ב סימן קצד- והנה בהא דאמרו בסוכה דף מ"ו ע"ב דאר"י בר שילת משמי' דרב שמיני ספק שביעי שביעי לסוכה שמיני לברכה ופרשינן בלישנא קמא דברוכי מברכינן לישב בסוכה. וכפי הנראה הוא משום דספוקי מספקא לי' אי זה קודש או זה קודש ולכך בירך לישב בסוכה וגם אמר שמיני לברכה ולפ"ז קשיא לי בהא דאמרו בתענית דף זיין ע"ב ואנן דאית לן תרי יומי היכא עבדינן אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר במוספין וא"ל שמואל פוקו ואמרו לי' לאבא אחר שעשיתו קודש תעשהו חול וקשה אמאי לא שאל לרב גם בהא דמזכיר בקידוש שמיני חג העצרת דשמיני לברכה ואח"כ הוא אומר לישב בסוכה ואין לך סתירה גדולה מזו בחדא מלתא... אך נראה דהדבר נכון דבאמת יש לומר דרב חשש לחומרא ולכך עשהו ספק לברכת הסוכה ולברכת החג שמיני אבל שם אם יזכיר גשם דשמא שביעי הוא והו"ל מזכיר גשם בימי הטל וכן מצאתי בר"ן שם שכתב שמטעם זה חשש רב ופסק במנחה...ועיין בב"ב דף פ"ב דכל דהוה ספק אין לקרות דמחזי כשיקרא וא"כ קשה טובא על רב דשמיני לסוכה ושביעי לברכה והא מחזי כשיקרא ואולי מה"ט אנן מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דאין לך מחזי כשיקרא גדול מזה והישיבה בלבד אין ראיה דאפשר דסוכתו עריבה לו ביותר ועיין בטור או"ח סי' תרס"ב שהקשה להמנהג טולטילא ועיין בב"י וט"ז מ"ש בזה ובאמת שיפה הקשה הטור דהא שמואל הקשה לאחר שעשיתו קדש עושהו חול אף שלא הוה רק הפסק מהזכרה מכ"ש באומר בפירוש הושיענו בחג השמיני וצ"ע ודו"ק.

שו"ת בצל החכמה חלק א סימן כב- אמר רב מתחיל במוספין ופוסק במנחה ערבית ושחרית וחוזר במוספין, א"ל שמואל כו' אחר שעשיתו קודש תעשהו חול כו'. וכ' עלה הר"ן שם (ד"ה א"ר אסי) דכי היכא דר"א הוה מבדיל מיומא טבא לחברי' להטיל בשני את חומרו של חול, ה"ה רב רוצה לחוש בו לחומרו של חול במה שאפשר, ושמואל פליג עלי' דלא אפשר למיחש להך חומרא דהא איכא זילותא דיו"ט ע"כ ע"ש. מוכח דטעמא דר"א שהבדיל מיו"ט לחברו היינו משום שאינו חייש בזה לזילותא דיו"ט, וה"ה רב דקאמר מתחיל במוספין ומפסיק במנחה. +ועפי"ד נלענ"ד דרב בזה לשיטתו אזיל, דאיתא בסוכה (מ"ו ב) אריבדשב"ש משמי' דרב שמיני ספק שביעי, שביעי לסוכה ושמיני לברכה, וקאמר שם (מ"ז א) ללישנא קמא דלרב בשמיני ספק שביעי ברוכי נמי מברכינן וע"כ משום דלא חייש דאתי לזלזולי ביום טוב, וע"כ לשיטתו ס"ל בתענית (ד ב) דמתחיל במוספין ופוסק במנחה ולא חייש לזילותא דיו"ט